המעון של מיס פרגרין לילדים משונים מאת רנסום ריגס / סיפור אנושי מרגש – פנטזיה מצמררת וכובשת

| 11/11/2012 | 0 Comments

 

 

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים מאת רנסום ריגס

'המעון של מיס פרגרין לילדים משונים' הוא אחת התופעות המפתיעות בעולם הספרות בעשור האחרון ורב מכר ענק. ספרו הראשון של רנסום ריגס שהה למעלה משנה בראש רשימות רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", זכה בביקורות מהללות, ונמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם.

סבו של ג'ייקוב, בן ה-16, נרצח בלילה אפל וקר, על ידי יצור מפלצתי. הסבא מספיק לומר לג'ייקוב ש"המפלצות חזרו". ג'ייקוב יודע שכדי לגלות מה קרה הוא חייב לנסוע לאי מבודד, אי-שם ליד חופי וֵיילס, אל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים.

כל חייו שמע ג'ייקוב את סיפוריו של סבו על המעון של מיס פרגרין, בית היתומים שבו התגורר בימי מלחמת העולם השנייה, וראה את תמונותיהם של הילדים המוזרים ששהו שם. ג'ייקוב אף פעם לא ידע בוודאות אם הסיפורים הם אמת או בדיה, אבל עכשיו הוא יודע שהוא חייב לצאת לדרך, למרות שאין לו מושג לאן היא תוביל אותו והיכן תסתיים.

הספר כבש את לבבות כל הגילים וכל הקהלים, הרבה בזכות קולו המיוחד של ג'ייקוב המספר: חכם, רגיש, מלא אירוניה עצמית, אמיץ, אינדיווידואליסט, שאינו "גיבור-על" אלא נער אנושי המעורר הזדהות. הספר משתמש גם בגלויות וינטג' יוצאות דופן, ובארצות הברית כבר יצא ספר שני – של הגלויות המסקרנות והפרברטיות. דרכו של הסרט לעיבוד קולנועי כבר סלולה, כששמועות עיקשות מדברות על טים ברטון כבמאי.

רנסום ריגס גדל בקליפורניה ומתגורר היום בלוס אנג'לס. הוא למד קולנוע, ויצר סרטים קצרים שזכו להערכה רבה. הוא בלוגר פורה המרבה לכתוב על מסעות. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים הוא ספרו הראשון.

סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת שאסור להחמיץ, לבני 12 עד 120.

 

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים מאת רנסום ריגס – פתח דבר ופרק ראשון

 

בדיוק כשעמדתי להשלים עם העובדה שהחיים שלי יהיו שגרתיים, התחילו לקרות דברים בלתי שגרתיים בעליל. הראשון שבהם זעזע אותי עד עמקי נשמתי, וככל אירוע שמשפיע עלינו לנצח חילק את חיי לשניים: לפניו ואחריו. וכמו רבים מהאירועים הבלתי שגרתיים שבאו בעקבותיו, הוא היה קשור לסבא שלי, אֵייבּרהם פּוֹרטמן.

בילדותי היה סבא האדם המרתק ביותר שהכרתי. הוא גדל בבית יתומים, לחם במלחמות, חצה אוקיינוסים בספינות קיטור ומדבריות על גב סוסים, הופיע בקרקסים, ידע כל מה שאפשר לדעת על רובים, על הגנה עצמית ועל הישרדות בטבע, ודיבר שלוש שפות לפחות מלבד אנגלית. כל זה נראה מסתורי ומושך להפליא בעיניו של ילד שמעולם לא יצא מגבולות פלורידה, ובכל פעם שהתראינו הייתי מתחנן אליו שיספר לי סיפורים. סבא תמיד הסכים, וסיפר אותם כאילו היו סודות שנועדו לאוזני בלבד.

כשהייתי בן שש החלטתי שכדי שחיי ידמו ולוּ במעט לחיים המסעירים של סבא, אהיה למגלה עולם. סבא עודד אותי: הוא בילה לצדי שעות ארוכות רכון מעל מפות, רקם מסעות חקר דמיוניים וסימן את נתיביהם בסיכות אדומות, וסיפר לי על המקומות המופלאים שאגלה בבוא העת. בבית הצהרתי על כוונותי כשצעדתי עם גליל קרטון צמוד לעיני וצרחתי "יבשה באופק!" או "עוגן הרם!", עד שההורים שלי גירשו אותי החוצה. נדמה לי שהם חששו שסבא ידביק אותי בחולמנות חשוכת מרפא שלא אחלים ממנה לעולם ופחדו שהפנטזיות האלה מחסנות אותי מפני שאיפות מעשיות יותר. עד שיום אחד אימא הושיבה אותי והסבירה לי שלא אוכל להיות מגלה עולם כי העולם כולו כבר התגלה. נולדתי במאה הלא נכונה, והרגשתי מרומה.

הרגשתי עוד יותר מרומה כשהבנתי שמרבית הסיפורים המוצלחים ביותר של סבא לא יכולים בשום אופן להיות אמיתיים. המעשיות הכי מופרכות שלו היו קשורות לילדותו, למשל שהוא נולד בפולין אבל בגיל שתים עשרה שלחו אותו באונייה למעון לילדים בוֵויילס. פעמים רבות שאלתי אותו למה הוא היה צריך להיפרד מהוריו, והתשובה הייתה תמיד אחת: כי המפלצות רדפו אחריו. פולין פשוט שָרצה מפלצות, הוא אמר.

"איזה מין מפלצות?" הייתי שואל בעיניים קרועות לרווחה. זה נעשה ממש למנהג. "איומות, עם גב כפוף ועור רקוב ועיניים שחורות," הוא היה עונה. "והייתה להן הליכה כזאת!" והוא היה רודף אחרי בצעדים מקרטעים, כמו מפלצת מסרט ישן, ואני הייתי צוחק ובורח.

בכל פעם שתיאר את המפלצות הוא תיבל את התיאור בפרט מזוויע חדש: הן הצחינו כמו אשפה רקובה; הן היו בלתי נראות, רק הצל שלהן נראה; בתוך פיהן הסתתרו זרועות ציד מתפתלות שהיו נשלפות במהירות ומושכות את טרפן אל בין המלתעות החזקות שלהן. עד מהרה נתקפתי נדודי שינה, והדמיון שלי, שעובד שעות נוספות, המיר כל רחש צמיגים על הכביש הרטוב בנשימה מאומצת מחוץ לחלון חדרי, וכל צללית שחלפה מתחת לדלת – בזרועות ציד תמנוניות, שחורות-אפורות. פחדתי מהמפלצות, אבל אהבתי לדמיין בהתרגשות איך סבא נלחם בהן ונשאר בחיים.

