ביקור בית עם רב-ניצב (בדימוס) משה קראדי: המפכ"ל – בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים

| 17/04/2012 | 0 Comments

ספר ראשון מסוגו, שבו מוביל אותנו רב-ניצב (בדימוס) משה קראדי, המפכ"ל ה-15 של משטרת ישראל, במסע חושפני ומרתק אל תוך קרביה של עבודת המשטרה. ברצף סיפורים, המתוארים בסגנון קולח ושנון, ובצד מאמרי דעה נחרצים ונוקבים, מציע קראדי הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של הדרמות שטלטלו את הציבור והתקשורת, חושף אירועים של גדלות נפש, אחווה ורעות, לצד בחישות פוליטיות קטנוניות. הוא משתף אותנו בלבטים שהיו לו ובתובנות שהאירו אותו כשדן בסוגיות, המונחות לפתחה של החברה בישראל. מעלה בספר שאלות כמו "האם אנו חיים במדינה מושחתת, והאם הפוליטיקאים מעוניינים במשטרה חזקה? למי המשטרה מאזינה והאם היא מדליפה מחקירותיה?"

"אני פושט את המדים, אבל מי כמונו, לובשי המדים, יודע שמהמשטרה לא פורשים לעולם. להיות שוטר – זו דרך חיים; להיות שוטר – זה אופי, חיידק המלווה אותך גם לאחר סיום שירותך הפעיל, חיידק שאינו מרפה". אמר משה קראדי בדברי הפרידה ממשטרת ישראל.

 

 

"כבן לדור נטול מחשבים התנהלה ילדותי סביב כדור וחברים. חלום ילדותי ופסגת שאיפותיי היו להיות שחקן כדורגל בנבחרת ישראל אז איך זה שבסוף הגעתי להיות המפכ"ל של משטרת ישראל?", תוהה משה קראדי ומוסיף: "אבי יוסף קראדי ז"ל היה קצין במשמר הגבול וממקימי החייל. נולדתי לתוך המשטרה. חייתי ונשמתי משטרה בבית אבא. אבי הבטיח לי כל סיוע כספי כדי שאפנה עם שחרורי מהצבא ללמודים אקדמאים. הדבר האחרון שרצה שאמשיך בדרכו ואשרת במשטרה. הוא ראה בלימודים ערך עליון ובמשטרה עבודה קשה ללא תמורה נאותה. החלטתי להצטרף למשטרה בצרוף מקרים, לפרק זמן קצוב, לתקופת התנסות. תקופה שנמשכה 23 שנה שבסופה הביאה אותי לכיסא המפכ"ל. העובדה שגדלתי ונשמתי משטרה משחר ילדותי לצד ההתנגדות של אבי ושלי לראות במשטרה מקום עבודה גרמה לי לא אחת לשאול האם התת מודע ניצח את המודע? אבי הספיק בחייו לראות אותי בחייו בדרגה אחת מעל הדרגה בה שירת במשטרה. אין לי ספק כי אילו זכה לראות מגיע לתפקיד המפכ"ל, היה גא והמאושר באדם".

 

משה קראדי, בוגר תואר ראשון בסוציולוגיה ובקרימינולוגיה מאוניברסיטת בר אילן ובעל תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה. לאחר חמש שנות שירות בחטיבת הצנחנים, התגייס למשטרה ב-1984 ולאחר עשרים שנה שבהן מילא תפקידי פיקוד, מטה והדרכה ביחידות מג"ב ומשטרת ישראל, מונה בגיל 44 לתפקיד המפכ"ל – השוטר מס' 1.  כיום, הוא  מנכ"ל חברת "פי גלילות" ויו"ר דלק תשתיות.

 

שם: משה קראדי

גיל: 52

סטטוס: נשוי לדורית ואב לשלושה בנים.

מגורים: ראשון לציון

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר המפכ"ל – בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים, הוצאת ידיעות ספרים, 2012

 

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "ניסיון חיים".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "שנתיים וחצי".

איזה ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים תש"ח של יורם קניוק, זיכרונות אחרי מותי של יאיר לפיד".

אילו ספרים קראת בילדותך? "ספרים שעסקו ביחידות ובמבצעים צבאיים, כמו גם כאלה שעסקו בענף הכדורגל. כבן לדור נטול מחשבים התנהלה ילדותי סביב כדור וחברים. חלום ילדותי ופסגת שאיפותי היו להיות שחקן כדורגל בנבחרת ישראל אז איך זה שבסוף הגעתי להיות המפכ"ל של משטרת ישראל?".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "טיוטא לספר המשך וכותב שם את הספר השני".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזהו ספרך הראשון? "זהו ספרי ראשון".

 

ספר קצת על הספר שכתבת: "הספר עוסק בסיפורים שמאחורי הקלעים של אותם אירועים שהיו במוקד ההתרחשויות הציבורית והתקשורתית. אני מפרסם גילויים חדשים והרהורים מפרשת רמון, מתיקי הרצח של השופט עדי אזר והנערות תאיר ראדה ושקד שלחוב, מבריחת האנס בני סלע, מוועדת זיילר, ממשימת ההתנתקות, מהמלחמה בארגוני הפשע. כמו כן על מערכות היחסים שבין השר למפכ"ל. על הסוגיות שעל סדר יומה של המשטרה בישראל, אני מספר גם על המורכבות בתפקידו של המפכ"ל" .

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "לא כרגע".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "להתחיל לכתוב".

משפט מסכם: "ספר חשוב לכל שוטר ולכל אזרח שוחר דמוקרטיה".

 

המפכ"ל – בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים מאת משה קראדי

 

הקדמה

מפכ"ל המשטרה חי על רכבת שדים. בתקופת כהונתי יצאתי לביקור מקצועי במדינות אחדות באירופה כדי לקדם את צירופה של משטרת ישראל לארגון ה"יורופול". באחד המפגשים נועדתי עם מפכ"ל משטרת רומניה. דנו, בין השאר, בשיתוף פעולה בין היחידות ללוחמה בטרור של שתי המשטרות. לצִדי ישבו מפקד משמר הגבול ניצב חסין פארס, ראש מחלקת קשרי חוץ, נצ"מ (ניצב משנה) עירית בוטון‑אלוני ונציג המשטרה באירופה סנ"צ (סגן ניצב) דרור אסרף. בצדו השני של השולחן ישבו המפכ"ל הרומני וצוות עוזריו.

תוך כדי פגישה מצלצל הנייד של נצ"מ בוטון. היא מתנצלת, פורשׁת מהחדר למשך כמה דקות, חוזרת ומעבירה לי פתק: "ביתן (עוזר המפכ"ל שנשאר בארץ – מ.ק.) מבקש להודיע שהרמטכ"ל חלוץ התפטר." מטעמי נימוס עדכנתי את הנוכחים בהתפתחות, הם גילו עניין, שאלו כמה שאלות, עניתי, המשכנו בדיון.

כעבור חמש דקות שוב שיחת טלפון מהארץ. ראש לשכתי, סנ"צ חיים בלומנפלד, על הקו. בלומנפלד מתנצל על ההפרעה ומבקש לעדכן אותי בהתפתחויות מחקירתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. התנצלתי בפני מארחַי ועדכנתי אותם בסיבה להפרעה. הם גילו עניין, שאלו כמה שאלות, הביעו פליאה שראש ממשלה נחקר, עניתי, המשכנו בדיון.

עשר דקות לפני סיום המפגש שוב מצלצל הנייד של נצ"מ בוטון. ראש אגף החקירות יוחנן דנינו מבקש אותי בדחיפות. לקחתי את הנייד ויצאתי מחדר הישיבות. דנינו סיים זה עתה פגישה עם פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה בעניין תיק החקירה של נשיא המדינה משה קצב. הוא מעדכן אותי בתוצאות הפגישה, מבקש את אישורי להוציא הודעת דוברוּת משותפת עם הפרקליטות ומתייעץ איתי בקשר לתוכנה. סיימתי את השיחה, חזרתי לחדר הישיבות, התנצלתי, עדכנתי את מארחי בדחיפות השיחה. שפת הגוף שלהם הסגירה השתוממות – שלוש הודעות בסדר גודל כזה תוך פחות משעה – יכולתי לקרוא זאת על פניהם.

הדיון נמשך ללא הפרעות והגיע לסיומו. הגיע שלב הענקת התשורות ההדדיות, לחיצות ידיים, המפכ"ל הרומני מניח יד על כתפי ואומר לי: "המפכ"ל, מה שקרה לך עכשיו בשעה אחת, אצלי לא היה קורה בדור."

* * * * *

עם שחרורי מהמשטרה לאחר 23 שנים, ולאחר שסיימתי את תפקיד המפכ"ל, נועדתי עם לא מעט אנשי ממשל, עם פוליטיקאים, עיתונאים, פרשנים ומעצבי דעת קהל, לשיחות שאני מניח שרבים כמוני – שכיהנו בתפקיד ממלכתי בכיר – ניהלו גם הם. המפגשים האלה, באופן טבעי, נשאו אופי משוחרר. הם כללו החלפת חוויות, הבעת דעות, ושיחות על מצבה החברתי, המדיני, הפוליטי והביטחוני של המדינה, וכמובן – על המשטרה בתקופת כהונתי.

במהלך השיחות נשאלתי פעם אחר פעם אם יש בכוונתי לכתוב ספר שיתעד את קורותי כאיש משטרה וכמפכ"ל הארגון. פרשן בכיר אחד פסק שהשאלה היא לא אם אכתוב אלא מתי אכתוב. הוא חש בלהט. "אתה יודע," הוא אמר, "זה חשוב. זה חשוב לך, זה חשוב למדינה. תקופת מפכ"לות היא פרק בהיסטוריה של המדינה. תחשוב על זה."

