החורף שלי בזירולנד מאת פאולה פרדיקטורי / סיפור אהבה והתבגרות קורע לב בכנותו

| 09/04/2013 | 0 Comments

החורף שלי בזירולנד מאת פאולה פרדיקטורי

החורף שלי בזירולנד מאת פאולה פרדיקטורי

החורף שלי בזירולנד מאת פאולה פרדיקטורי הוא סיפור אהבה והתבגרות קורע לב בכנותו. ספר יפהפה על התבגרות, על התאהבות ועל התמודדות עם המוות. זהו לא "ספר נוער", אלא רומן התבגרות. מה שהופך אותו לנפלא, הוא כנותו הנדירה: תהליך ההתבגרות שעובר על הגיבורה אמיתי כל כך עד שנדמה לקורא/ת שהם משוחחים עם חברה מהתיכון; סיפור האהבה מגומגם, מסתורי, מעורפל, עמוס באי הבנה. הסוף פתוח, כי לא תמיד צריך סוף לסיפור אהבה. 

על העלילה: אלסנדרה בת ה-17 מאבדת את אמה לאחר מחלה ממושכת ונשארת בבית עם סבתה האבלה, וזו כל המשפחה. אלסנדרה נאלצת לחזור לבית הספר, אבל מה שקרה לה ביגר אותה במהירות, וכעת השיחות בכיתה מייגעות אותה ונשמעות לה תפלות ומשעממות ומבטיהן החומלים של חברותיה בלתי נסבלים. הכל בעיניה, חסר משמעות. היא כמו מבקשת להיעלם, וכמעט בלי לחשוב עושה צעד שבחברה שלה הוא בלתי נתפס – היא עוברת לשבת בשולחן האחרון בכיתה ליד גבּריאֶלֶה ריגי, נער צנום, גבוה וקודר, שכולם יודעים שבא מבית "קשה", שבקושי מוציא מילה מהפה, מצייר קומיקס כל היום, ונכשל בכל המקצועות. הציון אפס ומורה חסר סבלנות הקנו לו את הכינוי שלו – זירו.

אלסנדרה, אם כן, עברה לזירולנד. ארץ דוממת ושקטה, שבה לא צריך לדבר על שטויות. כלומר, לא צריך לדבר בכלל כי "החוק היחיד שצריך לכבד פה הוא דממת מנזר קפדנית". אבל מתוך הדממה שעוטפת את השולחן מגלות שתי הנפשות הבודדות רגשות חדשים ומהוססים שאין להם שם. הקשר נרקם לאטו בתפרים קטנים ומהוססים ואלסנדרה מגלה שזירו הרבה יותר מעניין ממה שנדמה. אבל לא תמיד אפשר להבין זה את זה בלי מלים.

הספר מציג, ברעננות מקסימה, פשטות וישירות שתי "אלסנדרות" שונות בתכלית. המספרת – (מוצפת ברגשות, נמצאת בכאוס רגשי ומבולבלת), ו"הבת" אסנדרה, שפונה לאם האהובה בישירות ובצלילות, באהבה שאין בה סימני שאלה ובגעגועים קורעי לב. מה שמעניין מאוד אלו התיאורים האמינים של חיי הנוער האיטלקי היום, שלמיטב שיפוטי אינם שונים מאוד מחיי הנוער הישראלי – כולל החומרנות, השתייה המופרזת, המיניות המוקדמת, שנתפסים כאן כחלק מהחיים, בלי שמץ של דידקטיות, צקצוק לשון או השתוממות. הספר הוא בעצם כמו יומן של בחורה צעירה.

פאולה פרדיקטורי, ילידת 1967, מתגוררת במילאנו. זהו הרומן הראשון שלה.

 

פרק ראשון

אימא שלי

 

אני עדיין זוכרת את היום שתפסו אותי גונבת. הייתי בת שמונה, תשע אולי, והמרכול היה אחד מהקטנים האלה, השכונתיים, כזה שמהקופות אפשר להשגיח על כל המעברים. במחלקת כלי הכתיבה ראיתי מחק ורוד בצורת לב ולא הצלחתי להתאפק. אחת הקופאיות ניגשה אלי ואמרה לי להחזיר מיד את מה שלקחתי, שממילא היא ראתה אותי. בלי להסתכל לה בעיניים החזרתי לה את המחק וברחתי משם.