ועוד יותר מפליאים היו הסיפורים על חייו במעון בוֵויילס. זה היה מקום קסום, לדבריו, שנועד להגן על הילדים מפני המפלצות. הוא שָכַן באי שהשמש זרחה בו כל יום ואף אחד מדייריו לא חלה ולא מת. כל הילדים גרו יחד בבית גדול שעליו שמרה ציפור זקנה וחכמה, כך לפחות לפי הסיפור. אבל ככל שגדלתי ניקרו בלבי ספקות חדשים.

"איזה ציפור?" שאלתי אותו יום אחד אחר הצהריים כשהייתי בן שבע, ובחנתי אותו בפקפוק. שיחקנו מונופול ליד שולחן קטן והוא נתן לי לנצח אותו.

"נץ גדול שעישן מקטרת," הוא אמר.

"סבא, אתה חושב שאני טיפש?"

הוא עלעל בצרור המידלדל של שטרות כחולים וכתומים שבידו. "בחיים לא הייתי חושב עליך דבר כזה, יַקוֹבּ," הוא ענה. ידעתי שפגעתי בו, כי המבטא הפולני, שמעולם לא הצליח להיפטר ממנו לחלוטין, השתרבב פתאום לדבריו: "בחיים" נעשה ל"בוחויים" ו"חושב" ל"חושייב". נתקפתי ייסורי מצפון והחלטתי לתת לו ליהנות מהספק.

"אבל למה המפלצות רצו לפגוע בכם?" שאלתי.

"כי לא היינו כמו כולם. היינו משונים."

"למה משונים?"

"אח, בגלל הרבה דברים," הוא אמר. "הייתה בינינו ילדה אחת שידעה לעוף, ילד שדבורים חיו בתוכו, ואח ואחות שהצליחו להניף סלעים כבדים מעל הראש."

לא ידעתי אם הוא מדבר ברצינות. מצד שני, סבא מעולם לא היה בדחן גדול. הוא ראה את הפקפוק בעיני ופניו התקדרו.

"אין בעיה, אתה לא צריך להאמין לסיפורים שלי," הוא אמר. "יש לי תמונות!" הוא קם מהכיסא ונכנס הביתה, ואני נשארתי לבדי על המרפסת המוקפת רשת. כעבור דקה חזר ובידו קופסת סיגרים ישנה. התקרבתי אליה והסתכלתי בארבעת התצלומים המקומטים והמצהיבים שהוא הוציא מתוכה.

הראשון היה תצלום מטושטש שראו בו חליפה ריקה מאדם. אלא אם כן זה היה אדם בלי ראש.

"ברור שיש לו ראש!" אמר סבא בחיוך רחב. "אבל אי אפשר לראות אותו."

"למה? הוא בלתי נראה?"

"אוח, כמה שֵׂכל שיש לילד הזה!" הוא הרים את גבותיו כאילו הפתעתי אותו בהגיון הברזל שלי. "מילֶרְד, קראו לו. טיפוס מוזר. לפעמים הוא היה אומר, 'תשמע, אֵייבּ, אני יודע מה עשית היום,' ומספר לי איפה הייתי, מה אכלתי ואם חיטטתי באף כשחשבתי שאף אחד לא רואה. לפעמים הוא היה עוקב אחרי מישהו בשקט מוחלט, בלי בגדים, ככה שלא ראו אותו בכלל – ורק מסתכל!" סבא הניד את ראשו. "לא ייאמן, מה?"

הוא הושיט לי עוד תצלום. אחרי שהצצתי בו רגע הוא שאל, "נו, מה אתה רואה?"

"ילדה?"

"ומה עוד?"

"יש לה כתר על הראש."

הוא טפח על תחתית התמונה. "ומה עם הרגליים שלה?"

הסתכלתי מקרוב על התצלום. כפות רגליה של הילדה לא נגעו בקרקע. אבל היא לא קפצה, נראה היה שהיא צפה באוויר. הפה שלי נפער.

"היא עפה!"

"כמעט," אמר סבא. "היא מרחפת. אבל היא לא כל כך ידעה לשלוט בעצמה, ולפעמים היינו צריכים לקשור אותה בחבל כדי שלא תעוף רחוק מדי!"

עיני ננעצו בפניה הכהות, הבובתיות. "זה אמיתי?"

"ברור שכן," הוא ענה בזעף. הוא לקח את התצלום ונתן לי במקומו תצלום אחר, הפעם של נער כחוש המרים סלע כבד. "ויקטור ואחותו לא היו חכמים במיוחד," הוא אמר, "אבל אין לך מושג כמה שהם היו חזקים!"

"הוא לא נראה חזק," אמרתי ובחנתי את זרועותיו הדקיקות של הנער.

"תאמין לי שכן. פעם ניסיתי לעשות אתו הורדת ידיים והוא כמעט תלש לי את הזרוע!"

אבל התצלום האחרון היה המוזר מכולם. ראו בו את אחורי הראש של מישהו, ועליו ציור של פרצוף.

נעצתי את מבטי בתצלום האחרון, וסבא הסביר. "היו לו שני פִּיות, אתה רואה? אחד מלפנים ואחד מאחור. בגלל זה הוא נהיה כל כך גדול ושמן!"

"אבל זה סתם," אמרתי. "הפרצוף הזה הוא רק איפור."

"ברור שזה איפור. לקראת הופעה בקרקס. אבל אני אומר לך, היו לו שני פִּיות. אתה לא מאמין לי?"

הסתכלתי על התצלומים ואחר כך על סבא שלי, על פניו הגלויות והכנות, וחשבתי רגע. למה שישקר לי?

"אני מאמין לך," אמרתי.

ובאמת האמנתי לו – במשך כמה שנים, לפחות – אבל בעיקר כי רציתי להאמין לו, כמו שילדים אחרים בגילי רצו להאמין בסנטה קלאוס. אנחנו נאחזים באגדות ששמענו עד שהן גובות מאתנו מחיר מוגזם, ולי זה קרה בכיתה ב' בהפסקת הצהריים, כשרוֹבּי גֶ'נסֶן הוריד לי את המכנסיים מול שולחן מלא בנות והכריז שאני מאמין בפיות. כנראה שזה הגיע לי, כי סיפרתי את הסיפורים של סבא בבית הספר, אבל ברגע המשפיל ההוא היה לי ברור שהכינוי "פיה" – או ליתר דיוק "פֵייגלה" – ירדוף אותי שנים, ובצדק או שלא בצדק כעסתי על סבא.

