ביקור בית עם הסופרת סמדר שיר: "אמא, תחייכי!" / סמדר שיר מחייכת

| 25/11/2013 | 0 Comments

אמא, תחייכי! מאת סמדר שיר

אמא, תחייכי! מאת סמדר שיר

השאלה שסמדר שיר הכי שונאת לשמוע היא "איזה מספר ספר זה?". את המעוניינים היא שולחת לבית אריאלה או לוויקיפדיה, שיבדקו שם. היא לא סופרת, ולא בגלל החשש מעין רעה, אלא מפני שכל ספר הוא ילד. חלק ממנה. נשמה.

 

"למרות שהתמסרתי בכל נשמתי לספרי החדש, "אמא, תחייכי!", נשארתי אדם עם קוצים בישבן. המון תחומים מעניינים אותי, מפתים אותי וזו הסיבה שאני תמיד כותבת כמה ספרים במקביל. בבוקר, כשאני עושה את הפעולות השיגרתיות של טיול עם הכלבים, פירוק מדיח הכלים והכנת הסנדוויצ'ים, רצות לי בראש המון מחשבות, ועד שהילדים יוצאים לעמל יומם אני מרגישה מה בא לי לכתוב היום.

לאחרונה יצא לאור הספר הרביעי בסדרת "קסדת הקסם" שמפגישה את הקוראים הצעירים עם דמויות ומצבים מעולם התורה. בעיני זו שליחות. פתאום התנ"ך הופך לספר מרתק. בדרך כלל אני לא נוהגת לגלות מה מתבשל בתנור, חוששת מעין הרע, אז אגלה בסוד. הספר הבא בסדרת "גלי" ייקרא "גלי בחורשת האקליפטוס" ויוקדש לנעמי שמר. הוא ייצא לאור בשנה הבאה, במלאת עשר שנים לפטירתה".

אילו ספרים קראת לאחרונה?

"אני קוראת המון, עם העדפה לספרות מקור. שלושת הספרים שממש נכנסו לי ללב לאחרונה הם 'עכשיו אפשר להתחיל' של ורד שנבל, 'אלף שנים לחכות' של מיה טבת ו'כותבת ומוחקת אהבה' של ענת לב-אדלר".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך?

"הסופר שלא מפסיק להרשים אותי הוא ג'ון אירווינג, במיוחד בספר 'אלמנה לשנה אחת' שאני חוזרת לדפדף בו לפחות פעם בחודש. אבל הכתיבה שלי שונה מאוד משלו. הוא הרבה יותר מדוייק ממני, חד כתער, ואילו אני מגששת בנפתולי הרגש".

אילו ספרים קראת בילדותך?

"הספר שהכי אהבתי בילדותי היה 'אני אתגבר' של דבורה עומר. בכל פעם שהגעתי לסופו חזרתי להתחלה. היו פרקים שלמים ממנו שידעתי לדקלם בעל פה. המוטו הזה – "אני אתגבר" – ליווה אותי במשך שנים ארוכות".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד?

"לאי בודד אקח את 'ארבע אמהות' של שפרה הורן, 'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן וכמובן – את התנ"ך.

נחזור לספרך החדש, ואי אפשר שלא לשאול, גם בספר ה-400 פלוס זה עדיין מרגש?

"ברור", היא עונה, "מרגש נורא. ברגע שזה יפסיק לרגש אותי אני אסגור את הלפ-טופ ואעשה הסבה. אולי אחפש עבודה אצל וטרינר ואטפל בכלבים עזובים". הספר החדש, אמא, תחייכי! מרגש אותה במיוחד מפני שלדבריה הוא הספר "הכי חשוף שלה. הכי מהבטן, הכי מהלב".

איך? הרי גיבורת הספר היא מיה מטפלת זוגית במקצועה, אמא לשלושה ילדים – ואילו את עיתונאית וסופרת, אמא לשישה.

"נכון, זה לא אחד לאחד. אני גם לא מרוקאית, כמו גיבורת הספר, ואני לא נשואה למדריך כושר, אבל לדמות של מיה יצקתי המון מעצמי מפני שהיא נראית כמו אישה שיש לה הכול, היא סמל לאישה מאושרת, וגם אני כזאת. אבל מיה (שמקפידה לכתוב את שמה בלי האות אל"ף, וזה רמז דק לסוד שהיא נושאת על גבה) נעלמת. זה קורה בבוקר שאחרי ליל הסדר, שאותו היא חוגגת עם בעלה והוריו בבית הארחה על שפת הים. כל המשפחה יושבת על שפת הים, הילדים בונים ארמונות בחול, הבן האמצעי שלה קיבל מצלמה מסבתא שושנה, על שגנב את האפיקומן, ולכן הוא מכרכר סביבה וקורא 'אמא, תחייכי!' בכל פעם שהבן שלה מפציר בה לחייך היא מתכווצת מפני שיש בה משהו שמונע ממנה לעשות זאת. דווקא התפאורה הפסטורלית של ים וחוף מעלה בה זיכרונות. ברגע מסוים היא קמה מהחול, בעלה בטוח שהיא הולכת לחדר לקחת משהו, ורק אחרי שעה ארוכה הוא מגלה שמיה לא חזרה. שהיא נעלמה".