עכשיו זה אותו הפחד שהרגשתי ביום ההוא. אני זוכרת: הלב שמתחיל להלום בחוזקה, רעש מחריש אוזניים שמגיע מבית החזה עד לאוזניים, ואת לא שומעת אפילו את המילים שלך. פתאום הכול מוחשי כל כך שזה לא נראה אמיתי. אני זוכרת כל פרט מאותו הרגע. הקופאית לבשה חצאית בצבע אדום כהה ונעלה נעלי מוקסין שחורות. ליד המחקים בצורת לב היו קלמרים מבד כחול. האנשים שעמדו בתור לקופה הסתובבו כדי להסתכל עלי. רצתי משם אחוזת בהלה. בזמן שנדרש לי כדי להגיע הביתה הפך הפחד לבושה, והחלטתי שלא אספר את זה לעולם לאף אחד.

כשבישרו לאימא שלי שהיא חלתה בסרטן הכליות תפס אותי הפחד בדיוק כמו בפעם ההיא. הוא לפת את גרוני ונמהל בדם וכאשר הגיע אל הלב הוא קרע אותו לגזרים. היא היתה בת שלושים ושבע, קראו לה אַנָה. כעבור שנתיים היא מתה.

החיים בצל הפחד, עכשיו אני יודעת, הם הסיוט הנורא מכול, וכך אימא שלי חיה במשך כל הזמן ההוא, עם המחשבה הזאת על המוות יום אחר יום, שעה אחר שעה. היא החלה להשאיר את מנורת הלילה הקטנה שעל השידה דלוקה במשך כל הלילה ולא הגיפה את התריסים. פתאום היא טענה שהבית שלנו חשוך, שלא נכנס מספיק אור מהחלונות. היא התחילה במאבק שלה נגד החשכה כשהיא מסירה את הווילונות מחדר המגורים, ודווקא היא, שתמיד אהבה את הלילה, התחילה לשנוא אותו.

התא המשפחתי שלי לא מורכב מאבא אימא אחים אחיות. אימא שלי וסבתא שלי הן כל המשפחה שהיתה לי. סבא שלי מת כשהייתי קטנה ואת אבא שלי מעולם לא הכרתי. הוא עזב את אימא שלי כשהיא נכנסה להיריון. עכשיו נשארנו שתיים, והמחשבה על העתיד מבהילה אותי.

אחד הדברים שאני שומרת מימי ילדותי הוא הסרטון שסבא שלי צילם ביום הולדתי השלישי, כשחגגנו גם את קבלת התואר בספרות של אימא שלי. הוא נמצא בספרייה בחדר שלי. אחרי שהיא מתה צפיתי בו אינספור פעמים. ישנו רגע, כשאני עומדת לכבות את הנרות, שרואים את אימא שלי עומדת מאחורַי ועל השולחן לפנינו מונחת עוגה ענקית. אני עומדת על הכיסא והיא מחבקת את מותני בזרועותיה. היא לוחשת לי משהו באוזן, מהדברים האלה שאומרים לילדים, כמו "תראי איזו עוגה יפה", הסאונד מחריד, לא שומעים כלום ולמרבה הצער אי אפשר לעשות שום דבר בעניין, זה מה שאמר לי הטכנאי במעבדה שאליה לקחתי את הסרטון. אני מרימה יד, נוגעת בלחי שלה ובוהה בעוגה שלפנַי. אני יודעת שזה נשמע בלתי אפשרי, אבל אני זוכרת את הרגע ההוא. בכל פעם שאני נזכרת בו עולה בי אותה המחשבה: שהזמן מעולם לא חלף, אני עדיין שם, עם הקול של אימא שלי שמלטף את לחיי. וזה הדבר היחיד שהייתי רוצה. לחזור לאחור. לעצור את הזמן.

אחרי האבחנה ניתחו אותה בדחיפות והיא התחילה מיד בטיפולים, אבל כל הרופאים שבדקו אותה וקראו את התיק הרפואי שלה אמרו לנו שאין כל תקווה, שנשאר לה מעט זמן לחיות. אף אחד לא היה יכול לומר לנו כמה, חלק אמרו חודשים, אחרים שתקו. הם המשיכו לטפל בה מפני שהיא עדיין היתה צעירה. אימא שלי רצתה לדעת הכול כבר מההתחלה, וכשכולנו כבר ידענו, הרגשנו כאילו אנחנו ברכבת הרים בלי לדעת כמה זמן יימשך הסיבוב. כמו שמרגישים כשהלב נעצר.