מעודי לא כתבתי יומן, לא צילמתי פרוטוקולים, לא אגרתי פתקאות. חשתי שאין בכך צורך. האמנתי שההיסטוריה תתעד את מה שיש לתעד. זאת היתה הגישה שלי וזה מה שאמרתי לכל מי שהציע לי לכתוב ספר. אבל השיחות חלחלו, ככל שחלף הזמן התחלתי להרהר ברעיון ברצינות. ואז צצו השאלות: מה זה נחוץ? למי זה נחוץ? ואם אתה כותב ספר, הרהרתי ביני לביני, אתה גם רוצה שיקראו אותו. אם אתה רוצה ספר "חפץ חיים", צריך גילויים, צריך חשיפות, דברים שרק אני יודע. אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

פרשׁתי בגיל צעיר יחסית – 47. אינני יודע כמה שנים הועיד לי היושב במרומים. אבל אני מרגיש שאני באמצע החיים אם לא בתחילתם. האם זה זמן לסיכומים? מנגד, אם אחכה עוד עשרים שנה, מי מבטיח שאזכור את כל הפרטים והאם יהיה בהם עניין לציבור?

הכתיבה היתה כבר בעיצומה וההרהורים וההתלבטויות לא פסקו. לאורך הדרך קראתי לא מעט ביוגרפיות של מנהיגים, אנשי ממשל וקציני צבא בכירים. יכולתי לחוש בין השורות את הכעסים, את המרמור, את התסכולים, את החשבונאות. לי זה לא יקרה, אמרתי, ואם זה יקרה, הספר לא יצא לאור.

אין בי שמץ של כעס, קנאה או נקמנות. אני לא בטוח שזה מרשם טוב לספר אוטוביוגרפי – אבל זה מרשם מצוין לחיים. היה חשוב לי שהספר יבטא את תפיסת עולמי, שבין השאר אומרת שהחיים נראים כפי שאתה מסתכל עליהם. אם תחייך, הם יחייכו אליך בחזרה. אני בחרתי לחייך, לבחון את חצי הכוס המלאה; זכיתי להיות אחד מ‑15 המפכ"לים שכיהנו בשישים שנותיה הראשונות של המדינה; זכיתי להגיע לתפקיד כזה בגיל צעיר – בן 44; זכיתי להימצא בצמתים חשובים של ההוויה הישראלית ולקבל החלטות שלעתים הצילו חיי אדם; זכיתי לשרת את המדינה והציבור.

רק כאשר כבר הייתי בעיצומו של התהליך, חשתי כמה צדקו אלה שהציעו לי לתעד את זיכרונותי. מסתבר שזיכרונו של בן‑תמותה, טוב ככל שיהיה, אינו יכול להכיל אלפי פריטים ולסדרם בסדר כרונולוגי. עובדה שהִצריכה אותי לשוב ולעלעל במסמכים, לחרוש קטעי עיתונות, לשוב ולנהל שיחות רקע, לחזור ולנבור באירועים משמעותיים בעברי ובעברה של המדינה, נבירה שאִפשרה לי לבחון אותם ואת עצמי בפרספקטיבה בוגרת ואובייקטיבית יותר. מנגד, יש בחייו של מפכ"ל דברים שהוא לוקח אותם איתו עד אחרית ימיו. לא פעם אמרתי לעצמי שהלוואי שבורא עולם היה מצייד את הזיכרון האנושי בכפתור ה‑"Delete". אם היה כזה – אין לי ספק שהייתי עושה בו שימוש יום לאחר פרישתי מהמשטרה.

כתיבה איננה המקצוע שלי, גם לא עריכה. גיליתי שבין שלב הכתיבה לשלב העריכה נוצרו בתוכי מנגנוני הגנה וצנזורה, שהתריעו בכל פעם שחשתי כי פרסום פרט או שֵׁם של אדם עלול לגרום למבוכה או לפגיעה בכבודם של אנשים. השתדלתי להימנע מכך.

תקופת מפכ"לותי היתה עמוסה במיוחד: מבצע ההתנתקות, פינוי עמונה, מלחמת לבנון השנייה, חקירות מתוקשרות של נשיא מדינה, ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת, ראשי ערים. פענוח מקרי רצח מזעזעים: רצח השופט עדי אזר, רצח הילדה תאיר ראדה ואחרים. כולם עוררו עניין ציבורי ניכר. ישבתי בישיבות ממשלה, בקבינט ובוועדות הכנסת. ראיתי את עבודת מערכת המשפט והתקשורת מטווח של סנטימטרים. נחשפתי לקרביהן של שלוש הרשויות. נהגתי לומר שבתפקיד המפכ"ל איבדתי את תמימותי. אביא בספר זה את הסיפורים שגרמו לי לחוש כך.

המשטרה איננה מושלמת, ויש צורך תמידי לבצע בה תיקונים, כמו בכל ארגון גדול המְתפקד במציאות משתנה. כמו לחלק מכם, גם לי יש מעת לעת ביקורת על המשטרה, על תפיסת עולמה, על דרך התנהלותה בחלק מהמקרים, על אחדים מהאנשים ששירתו בה בתקופות מסוימות, ועל החלטות שהתקבלו בה – גם בתקופה שבה עמדתי בראשה. אבל אם יש נקודה שוברת שוויון שהכריעה לבסוף בעד הוצאת הספר לאור, היא הפער התהומי הבלתי‑הוגן והבלתי‑נתפס בין דימויהּ ותדמיתה של המשטרה בעיני הציבור, לבין יכולתה, ביצועיה ותרומתה הגדולה לחברה ולמדינה – פער שאליו נחשפתי ביתר שאת עם פרישתי.

אינני שוטר רגיל, והמשטרה לא נכנסה לחיי מהיום שהחלטתי להצטרף אליה. אני שוטר בן‑שוטר. נשמתי את ההוויה המשטרתית מהיום שבו באתי לעולם. קבעתי בה את מקומי וראיתי בה שליחות ודרך חיים. במהלך שירותי במשטרה הקמתי את משפחתי. המשטרה היא אחת מאהבות חיי.

דווקא מנקודת מבט זו אני רואה לעצמי את הזכות והחובה להוציא לאור ספר, אשר בצד הסיפורים האנושיים ותיאור תהליך קבלת ההחלטות; בצד המחשבות של אז וה"חוכמה שבדיעבד" ובצד הביקורת, יש בו הרבה הרבה אהבה והערכה לאלפי השוטרים והמפקדים לדורותיהם, אשר תרומתם לביטחון המדינה ולמערכת אכיפת החוק חייבת להישמע ולבוא לידי ביטוי באופן הראוי.

 

* * * * *

 

מפכ"ל משטרה אינו חי רק על רכבת שדים, הוא גם חי ב"כלוב של זהב". המתבונן מהצד מבחין בשׂררה, בעוצמה ובסמלים הנלווים לתפקיד. מעט נחשפים לדרך החיים המתחייבת מתפקיד רגיש שכזה במציאות שבה אנו חיים. מהר מאוד האנונימיות נעלמת, הפרטיות שלך ושל בני משפחתך מוחלפת בפומביות. אתה חש כמי שחי בתוך "ויטרינה".

חודשים ספורים לאחר כניסתי לתפקיד נסעתי לחתום על אמנה לשיתוף פעולה עם משטרת איטליה. טסתי במחלקת עסקים, שבמקרה זה העניקה לי עוד חמישה סנטימטרים מרווח בין המושבים וכוס יין בארוחת הצהריים. אני שותה קולה או חלב. לי, מחלקת עסקים אינה מוסיפה דבר. פניתי בסיום הנסיעה לנצ"מ ענת גרניט, שהיתה אחראית על ארגון הביקור, והודעתי לה שאין לי צורך בטיסה במחלקת עסקים. מבחינתי זו הוצאה מיותרת, אני מוותר, אני מבקש לטוס במחלקת תיירים בפעם הבאה.

"המפכ"ל," היא משיבה, "עם כל הכבוד, אתה לא מסדר לעצמך מקומות ישיבה במטוס. אתה חלק מסגל א' של המדינה, יש כללים, יש פרוטוקול, אתה טס בביקורים ממלכתיים על פי כללי הפרוטוקול. מעבר לכך," היא ממשיכה, "השב"כ אחראי לאבטחתך בטיסות לחו"ל, לכן אתה תשב במקום שיקבעו גורמי האבטחה."

חצי שנה לאחר מכן, בחופשת סוכות, טסתי עם כל בני משפחתי לאורלנדו, פלורידה, לטיול בר‑מצווה של אחד מילדַי. רכשתי כרטיסים למחלקת תיירים. דבר טיסתי נודע לחברת התעופה שהושיבה אותנו במושבים "המועדפים", שבהם המרווח לרגליים גדול מהסטנדרטי. המושבים האלה נמצאים בדרך כלל בסמוך לדלת יציאת החירום או בקרבת השירותים. "למזלי", שלי אכן מוקמו בצמידות לשירותים. כחצי שעה לאחר ההמראה החלו הלחצים בפרוסטטות של חלק מהטסים לתת את אותותיהם ותור ארוך השתרך בקדמת מושבי. אחד מהממתינים זיהה אותי.

"אתה המפכ"ל, לא?"

"נכון," השבתי.

"אם כך אז יש לי בקשה קטנה. לפני חודשיים נסעתי בדרך נמיר וקיבלתי דו"ח על נסיעה ללא חגורת בטיחות. אני נשבע שנסעתי עם חגורת בטיחות, השוטר לא שׂם לב שאני חגור, אתה יכול לבטל לי את הדו"ח?" עניתי מה שעניתי אלא שאז נפרץ הסכר. תוך דקות התור שהשתרך לפנַי היה ארוך יותר מהתור לשירותים. אחד הציע לי לתפור דגל ישראל על דש חולצת השוטרים; שני הציע להחליף את ניידות הסיור לדגם מתקדם יותר; לשלישי היו הצעות בעניין מיגור הפשיעה. תראו לי מפכ"ל אחד שיאמר לנוסעים שהוא מצטער שהוא בנסיעה פרטית וישיב את פני הנוסעים ריקם. אין מפכ"ל כזה. המטוס המשיך בטיסתו הטרנס‑אטלנטית. הנוסעים נרדמו, קמו, אכלו, שוב נרדמו, קמו ואני ב"עמדת קבלת התלונות המעופפת" מקבל קהל, שומע הצעות ייעול ומשיב לפונים. הבנתי היכן אשב בטיסה הבאה…

 

* * * * *

 

יום שישי אחד אחר הצהריים חזרתי לביתי מוקדם ובני הקטן עומר ביקש ללכת לים. הלכנו לים. כבר הבנתי שאני לא דמות אנונימית, גם הבנתי שלא יהיה פשוט להסתובב חשוף בחוף הים. טרף קל לצלמי הפפראצי אחרי שהוספתי למשקלי 20 ק"ג. חבשתי כובע רחב שוליים ומשקפי שמש, והתמקמנו בקצה הדרומי של החוף המוכרז. לאחר דקות אחדות מגיע עובד זר ובידו טורייה, חופר בור ונועץ שמשייה.