סמדר שיר: "גם אמהות מאושרות עלולות להיעלם מפני שהתווית הזאת, 'אמא מאושרת', היא פיקציה. אשליה".

זה לא מתאים לאמא להיעלם.

"נכון. במיוחד לא למיה, שהיא אמא כל כך מסורה. לכן, ברגע שערן, בעלה, מבין שמיה לא בסביבה הוא בטוח שמשהו קרה לה. אולי חטפו אותה? אולי היא קיבלה מכת חום והתעלפה? הוא מתחיל לחפש אותה בקיבוץ, בחדר האוכל, מזעיק את הקב"ט ורק דבר אחד הוא מסרב לעשות – לצלצל למשטרה. למה? בגלל שהוא פוחד משוטרים. למה? בגלל שגם לו יש סוד. השעות חולפות, הילדים בוכים, כולם מתרוצצים, כל אחד מפריח השערות וניחושים ותאמין או לא – זו הפעם הראשונה בחיי שכתבתי רומן בלשי. מתח אמיתי".

ומה, בעצם, רצית להגיד?

"שגם אמהות מאושרות עלולות להיעלם מפני שהתווית הזאת, 'אמא מאושרת', היא פיקציה. אשליה. גם לנשים שכלפי חוץ נראות הכי מאושרות וחזקות ושמחות בחלקן יש פצע מדמם. או לפחות שריטה. במקרה של מיה, ההיעלמות הזאת מאפשרת לה לחשוף, לראשונה בחייה, את השורשים שלה. מיום שמיה נולדה אמה סיפרה לה שאבא שלה נהרג במלחמה. מה זאת אומרת איזה? מלחמת יום הכיפורים. אלה ראשי התיבות של מיה-בלי-אל"ף. ומיום שמיה עמדה על דעתה אמא שלה סיפרה לה שאבא שלה אהב אותה ואהב את העובר שברחמה. רק ההיעלמות שלה מוציאה את כל השדים מהמחבוא ופותרת את החידות, אבל יותר מזה אני לא רוצה לגלות. זה רומן בלשי. בלי ספויילרים, אה?"

את טוענת שגם אמהות מאושרות עלולות להיעלם. גם את נעלמת?

"לא נעלמתי, אבל בתקופה קשה בחיי נסעתי לגואה. לא ברחתי, אבל הייתי חייבת להיות לגמרי לבד, מנותקת מכולם, כדי לחשוב. כשהגעתי להודו הייתה לי בלפ-טופ גרסה ראשונה של 'אמא, תחייכי!' שהייתה מעוגנת במציאות שונה לחלוטין. הגיבורה הייתה שם אישה אחרי לידה, שמתקשה לרדת במשקל, ומארגנת קבוצת נשים למשחק 'פוקר דייאט' ובניגוד לרצונה מסתבכת עם המאפיה ונחטפת. כשישבתי על שפת האוקיינוס פתחתי את הקובץ והתחלתי לכתוב מחדש. העתקתי את העלילה לשפת הים וכתבתי על אישה שלא מצליחה להנפיק חיוך מלא, חיוך עם שיניים, חיוך לא מזויף".

ל"אמא, תחייכי!" יש סוף טוב? מיה נמצאת?

"כמובן. ישראל – בניגוד להודו – היא ארץ קטנה. אי אפשר להיעלם. במוקדם או במאוחר את מתגלה. אבל מה שהרבה יותר חשוב זה שהמשפחה מתאחדת אחרי שמיה מצאה את עצמה, ומצאה את מה שאמא שלה הסתירה ממנה במשך ארבעים שנה, ומצאה את הדבק הסמוי שמאחד בינה לבין בעלה. זה המסר שאני רוצה להעביר לנשים. אל תתייאשי, אל תתכופפי, אל תחשבי שאין לך כוח לשנות את המציאות ושאת לא מסוגלת להמציא את עצמך מחדש. כשתחפשי – את תמצאי. מפני שאת לא מעלה בדעתך עד כמה את מסוגלת להיות חזקה".