בסוף יום הלימודים ההוא סבא בא לקחת אותי מבית הספר, כמו שקרה לעתים קרובות כשההורים שלי היו בעבודה. התיישבתי לצדו בפונטיאק הישנה שלו ובישרתי לו שאני כבר לא מאמין באגדות שלו.

"איזה אגדות?" הוא שאל, והציץ בי מעל למשקפיו.

"אתה יודע. הסיפורים. על הילדים והמפלצות."

סבא נראה מבולבל. "למה אתה קורא להם אגדות?"

אמרתי לו שסיפור דמיוני ואגדה זה אותו דבר, שאגדות מתאימות רק לתינוקות בכיינים, ושאני יודע שהתמונות והסיפורים שלו לא אמיתיים. ציפיתי שהוא יתרגז ויתווכח אתי, אבל הוא רק אמר, "בסדר," והתניע את הפונטיאק. הוא סחט בכוח את דוושת הגז וזינקנו לכביש. ובזה נגמר העניין.

אני מתאר לעצמי שהוא לא הופתע – הוא בוודאי ידע שבשלב כלשהו אני אתבגר ואתפכח – אבל הוא זנח את הרעיון מהר כל כך עד שהרגשתי נבגד. לא הבנתי למה הוא המציא את כל הסיפורים האלה ולמה הוא שכנע אותי שדברים יוצאי דופן יכולים לקרות, אם זה לא נכון. רק כעבור שנים אחדות הסביר לי אבא את העניין: סבא סיפר גם לו חלק מהסיפורים בילדותו, והם לא היו שקרים ממש, אלא גרסה מוגזמת של המציאות. כי סיפור ההתבגרות של סבא בהחלט לא היה אגדה. הוא היה סיפור אימה.

סבא שלי היה היחיד מכל בני משפחתו שנמלט מפולין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשהיה רק בן שתים עשרה העלו אותו הוריו – את בנם הצעיר ביותר – על רכבת לבריטניה, עם מזוודה אחת בלבד ועם הבגדים שלגופו, ושלחו אותו לאנשים זרים. זה היה כרטיס בכיוון אחד. שוב לא ראה את אמו ואת אביו ולא את אחיו הגדולים, את בני הדודים שלו, את דודיו ואת דודותיו. כולם עד אחד מתו עוד לפני שמלאו לסבא שש עשרה, כולם נרצחו בידי המפלצות שמהן נמלט בעור שיניו. אבל אלה לא היו מפלצות בעלות זרועות ציד ועור רקוב, כאלה שילד בן שבע מסוגל לראות בעיני רוחו, אלא מפלצות בעלות פני אדם שלבשו מדים מעומלנים וצעדו בסך, מפלצות בעלות מראה שגרתי לחלוטין שאי אפשר לעמוד על טבען האמיתי אלא כשכבר מאוחר מדי.

וכמו המפלצות, גם סיפור האי הקסום היה אמת במסווה. בהשוואה לזוועות שהתחוללו באירופה, המעון שקלט את סבא שלי בוודאי נראה בעיניו כמו גן עדן, ובאמת ככה הוא היה בסיפורים שלו: חוף מבטחים שקיץ נצחי שורר בו, עם צוות מגונן וילדים מופלאים, שכמובן לא ידעו באמת לעוף ולהיעשות לבלתי נראים ולהרים סלעים. המוזרות היחידה שבגללה רדפו אותם הייתה יהדותם. הילדים האלה היו יתומי מלחמה שנשטפו אל האי הקטן בגלים של דם. הם היו מופלאים לא מפני שהיו להם כוחות פלאיים כלשהם. העובדה שהם נמלטו מהגטאות ומתאי הגזים הייתה פלאית דייה.

הפסקתי לבקש מסבא שיספר לי סיפורים, ונדמה לי שבסתר לבו הוקל לו. אווירת מסתורין אפפה את פרטי ילדותו. לא חיטטתי. הוא עבר גיהינום והייתה לו זכות לשמור דברים בסוד. התביישתי על שקינאתי בחייו, בהתחשב במחיר הכבד שהוא שילם עליהם, והשתדלתי להיות אסיר תודה על החיים המוגנים והשגרתיים שבהם זכיתי ללא כל מאמץ.

אבל כעבור שנים אחדות, כשהייתי בן חמש עשרה, קרה דבר בלתי שגרתי ואיום, ומאז נחלקו חיי ל"לפני" ו"אחרי".

פרק 1

באחר הצהריים האחרון "לפני" הייתי עסוק בבניית דגם של ה"אֶמפַּייר סטֵייט בּילדינג" בקנה מידה של 1:10,000 מקופסאות של חיתולים למבוגרים. זאת הייתה מלאכת מחשבת יפהפייה ממש, בעלת בסיס בקוטר מטר וחצי וגוף שהתנשא מעל מדפי הקוסמטיקה. את הקומות הראשונות בניתי מקופסאות של חיתולי ענק, את מרפסת התצפית – מחיתולי מיני, ואת החרוט המפורסם שבראש הבניין בניתי מאריזות של דוגמאות שערמתי בקפדנות זו על זו. המבנה היה כמעט מושלם, למעט פרט אחד מכריע.

"השתמשת בחיתולים של 'יבש תמיד'," אמרה שֶלי, ובחנה את היצירה שבניתי במבט ספקני וזועף. "המבצע הוא על 'צמוד ונוח'." שלי הייתה מנהלת החנות, והכתפיים השמוטות שלה והבעתה הקודרת היו חלק בלתי נפרד מהמדים שלה, ממש כמו חולצת הפולו הכחולה שלבשנו כולנו.

"חשבתי שאמרת 'יבש תמיד'," עניתי, כי זה מה שהיא אמרה.

"'צמוד ונוח'," היא חזרה בתוקף והנידה את ראשה בצער, כאילו המגדל שלי הוא סוס מירוץ פצוע והיא מכוונת אליו אקדח בעל קת פנינה. שתיקה קצרה אך מביכה השתררה, והיא המשיכה להניד בראשה ולהעביר את עיניה ממני אל המגדל ושוב אלי. נעצתי בה מבט אטום, כאילו הרמז הבוטה שלה נשגב מבינתי.