סבתא שלי היתה זו שסיפרה לי על המחלה. ביום המחרת לא הלכתי לבית הספר – הייתי בת שש-עשרה ולמדתי בכיתה י"א – וגם לא ביום שאחריו. כשסוֹניָה ובַּרבַּרָה, חברותי לכיתה, התקשרו אלי המצאתי תירוץ וביקשתי מהן להודיע למורים שאני חולה ושאחזור בקרוב. לא אמרתי שום דבר על הסרטן של אימא שלי, לא רציתי לענות לשאלות שלהן ובעיקר לא רציתי שכולם יֵדעו. ברגע ההוא הבנתי שעשיתי את הצעד הראשון כאדם בוגר: שתקתי כדי לגונן עליה וגם כדי להיות לבד, הרחק מהדברים המטופשים שאומרים ברגעים מסוימים, הרחק מהפטפוטים חסרי התועלת, כדי להבין באמת מה קורה. אחרי שסבתא סיפרה לי גם אימא שלי קראה לי והסבירה לי את המצב, וברגע ההוא כל מה שקיוויתי היה רק שהיא לא רואה את הפחד שלי. גם היא השתדלה נורא להיראות רגועה, אבל השקיות מתחת לעיניים שלה והעור המתוח על פניה הסגירו את רגשותיה. היא חזרה על הדברים שסבתא כבר סיפרה לי, אבל כששמעתי את המילה סרטן בוקעת מפיה, העיניים שלי התמלאו בדמעות. אימא חיבקה אותי חזק ואמרה לי שיש לזה טיפול, ושבעזרתי היא תחלים. באותו רגע אני הפכתי להיות אנחנו, הסרטן שלה הפך לשלי. שמעתי על המחלה הזאת, זה היה דבר מעורר פלצות, אבא של חבר שלי מת מזה כמה שנים קודם לכן. בימים ההם הראש שלי התמלא בשאלות: מה, לא היו תסמינים? יכול להיות שהיא לא הבחינה באיזה רגע הכול התחיל? למה אף אחד לא התייחס לירידה במשקל הפתאומית שלה? למה היא תמיד הבחינה בכול כשהיה מדובר בי, ואילו אני, שגם אהבתי אותה, לא חשבתי בכלל? אם אתה אוהב מישהו אתה אמור לדאוג לו. ואם האהבה שלי היתה כל כך חסרת מודעות, אולי לא אהבתי אותה כמו שצריך?

אני ואימא שלי אף פעם לא דיברנו יותר מדי, וגם לא שינינו ממנהגינו בתקופת המחלה שלה, אבל התחלנו לחפש זו אחר זו במבטים, לאחוז ידיים בזמן שצפינו יחד בסרט, לחייך זו לזו בשתיקה, חיוכים חמימים, מלאים בתקווה שאיש לא נתן לנו. סבתא שלי היתה עדה לכול, ותמכה בכל החלטה של אמי בקשר לטיפול, ובסוף, בבקשה האחרונה שלה. במהלך השנתיים הללו לא ראיתי את סבתא שלי בוכה. ברגעים מסוימים היא אפילו נראתה לי אחרת. הכוח שלה התעצם בעזרת שתיקות אחרות, בעזרת עלומים רחוקים שעליהם איש לא ידע דבר, ולפתע חזרו.