מכאן נובע שהספר הזה מיועד רק לנשים?

"ממש לא. חשוב לי שגם גברים יקראו אותו כדי לקבל זוויות ראייה חדשות על הנשים שאיתן. כל כך הרבה גברים אומרים 'ברור שאני אוהב אותה, הרי התחתנתי איתה' ובא לי לנער אותם ולשאול: 'נכון, היא אשתך, היא האמא של ילדיך, היא השותפה שלך במפעל המשפחתי והיא החצי השני שלך, אבל מתי אמרת לה שאתה אוהב אותה? מתי הסתכלת עליה? מתי ראית אותה?' קל מאוד להגיע למצבים של פתיחות והבעת רגשות כשנקלעים לאיזשהו משבר ורוצים לתקן. החוכמה היא לתקשר בכנות רגע לפני שזה קורה".

סמדר שיר (צילום: אביגיל עוזי): "אני לא מאמינה בשקרים וסודות, שבמוקדם או במאוחר עתידים להתגלות".

רגע אחרי ש"אמא, תחייכי!" יצא לחנויות הספרים (בהוצאת ידיעות ספרים) את מחייכת?

"כן, אבל זה עדיין חיוך מהוסס. לא שלם. אני דואגת לספר, חרדה לגורלו, מתפללת שיגיע לידיים טובות, לעיניים שקוראות גם את הרווחים שבין השורות, מקווה שהוא ייכנס לכמה שיותר לבבות. יש סופרים שאומרים 'כתבתי את מה שהיה לי להגיד ולא מזיז לי אם הספר כן או לא יהיה רב מכר'. אני לא כזאת. אני ישרה עם עצמי וגם עם הקוראים. חשוב לי שהספר יעבור מיד ליד ולא יאפשר לאנשים להירדם עד שהם מגיעים לסופו. אני חולמת שבנסיעה הבאה שלי להודו אמצא עותק ממנו בספריות של התרמילאים.

בחודש הראשון ליציאת הספר השתדלתי לשמור על סודיות וממש התחננתי לפני הקוראים הזריזים שלא יגלו לאיש מה קורה בשליש האחרון שלו. עכשיו, אחרי שהמהדורה השלישית כבר הודפסה, מותר לי לגלות שההעלמות המסתורית של מיה זורקת אותה 40 שנה לאחור, אל מלחמת יום כיפור. זו הסיבה שאמה בחרה לקרוא לה מיה בלי אל"ף, ראשי תיבות של מלחמת יום הכיפורים. מאז שמיה עמדה על דעתה אמה סיפרה לה שהיא הרתה לחייל גיבור שאהב אותה, ושכאשר שמע על הריונה הוא הבטיח לה שיהיה בסדר. "רק תחייכי" הוא אמר לה, ועם המילים האלה הוא יצא למלחמה. והיא חייכה וחיכתה.

כשמוצאים את מיה, אמה מגלה לה שזה לא היה כך. שהגבר האחראי להולדתה לא אהב אותה ולא אהב את העובר שברחמה. שהיא בנתה עולם שלם של שקרים והזיות כדי שמיה תוכל לגדול במציאות מאושרת, כילדה רצויה.

בעקבות הספר רבים שואלים אותי אם ההתנהגות של אמה של מיה היתה נכונה. לדעתי – לא. אני לא מאמינה בשקרים וסודות, שבמוקדם או במאוחר עתידים להתגלות. אילו הייתי אמה של מיה הייתי מטפטפת לאוזניה את האמת המרה, לאט ובהדרגה, על פי גילה והבנתה. הסתגלות הדרגתית עדיפה בעיני על פני הלם והפתעה".

ואם הספר לא יצליח תחפשי עבודה אצל וטרינר?

"אולי, אבל דבר אחד בטוח. בערב אני אחזור הביתה ואכתוב על הכלבים העזובים שבהם טיפלתי ועל האנשים שהזניחו אותם ועל האנשים שמצילים אותם. כי בשבילי כתיבה היא לא מקצוע ולא תחביב. היא חמצן".