"אהההה," אמרתי לבסוף. "את רוצה שאני אבנה הכול מחדש?"

"פשוט השתמשת ב'יבש תמיד'," היא אמרה שוב.

"אין בעיה. אני אתחיל ברגע זה." בקצה נעל הספורט השחורה שלי, שכמו כולם נדרשתי לנעול, דחפתי קלות את אחת הקופסאות שבבסיס המגדל. כעבור רגע קרס סביבנו כל המבנה המרהיב, וגלים של חיתולים גלשו אל הרצפה והתנפצו אל רגליהם של לקוחות מבוהלים. חלק מהקופסאות התגלגלו עד הדלת האוטומטית, הדלת נפתחה ומשב חם של רוח אוגוסט חדר לחנות.

פניה של שֶלי עטו צבע של רימון בשל. היא הייתה צריכה לפטר אותי בו במקום, אבל ידעתי שלא אזכה לזה. לאורך כל הקיץ ניסיתי לגרום לפיטורַי מסמארט-אֵייד, וגיליתי שזאת משימה בלתי אפשרית ממש. הגעתי בבקרים באיחור שוב ושוב והשמעתי תירוצים עלובים להחריד; טעיתי טעויות מזעזעות במתן העודף; ואפילו סידרתי פריטים במדפים הלא נכונים בכוונה תחילה: קרם לחות עם חומר משלשל, אמצעי מניעה עם שמפו לתינוקות. אני לא זוכר מתי השקעתי במשהו מאמץ כזה, אבל גם כשהתחזיתי לכישלון גמור התעקשה שֶלי להשאיר אותי בתפקיד.

בעצם, תרשו לי לסייג את הצהרתי הקודמת: גיליתי שהפיטורים מסמארט-אייד הם משימה בלתי אפשרית בשבילי. לכל עובד אחר היו מראים את הדלת כבר לפני כמה וכמה עבֵרות קטנות. זה היה השיעור הראשון שלי בפוליטיקה. רשת סמארט-אייד היא בעלת שלושה סניפים באֶנגֶלווּד, עיר החוף הקטנה והמנומנמת שאני גר בה. במחוז סַרַסוֹטה כולו יש לה עשרים ושבעה סניפים, ובכל רחבי פלורידה – מאה וחמישה עשר סניפים הזרועים על פני המדינה כמו פריחה מפושטת. הסיבה שלא היה אפשר לפטר אותי היא שהדודים שלי הם הבעלים של כל אחד ואחד מהסניפים האלה. הסיבה שלא יכולתי להתפטר בעצמי היא שכל בני המשפחה שלי מתחילים את הקריירה שלהם בסמארט-אייד, וזו מסורת משפחתית מקודשת ורבת שנים אצלנו. פירוש הדבר הוא שמסע החבלה הפרטי שלי לא זיכה אותי אלא בסכסוך אינסופי עם שלי ובטינה עזה ומתמשכת מצד חברי לעבודה, אם כי צריך להודות שהם היו מתעבים אותי בכל מקרה. כי לא חשוב כמה ערמות של מוצרים מוטטתי וכמה לקוחות דפקתי בעודף, העובדה היא שביום מן הימים הייתי עתיד לרשת נתח נכבד מהחברה – והם לא.

* * *

שלי דשדשה אלי בין החיתולים ונעצה את אצבעה בחזה שלי. היא התכוונה להגיד משהו חמוּר, אבל מערכת הכּריזה הדהדה פתאום.

"ג'ייקוב, שיחה בקו שתיים. ג'ייקוב, קו שתיים."

נסוגותי ממבטה הזועם. פרצוף הרימון שלה המשיך להביט אלי מבין הריסות המגדל.

* * *

מועדון העובדים היה חדר טחוב וחסר חלונות. לינדה, הסייעת של בית המרקחת, עמדה בו לבדה בזוהר העז של מכונת המשקאות וכרסמה כריך בלי הקרום של הלחם. היא הצביעה בניד ראש על הטלפון התלוי על הקיר.

"תענה בקו שתיים. אני לא יודעת מי זה, אבל הוא נשמע היסטרי."

לקחתי את השפופרת שהשתלשלה מהמכשיר.

"יַקובּ, זה אתה?"

"היי, סבא."

"יקוב, תודה לאל. אני צריך את המפתח. איפה המפתח שלי?" הוא נשמע נסער, קצר נשימה.

"איזה מפתח?"

"אל תשחק אִתי משחקים," הוא ענה בכעס. "אתה יודע איזה מפתח."

"בטח שמת אותו במקום הלא נכון."

"אבא שלך שכנע אותך לעשות את זה," הוא אמר. "תגלה לי. הוא לא צריך לדעת."

"אף אחד לא שכנע אותי לעשות שום דבר." ניסיתי לשנות את הנושא. "לקחת את הכדורים שלך הבוקר?"

"הם בדרך אלי, אתה מבין? אני לא יודע איך הם מצאו אותי אחרי כל השנים האלה, אבל הם מצאו אותי. איך אני אמור להילחם בהם בדיוק, בסכין חמאה?"

זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר ככה. סבא הזדקן, ולמען האמת הוא התחיל להחליד. סימני ההידרדרות המנטלית שלו היו בהתחלה עדינים: למשל, הוא שכח לקנות מצרכים וקרא לאימא שלי בשם של דודתי. אבל במהלך הקיץ התחוללה בשיטיון המכרסם בו תפנית אכזרית. הסיפורים המופרכים שהוא המציא על חייו בתקופת המלחמה – המפלצות, האי הקסום – השתלטו עליו ונעשו כולם אמיתיים לחלוטין מבחינתו. בשבועות האחרונים הוא היה נסער במיוחד, וההורים שלי, שחששו שהוא עלול לפגוע בעצמו, שקלו להכניס אותו למוסד. משום מה רק אני קיבלתי ממנו שיחות טלפון מבשרות רע שכאלה.

כרגיל, השתדלתי מאוד להרגיע אותו. "אל תדאג. הכול בסדר. אני אביא אחר כך סרט ונראה אותו יחד. מה אתה אומר?"

"לא! אל תבוא! מסוכן להיות כאן!"

"סבא, המפלצות לא בדרך אליך. הרגת את כולן במלחמה, שכחת?" הפניתי את פני אל הקיר וניסיתי להרחיק את הצד שלי בשיחה ההזויה הזאת מאוזניה של לינדה, שהעמידה פנים שהיא קוראת מגזין אופנה אבל הציצה בי במבטים סקרניים.