ימים אחדים לפני הניתוח לא הצלחתי להתאפק עוד וסיפרתי לחברות שלי מבית הספר. ביום שבו ניתחו את אימא שלי קיבלתי ים של מסרונים והודעות אלקטרוניות, גם מחברים וחברות שלא פגשתי כבר הרבה זמן. לא סיפרתי לאף אחד שהניתוח לא יכול לפתור את הבעיה, וכל ההודעות היו מלאות אמון בחיים ודווקא השפיעו עלי ההפך, ובכל פעם שהגיעה הודעה חדשה הייתי צריכה לשלוט בדחף להטיח את הטלפון הנייד שלי בקיר. כשחזרתי לבית הספר כמה ימים לאחר מכן האפקט החדשותי של הידיעה כבר החל לדעוך. כולם שאלו אותי איך עבר הניתוח, מה שלום אימא שלי, ואז זהו. לאחר מכן, כשקרה שלא הגעתי לבית הספר, אף אחד כבר לא שאל אותי כלום. החברות שלי הפסיקו לבוא אלי, ואני הפסקתי ללכת אליהן. בתואנה שבמצבים האלה מוטב שלא לשאול ולא להפריע, נוצר סביבי רִיק. את השנתיים שבאו לאחר מכן העברתי כמו בין הצללים. עבודות, בחנים, שבת בערב בדיסקוטק, בריכה, סיבובים במרכז העיר, אבל מעל לכל דבר שעשיתי ריחפה אמי הגוססת. המוות שלה היה בכל מקום: בילקוט בין ספרי הלימוד, באוויר הוורדרד והצלול של ערבי האביב, אבל בעיקר בעיניה המודעות ונטולות התקווה. אני זוכרת שהתפללתי בכל יום שהיא תחלים, למרות הסיכויים הקלושים: כן, יהיה לנו זמן, עדיין, ונלמד לא לבזבז את הזמן הזה, לא לחכות לעתיד בלתי נודע כדי לומר את המילים החשובות.

אם מישהו היה שואל אותי מה אני זוכרת מהשנתיים ההן, הייתי עונה שום דבר מיוחד, חוץ ממחוות, חיוכים, דברים קטנים של היומיום – אלה החיים, עכשיו הבנתי את זה, הרגעים הם החשובים, לא הדברים. אני חושבת שגם הדרך שבה אני נושמת השתנתה: אני יכולה להגיד שלמדתי לעצור את הנשימה, כאילו העברתי את כל הזמן הזה מתחת למים, בציפייה לקחת אוויר שוב. ובמשך כל הזמן הזה הרגשתי פחד. אך ורק פחד.

אני זוכרת שראיתי סרט על אישה שלפני מותה קוראת לבנות שלה, וזו אחר זו, היא מקיימת איתן מעין שיחת פרידה. אימא שלי לא עשתה שום דבר כזה. הדבר היחיד שהיא אמרה לי עד הרגע האחרון, ומעולם לא התעייפה מלחזור ולומר לי, היה שהיא אוהבת אותי ושאני הדבר הכי יפה בחיים שלה. כשהיינו יחד היא ביקשה שאספר לה המון דברים: על בית הספר, על החברות שלי, על התוכניות שלי. ולקראת הסוף, כשהיא כבר התעייפה מאוד, היא ביקשה ממני רק לשבת לידה, על שפת המיטה. אז הייתי משתרעת לצדה ומחזיקה לה את היד או שהיא היתה מניחה את ידה על שערי, וככה היינו ישנות קצת, ביחד, כאילו ניסינו לחצוב זמן אחר בתוך הזמן, ליצור פיתולים, דרכי מילוט.

היא מתה בוקר אחד כשהייתי בבית הספר. זה כמה ימים היא לא קמה מהמיטה. הרופא העלה את מינון המורפיום שקיבלה, והיא ישנה כמעט תמיד. היא דיברה מעט מאוד, וכשאחזתי בידה היא לא לחצה אותה כמו קודם. לא רציתי ללכת לבית הספר באותו יום אבל סבתא הכריחה אותי. היא אמרה שאני חייבת להתאוורר לפחות לכמה שעות, ואם יהיה צורך היא מיד תתקשר אלי. כשהטלפון הנייד שלי צלצל וקראתי את השם של סבתא על הצג כבר ידעתי מה אני עומדת לשמוע. אמרתי למורה שאני חייבת ללכת הביתה מיד ורצתי משם בלי להסתכל על אף אחד. אני עדיין מקללת את עצמי שלא נשארתי בבית ביום ההוא. שלא הייתי שם. טסתי כמו משוגעת בקטנוע שלי, במחשבה שזה לא יכול להיות נכון, והבנתי שמעולם לא האמנתי באמת שהרגע הזה יגיע. בשנתיים הארוכות האלה התרגלתי לראות אותה חולה ובסוף השתכנעתי שתמיד יהיה ככה, ולא שזה יכול להיגמר. כשראיתי אותה שוכבת ללא ניע, פיה פתוח למחצה, זרועותיה שמוטות לצדי גופה, הפחד שוב הסתחרר סביבי, ומששכך הרגשתי מרוקנת. כמובן, היו ימים שחשבתי איך זה יהיה לראות אותה מתה, אבל גם ברגע ההוא, כשהמוות שלה לנגד עיני, פשוט ומחריד, עדיין לא האמנתי. התקרבתי בנשימה עצורה ובהיתי בפנים הקפואות שלה, אחר כך הרמתי אלי את שתי ידיה ולחצתי אותן בחוזקה, קראתי בשמה, רכנתי לנשק אותה והנחתי את מצחי על מצחה. סבתא שלי, שעמדה על סף הדלת, לחשה היא איננה בחיוך מלא דמעות. היא מתה. הקרקע נשמטה תחת רגלַי ושוב לפת אותי הפחד והצמיד אותי אל חזהּ, ונשמתי רק את האוויר המורעל של ריאותיה. אימא שלי מתה.