להילחם על הזהות

 

היעלמותה המסתורית של מיה קוטעת את החופשה הפסטורלית על שפת הים. סמדר שיר-סידי מביאה לנו בספרה אמא, תחייכי! את סיפורה של מיה, מטפלת זוגית במקצועה, שמפתחת שיטה טיפולית באמצעות היזכרות רגשית וחווייתית עמוקה. כך, היא חושבת, ניתן יהיה להפיח חיים חדשים ברגשות שנדחקו, שנשחקו, ונעלמו.  כשבעלה מזמין חופשה משפחתית בבית הארחה על חוף הים, הוא אינו יודע מה מעורר המקום הזה בזיכרונותיה. וכשמיה מבינה שזה החוף שבו תיאלץ לבלות בחופשת הפסח, כבר מאוחר מדי להתנגד. היא מרגיעה את עצמה, יהיה בסדר. זה רק חוף יפה. הילדים משחקים בחול, ומיה הולכת לרגע ומשאירה את ערן עם הילדים. אולם כשהדקות מתארכות לשעות, החרדה מתגברת וערן יוצא למסע בעקבות אשתו. בינתיים, מיה הנעדרת מתמודדת עם זיכרונות מפתיעים שמגלים לה דברים שלא ידעה על עצמה, על המקום שממנו באה ועל זה שאליו היא הולכת. במהלך החיפושים יוצאים ממחבואם הסודות האפלים של "המשפחה הטובה", מערכות היחסים נבחנות בזכוכית מגדלת והמושג "אישה מאושרת" מתפרק ונבנה מחדש.

 

פרק ראשון

1

 

"אמא, תחייכי!" קורא נועם והשפתיים שלי מתעקלות כמו מעצמן. חמוד שלי. אוצר. בן שש וחודשיים. הוא לא יודע שהמשפט הזה, הסתמי כל כך, צורב לי בבשר. אמש גנב את האפיקומן וקיבל מסבתא שושנה מצלמה.

"לא חיוך כזה!" הוא מתייצב מולי בפישוק רחב. שמש רחומה של ראשית האביב בוחשת בתלתליו ועל כתפו השמאלית תלולית זעירה, לבנבנה. קרם הגנה שטרם נספג.

"אז איזה?" אני מסיטה מעט את איילת. בת שלוש ורבע וכבר לא יונקת, אך מתעקשת להיתלות עלי ולהיצמד לשד. קופיפה.

"עם שיניים, אמא!"

זה כבר נשמע יותר טוב. "אמא, תחייכי עם שיניים" אינו ציטוט מדויק. הכווייה נרגעה. השפה התחתונה שלי נשמטת. העליונה ממאנת להתרומם. "ככה?"

"עוד קצת!" תשובתו נבלעת. גלים מתנחשלים מהאופק ומתקרבים אל קו החוף בנהמה. רק שלא יחריבו את הארמון של יובל. בשש בבוקר הוא פתח את דלת החדר ודשדש לים ברגליים יחפות כדי לבדוק אם המבנה שחפר, עם שוחות עמוקות משני צדדיו ומקל של קרטיב נעוץ בצריחו, עדיין עומד על תלו. ערן הזהיר אותו אתמול שלא כדאי לבנות כל כך קרוב, ועל כך השיב יובל, בן שמונה וקצת, "אם הארמון יהיה רחוק, המים לא יזרמו למנהרה."

"לתעלה," דקדק עמו ערן.

"אותו דבר," פסק יובל וניער רגבי בוץ מאצבעותיו.

"לא, למנהרה יש גג," הסביר ערן. "התעלה חשופה, יש הבדל."

וכבר אז חלף בי הרהור מצמרר. מי יתנני מנהרה. רק לא להיחשף.

החשש נבט מיום שהתבשרתי כי החופשה המשפחתית, שמדי שנה מארגן בעלי, תתקיים הפעם דווקא במקום הזה.

"זה לא החוף של…?" נקישת הלסת הקשתה עלי לסיים את המשפט.

"מה, היית שם?"

"אני? מה פתאום."

"אז עכשיו יש שם בית הארחה. עם חוף רחצה מסודר."

"אה."

ובכך הסתיימה השיחה. תנשמי את הזיכרונות פנימה, נתתי לעצמי פקודה. אל תנסי למחות אותם. ממילא לא תצליחי והכישלון רק יעצימם. הזיכרונות הם כמו צירי לידה. אין טעם להתנגד להם. עדיף לזרום איתם, לשתף פעולה.

על סוכת המציל מתנופף דגל כחול‑לבן. כנראה אין צורך בדגל המבהיר אם הרחצה מותרת או אסורה. עדיין קר.

לא לכלב. מאי‑שם מגיח זוג צעיר, ראסטות מפותלות בשערו ובגופה גובלן קעקועים, מקרסול ועד צוואר. את הסנדל הוא מעיף למים ופודל צמרירי רץ, נועץ בו שיניו ומשיב את האבידה.

"יופי, ז'וז'ו!" מריע הבחור ואני נרתעת. ז'וז'ו? למה? הרי הוא מתוק כזה, אישוניו פעורים וזנבו מתוח כמפרש.