"לא את כולן," הוא אמר. "לא, לא, לא. הרגתי הרבה, נכון, אבל תמיד יש עוד." שמעתי אותו מקים בבית מהומה, פותח מגירות, טורק כל מיני דברים. הוא היה בהתמוטטות מוחלטת. "אל תתקרב לכאן, אתה שומע? אני אהיה בסדר גמור… רק לעקור את הלשונות שלהן ולדקור אותן בעיניים, זה מה שצריך לעשות! אם רק הייתי מוצא את המפתח המחורבן הזה!"

המפתח המדובר היה שייך לארון מתכת ענקי במוסך של סבא. בתוך הארון היה מלאי שלם של רובים, אקדחים וסכינים שהיו יכולים לחמש מיליציה קטנה. הוא אסף אותם מחצית חייו, נסע לתערוכות נשק מחוץ לגבולות המדינה, יצא למסעות ציד ארוכים, ובימי ראשון שמשיים גרר את בני משפחתו הסרבנים למטווחים כדי שילמדו לירות. הוא אהב את כלי הנשק שלו עד כדי כך שלפעמים הוא אפילו ישן אתם. לאבא היה תצלום ישן שמוכיח את זה: סבא מנמנם עם אקדח בידו.

כששאלתי את אבא למה סבא כל כך משוגע על רובים, הוא אמר שזה קורה לפעמים לאנשים שהיו חיילים או שחוו אירועים טראומטיים. אני מתאר לעצמי שאחרי כל מה שעבר על סבא הוא לא הרגיש מוגן לגמרי בשום מקום, אפילו לא בבית. למרבה האירוניה, דווקא עכשיו, כשההזיות והפרנויה התחילו להשתלט עליו, הוא צדק: הוא באמת לא היה מוגן בביתו שלו, כשכל כלי הנשק האלה בהישג ידו. לכן אבא החביא את המפתח.

שוב שיקרתי לו ואמרתי שאני לא יודע איפה המפתח. שמעתי עוד כמה קללות ודפיקות כשסבא צעד צעדים נרגזים וחיפש אותו ברחבי הבית.

"פֵהה!" הוא אמר לבסוף. "שהמפתח יישאר אצל אבא שלך אם הוא כל כך חשוב לו. שייקח גם את הגופה שלי!"

סיימתי את השיחה בנימוס רב ככל האפשר והתקשרתי לאבא.

"סבא מתחרפן," אמרתי לו.

"הוא בלע את הכדורים שלו היום?"

"הוא לא הסכים להגיד לי. אבל לפי איך שהוא נשמע, כנראה שלא."

אבא נאנח. "תוכל לקפוץ אליו ולוודא שהוא בסדר? אני לא יכול לצאת עכשיו מהעבודה." אבא התנדב ימים אחדים בשבוע במקלט לציפורים ועזר לרפא אנפות לבנות שנדרסו ושקנאים שבלעו קרסי חכות. הוא היה צפר חובב וסופר בפוטנציה, ועל כך העידה ערמת ספרי הטבע פרי עטו שאף אחד מהם לא יצא לאור. רק מי שנשוי במקרה לאישה שהמשפחה שלה מחזיקה בבעלותה מאה וחמישה עשר סניפי דראגסטור יכול לקרוא לעיסוקים כאלה "עבודה".

כמובן, גם את העיסוק שלי היה קשה להגדיר כעבודה, ויכולתי להתחמק ממנו ברגע שהתחשק לי. אמרתי לאבא שאסע אל סבא.

"תודה, ג'ייק. אני מבטיח לך שבקרוב נפתור את כל הסיפור הזה של סבא, טוב?"

כל הסיפור הזה של סבא. "זאת אומרת שתכניסו אותו למוסד," אמרתי. "כדי שהוא יהיה הבעיה של מישהו אחר."

"אימא ואני עוד לא החלטנו סופית."

"ברור שכן."

"ג'ייקוב…"

"אני יכול לטפל בו, אבא. באמת."

"כרגע זה אולי נכון. אבל המצב שלו רק יחמיר."

"בסדר. מה שתגיד."

ניתקתי את השיחה והתקשרתי לחבר שלי, ריקי, שיבוא לקחת אותי. כעבור עשר דקות שמעתי את הצפירה הצורמנית המוכרת של הפורד קראון ויקטוריה הענתיקה שלו ממגרש החניה. בדרך החוצה בישרתי לשלי את החדשות האיומות: מִגדל החיתולים שלה ייאלץ לחכות למחר.

"מצב חירום משפחתי," אמרתי.

"ברור," היא ענתה.

הגחתי החוצה אל ערב חם ודביק, וראיתי את ריקי יושב על מכסה המנוע של המכונית החבוטה שלו ומעשן. בגלל נעליו הגבוהות המלוכלכות בבוץ יבש, העשן המסתלסל מבין שפתיו ואור השמש השוקעת על שערו הירוק, הוא נראה לי כמו גרסה פאנקיסטית אבל כפרית ובהמית משהו של ג'יימס דין. הוא היה תערובת של כל הדברים האלה, מין יציר כלאיים מוזר של כמה תת-תרבויות שקיים רק בדרום פלורידה.

הוא ראה אותי וקפץ ממכסה המנוע. "נו, פיטרו אותך כבר?" צרח מקצה מגרש החניה.

"שששש!" אמרתי בלחישה רושפת ורצתי אליו. "הם לא יודעים שזאת התוכנית שלי!"

ריקי טפח על כתפי בניסיון לעודד אותי, אבל כמעט קרע לי את שרירי הגב. "אל תדאג, פּיגוּרי. מחר יום חדש."

הוא קרא לי פיגורי כי למדתי כמה מקצועות בכיתות למחוננים, שבאופן רשמי היו חלק ממערך החינוך המיוחד של בית הספר שלנו – ודקוּת המינוח הזאת שעשעה את ריקי עד בלי די. זאת הייתה מהות החברות בינינו: תמהיל מאוזן של כעס ושיתוף פעולה. החלק של שיתוף הפעולה בינינו התבסס על הסכם סחר בלתי פורמלי של כוח תמורת מוח, ובו התפקיד שלי היה לעזור לו לא להיכשל בספרות ולשון, ואילו התפקיד שלו היה לעזור לי לא להירצח בידי הסוציופתים-על-סטרואידים ששיחרו לטרף במסדרונות בית הספר. העובדה שריקי עורר בהורים שלי תחושת אי נוחות עזה הייתה רק בונוס בלתי צפוי. הוא היה החבר הכי טוב שלי, וזאת דרכי הפחות פתטית להגיד שהוא היה החבר היחיד שלי.