"מה זה?" שאלתי אותו.

"בעל הבית שלח אותי," ענה.

כעבור חמש דקות מגיע עובד זר נוסף, מניח שרפרף ועליו פלח אבטיח רענן וכוס קפה.

"מה זה?" אני תוהה בקול.

בעל הבית שלח גם אותו.

"תחזור לבעל הבית," אמרתי לו, "ותגיד לו שטעה בכתובת. לא הזמנתי אבטיח, וגם לא קפה או שמשייה." הלך וחזר עם בעל הבית. "ברוך הבא לחוף שלנו, אדוני המפכ"ל, תן לנו לפנק אותך!" אמר לי בחגיגיות. הודיתי לו על תשומת הלב, הרחקתי עצמי מהרוחצים ואמרתי לו כי אני מבקש קצת פרטיות. הסברתי שניאלץ לוותר גם על הפינוק. הוא הבין, לקח את הכיבוד, "אם תהיה זקוק למשהו אני כאן," אמר והלך.

חלפו עשרים דקות, אני מפנה את מבטי לאחור ומזהה ארבעה שוטרים בסביבתי. בחניה אני רואה שתי ניידות סיור. קראתי לאחד השוטרים ושאלתי: "יש אירוע חריג?"

"קיבלנו הוראה ממפקד התחנה לתגבר את האזור," ענה.

זה לקח איזו עשירית שנייה אבל הבנתי. בעל הבית התקשר לתחנה, אמר לתורן שהמפכ"ל נמצא בחוף, התורן עדכן את מפקד התחנה ששלח תגבורת לחוף, כדי לאבטח את המפכ"ל או כדי להרשים אותו בנוכחות המשטרתית. עשיתי חשבון: שתי ניידות סיור ביום שישי, ארבע אחר הצהריים, זה מאה אחוז משוטרי התחנה. עכשיו, חשבתי, כל דקה שאני בחוף – 200 אלף תושבי העיר לא מקבלים שירות. קראתי לעומר ואמרתי לו: "תתלבש, הולכים הביתה."

"רק עכשיו הגענו!" ענה לי.

"ארמונות בחול תבנה עם אמא," אמרתי לו, "לא עם אבא."

 

* * * * *

להיות איש משטרה לאורך תקופה ארוכה כל כך וברמות כאלה בכירות, ובכן זה גובה מחיר. אני מרבה לספר – ספק בבדיחות ספק ברצינות – כי אני סובל מ"נכות נפשית". היא מתבטאת בחרדות שלי, שרק הולכות ומתגברות ככל שאני מתבגר. אני מבין את הצורך של ילדי לצאת לבילוי, אני לא מבין למה הוא צריך להסתיים לפנות בוקר. אני בגילם חזרתי בחצות. הם מבלים ואני שוכב מסויט במיטתי. נשמעת סירנה, אני יודע לזהות סירנות, יש לי ניסיון: זאת ניידת משטרה, לא, זאת לא ניידת. זה אמבולנס. אמבולנס של מד"א. לא של מד"א, של שח"ל. שח"ל זה למנויים, אז זה לא אנחנו. רגע, זה לא אמבולנס, זה מכבי אש. אני חייב לוודא שהילדים בסדר. לוקח את הנייד, אני מצלצל, רוצה לוודא שהם לא בטווח הסכנה, הם עונים לי: "כן אבא, לך לישון, הכול בסדר." אז אני מתהפך לצד השני. אבל מה קורה כשהם לא עונים? כשהם לא עונים הלכה השינה, אין סיכוי שאחזור למיטה עד שאבטיח שאני בשליטה מלאה על ביטחונם של ילדי.

אני אבא היסטרי. בנַי לא היו מסוגלים להתרגל לכך. הם התחננו בפני אִמם שתוריד אותי מהגב שלהם. "הוא עושה לנו בושות," הם אמרו. הבנתי אותם, אבל לא יכולתי לעשות כלום. זה חזק ממני. הסברתי לילדי שבעבור מידה של שקט נפשי עלי לדעת בזמן אמת היכן כל אחד נמצא ולא הותרתי בידיהם הרבה ברירות.

לפני כמה שנים חבריו של בני אסיף אמרו לו: "נתק את הטלפון, הוא לא יציק לך."

"אתם לא מכירים אותו," ענה להם, "אם לא אענה לטלפון הוא יבוא לכאן." והוא צדק. הייתי בא. פעם הילדים שלי השתתפו במחנה קיץ של הצופים ביער המלאכים. הייתי אז מפקד המחוז הדרומי. ביקשתי מהם, הפצרתי בהם, להתקשר פעם ביום, להגיד לי שהכול בסדר. הלכתי לקראתם, פעם ביום, מה כבר ביקשתי?

הגיע הלילה, הם לא מתקשרים. הייתי מפקד המחוז שבו התקיים המחנה, ידעתי שכאשר מתקיים מחנה נוער כזה, ניידות משטרה חייבות לעבור במקום פעם במשמרת ולבדוק שהאבטחה מתנהלת כראוי. התקשרתי למפקד התחנה, אמרתי לו: "בפעם הבאה שהניידת מגיעה ליער, תבקש מהשוטר שישאיר הודעה ש'אבא של ניר מבקש שיתקשר הביתה'." תוך כמה דקות קיבלתי טלפון מניר. אני חטפתי ממנו, אוי מה שאני חטפתי ממנו!

כשנתיים לאחר שסיימתי את כהונתי עמד בני ניר לפני גיוס. הוא לקח את מכוניתי ונסע לחברתו. כשיצא אמר שיחזור בסביבות שתיים בלילה. בדקה לשתיים חייגתי אליו לשאול איפה הוא. הוא לא ענה. חצי שעה אני מחייג והוא לא עונה לי. זהו, הסיוטים שטפו אותי. לא פעם אמרו לי ילדי שלא תמיד הם יכולים לענות כשהם נמצאים עם חברותיהם. הם וידאו שאני מבין למה הם מתכוונים. הבנתי, אבל זה לא עזר לי. לא הרפיתי. המשכתי לחייג לבן שלי, הוא לא ענה. לא יכולתי לשאת את זה יותר. התקשרתי למוקד איתוראן וביקשתי שיאתרו את מיקום הרכב שלי. קיבלתי אינדיקציה שהוא נמצא בבית עובד, במרחק 20 ק"מ מהמקום שבו היה אמור להימצא. השעה היתה כבר שלוש לפנות בוקר, הייתי לחוץ, מה זה לחוץ. לקחתי את הרכב של אשתי ויצאתי לכיוון בית עובד. בדרך ניר מתקשר: "אבא, אתה מחפש אותי?"

"בטח מחפש, איפה אתה?" שאלתי.

"בדרך הביתה, כבר מגיע," ענה. הסתובבתי גם אני, חזרתי הביתה ונרדמתי לכמה שעות.

 

* * * * *

ההסבר שלי לחרדות הקיצוניות האלה הוא המראות שנחשפתי אליהם בשנותי במשטרה. ההודעות התכופות במכשיר הבִּיפֶּר או בטלפון הלילי שבדרך כלל אינו מבשר טובות. הורה רגיל לא נחשף לכמות גדולה כל כך של אינפורמציה ולמנת יתר יומית של אירועים מבשרי רעה, ואולי בשל כך מפלס החרדות שלו שונה משלי. הוא לא ער למרחב הסיכון שבו ילדינו חיים. כך או כך, אין לי ספק – יש בי חרדתיות מצטברת, שאינני מחלים ממנה.

הייתי אבא שעיקר "הצטיינותו" היתה הדאגה לילדיו. בשאר טיפלה דורית, אשתי. היא זאת שאחראית לכך שילדינו גדלו בבית נורמלי. במהלך שירותי לא התפניתי לגידולם. הייתי נוכח‑נפקד. עומר לא היה צריך ללכת איתי לבנות ארמונות בים כדי לדעת עם מי יש לו עסק. הוא למד את זה עוד הרבה קודם לכן.

כשכיהנתי כמפקד מחוז נשלחתי על ידי אשתי לאספת הורים של עומר. "תלך אתה פעם אחת," אמרה לי. הלכתי. זאת היתה אספת הורים של פתיחת השנה. בחלק הראשון התקיימה שיחת פתיחה עם כל ההורים, ובחלק השני – שיחות אישיות, מורה – הורה.

ניגשתי למורה. "שלום," אמרתי, "אני אבא של עומר."

"איזה עומר?" שאלה.

"עומר קראדי," השבתי.

"מר קראדי," ענתה, "כאן זו כיתה גימ"ל. הילד שלך זו כיתה דל"ת. סוף המסדרון, שמאלה."

לא הייתי מעורב מספיק בגידול ילדַי. תייר, קראו לי בבית. דורית נהגה לקנות מתנות לילדים, להניח אותן במקום מסתור בגינת הבית ולהודיע לי כדי שאאסוף אותן ואתן אותן מתנת אב לילדיו. לאחר שהשתחררתי הבנתי את הפִספוס, את הטעויות, אבל במהלך שנותי במשטרה לא נתתי לעצמי דין וחשבון על כך. גם אני גדלתי לאב שרוב זמנו לא היה בבית והדבר נראה לי טבעי. לאחר פרישתי, כשילדי כבר גדלו, רציתי להיות שותף ומעורב יותר בחייהם. התברר לי שאני כבר לא כל כך רלוונטי. יותר מזה, לפעמים אני נטל. ילדי שמעו לא מעט שיחות שהתנהלו ביני לבין אשתי בעניין הקריירה שבחרתי בה והמחיר שאני משלם. אני מעודי לא שמעתי שיחות כאלה בין אבי לאמי. לאבי לא היה ספק בצדקת דרכו. גם לרעייתי, כמו לאמי, היה ברור שתרומה למדינה היא ערך עליון.

אינני יודע אם זה ה"פגם" הגנטי או החינוך והערכים שאנחנו סופגים מ"בית אבא", אבל אולי לא במקרה המשטרה מורכבת ממעגלים משפחתיים. נדמה לי שאין עוד גוף שבו תמצאו כל כך הרבה בני משפחה משרתים באותו ארגון. יש לא מעט שוטרים שהם בני דור שני ושלישי.