כשקברו אותה, חוץ ממני ומסבתא היו גם אַנגֶ'לָה וקלַאוּדיָה, החברות של אימא שלי מאז ומעולם. בחרתי בתמונה שצילמתי אותה ביום ההולדת האחרון שלי: היא חייכה אלי וקווצת שיער עבות וכהה נפלה על מצחה. היא היתה יפהפייה כשחייכה. היה יום סתווי ובאור קרני השמש של שעות הצהריים המאוחרות הכול נראה עצוב יותר. כל האור הזהוב הזה. אני וסבתא לא הצלחנו להביט זו בעיניה של זו. הרגשנו הלומות, חשופות. לחצנו יותר מדי ידיים, שאפנו את הריח החזק של כל הפרחים הללו. מהכנסייה אני זוכרת את החריקות של הספסלים, את ההתלחשות השקטה ואת הפנים הרוטטות מאחורי הדמעות והמשקפיים הכהים, לא יותר מזה. כשהכול נגמר, שילבתי את זרועי בזרועה של סבתא שלי, ופסענו לאט לעבר היציאה מבית הקברות בלי לומר מילה.

בימים שבאו לאחר מכן ניסינו לסדר את החפצים האישיים שלה אף על פי שלא היה לנו אומץ. כל השמלות שנשארו במשך חודשים על מסעדי הכורסאות בחדר השינה כובסו, קופלו ולבסוף הונחו בארון הבגדים שלה. הסדינים הוחלפו והמיטה הוצעה מחדש, התריסים הוגפו. סבתא שלי התקשרה לאישה אחת שתבוא לעזור לנו. למעשה, לא היה בה צורך, אבל אני חושבת שסבתא עשתה זאת מפני שברגע שכף רגלה דרכה בחדר של אימא שלי, כל הכאב של השנתיים הללו השתלט עליה. גברת רוֹזָה נראתה כמי שכל חייה סייעה למשפחות אבלות טריות. היא עשתה הכול בדממה. היא הכינה תה חם לסבתא שלי, ובתירוץ כלשהו דאגה שתשכב על הספה ותצפה מעט בטלוויזיה. במשך כל הזמן היא לא שאלה אותה אף פעם איך לסדר את הדברים של אימא שלי, אלא פנתה אליה רק בשאלות כמו: לא עדיף להעביר את הצמחים הגדולים לאזור שיש בו יותר שמש? את רוצה שאני אנער את השטיחון של הכניסה? לפני שהציעה את המיטה בחדר של אימא שלי היא לחשה לי שכדאי  לאוורר אותו קצת. כשאמרה לי את זה היא החזיקה את ידי בין שתי ידיה, והביטה בי בחמלה כנה, במבט של מי שלא חושש מהעצב של אחרים. מיד התמלא החדר בקור, אבל הריח הזה של תרופות ושל מוות עדיין עומד באפי. סבתא שלי נשארה בסלון, פניה מכווצות, מבטה בוהה בצמרתו של עץ האשור שנשקף מאחד החלונות בחדר המגורים. סיפקתי לרוזה את התשובות כיצד להחזיר את הדברים למקומם, הייתי אני הכוהנת האחראית על המקדש, בשקט, כאילו חששתי שאם אדבר בקול רם מדי, אני וסבתא עשויות להתעורר ולהבין שאימא שלי איננה.

 

החורף שלי בזירולנד מאת פאולה פרדיקטורי, מאיטלקית: מונה גודאר, הוצאת כתר, שנת 2013, 252 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

Category: דף הבית פרוזה, ספרות נוער, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.