ונאחזת בדממה. מתוך הרגל שדבק בי מאז סגרתי את חצי המרפסת והפכתי אותה לקליניקה זעירה לאנשים המבקשים לאחות את הזוגיות שנשברה, אני מנצלת את השקט‑שלפני כדי להתבונן בבני הזוג המגיעים אלי לראשונה ולנחש האם יתאימו למחקר.

היא רוצה להתחתן, גם הוריה לוחצים, והוא מסרב. שואל, "בשביל מה? למה אני חייב שאיזה רבי זר יישבע בשמי לאהוב אותך לעולם?" והיא תיאחז במילה שפלט, לאהוב, ותפעיל מסחטה. "אילו אהבת אותי באמת היית רוצה לשמח אותי וגם להתחתן." לא, הודפת את ההשערה. הם כבר נשואים והיא חשפה בגידה. במקרה. כשהוא ירד עם ז'וז'ו לטיול של ערב חיטטה בסמארטפון המשוכלל שלו כדי לאתר את מספר הטלפון של מזכירתו החדשה. רצתה לבקש את עזרתה בהפקת מסיבת הפתעה לבעלה לרגל יום הולדתו ונתקלה בשרשורי אס‑אמ‑אס עם משפטי אהבה שבאוזניה לא התנגנו מעולם. "זה היה רק סטוץ, מעידה," הוא מתגונן, והיא שוב תופסת אותו במילה. "מעידה? מה, נפלת עליה? מה היא, מדרגה?" לא, כבר יש להם ילד. מוצלח. והיא רוצה עוד אחד. לשולחן יציב יש ארבע רגליים. רק שני ילדים זה משפחה. אך הוא מעיף מבט בתצלומי הילדים שמעטרים את הכוך שלי כדי שתעודת ההסמכה בטיפול זוגי לא תסבול מבדידות על הקיר, ובגרונו אוחז הקבס. חדוות ההורות, יטען, אינה נמדדת בכמות הפרו ורבו, אלא באיכות המושקעת בכל צאצא. לא, הם על פי תהום. על סף פרידה. "אתה עוד אוהב אותי?" היא תתבע והוא, כדרכם של הגברים שבוכים רק בלילה מפני שעדיין לא לימדו אותם לדבר, ישיב, "את אשתי." כיוון שבמאה שעברה הבטיחו לעצמם ואולי גם לילדיהם שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה, הם מוכנים לשלם 400 ש"ח פלוס מע"מ – זה התעריף בכפר סבא, בצד השני של כביש 4, ברעננה, משלמים יותר – כדי לשמוע שחיים רק פעם אחת ושגירושים הם לא סוף העולם. הילדים יסתגלו. לכל הצרות מתרגלים. ובכלל לא בטוח שזו תהיה צרה. במגדל השיש שאליו עקרו עם משכנתה חונקת, ילדיהם נחשבים ליוצאי דופן. יש להם רק דירה אחת. כשהגדול שלהם לא מכין שיעורים בגיאוגרפיה הוא לא יכול לספר למורה שזה בגלל האטלס שנשאר אצל אמא דווקא ביום שישן אצל אבא. חסר תירוצים הוא. אומלל.

ואני, כמדריכת טיולים, אנווט אותם אל רגע מאושר. לגפרור שהצית תשוקה, לריח שהוליד מגע, לצליל אחד, לחום, לבכי, ליופי, לסוד הדבק, לנוחות של נעל בית מרופטת, להזדקקות, לאוויר הצלול שהציף את הריאות, ללחישה, למשהו. הרי היה.

היו.

התקרבו לרגע – והתרחקו.

חבל.

ז'וז'ו, ירחם האל על שמו, אפילו לא נבח.

וצורבת קליק אחרון מהראסטה. מעניין כמה נחמות עשויות למצוא בה מפלט. ערן מבזיק מבט לעבר אגסיה העסיסיים של הבחורה הכלואים במכנסונים. קצרים מדי, ודאי חושב, וצמודים מדי ובוטים מדי.

והוא לוטש מדי. ובטוח שאני לא מרגישה.

"איפה יובל?" שואלת.

"אמא," ממרכז אותי נועם, "את מדברת או שאת מצטלמת?"

"אי‑אפשר ביחד?" מסבה את ראשי לאחור, לעבר השביל. בדרך כלל אני עושה חמישה דברים בעת ובעונה אחת. ואני לא מלאכית.

"אז תחייכי, אמא," הוא מפציר.

שוב ה"תחייכי"? למה זה הכרחי? וכמה אפשר?

"גם אני!" מתיישבת איילת ופוערת את פיה בחיוך רחב עד שאחיה רוטן: "מכוערת, קלקלת את התמונה."