איני בטוח שהילדים שלי יבחרו בדרך שבה בחרו האבא שלהם והסבא שלהם. אבל כיוון שאני מודה ליושב במרומים שגמלני טוב, ושדאג שאהיה במקרה במקומות הנכונים שמהם הגעתי לאן שהגעתי במעלה הדרך, התחזקה בי האמונה שאין מקריות בחיים ללא יד המקרה. אינני יודע אם ילדַי יחליטו להיות בני הדור השלישי, אני כמעט בטוח שלא, אך כך או כך – אני משוכנע שמה שיהיה לא יהיה במקרה.

 

מבוא

 

23 שנים, שלוש תחנות

 

סוף 1983, מטה המשטרה, רחוב דיזנגוף בתל אביב

אותו בוקר נפגשתי בדירה תל אביבית עם נציג ארגון ביטחוני שניסה לשכנע אותי להצטרף לשורותיו. הייתי בן 23, משוחרר טרי, אחרי שירות צבאי של חמש שנים בצנחנים ובסיומו של טיול שחרור באירופה. אחרי הפגישה הסתובבתי קצת בעיר, מצאתי את עצמי מול מטה מחוז תל אביב בצפון רחוב דיזנגוף. 'נשמתי' משטרה עוד ברחם אִמי, אבי היה ממקימי מג"ב, ה'קורטינות' שחנו בחוץ, הבלשים שיצאו ונכנסו עשו לי את זה. היתה לי תחושה של בית.

נכנסתי לתחנה, שאלתי את היומנאי היכן משרדיה של ימ"ר (יחידה מרכזית) תל אביב. הוא סימן לי על הקומה השנייה. עליתי לשם ודפקתי על הדלת הראשונה שנקרתה בדרכי. מאחוריה ישב אסף חפץ, מפקד היחידה המרכזית של תל אביב, שלימים מונה למפכ"ל. חפץ, כפי שלמדתי להכירו ברבות השנים, לא היה איש של גינונים. התיישבתי מולו, סיפרתי לו שזה עתה השתחררתי משירות בצנחנים, ושאלתי אותו מה יש לו להציע לי.

"תתגייס למשטרה," חפץ ענה, "אני יכול לגייס אותך ליחידה עכשיו. תתחיל כבלש."

"אני סרן במילואים, בוגר קורס מ"פים, למה שלא אתגייס כקצין?" שאלתי.

"אז מה," ענה, "אין לזה קשר. כאן זה משטרה לא צבא, יש מסלולי גיוס מסודרים, יש כללים, אין קיצורי דרך. זה מה שאני יכול להציע, תתגייס כבלש."

"מי יכול לשנות את הכללים?" הוספתי להקשות.

"מפקד המחוז," ענה, "קומה רביעית."

עליתי לקומה ארבע. כזכור, הרגשתי בבית, לא היתה לי חרדת דרגות. ניגשתי ללשכת מפקד המחוז, אמרתי למזכירה: "אני רוצה פגישה." היא פתחה זוג עיניים. בשבילה מפקד מחוז זה חצי אלוהים. אמרתי לה שאני מבקש להתגייס למשטרה.

"שמך?" שאלה.

"משה," עניתי.

"משה מה?"

"קראדי."

אחד מיושבי הלשכה סובב את הראש ואמר: "מוּכר לי השם. מישהו במשפחה משרת במשטרה, או שירת במשטרה?"

"כן," עניתי, "אבי, יוסף."

אמרו שיחזרו אלי לתיאום פגישה ואכן חזרו. בתוך זמן קצר התיישבתי מול מפקד המחוז, ניצב אברהם תורג'מן, שהיה מדור הענקים. סיפרו עליו שהיה מגיע לזירת רצח ומכתיב כיווני חקירה עוד לפני שהמז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי) הגיע. היו פעם קצינים כאלה. מקצוען, איש משטרה בכל רמ"ח איבריו, סגני‑ניצבים היו עוברים לדום כשעמדו מולו. הס היה מושלך במסדרון כשהיה עובר.

הצגתי את עצמי, סיפרתי לו מה עשיתי, תורג'מן הקשיב ובסוף אמר לי: "שמע ילד, היית בצנחנים אתה אומר?"

"כן," עניתי.

"עשית קורס קצינים, קורס מ"פים, אני מבין."

"עשיתי," אמרתי.

"יפה," ענה, "עכשיו בוא תלמד להיות שוטר. תתגייס, תהיה חמש שנים בלש, תשפשף את סוליות הנעליים, תתפוס גנבים. תהיה טוב, נוציא אותך לקורס קצינים. בינתיים נלך לקראתך, נגייס אותך בדרגת רס"ר, נשלב אותך במסלול הצוערים. נאפשר לך לצאת לקורס פיקודי בזמן קצר יחסית."

הודיתי לו בנימוס והלכתי הביתה. משטרה זאת לא אופציה בשבילי, חשבתי.

 

5.5.2004, לשכת השר לביטחון הפנים, ירושלים

לשכתו של השר לביטחון הפנים בנויה ממבואה שבה יושבות המזכירות. מהמבואה אפשר להיכנס לשני חדרים – דלת אחת מובילה ללשכת השר, הדלת השנייה לחדר הישיבות הסמוך, שאליו ניתן גם להיכנס ישירות מלשכת השר. הבוקר מתכוון השר לביטחון הפנים, צחי הנגבי, לבשר על מינויו של מפכ"ל חדש למשטרת ישראל. היה לי מושג די ברור את מי הוא הולך למנות. בליל אמש שוחחנו והמינוי שלי אוּשר סופית.

כל ניצבי המשטרה, ואני בהם, הגיעו בשעה היעודה והתבקשו להיכנס לחדר הישיבות ולהמתין לכניסת השר. במבואה המתינו ארבעת הניצבים שנחשבו למועמדים המובילים לתפקיד: יעקב בורובסקי, יוסי סדבון, יצחק אהרונוביץ' ומיקי לוי. הם ישבו דרוכים והמתינו לפגישות שלהם עם השר הנגבי שבסיומן, כך הם הבינו, יֵדעו מי מהם ימונה לתפקיד. בחדר הישיבות המתינו להתפתחויות כל חברי סגל הפיקוד הכללי. ההימורים בין הנוכחים פרחו. אני שתקתי. היה לי ברור שכל הערכה שאתן לגבי הארבעה תביך אותי בעוד חמש דקות. מצד אחר חששתי ששׂפת הגוף תסגיר אותי. שניים בחדר ידעו מה טיבה של הדרמה שעומדת להתחולל בתוך כמה דקות: אני וניצב אחד נוסף, מקורב לשר, שתיווך ביני לבינו.

כל אחד מהמועמדים נכנס ללשכת השר, שמע ממנו מה ששמע, ומלשכת השר התבקש להיכנס דרך הדלת המקשרת אל חדר הישיבות, שבו כאמור המתינו כל הניצבים האחרים.

ראשון הנכנסים היה יצחק אהרונוביץ'. הוא ישב כמה דקות בלשכת השר ויצא ממנה לחדר הישיבות. "זה לא אני," אמר. יוסי סדבון היה השני שנכנס ללשכת השר. הוא יצא דרך הדלת המקשרת לחדר הישיבות והכריז: "זה לא אני." המתח בשיאו, נותרו רק שניים. בורובסקי או מיקי? בורובסקי נכנס לשר, יצא דרך הדלת המקשרת אל חדר הישיבות, הבעת פניו הסגירה אותו. "זה לא אני," אמר. נותר מיקי לוי, זה חייב להיות מיקי לוי. "אמרנו לכם," היו כאלה שהימרו עליו.

מיקי לוי יצא. בורובסקי מקדם אותו בברכה – "מזל טוב." מיקי אומר, "זה לא אני." אז מי זה יכול להיות אם כך? היושבים בחדר הישיבות מסיקים שאחד מהארבעה, זה שמוּנה, התבקש להכחיש. אבל למה?

האחרונים שנכנסו היו המפכ"ל שלמה אהרונישקי והשר צחי הנגבי. אהרונישקי כבר עודכן. הנגבי לא היה מניח לו לשמוע את הבחירה יחד עם כולם. השר לא היה צריך לבקש מהנוכחים את תשומת לִבם, כולם היו ממוקדים רק בו. הוא פתח ותיאר את התלבטויותיו ואז הטיל את הפצצה. "החלטתי למנות את קראדי," אמר.

בחדר הישיבות היו באותה עת כמה מטובי החוקרים בתולדות המשטרה, אנשים שפתרו תעלומות ופיצחו תיקים. אף אחד מהם לא העריך שזאת תהיה הבחירה, אף אחד מהם לא היה בכיוון. הרכנתי ראשי וחייכתי לעצמי ומשהרמתי את הראש ראיתי שכמה ידיים הושטו לכיווני ואיחלו בהצלחה. בשקט מופתי יצאנו כל אחד לדרכו.

* * * * *

המחשבה הראשונה שעלתה במוחי עם יציאתי היתה על אבי שלא זכה להגיע למעמד. הוא נפטר בשנת 1992, כשהייתי מפקד פלוגה ג' במג"ב ירושלים. הוא פרשׁ מהשירות בגיל 57 בדרגת רב‑פקד, פרישה קצת מרירה כיוון שלפני פרישתו היה אמור להתמנות לתפקיד סגן‑ניצב, אך פוליטיקה פנים‑ארגונית מנעה את הקידום. ב‑1991, קצת לפני מותו, זכה לראות אותי עונד דרגת סגן‑ניצב – דרגה אחת גבוהה מזו שהוא הגיע אליה. הייתי אז בן 31. איך הוא היה מרגיש אילו זכה לראות את בנו מגיע לראש הפירמידה? לא יכולתי שלא לחשוב על זה.

 

18.2.2007, לשכת השר לביטחון הפנים, ירושלים

 

ב‑9 בבוקר סנ"צ חיים בלומנפלד, ראש לשכתי, נכנס למשרדי. "התקשרו מלשכת השר," הוא אומר, "וביקשו לזמן אותך ללשכתו בשעה 18:30. לאשר?"