ריקי בעט בדלת הקדמית של הפורד – זו הייתה הדרך היחידה לפתוח אותה – והתיישבתי במושב הנוסע. המכונית הייתה מדהימה, יצירה לא מתוכננת של אמנות עממית הראויה להיות מוצגת במוזיאון. ריקי קנה אותה מהמזבלה העירונית תמורת צנצנת מטבעות של עשרים וחמישה סנט – לטענתו, לפחות – ואת הריח שנדף ממנה כתוצאה מהייחוס הזה גם יער שלם של עצים לטיהור אוויר שהוא תלה על המראה לא הצליח להסוות. המושבים היו משוריינים בסרט דביק, כדי ששום קפיץ תועה של הריפוד לא ימצא את דרכו אל התחת. הדבר המוצלח ביותר היה המראה החיצוני שלה, פני ירח חלודים של חורים וכיפופים כתוצאה ממיזם לרכישת דלק: ריקי הרשה לחבורה של בליינים שיכורים לחבוט בפורד במחבט גולף תמורת דולר למכה. הכלל היחיד, שגם הוא לא נאכף בקפדנות יתרה, היה שאסור להם לחבוט בשום דבר שעשוי מזכוכית.

המנוע התעורר לחיים בענן עשן כחול. יצאנו ממגרש החניה וחלפנו על פני מרכזי קניות בדרכנו לבית של סבא, ואני התחלתי לחשוש ממה שאמצא כשנגיע אליו. התסריטים הגרועים ביותר שראיתי בדמיוני כללו את סבא שלי רץ ברחוב עירום, יורה ברובה ציד, פיו מעלה קצף על המדשאה הקדמית, או שוכב במארב כשהוא חמוש בחפץ קהה. הכול היה אפשרי, והעובדה שדווקא זה יהיה האירוע שיקבע את הרושם הראשוני של ריקי על אדם שדיברתי עליו בהערצה העלתה עוד יותר את מפלס החרדה שלי.

כשהגענו לשכונה של סבא – מבוך מבלבל של רחובות ללא מוצא השזורים זה בזה ומכונים במשותף בשם "סירקל וילֶג'" – לבשו השמים צבע של חבּורה טרייה. עצרנו בשער השכונה ליד השומר כדי להזדהות, אבל האיש הזקן נחר בשלווה בביתן והשער היה פתוח, כרגיל, ופשוט נכנסנו. הטלפון שלי צפצף, קיבלתי הודעה מאבא ששאל מה קורה, ובזמן הקצר שנדרש לי כדי לענות הצליח ריקי לתעות בדרך באופן יסודי להפליא. כשאמרתי לו שאין לי מושג איפה אנחנו, הוא קילל וביצע סדרה של פניות חדות בחריקת צמיגים וירק קשתות של מיץ טבק מבעד לחלון, בעודי סוקר את השכונה בחיפוש אחר מראה מוכר. זה לא היה קל, אף על פי שביקרתי את סבא אינספור פעמים בעבר, כי כל הבתים נראו זהים זה לזה, כולם רבועים וגוציים בשינויים קלים בלבד: מעוטרים בחיפוי אלומיניום או בעץ כהה בסגנון שנות השבעים, או בעלי חזיתות עם אכסדראות מגבס שנראו יומרניות עד הזויות. גם השלטים עם שמות הרחובות, שחלק ניכר מהם נסדקו ודהו לחלוטין מהשמש, לא שיפרו את המצב. נקודות הציון היחידות היו קישוטי גינה ססגוניים ומוזרים – במובן הזה סירקל וילג' היה ממש מוזיאון תחת כיפת השמים.

בסופו של דבר זיהיתי תיבת דואר מונפת בידי רב משרתים עשוי מתכת, שעל אף גבו הזקוף והבעתו הזחוחה נראה כאילו הוא בוכה בדמעות חלודה. צעקתי לריקי שיפנה שמאלה, צמיגי הפורד צווחו ואני הוטחתי אל דלת המכונית. המכה שִחררה כנראה משהו בראש שלי, כי פתאום נזכרתי בדרך הנכונה. "ימינה ליד האורגיה של הפלמינגואים! שמאלה ליד הגג עם הסנטה-קלאוסים השחורים והלבנים! ישר אל המלאכים המשתינים!"

פנינו אחרי המלאכים, וריקי האט עד עצירה כמעט והסתכל בפקפוק על הרחוב של סבא שלי. באף אחת מהמרפסות לא דלק אור, משום חלון לא נשקף זוהר של טלוויזיה, באף חניה לא חנתה מכונית. כל השכנים נסו צפונה מאימת הקיץ החם והשאירו רק גמדי גינה שטבעו בינתיים בצמחיית פרא ותריסי הוריקן מוגפים היטב, עד שכל הבתים נראו כמו מקלטים קטנים בצבעי פסטל נגד הפצצות.

"הבית האחרון משמאל," אמרתי. ריקי לחץ על דוושת הגז וזינקנו קדימה. כשעברנו ליד הבית הרביעי או החמישי ראינו קשיש משקה את הגינה. הוא היה קירח כמו ביצה, בחלוק ובנעלי בית, והתיז מים על דשא שהיה זקוק לכיסוח. הבית היה חשוך ומוגף כמו כל שאר הבתים. הסתובבתי והסתכלתי עליו וחשבתי לרגע שהוא מחזיר לי מבט – אבל אז הבנתי בתדהמה מסוימת שזה לא יכול להיות, כי העיניים שלו היו לבנות כמו חלב. מוזר, חשבתי. סבא אף פעם לא אמר לי שאחד השכנים שלו עיוור.

הרחוב נגמר בחומה של עצי אורן, וריקי פנה פנייה חדה שמאלה אל שביל הגישה לבית של סבא. הוא דומם את המנוע, יצא מהמכונית ופתח בבעיטה את הדלת שלי. העשב היבש החריש את קול צעדינו כשהלכנו עד המרפסת.

צלצלתי בפעמון וחיכיתי. כלב נבח איפשהו – קול בודד בערב הלח. לא שמענו תשובה, לכן דפקתי על הדלת במחשבה שהפעמון התקלקל. ריקי הצליף ביבחושים שהתחילו לכתר אותנו.