"אמא, תגידי לו!" היא צועקת.

"נועם, אני אומרת."

"מה?"

"ילדים, אל תריבו," מצטרף ערן לתמונה הפסטורלית של חופשת חג על הים. לפני שעה הלך לשירותים עם העיתון והסודוקו. הורג אותי כמה שהוא רגוע. את "איזו מין שלווה" כתבו עליו. הרוגז, הוא מטיף למאומניו, הוא חולשה. ומתכון להשמנה.

"אבל היא באמת קלקלה!"

"אבל היא אחותך!" אני מטעימה. כאילו ששכח. למה חשבתי שלרגל הוויקנד המשפחתי של החג ופתיחת עונת הרחצה ייגמל נועם ממעמדו כילד סנדוויץ', שנמחץ על ידי הבן הבכור ובתגובה ספונטנית מוחץ‑לוחץ‑עוקץ את זו שמתחתיו.

"נהנית?" שואל ערן ומניח עלי זרוע לחה.

"מאוד."

שקרנית אחת. מותר לך להודות שאת לא. שהנוף הזה מעיר בך שדים ורוחות. שבשקט את נסדקת ומתפוררות לך הנשימות. שדווקא בעת מנוחה, כשאינך חייבת לתפקד כרובוט – לנוע ולשנע, להספיק ולבצע ולעשות עוד ועוד כמעט מבלי לחשוב – נפרמים בך הקצוות.

"מיה," ערן מושך את המ"ם, "אני לא אשם שאמא שלך לא באה."

מושכת בכתף. "לא אמרתי שזו אשמתך."

"אז למה את כזאת?"

"מה זה כזאת?"

"לא מחייכת."

גם הוא? נדקרת. איפה כתוב שחובה עלי להנפיק חיוכים בשרשרת?

"אני כן." מדגימה. "וחוץ מזה," מתעשתת, "היום היא תבוא."

"ברור," מגחך, "יחד עם המשיח. או עם החמור."

"תמשיך, תמשיך," מעודדת. "אני לא אפריע לך ליהנות."

"אאאא‑מא!" זועק יובל, "למה לא שמרת על המגדל?"

"איך יכולתי לשמור עליו?"

"ככה!" הוא נועץ את עקביו בחול ומצמיד את שתי ברכיו. "היית צריכה לעמוד ככה כדי שהמים לא יחריבו!"

"אבל רצית שהמים יגיעו לארמון ויזרמו במנהרה."

"בתעלה, אמא."

"אותו דבר." וחם לי. לא מהשמש. נורא. ובליל של צלילים מתערבל לי באוזניים, שוזר בין הווה לעבר. מטקות. כדור. מוזיקה יוונית שבוקעת מהקיוסק הסגור. בוזוקי אבוד. "קדימה, ז'וז'ו." מצמוצי השפתיים של איילת. קרקושי הסכו"ם בחדר האוכל. גפילטע פיש עם כתר. הגדה. "עבדים היינו" ו"אחד מי יודע". ואחת – מי יֵדע? מוכרחים להיות שמח. וכמה בור. וכמה שתיקה.

"לאן?" שואל ערן כשאני קמה.

"לחדר."

"למה?"

"ארבע הקושיות מאחורינו, לא?"

"מיה," בצווארו נמתח העורק, "למה את מתחילה?"

"סליחה." וחוזרת לשבת. צייתנית ומאולפת.

"הרי סיכמנו," הוא נאנח.

"תזכיר לי." ומציצה בשעון. עשר ורבע. המצות של ליל הסדר כבר עושות לי שפטים בבטן, ועל אף הכבדות במעיים התיאבון שלי נפתח. שילוב מוזר.

"החלטנו שחופש זה חופש."

"נכון, אבל גם בחופש אני חייבת לבדוק משהו," מסננת.

"המניות שלך נפלו?" הוא מתריס.

אל תעני.

"זה שוב המאמר?"

תלבשי פוקר פייס. את יכולה.

"מתי תעזבי את מחלת השכחה?"

זה כבר מוגזם. שנתיים אני עובדת על הפרויקט הזה. הבייבי שלי. יותר מהיריון של פילה. שנתיים אני מצמצמת את מעגל המטופלים ובוחרת בקפידה רק את אלה שמוכנים לחוות את השיטה. מבהירה להם שהיא מקורית וחדשנית. מחתימה אותם על טופסי הסכמה. משיבה על שאלות מהססות. מציגה את הגרפים. סטטיסטיקות עדיין אין. זו מטרת המחקר. מסבירה שבמקרה הגרוע ביותר היא לא תביא תועלת, אבל נזק ודאי שלא ייגרם. ובכל שלב אפשר לעצור. להגיד סטופ. לא מתאים לי. זה בסדר להעדיף טיפול קונבציונלי. להתחיל מ"בראשית ברא". לחפש שלדים בארונות מעופשים של ילדות מסוכסכת. לשיקולכם. אני לא אפּגע.