עוד לא הספקתי לענות והוא ממשיך. "הם גם מבקשים לזמן בשעה 18:45 את הסמפכ"ל בני קניאק ומבקשים שכל הספ"כ (סגל פיקוד כללי) יהיה בחדר הישיבות של השר ב‑19:00."

חיים עוד לא מספיק לצאת ונכנסת תנ"צ (תת‑ניצב) ניצה פרידמן, ראש מערך הדוברוּת: "המפכ"ל, נוּסבאום (כתב חדשות 2 – מ.ק.) הודיע לי שדובר השר מזמֵן מסיבת עיתונאים לשעה 20:00."

תהיתי. איך יכול להיות שהשר מגבש לוח זמנים ב‑9 בבוקר כשדו"ח ועדת זילר אמור להתפרסם רק בצהריים? הבנתי שהשר כבר עיין בדו"ח. אוקיי. לוח זמנים של פיטורים הוא תכנן ועוד בשידור חי. מסיבה הוא רוצה, מה זה מסיבה, הפקה.

בשעות הבאות קיבלתי את הדו"ח לידי. עיינתי בו, התייעצתי בעניין ממצאיו עם מקורבים ועם היועץ המשפטי וראש הממשלה (השיחות יפורטו בהמשך), התלבטתי, חשבתי, החלטתי להתפטר. עכשיו, אמרתי, דיכטר רוצה מסיבה? אני אחריב לו אותה. מה שאני שכחתי בהתנהלות מול תקשורת הוא ויועציו עוד לא למדו.

קראתי לתנ"צ פרידמן, ביקשתי לזמן מסיבת עיתונאים ל‑18:00 ולהודיע שאני מתכוון להגיב בה לדו"ח הוועדה.

"מה עם חברי הספ"כ?" היא שואלת, "לא תודיע קודם להם?"

"ומה עם השר," שואל תנ"צ דוד ביתן, עוזר המפכ"ל, "אתה רוצה שישמע מהתקשורת?"

"אל תדאגו, הם יקבלו את ההודעה לפני התקשורת," אמרתי להם.

עברתי ל'עמדת ההפקה'. "תכניסו את כל העיתונאים לחדר האוכל במטה הארצי. אחרי שכולם יהיו בפנים תנעלו את דלת הכניסה," הוריתי להם, "אני אכנס מהכניסה הצדדית."

ביקשתי מראש לשכתי להעלות לשיחת ועידה בדקה לשש את כל חברי הספ"כ. בד בבד ביקשתי מעוזרי להעלות בטלפון השני את מזכירת השר.

אני יוצא וצועד לחדר האוכל, מגיע לכניסה הצדדית, עומד על המפתן, טלפון בכל יד. על הקו בטלפון הראשון כל חברי הספ"כ: "ערב טוב לכולם. אני עומד להודיע על החלטתי להתפטר. חשוב לי שתשמעו ממני את ההחלטה. נדבר מאוחר יותר ואפרט את נימוקי." בטלפון השני, לשכת השר. השר כבר על הקו: "ערב טוב השר, אני עומד להודיע על החלטתי להתפטר. אנחנו נפגשים בעוד חצי שעה ואפרט לך את הנימוקים בפגישתנו."

אני פוסע לעבר הפּוֹדיוּם. שקט בחדר, הפרוז'קטורים מאירים, אני בשידור חי, כובש את הקול החנוק ומודיע על התפטרותי.

עם סיום ההודעה אני נוסע ללשכת השר. בבוקר עוד תכננו שם מסיבה. אני נכנס בחיוך רחב, פוגש בצוות העוזרים ומתבונן בפניהם. ממבטם ניתן לחשוב, כאילו הם אלה שהחליטו להתפטר. אני ממהר ללשכת השר, לוחץ את ידו ופותח בשיחה שתסוקר בהמשך.

 

רצח תאיר ראדה

מי באמת רצח את הילדה?

ביום 6.12.06, נמצאה גופתה של ילדה בבית ספר בקצרין. את ההודעה קיבלתי מראש לשכתי בעת דיון שעסק בנושא ביטחוני. מסר את הידיעה מפקד המחוז הצפוני, ניצב דן רונן, שכבר היה בדרכו לזירת האירוע.

רצח של ילדה בתוך מוסד חינוכי הוא ללא ספק אירוע דרמתי ומקבל התייחסות אחרת. התקשרתי לרונן שהיה בדרכו. הוא מסר כי הנערה נמצאה שותתת דם בחדר השירותים בבית הספר "נוף גולן" שבקצרין.

מוסד חינוכי אמור לתת את רמת המוגנות הגבוהה ביותר. במציאות הישראלית על רקע אירועי הטרור, מוסדות החינוך מוגנים בדרך כלל על ידי שומרים המוצבים בפתח הכניסה ובודקים כל אדם הנכנס למוסד. מערכת אבטחת מוסדות החינוך של המשטרה מבצעת אף היא מפעם לפעם סיורים בין מוסדות אלה. היה לנו ברור כי רצח בתוך מוסד חינוכי הוא חדירה לאחד המקומות המוגנים ביותר ולפיכך אין ספק כי הוא יערער באופן מהותי את ביטחונו של הציבור. מיקומו של בית הספר ברמת הגולן לא יכול היה לפסול בשלב הראשוני את האפשרות כי מדובר ברצח על רקע לאומני, אבל מובן שכל האפשרויות האחרות נותרו פתוחות.

ניצב רונן החליט להטיל את החקירה על צח"מ שהורכב מטובי החוקרים ואנשי המודיעין במחוז, בראשות רפ"ק שמואל בוקר, מפקד ימ"ר גליל, ועם רפ"ק יורם אזולאי ורפ"ק אלכסנדר סטריזבסקי.

כל חוקר מנוסה יודע כי באירוע פשע חמור ובייחוד בזירת רצח, לממצאי הזירה הראשוניים יכולה להיות השפעה דרמתית על יכולת התקדמות החקירה ופענוחה. אנשי החקירות נוהגים להגדיר זירת פשע כ"זירה שותקת" או כ"זירה מדברת". ההגדרה מותאמת לאיכות הממצאים שנמצאו בה.

 

חשיבות עליונה בכל זירת פשע היא לנסות ולשמרה עד להגעת חוקרי הזיהוי הפלילי, ואם יש צורך גם להגעתה של המעבדה הניידת, כדי למנוע מאנשים בלתי‑מורשים להיכנס לתוך הזירה ובשוגג להשמיד ראיות היכולות לסייע בהמשך החקירה.

בזירה ניתן לאסוף אין‑ספור ממצאים שיכולים לשמש ראיה במקרה שיוגש כתב אישום. הראיות יכולות להיות "פוֹרֶנזיות" (פתולוגיות – כתמי דם, DNA, בדיקות רוק על בדלי סיגריה וכדומה), כאלה היכולות לקשור את החשוד לזירה או לקורבן או ראיות נסיבתיות. זירת עבירה שבה יימצאו דגימות DNA, שטביעות אצבע, טביעות נעל והכלי שבו בוצע הרצח תהיה להם חשיבות דרמתית ביכולת הפענוח והגשת כתב האישום.

מהדו"ח הראשוני שקיבלתי ממפקד המחוז הבנתי שמדובר ברצח שבוצע באמצעות סכין. בשלב זה כלי הרצח לא נמצא בזירה. לא נמצאו בשלב זה עדי ראיה – פרט לעדויות שציינו כי הנרצחת נראתה לאחרונה בשעות הצהריים על ידי חבריה. היה ברור לנו כי נוסף על מורכבות הרצח קיימת גם רגישות – לא יהיה מנוס מלגבות עדויות ואולי אף לחקור חלק מתלמידי המוסד החינוכי, וחקירה כזו מחייבת ריכוז והפעלה של חוקרי נוער מיומנים, שמעטים כמוהם נמצאים ביחידות המשטרה.

בדיקת גדרות המוסד לא לימדה על כניסה בלתי‑מורשית, מה שהעלה את החשד כי הרצח בוצע על ידי אדם ששהה במוסד החינוכי באופן לגיטימי.

הניסיונות לאתר את כלי הרצח, כולל ביצוע סריקה בכל אתר לפינוי אשפה, העלו חרס. מהעדויות הראשונות ניתן היה ללמוד כי הנרצחת, תאיר ראדה, לא נכנסה לשיעור תיאטרון אלא ישבה עם חבריה בחצר בית הספר. בשעה 13:30 אמרה לחבריה כי ברצונה לשתות ועלתה לשירותי הבנות הנמצאים בקומה השנייה, שם נמצאה גופתה. בניסיון לבדוק האם מעבר לתלמידים ולמורים שהו אנשים זרים בבית הספר, נמסרה עדות שממנה עלה כי בעת ההיא בוצעו שיפוצים במקלט בית הספר על ידי קבלן חיצוני שהעסיק עובד בשם רומן זדורוב – תושב קצרין. איסוף של עדויות נוספות העלה את רמת החשד כלפי זדורוב, אם כי בעת ההיא עדיין לא נפסלו כיווני חקירה נוספים. זדורוב נחקר, פרט בגִרסתו העלה חשד, למרות זאת לנוכח הנזק שבמעצר שווא הוחלט שלא לעוצרו. זדורוב נלקח לבדיקת פוליגרף ובאחת מתשובותיו נמצא דובר שקר. הוא נעצר והחקירה נהפכה לגלויה.

אחד מכלי החקירה המקובלים הוא הפעלת מדובב, שיכול להיות עבריין או שוטר, המונחה להיכנס לתאו של החשוד ולדובב אותו על מנת לנסות ולגלות פרטים נוספים הקושרים את החשוד לאירוע, כאשר תא המעצר שבו הם שוהים מפוקח ומצולם. פעולה זו שבוצעה על ידי החוקרים חיזקה עוד יותר את החשד כלפי זדורוב. לתאו הוכנסו שני מדובבים. הוא הודה בפני המדובב כי ביצע את הרצח, המדובב לא ידע כיצד לעמוד בניסיון להדגים את הרצח, רומן העמיד אותו בדיוק בזווית ובכיוון שבו נאחזה הקורבן. את ההודאה בפני המדובב לחש מתוך הנחה שדבריו לא יישמעו בהקלטה. במקביל, בקול רם, טרח לצעוק "אני חף מפשע!"