"אולי הוא יצא," אמר ריקי בחיוך רחב. "לאיזה דייט לוהט."

"אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה," אמרתי. "אבל הסיכוי שלו לדייטים הרבה יותר גבוה משלנו, בכל ערב נתון. השכונה הזאת שורצת אלמנות שוות." התלוצצתי רק כדי להירגע. השקט הדאיג אותי.

הוצאתי את המפתח הנוסף ממקום המסתור שלו בין השיחים. "חכה כאן."

"אין מצב. למה?"

"כי אתה מטר תשעים ושלוש עם שיער ירוק, וסבא שלי לא מכיר אותך ויש לו הרבה רובים."

ריקי משך בכתפיו ותקע בלחיו עוד גוש טבק. הוא השתרע על אחד מכיסאות הנוח במרפסת, ואני פתחתי את הדלת במפתח ונכנסתי.

אפילו באפלולית ראיתי שהבית במצב איום – כאילו פשטו עליו גנבים. המדפים והשידות היו ריקים, והקישוטים שגדשו אותם והגיליונות של "רידֶרס דַייגֶ'סט" ללקויי ראייה הושלכו על הרצפה. הכריות של הכורסאות ושל הכיסאות נהפכו. דלתות המקרר והמקפיא היו פתוחות לרווחה, ותכולתם התמוססה בשלוליות דביקות על רצפת הלינולאום.

הלב שלי צנח. סבא באמת התחרפן סופית. קראתי בשמו, אבל לא שמעתי שום דבר.

עברתי מחדר לחדר, הדלקתי אורות והצצתי בכל מקום שבו זקן פרנואידי עשוי להתחבא ממפלצות: מאחורי רהיטים, בבוידם שבעליית הגג, מתחת לשולחן במוסך. בדקתי אפילו בארון הנשק שלו, אם כי הוא היה נעול, כמובן, והידית הייתה מוקפת שריטות מניסיונות הפריצה שלו. בחוץ על המרפסת האחורית השתלשל גרדום של שרכים מצהיבים שהתנדנדו ברוח הקלה. כרעתי על הברכיים על הדשא הסינתטי, הצצתי מתחת לספסלי ראטאן, וחששתי ממה שאני עלול למצוא.

ראיתי נצנוץ אור בחצר האחורית.

יצאתי בריצה מדלת הרשת של המרפסת ומצאתי על הדשא פנס נטוש. קרן האור שלו הצביעה אל היער הגובל בחצר של סבא: שטח שומם מאדם – מכוסה שיחים, דקלים ננסיים משוננים וסתם דקלים רגילים – שהשתרע על פני קילומטר וחצי בין סירקל וילג' לבין השכונה הקרובה אליה, "סֶנטוֹרי ווּדס". האגדה המקומית מספרת שהיער הזה שורץ נחשים, דביבונים וחזירי בר. דמיינתי לעצמי את סבא שלי משוטט בו אבוד ואחוז טירוף כשרק חלוק לעורו, והייתה לי הרגשה איומה. כמעט כל שבוע שומעים בחדשות על קשיש שנפל למאגר מים ותנינים טרפו אותו. לא התקשיתי לדמיין את הגרוע מכול.

קראתי לריקי, וכעבור רגע הוא הקיף את הבית ושעט לעברי. ברגע שהגיע אלי הוא שם לב למשהו שאני לא ראיתי: חתך ארוך ומפחיד בדלת הרשת. הוא פלט שריקה חרישית. "חתיכת קרע יש פה בדלת. אולי חזיר בר עשה אותו. או חתול בר. היית צריך לראות איזה ציפורניים יש לדברים האלה."

פרץ רועם של נביחות פרועות הגיע לאוזנינו מקרבת מקום. שנינו קפצנו בבהלה והחלפנו מבטים מתוחים. "או כלב," אמרתי. הקול הוביל לתגובת שרשרת בכל השכונה, ועד מהרה נשמעו נביחות מכל עבר.

"יכול להיות," אמר ריקי והנהן. "יש לי אקדח בתא המטען. חכה כאן." והוא הלך להביא אותו.

הנביחות גוועו ואת מקומן תפסה מקהלה של חרקים ליליים בזמזום חייזרי. זיעה נטפה על פני. החושך כבר ירד אבל הרוח גוועה, ומשום מה מזג האוויר היה חם יותר משהיה לאורך כל היום.

הרמתי את הפנס והלכתי בהיסוס אל העצים. סבא שלי נמצא שם איפשהו, הייתי בטוח בזה. אבל איפה? אני לא גשש וגם ריקי לא, ובכל זאת הרגשתי כאילו יש משהו שמנחה את צעדי – איזו האצה של הדופק, לחישה באוויר הסמיך – ופתאום לא יכולתי לחכות ולוּ שנייה אחת נוספת. נכנסתי באיטיות אל מעבה הצמחייה כמו כלב ציד המרחרח בנתיב בלתי נראה.

קשה לרוץ ביערות של פלורידה, כי כל פיסת קרקע שלא נטוע בה עץ מכוסה כולה בעלים דוקרניים של דקל ננסי בגובה הירך וברשת סבוכה של מטפסים מסריחים, אבל עשיתי כמיטב יכולתי. קראתי שוב ושוב בשמו של סבא והארתי בפנס לכל עבר. ראיתי נצנוץ לבן בזווית העין והסתערתי לעברו, אבל במבט מקרוב גיליתי שזה רק כדורגל דהוי ומרוקן שאיבדתי לפני שנים.

כבר עמדתי להתייאש ולחזור לריקי, אבל פתאום ראיתי לא הרחק ממני מסדרון צר של דקלים ננסיים שמישהו רמס לא מזמן. נכנסתי אליו והארתי מסביב. העלים היו מוכתמים באיזה נתז כהה. הפה שלי התייבש. נשמתי עמוק והתחלתי ללכת בשביל. ככל שהתקדמתי הלכה הבטן שלי והתכווצה, כאילו גופי יודע מה מצפה לי ומנסה להזהיר אותי. ואז התרחב שביל השיחים הרמוסים וראיתי אותו.

סבא שכב על הבטן על מצע של שיחים מטפסים, רגליו מפושקות ויד אחת כפופה תחתיו בתנוחה מעוותת, כאילו נפל מגובה רב. הייתי בטוח שהוא מת. הגופייה שלו הייתה ספוגה בדם, מכנסיו היו קרועים ונעל אחת הייתה חסרה. רגע ארוך רק בהיתי בו בעוד אלומת האור רועדת על גופו. כשהצלחתי שוב לנשום אמרתי את שמו, אבל הוא לא זז.