"מכת זיכרון," זורקת אליו וקמה באחת, לפני שהוא מורה לי לחזור ולהתפרקד על המגבת שננטשה. "חצי דקה."

והאוזניים שלי שומעות שלשם שינוי אני לא מבקשת רשות, אלא אומרת. פשוט מציינת עובדה.

"אמא!" קולו של נועם תופס אותי באמצע הדרך.

"מה?"

השביל ארוך. בשני צדדיו נשתלו פטריות חימר גדולות, אדומות עם נקודות לבנות. שמשיות ססגוניות לגדודי נמלים. יש גם פטרייה אחת יוצאת דופן. סגולה.

"צילמתי לך את התחת!"

"נועם, זאת לא מילה יפה," אני שומעת את ערן הגוער בו ומהנהנת. אין חדש. אצלו זה בגנים. שושנה, אמו, נהגה לשלוח אותו לשטוף את הפה במים חמים כשהעז לקרוא לאחיו "מטומטם".

והנה יונתן. ביקש חדר פרטי, רחוק מהבלגן של ילדינו ועוד יותר רחוק מהוריו. כיוון שבבית ההארחה אין חדר ליחיד, שלחו אותו לרווקייה שבין הדיר לרפת. שיריח קצת דשן ואספסת. ככה לומדים להעריך את מה שיש בבית, דרך האף. מעניין מי הרווק שהוגלה מהחור כדי לפנות אותו ליונתן, כבר בן שלושים, אבל לנצח אחיו הקטן של ערן.

"אמא, תחייכי!" הוא מחקה את נועם. קרחתו בוהקת. ג'ל או אגלי טל? חתיך. אפילו הזיפים שלו חטובים. החברות הרווקות שלי, אלו שכבר ויתרו על שמלה לבנה, מוכנות לתרום כליה כדי לקבל ממנו מנת זרע להפריית מבחנה. "ילד יפה," הן מלחששות לעבר יונתן, או אל העובר שטרם נבט ברחמן, וחוקרות אותי למה הוא כזה אדיש.

לפעמים אנחנו מתעקצצים. אני שואלת את יונתן איך זה שאף אחת לא רוצה אותו, והוא מתייהר ואומר שבניגוד אלי, הוא כבר מצא את הפטנט לאושר. אם אתה לא רוצה להתגרש, כל מה שעליך לעשות הוא פשוט לא להתחתן. אצלו זה עובד נפלא. ערן, שעדיין שומר לו טינה, לא מבין למה סלחתי כל כך מהר לאחיו הצעיר. כשהוא חוזר ומזכיר ש"יונתן הרס אותנו, במיוחד אותי," אני מצטטת את אמרות השפר שהיו לחם חוקה של סבתו המנוחה. יידיש לא הספקתי ללמוד, אבל תרגמו לי את פתגמיה. "דם זה לא מיץ עגבניות" ו"משפחה לא בוחרים". ועל אף שסלחתי, כי דם זה דם, יונתן סירב לשבת על כיסא הטיפולים כדי לעזור לי במחקר. גם כן גיס.

בנסיבות אחרות הייתי שואלת את יונתן מה הוא עושה בחוץ כל כך מוקדם. מאיזו מיטה הוא נפל. האם בילה את הלילה שאחרי המרור והחרוסת אצל הקיבוצניקית היחידה שסבבה בין המלצרים הערבים שנשכרו לאירוע על תקן גויים של שבת? היה קשה שלא להבחין בהיעדרה של חזייה מתחת לחולצתה הלבנה, החגיגית.

אך הפעם אני שותקת. מרחיקה ומקרבת את ה"אמא, תחייכי" שלו, שנשמע פחות תובעני מזה של נועם. להשלמת החיקוי יונתן גם מניף את זרועו בתנועה בוטחת למרום. זה "שלום" או "להתראות"? זה "כמה טוב שבאת" או "את חכי לי ואחזור"?

הצמרמורת גוברת.

כאן זה היה?

כך זה היה?

יונתן מעיף אלי נשיקה.

כל השחור יוצא ממני. "תפסיק!"

"סליחה," הוא נבהל.

"אז, אמא!" נחלש קולו של בני האמצעי.