למחרת אף הודה בפני החוקרים וביצע שִׁחזור מלא של הרצח. בהמשך, לאחר שנפגש עם עורכי דינו, חזר בו מהודעתו, אבל אחרי יומיים הודה שוב. סנגוריו טענו כי ההודאות הוצאו מרומן זדורוב באמצעים פסולים. טענותיהם חלחלו. הציבור החל להטיל ספק אם המשטרה נמצאת בכיוון הנכון. זה היה הרגע שבו החלטתי להיכנס לעובי הקורה וללוות את החקירה מקרוב.

בשלב זה החלו פרסומים כי הרצח בוצע על ידי חברי כת השטן, נמסרו עדויות על נהג שהסיע מהמקום שני נערים ששוחחו על הרצח, דברים שיש טעם לבדוק. במפגש הראשוני שקיימתי עם צוות החקירה נסקרו כל כיווני החקירה שנבדקו והופרכו וכן הממצאים אשר הובילו לכיוון של זדורוב. חשבתי שהחוקרים עשו עבודה ראויה אבל ניסיוני לימד אותי שביטחון מוחלט של צוות חקירה בכיוון מסוים, לעתים עלול להוביל למסקנות מוטעות.

כדי להסיר ספק החלטתי לעשות מעשה שאינו נהוג במשטרה ואף עלול להזיק. בתקופת שירותי כמפקד מחוז הדרום הכרתי את קצין החקירות של מרחב הנגב יוסי תורג'מן. כשהייתי ממ"ז דרום וחשתי תקוע בתיק שקד שלחוב, הכנסתי אותו לצוות החוקר. בסופו של דבר הוא תרם לפריצת הדרך ולפענוח. זימנתי את תורג'מן ללשכתי, עדכנתי אותו בהתרשמותי מממצאי החקירה עד כה ואמרתי לו שאף על פי שאני חושב כי צוות החקירה נמצא בכיוון הנכון אני רוצה להסיר את הספק שנמצא בי ואני מטיל עליו משימה זו.

כדי לא ליצור משבר בקרב צוות החקירה תיאמתי עם מפקד המחוז הצפוני כי אני מתגבר את הצוות שהוא מינה בקציני חקירות מהמחוז הדרומי. התפקיד שהוטל על תורג'מן בחקירה הזאת היה לשמש פרקליטו של השטן. כלומר, לערער על הכיוונים והמסקנות של צוות החקירה ולהציע אחרים. שוחחתי איתו מדי יום כדי לקבל דיווח מה הוא מעלה בחכתו. ככל שהתקדמה החקירה תורג'מן השתכנע כי צוות החקירה פועל נכון, הראיות שבידם מוצקות ואני יכול להסיר ספק מלבי.

למרות תחושת הרוגע היה לי חשוב לקבל חיזוק נוסף. ביקשתי מראש אגף החקירות, ניצב דנינו, להיפגש עם צוות החקירה ולהתרשם מקרוב אחר מהלכה ולהעביר לי את חוות דעתו. גם דנינו חזר ואמר לי שאני יכול להסיר ספק מלִבי. לאחר כל אלה ביקשתי פגישה נוספת עם צוות החקירה המורחב, שבו נסקרו בפנַי שלל הראיות המובילות לדעתם למציאת תשתית ראייתית. פגישה זו הסירה ממני כל היסוס.

צפיתי בקלטת הדיבוב שצולמה בתאו ולא יכולתי שלא להתרשם מהאופן הבלתי‑אמצעי והספונטני שבו החשוד תיאר את מעשיו בפני המדובב, כולל תיאור פיזי של מעשה הדקירה. הוא תיאר בפניו את הרגע שבו פגש את תאיר ז"ל. לטענתו, תאיר קיללה אותו לאחר שסירב לתת לה סיגריה כבקשתה, עובדה שהעלתה בו את חמתו, הוא עלה בעקבותיה לקומת השירותים ושם ביצע את הרצח. בנוסף תיאר זדורוב כיצד רצח אותה תוך הפגנת בקיאות במבנה האנטומי של ורידי הצוואר היכולים לגרום למוות. לשאלת המדובב היכן למד להרוג בשיטה כזו ענה: "באינטרנט, קראתי ספר מבוא ללוחמה עם סכין," וביצע על המדובב הדגמה של שיסוף הגרון. לאחר הצגת הקלטת הציגו בפני החוקרים את תוצרי המחשב שהיה ברשותו. הם מצאו חומרים שחיזקו את החשד. זדורוב היה "פְריק" של סרטים שעסקו בהתעללות בבני אדם וצרך חומרי קריאה מקצועיים המדריכים כיצד לרצוח.

אחד הדברים שהפריעו היתה העובדה שלא נמצאו בזירה ממצאי DNA, שטביעות אצבע והכלי שבו בוצע הרצח – ממצאים שהיו מחזקים באופן ניכר את תיק החקירה. אולם בחקירות יש דרך נוספת להפליל חשוד – באמצעות פרטים מוכמנים. כלומר פרטים שהתגלו על ידי צוות החקירה ולא פורסמו, ורק מבצֵע העבירה יכול היה להכירם. רשימת הפרטים המוכמנים במקרה זה היתה ארוכה והיוותה חיזוק משמעותי ליכולת שלי להשתכנע כי רומן זדורוב הוא אכן הרוצח.

מקוצר היריעה אֶמנה רק אחדים: דלת תא השירותים שבו נמצאה גופתה של תאיר ראדה היתה נעולה מבחוץ, ומנעול הבריח היה שבור כך שלא ניתן היה לפתוח או לנעול את הדלת מבחוץ אלא רק על ידי מי שנמצא בתוך התא. אילו זדורוב היה טוען כי יצא דרך הדלת היתה עדותו יוצרת בעיה לנוכח הממצאים, אך בשחזור זדורוב העיד כי יצא מתא השירותים לאחר שטיפס על האסלה ועבר לתא שירותים סמוך שממנו יצא. הוא גם ציין כי לא ניתן לנעול את התא מבחוץ כי הבריח היה שבור. זדורוב אמר לאשתו בליל הרצח, כי "ילדה נפלה בשירותים באסלה," ולכן מחר לא ילך לעבודה. במועד שבו אמר את הדברים על פי עדותה טרם פורסם דבר מציאת הגופה ולפיכך רומן לא היה אמור כלל לדעת פרט זה. הוא הצביע בדיוק על תא מספר 2, התא שבו נמצאה הגופה. הוא סיפר למדובב כי המנוחה לא נאנסה – עובדה שהיתה נכונה – וידע לתאר את מראהּ ולבושהּ.

הפרט המעניין ביותר התגלה בשחזור. החוקרים הגישו לזדורוב סכין כדי לבצע את ההדגמה של הרצח. הממצאים הפתולוגים קבעו כי הרצח בוצע באמצעות להב המתאימה לסכין יפנית. כל מי שניסה לחתוך עם סכין כזו יודע שטרם החיתוך יש לשלוף את הסכין באמצעות לחיצה עם הבוהן כלפי חוץ.

אף על פי שלזדורוב הוגשה סכין מטבח ולא סכין יפנית, ניתן היה לזהות בתנועת אצבעותיו את הפעולה שמתבצעת לפני החיתוך בסכין יפנית – דחיקת הלהב החוצה באמצעות הבוהן.

זדורוב ידע למסור כי תאיר ראדה נחתכה ולא נדקרה וכאשר התבקש להציג את מעשה הדקירה הוא העמיד את ה"קורבן" בשחזור עם הפנים לקיר שבו נמצאו סימני פרצי הדם.

* * * * *

הרצח פוענח, צוות החקירה של המחוז הצפוני בראשות רפ"ק שמואל בוקר עשה עבודה מקצועית ומצוינת, פרקליטות צפון ליוותה את התיק, תוך כדי דרישות בלתי‑מתפשרות לראיות. מפקד המחוז דן רונן, שנפגש עם פרקליטת המחוז, חש את הרגישות הגדולה ויוצאת הדופן שנבעה ככל הנראה מאירוע שהתרחש כשנתיים קודם לכן, שבו נעצר חשוד ברצח אולג שחייט ז"ל. פיקוד המחוז הצפוני דאז בראשות קודמו ניצב יעקב בורובסקי היה משוכנע כי הרוצח בידיו עד אשר נעצר חשוד אחר אשר הודה בביצוע הרצח. הפרקליטות החליטה על הגשת כתב אישום אלא שכאן לא הסתיימה הפרשה ואולי בעצם רק התחילה.

המשפט התנהל כמעט ארבע שנים ובמהלכן פרשתי מהמשטרה. בדרך שלא נתקלתי בה מעולם הצליחו סנגוריו של זדורוב להפעיל לא מעט אנשי תקשורת ומומחים כביכול שניסו כל העת להטיל ספק בדבר היותו של רומן זדורוב הרוצח האמִתי, והצליחו להטיל ספק בלבו של חלק גדול מהציבור. כאזרח נדרשתי בלא מעט שיחות סלון לשאלה האם לא טעינו. הרגשתי כי הניסיון לא היה קל ובעיקר לאור העובדה שגם אִמה של תאיר היתה משוכנעת כי הרוצח אינו בידינו.

הסיקור התקשורתי הציף אין‑סוף תיאוריות שניסו להפריך את ממצאיה של עבודת צוות החקירה. אחת מהן היתה הכיתוב באנגלית "HURT" שנמצא על ידה של תאיר ונחרת כביכול על ידה. בדיקה שבוצעה גילתה כי המילה נכתבה על ידי המנוחה בטוּש. בדיקה של הפרקליטוֹת שליוו את החקירה באמצעות חיפוש ב"גוגל" גילתה, כי המילה HURT – שמשמעותה "כאב" – היא גם שֵׁם שיר של הזמרת כריסטינה אגילרה. חברותיה, שזומנו למשטרה למתן עדות מבלי למסור להן את הסיבה לכך, נשאלו איזה שיר אהבה תאיר. תשובתן הספונטנית היתה "HURT".

על ידה של תאיר היו מספרים ואותיות שנכתבו בטוש. גם על עובדה זו ניסו לפתח תיאוריה ולייחסה לקודים של כת השׂטן. בדיקה גילתה כי מדובר בצירוף של מספרי התרגילים והעמודים שניתנו באותו היום בשיעורי הבית באנגלית.