צנחתי על ברכי והצמדתי את כף ידי אל גבו. הדם שנספג בבד היה עדיין חם. הרגשתי שהוא נושם, נשימות רפות מאוד.

כרכתי את זרועותי סביבו והפכתי אותו על גבו. הוא היה בחיים אם כי רק בקושי, מבטו היה מזוגג ולחייו שקועות וחיוורות. ואז ראיתי את החתכים על בטנו ועל החזה שלו וכמעט התעלפתי. הם היו רחבים ועמוקים ומכוסים בדם קרוש ובעפר, והאדמה שהוא שכב עליה הייתה בוצית מהדם. ניסיתי למשוך את קרעי החולצה שלו ולכסות בהם את הפצעים מבלי להסתכל עליהם.

שמעתי את ריקי צועק מהחצר האחורית. "אני כאן!" צרחתי, ואולי הייתי צריך להגיד עוד משהו, "תיזהר", למשל, או "דם", אבל לא הצלחתי להוציא הגה נוסף. לא הצלחתי אלא לחשוב שסבים אמורים למות במיטות, במקומות שקטים על רקע זמזום רך של מכונות, לא מצונפים על קרקע לחה ומגואלת בדם כשנמלים זוחלות עליהם וידם הרועדת לופתת בכוח סכין מכתבים עשוי מפליז.

סכין מכתבים. זה כל מה שהיה לו להגנה עצמית. הוצאתי אותו בעדינות מבין אצבעותיו. הוא לפת בחוסר ישע את האוויר ולכן אחזתי בידו. אצבעותי כסוסות הציפורניים השתלבו בשלו, אצבעות חיוורות ומרושתות בוורידים סגולים.

"אני חייב להזיז אותך," אמרתי לו, והכנסתי יד אחת תחת גבו ואת השנייה תחת רגליו. התחלתי להרים אותו אבל הוא נאנח וגופו התקשח, ולכן הפסקתי. לא הייתי מסוגל להכאיב לו. גם לא יכולתי לעזוב אותו, ולא נותר לי אלא לחכות. ניקיתי בעדינות עפר מזרועותיו, מפניו ומשערו הלבן הדליל. ואז ראיתי ששפתיו נעות.

קולו כמעט לא נשמע, זאת לא הייתה אפילו לחישה. התכופפתי וקירבתי את אוזני לשפתיו. הוא מלמל, הוא התנדנד בין צלילות לבלבול, בין אנגלית לפולנית.

"אני לא מבין," לחשתי. אמרתי את שמו פעמים אחדות עד שמבטו התמקד בי. ואז הוא שאף שאיפה חדה ואמר, בשקט אבל בבירור, "תיסע לאי, יקוב. פה מסוכן."

שוב הפרנויה שלו. נגעתי בעידוד בידו ואמרתי לו שאנחנו בסדר, שהוא יהיה בסדר. זאת הייתה הפעם השנייה ששיקרתי לו ביום ההוא.

שאלתי אותו מה קרה, איזו חיה פגעה בו, אבל הוא לא הקשיב. "תיסע לאי," הוא אמר שוב. "שם תהיה מוגן. תבטיח לי."

"בסדר. אני מבטיח." מה עוד יכולתי להגיד?

"חשבתי שאני יכול להגן עליך," הוא אמר. "הייתי צריך לספר לך מזמן…" הוא הלך וגווע לנגד עיני.

"לספר לי מה?" שאלתי בקול חנוק מדמעות.

"אין זמן," הוא לחש. הוא הרים את ראשו מהקרקע – כל גופו רעד מהמאמץ – ולחש באוזני, "תמצא את הציפור. בלולאה. בעבר השני של הקבר של הזקן. 3 בספטמבר 1940." הנהנתי, אבל הוא ראה שאני לא מבין. בשארית כוחותיו הוא הוסיף, "אֶמֶרסוֹן… המכתב. תספר להם מה קרה, יקוב."

ראשו צנח לאחור בתשישות. הוא הלך ודעך. אמרתי לו שאני אוהב אותו. נדמה היה שהוא מתפוגג, מבטו נדד ממני אל השמים שהיו עכשיו זרועי כוכבים.

כעבור רגע פרץ ריקי מבין השיחים. הוא ראה את האיש הזקן השוכב תשוש בזרועותי ונסוג צעד אחד לאחור. "אוי לא. אוי אלוהים. אוי אלוהים," הוא אמר ושפשף את פניו, ובעוד הוא מקשקש משהו על בדיקת דופק וטלפון למשטרה ואולי ראית משהו ביער, השתלטה עלי תחושה מוזרה להפליא. הרפיתי מגופו של סבא וקמתי על רגלי. כל עצב בגופי עקצץ מאינסטינקט שלא ידעתי שקיים בי. באמת היה משהו ביער – הרגשתי בו.

הירח לא האיר, ובשיחים לא הייתה שום תנועה מלבד התנועות שלנו, ולמרות זאת ידעתי איכשהו מתי בדיוק להגביה את הפנס ולאן בדיוק לכוון אותו, ולרגע אחד ראיתי באלומת האור הצרה פנים שנראו כאילו יצאו היישר מהסיוטים שהיו לי בילדותי. היצור החזיר לי מבט ועיניו צפו בנוזל כהה. עורו המקומט והשחור כפחם היה תלוי בקפלים רופסים וצפודים על גופו הכפוף, ומפיו הפעור בעווית נלעגת התפתלו לשונות רבות דמויות צלופח. צעקתי משהו והוא הסתובב ונעלם, ורשרוש השיחים משך את תשומת לבו של ריקי. הוא הגביה את האקדח וירה ארבע פעמים ואמר, "מה זה היה? מה זה היה בדיוק?" אבל הוא לא ראה אותו, ואני, שעמדתי קפוא במקומי כשאור הפנס הגווע מהבהב על עצי היער הריק, לא הצלחתי להוציא הגה מפי. אחר כך התעלפתי, כנראה, כי שמעתי את ריקי אומר, ג'ייקוב, ג'ייק, היי, פיגורי, אתהבסדראומה, ויותר מזה אני לא זוכר כלום.

 

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים מאת רנסום ריגס, מאנגלית: טל ארצי, הוצאת כתר, שנת 2012, 360 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: מתח בלש אימה, ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.