"מה?" בעוד עשרה צעדים יתחלף חול הזהב במדשאה של בית ההארחה. ערסלים יתנדנדו בין העצים. אקליפטוסים צהובי צמרת. בעוד חמישה. ארבעה.

"צילמתי אותך מהגב!"

מרימה את היד. מנופפת. קיבלתי. רות‑עבור. אחר כך מכניסה אותה לכיס ופוגשת כלום. ריקנות. מורטת זנב של חוט צמרירי. מכאן דליתי את המפתח לחדר שנתתי לערן כשהלך לשירותים. לאן הוא החזיר?

הזרת ברגלי השמאלית מתקפלת. מה זה? מה קרה? אולי חטפתי מכת שמש, אבל אני מוכנה להישבע שהרגשתי משהו חד. כמו דקירה.

ולא עוצרת. על מי אני מתעצבנת? את מי אני מקללת? בטח אבן מחודדת. כולה אבן. והקרוקס הדביליים האלה לא נועדו לצעידה ממושכת. בני ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר ללא נעלי ספורט. אני דווקא ארזתי. הם מתחת למיטה, בחדר.

הנעול.

או שלא?

מדלגת מעל המדרגה ודוחפת את הדלת.

הידית מסרבת.

חצופה.

אם אחזור לחוף כדי לשלוף את המפתח מתיק הבד, הגדוש במגבות‑מגבונים‑מצופים‑חטיפים‑מוצצים‑ומה‑לא, על מנת שאוכל להתפנק לרגע בתוך הצל והשקט, איילת תהיה הראשונה שתזנק אלי. "אמא, ציצי!" יובל יזמין אותי להתפעל מהמנהרה החדשה שחפר. או תעלה. ונועם, עדיין שיכור מהמצלמה, לא יסתפק במזח שמעליו מתעופפים השחפים ויבקש שאחייך. למה דווקא אותי דחוף לו לצלם.

זה כואב. תחושה של נימול עולה מהזרת ומתפשטת בכף הרגל. מי שמכיר אותי לא יחשוד שאני מדמיינת. אני אמא, אין לי זמן להיות חולה.

וממשיכה ללכת. עם הסחרחורת שמתערבלת. תופים ברקות. האש מתגברת. לאן, בעצם. למה אני לא מתיישבת. מותר לי. דקה אחת, זה כל מה שאני צריכה. לא תכננתי להפוך את עצמי לשפן ניסיונות של מחקר שאולי לעולם לא יקבל הכרה וחותמת, אבל אלה הסימנים שצפיתי. רעד. קור וחום. לחץ בסרעפת. רפיון שרירים. דופק מואץ. תחושה של טיסה מבוהלת במנהרת הזמן.

ואסור לי להתנגד. אולי מותר, אבל אין לאן לברוח. אלה הזיכרונות שלי, לא גנבתי אותם מאף אחד, גם לא ניכסתי לי אותם בהשאלה. אמנם המקריות מתעתעת, אך יש בכוחה להאפיל על המתוכנן והמתוזמן. עובדה. הטשטוש מתעצם. שמורות העיניים כבדות. העפעפיים צוללים. חבל שאין עלי מדחום, מד לחץ דם, משהו שיתעד וינציח, וגם יהווה הוכחה תומכת למקרה שעדותי המסופרת תיחשב, בצדק, למשוחדת. הרי זה לא מקרי שדווקא כאן ועכשיו צפה מכת הזיכרון. ידעתי. חששתי. ואשר יגורתי.

הנה זה בא. על החול הזה. מתחת לשמים האלה. חוף הזוגות זה היה. חשוך ומוצנע. הוא הגיע מהצפון, בג'יפ הצבאי, המאובק לתפארת, והיא ירדה מהרכבת והשתרכה ברגל עד לנקודת המפגש. עד היום היא אוהבת ללכת. בניגוד אלי אינה גוררת עודף משקל. היא סבתא בג'ינס. תמירה ודקה. אולי מפני שהרתה וילדה פעם אחת בלבד. ואחרי שניער את השמיכה וקיפל אותה למלבן סימטרי אמר לה שיהיה בסדר. לא סתם אמר, סיפרה לי מגיל אפס. הבטיח. נשבע. רק שתחייך.

והיא האמינה. וחיכתה.

כבר לא פוסעת. כמעט זוחלת. לאט‑לאט. יגעה. העקצוץ מתגבר. נמלים מטפסות עלי, הן הגיעו לגובה הרחם. אמא'לה, זה כואב!

והחושך יורד.

 

אמא, תחייכי! מאת סמדר שיר, הוצ' ידיעות ספרים, שנת 2013, 285 עמ'

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , ,

Category: דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.