התהודה הציבורית היתה דומה לצונאמי. ככל שהתקרב מועד פסק הדין החלו לכרסם שוב הספֵֵקות.

ב‑4 באוקטובר פורסמה הכרעת הדין, שבה פירשו השופטים את כל הפעולות שבוצעו על ידי המשטרה כדי לבסס את החשדות נגד רומן זדורוב, והוא הורשע פה אחד. שופטי ההרכב התייחסו לחלקה של התקשורת בתיק: "לא בכדִי מכוּנה התקשורת הממלכה השביעית. כוח רב מוקנה לה ותפקידה חשוב," כתב השופט כהן. "מובן העניין שעורר תיק קשה זה. נערה רכה בשנים נרצחה באכזריות בתוך תחומי בית ספרה, אבל לצד הכוח התקשורתי עומדת החובה הבלתי‑מעורערת. בתיק זה דומה כי נחצו כל הקווים בפרסומים שהיו לא פעם מגמתיים ומשתלחים. לא כולם חטאו בחטא הזה אך גם לא מעטים. ראוי היה לה לתקשורת שתמלא את תפקידה ללא מורא אך גם תוך כדי שמירה על הרסן והאמת."

החלטתי להביא תיק זה לא רק מפני שהתרחש בתקופת כהונתי כמפכ"ל, אלא כדי לחשוף שוב את הלבטים שאליהם נדרש פיקוד בכיר כאשר הזירה התקשורתית והציבורית מתערבבת לה בזירה החקירתית. את המציאות שבה לעתים מוצאים עצמם חוקרים ומשטרה שלמה, המתמודדים לא רק מול הצורך להגיע לחקר האמת בעבודה מקצועית טהורה, אלא גם מתמודדים מול גורמים חיצוניים המנסים להשפיע על החקירה ותוצאותיה. רציתי להציג את עבודת הצוות בתוך המשטרה ובינה לבין גורמי הפרקליטות, ובעיקר לחשוף אתכם למפקדים ולחוקרים מצוינים אשר עושים לילות כימים בשליחות הציבורית. זוכים להערכת מפקדיהם אבל לא תמיד זוכים להערכת הציבור.

 

 

סוף מסלול

כלוב של זהב

למחרת הודעתי על ההחלטה לסיים את תפקידי. כינסתי את כל קציני המשטרה במטה מחוז תל אביב, פרשׂתי בפניהם את עיקרי המלצות הוועדה והסברתי את המניעים שהובילו אותי לקבל את ההחלטה לסיים את תפקידי. בחודש פברואר תוכנן להתקיים כנס סיכום שנת העבודה. קבענו לקיימו במתכונת שונה ובחרנו בדן שילון ובקובי אושרת להפיק עבורנו סיכום שנה במתכונת "תוכנית המעגל" ששודרה לפני שנים אחדות בערוץ 2. למעגל זומנו, נוסף עלי, כמה קציני משטרה, ראש עיריית נתניה הגב' מרים פיירברג, השר דיכטר ודמויות נוספות מתחום האמנות והמוזיקה. מבחינתי הכנס היה גם מפגן הזדהות והפגנת אהבה של מרב קציני המשטרה שבאו והתכנסו ליום זה. סיכמתי עם שילון שאת דברי הסיכום שלי אשא בתגובה לשאלה המוזמנת: "איך אתה מסכם את הובלת המשטרה בתקופת כהונתך?"

עניתי עליה באמצעות מודל ה'קוק‑פיט'. מודל שדיכטר הגה, כזכור, כשהסביר את נימוקיו שלא למנות את סגני, בני קניאק, למפכ"ל לאחר פרישׁתי. דיכטר כיוון לכך שמבחינתו הסגן והמפכ"ל אחראים לפניו של הארגון באותה המידה – שניהם יושבים בקוק‑פיט, שניהם מקבלים החלטות, שניהם נושאים בתוצאות. סיפרתי לקהל הצופים שבאחד הימים, כאשר נפגשתי עם השר דיכטר לישיבת עבודה ודנו בענייני תקציבה של משטרת ישראל, הוא שאל אותי, "האם היית מוכן לעלות על מטוס הטס לארצות הברית כשאתה יודע מראש שיש בו דלק רק למחצית הדרך?" דיכטר תהה כיצד אנו, פיקוד המשטרה, נוטל על עצמו ניהול של ארגון כשברור לנו שהתקציב יאזל עוד בטרם תגיע שנת התקציב למחציתה. דיכטר הגיע מארגון עתיר משאבים, כזכור.

פתחתי ואמרתי שביום פקודה, כאשר התבקשתי לקבל עלי אחריות להמשיך ולהטיס את המטוס ששמו משטרת ישראל, ידעתי שאני מקבל לידי מטוס שאין בו מספיק דלק, שהוא לא מצויד בכלי המלחמה המתקדמים ושהוא גם לא המילה האחרונה של כלי הטיס בזירה. אבל כשהתיישבתי בקוק‑פיט היה חשוב לי בעיקר דבר אחד – שיהיה בו מצפן. החינוך שקיבלתי מאלה היושבים כאן בשורה הראשונה (הכוונה היתה לדור המייסדים שבאו לכנס) הוא, שכאשר מדינת ישראל קוראת לך למשימה, אתה משיב בבחינת "נעשה ונשמע". לכן לקחתי את המטוס והמראתי אל על. אבל לימים למדנו שיש במדינה גופים ביטחוניים שלוקחים עליהם משימות ביטחוניות רק לאחר שהם מקבלים את מלוא דרישותיהם התקציביות. מי משני הגופים נוהג נכון? שאלתי. בנקודה זו כבר היה ברור לי שהקהל מבין למי אני מרמז והשארתי את השאלה הזו כשאלה פתוחה. המשכתי בדברי.

 

"הטסתי את המטוס כמעט שלוש שנים," אמרתי לבאי הכנס, "כאשר בדרך אני נאלץ להתמודד בין היתר עם פגעי מזג האוויר, עם מערכת שלא מזהה תמיד מי עמית ומי טורף, עם טילים שעפו כמעט מכל הכיוונים – המסוכנים ביותר היו אלה שבדרך כלל נשלחו מאחורי גבי – עם פגיעות בגחון ובכנף. למרות זאת, יחד עם סגני שישב ב'קוק‑פיט', החלטתי שאני ממשיך להטיס את המטוס, עם דלק או בלי דלק, אבל עם מצפן שהמשיך לתפקד והמשימה החשובה ביותר שנותרה לי – להנחית את המטוס ב'חוף מבטחים'. ואכן נחתנו, אמנם נחיתה קשה, אבל כשכל הנוסעים בריאים ושלמים."

השימוש במטאפורה זו התקבל במחיאות כפיים. מבחינתי היתה זו הזדמנות נאותה, ואולי אף אחרונה, להסביר לכולם את ההבדל בין הובלת המשטרה ללא תנאים מוקדמים להובלת גופים אחרים.

* * * * *

התקופה מיום הודעתי על כוונתי לסיים את תפקידי ועד ליום סיום שירותי בפועל היתה אחת התקופות היפות בעת שירותי. מיד עם סיום הודעת ההתפטרות חשתי כאילו השלתי מעל כתפי סלע בעל משקל רב. חשתי חופשי, מאושר ומשוחרר. נהגתי בקו ממלכתי לאורך כל הדרך – הן ביחסי עם השר הממונה, והן בהתנהלות התקשורתית. רבים ציפו כי 'אשבור את הכלים', 'אסגור חשבונות' ואצא למסע נגד כל אלה שפגעו בי. ניסיונות רבים של כלי תקשורת לראיונות סביב סוגיה זו נדחו על ידי בנימוס.

ימים אחדים לפני מועד פרישׁתי, התקיימו ברחבי המדינה אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות שבהם נטלתי חלק מתוקף תפקידי. היה לי חשוב לפשוט את מדַּי לאחר יום העצמאות, בייחוד לנוכח העובדה כי במסורת משטרת ישראל מתקיים יום קודם לכן טקס הזיכרון לחללי המשטרה בהר הרצל, טקס שבו היתה לי הזדמנות אחרונה להיפרד מהמשפחות השכולות, אשר את חלקן ליוויתי לאורך כל שנות שירותי במשטרת ישראל ובעיקר בתפקידַי כראש אגף משאבי אנוש וכמפכ"ל. ביום העצמאות קיימה משטרת ישראל שני אירועים ייחודיים רבי משתתפים: האחד – תערוכת אמצעים ותצוגת יכולות של יחידות המשטרה בגני התערוכה בתל אביב, ובאותו יום ממש גם קיימתי את טקס הענקת העיטורים לשוטרים ולקצינים מצטיינים.

ביום 1.5.07, נערך כמתוכנן טקס החלפת המפכ"לים במשרד ראש הממשלה, שם נשאתי את נאום הפרידה.

בין שאר הדברים שאמרתי שם:

…תחושה זו של שליחות לצד הערכים אשר ניסחתי לא נפקדו ממני גם בעת שהחלטתי לאחרונה לסיים את תפקידי. אהבָתי ומחויבותי למשטרה הביאו אותי למסקנה שאני חב החלטה זו לארגון שהיה לי בית ומשפחה במשך מרבית חיי, וכי זו הדרך המתבקשת על פי אותם הערכים שביקשתי להנחיל כל שנותי כמפקד. הגעתי למשטרה מתוך בחירה. התאהבתי בה ובאנשיה, שימשתי בתפקידים שמחייבים החלטות קשות, חלקן כרוכות בחיי אדם. החלטה זו, קשה ככל שתהיה, אין בה מבחינתי קצה קצהו של ספק, צל צִלה של מחשבה האם בחירתי לשרת את המדינה במשטרה היתה נכונה!… אני פושט את המדים אבל מי כמונו לובשי המדים יודע שמהמשטרה לא פורשׁים לעולם. להיות שוטר זו דרך חיים, להיות שוטר זה אופי, מעין 'חיידק' המלווה אותך גם לאחר סיום שירותך הפעיל. חיידק שאין לו מרפא. אין לי אלא לקוות כי החונן לאדם דעת הוא גם נתן לי את הבינה לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון.

משם נסענו – אני, מחליפי ניצב דודי כהן ובני משפחותינו – לטקס פרידה במשכן נשיאי ישראל ומשם לבניין המטה הארצי, שבו נערך מסדר הכבוד למפכ"ל היוצא ולמפכ"ל הנכנס. מעמד זה בעצם סימל באופן הרשמי ביותר את העברת שרביט הפיקוד ממני אל רנ"צ דודי כהן.

למחרת ביום 2.5.07, קמתי לראשונה, לאחר כמעט שלושים שנות שירות למדינה בצבא ובמשטרה, כאשר אינני נדרש ללבוש מדים בצבע ירוק או כחול. בערב נערכה לכבודי מסיבת פרידה ביישוב גני תקווה. זה היה גם יומו הראשון בתפקיד של מחליפי רנ"צ דודי כהן. נפגשנו באירוע, שאלתי אותו מה שמקובל לשאול בסיטואציות כאלה – איך היה היום הראשון בתפקיד.

"שמע סיפור," הוא אומר, "ירדתי בבוקר לרכב, פתחתי את הדלת ליד מושב הנהג וביקשתי להיכנס פנימה. המאבטח עצר אותי והסביר לי שמהיום הוא יושב ליד הנהג. מקומי במושב האחורי."

אמרתי לו: "מצבך טוב, עכשיו תשמע אתה סיפור. קמתי בבוקר, ירדתי לרכב, התיישבתי במושב האחורי אבל הרכב לא נסע."

באירוע נשאו דברים ראש הממשלה אהוד אולמרט, השר לביטחון הפנים אבי דיכטר, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, המפכ"ל הנכנס רנ"צ דודי כהן, ואנוכי. בדברי הפרידה שלי צירפתי תובנות חדשות שאליהן הגעתי ואמרתי: "באותה שנייה שבה קיבלתי את ההחלטה להתפטר קיבלתי עוד החלטה. קיבלתי את ההחלטה להיות מאושר ולא לתת יותר לבשר ודם לגרום לי לצער או כאב. כעס הוא יועץ רע, טינה איננה תוכנית עבודה, והרצון לסגור חשבון הוא אולי אנושי אבל הוא נטל המכביד על מי שלוקח אותו איתו כצֵידה לדרך. את כל אלה השלכתי בנתיבי ההסטוריה."

רעייתי דורית נשאה גם היא דברים שבהם שילבה בין הפרטי לציבורי, ובין השאר אמרה:

…קראדי (כך קוראים לי גם בבית), אם אתה היטבת להשתמש במשל ה'קוק‑פיט' בתא הטייס, הַרשה נא לי להפליג איתך אל הים הגדול… שאלו אותי תמיד איך הסתדרתי בשלוש השנים האחרונות ותמיד עניתי כי מבחינתי מדובר בעשרים וארבע שנים של ביחד… בשנים האלו אמנם טיפחנו את ספינת השירות, שלימים הפכה לאוניית הדגל, אך זו נעשתה לצד בנייה של עוגן חזק העשוי ממיטב היסודות. כך גם דאגנו להדק בחיבורים חזקים את הקשר בשרשרת החוליות, זאת על מנת שתוכל האונייה לעמוד תמיד איתנה בכל ים הסערות ולשוב בבִטחה אל נמל‑האֵם לרענון וחידוש מצברים וכוחות… אין זה סוד כי התקופה האחרונה התאפיינה ברוב טלטלות… גם בתקופה זו עמד לו למבחן העוגן והמשען של נווט הספינה – הקפיטן – אשר למרות הניסיונות להופכו לרב‑חבוּל נותר הוא על כנו – רב חוֹבל – חזק ואיתן… פגשת בדרכך המון סוגים של דגים. היו גם כרישים, דגי חרב, אבל לרוב דגי זהב. והיו גם ספינות קטנות שהתיימרו להיות גדולות ולאיים על ספינתך, אך כוחן לא עמד להן מולך… כי ספינות קטנות מטילות צל גדול רק כשהשמש שוקעת, כך שזמן תהילתן קצר וסופן להיעלם בחשיכה או להיסחף עם הזרם לאלתר…

לקהל לא היה ספק למי התכוונה כשדיברה על הספינות הקטנות.

* * * * *

בהתאם לסיכום שהיה לי עם השר אבי דיכטר, הייתי מתוכנן לצאת ללימודים בבית ספר למִנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. נערכתי לקראת הנסיעה, נרשמתי לקורסי הכנה אחדים ומדינת ישראל אף שילמה את דמי הקדימה הנדרשים. באחד מעיתוני הצהריים פורסמה לימים ידיעה בדבר עלוּת נסיעתו של הרמטכ"ל היוצא דן חלוץ, אשר השתתף בקורס זה מחזור אחד לפנַי. בעקבותיה הפיץ החשב הכללי של משרד האוצר מסמך הנחיה לראשי הארגונים הביטחוניים, שבו הוא מטיל מגבלות חדשות על בכירים הנשלחים ללימודים עם סיום תפקידם. ביקשתי לבטל. דיכטר תמך וביקש להמשיך, בדימיוני כבר יכולתי לשמוע את הקולות בדיון הציבורי שאליו אני מועמד להיקלע בסוגיה. החלטתי לוותר.

אף שפשטתי את המדים והעברתי לעצמי את השליטה על לוח הזמנים, מצאתי את עצמי עמוס בפגישות. חלקן מחויבויות קודמות שנתתי לאנשים שונים בתקופות שונות, שבהן לא עלה בידי לקיימן בגלל עומסי עבודה; חלקן הרצאות שנשאתי בפני ארגונים שונים; יתרתן – פגישות עם בכירים במערכות הביטחון, אנשי ממשל, פוליטיקאים, שרים וחברי כנסת, אנשי תקשורת ומעצבי דעת קהל. פגישות שבהן הוחלפו דעות ונבחנו כיוונים לעתיד. בנוגע לכיוונים החדשים התלבטתי בין ארבע אפשרויות: פוליטיקה ארצית, פוליטיקה מקומית, תפקידים במגזר הציבורי ותפקידים במגזר העסקי.

על פוליטיקה ארצית החלטתי לוותר. ראיתי אותה מקרוב ומה שראיתי הספיק לי לחלוטין. מה גם שממילא חל עלי "חוק הצינון". ממש עם פרישׁתי עמדו להיערך הבחירות לרשויות המקומיות. הוצע לי להתמודד על ראשות הערים: באר שבע, בת ים וראשון לציון. דחיתי את ההצעות בנימוס.

נהניתי מהפגישות שאותן קיימתי, קיבלתי פרספקטיבה נוספת לחיים האזרחיים. לאחר שישה חודשי חופשת הסתגלות, נשאלתי לקראת שחרורי על ידי חברים בשיחת סלון מה בכוונתי לעשות. אמרתי, "נהג מונית." אשתי לקחה אותי הצִדה. "מה זה," שאלה, "השתגעת?" אמרתי לה: "תראי, יש בכניסה לבית בּוּטקֶה, עוד מעט ייקחו את המאבטח, נקים עסק משפחתי. נשים שלט 'מוניות קראדי', את תשבי בבוּטקה, נסדר לך טלפון, מכשיר קשר, תקבלי טלפונים, תשאלי בקשר: 'ז'בוטינסקי, מי פנוי?' מי פנוי?' אני פנוי."

אז האמת היא שאכן זו דרכי, להשיב על דרך ההומור כשברצוני לבטא את תחושותי.

לשאלת חברי, "למה דווקא נהג מונית?" השבתי שאחרי כל כך הרבה שנים בתפקידים עם לוח זמנים מטורף שמחייבים כל היום קבלת החלטות, אני מחפש "עבודה שיהיה בה צורך לקבל שלוש החלטות בלבד: מתי אני יוצא בבוקר לעבודה, מתי בערב אחזור לביתי, והכי חשוב, שההחלטה הכי מורכבת שאיאלץ להתמודד איתה תהיה, האם עדיף להגיע לדיזנגוף דרך ארלוזורוב או דרך ז'בוטינסקי…"

תשובה מליצית שמבטאת באופן נסתר את הרצון לפסק זמן מקבלת החלטות.

באמצע החיים, בגיל 47, התחלתי לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. קודם כול החלטתי להתמודד עם השאלה מה אני לא רוצה לעשות. התשובה היתה קלה יחסית: לא רציתי בתפקידים ששוב אמצא את עצמי בכל בוקר חשוף תקשורתית, מחויב לתת דין וחשבון. חפצתי באלמוניות, באנונימיות. החלטתי לפנות לפעילות פרטית‑עסקית ולהצטרף לקבוצת "דלק" בבעלותו של איש העסקים יצחק תשובה.

עולם העסקים היה מבחינתי עולם חדש. יש בו דברים המשיקים לעולמי הקודם, אך יש בו גם דברים חדשים ומנוגדים לו. אני מביא איתי לעולם הזה ניסיון ניהולי ופיקודי, ידע בבניית תהליכים ובתהליך קבלת החלטות. אני מקבל מהעולם הזה ידע פיננסי ועסקי והבנה איך היקום הזה מתנהל, שהוא בהחלט שונה מהמשטרה.

* * * * *

בתקופת שירותי הרגשתי שעלי לנהוג כמי שנבחן בזכוכית מגדלת. לא כל שכן מרגע מינויי למפכ"ל. למפכ"ל יש פריווילגיות שבאות עם התפקיד. די לו בהן. עליו להישמר מפריווילגיות נלוות, "צ'ופרים" נקרא להן, אלה שנדבקות אליו, ירצה או לא ירצה. כדי לשרוד אתה חייב לטפח את ה"פרנויה" כתכונה מובילה. אתה חייב להבין שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. החיים שבהם אתה חי הם כלוב של זהב.

רעייתי היא אשת חינוך, מנהלת בית ספר. אחת לשנה מציעה הסתדרות המורים לחבריה לצאת לסוף שבוע להרחבת הידע באחד מבתי המלון ברחבי הארץ. כיוון שחלק מנשותיהם של חברַי גם הן חברות בהסתדרות המורים, דאגנו לתאם מועד משותף כדי שנוכל לבלות יחדיו. חברַי הגיעו כמתבקש למלון בים המלח ביום שישי בבוקר. אשתי, ששקדה על טיפוח התא המשפחתי והקשר עם החברים, נאלצה להמתין עד שהתפילות בהר הבית יסתיימו והכוננות תרד, כדי שאאסוף אותה מביתנו ונצא ל"חופשה המיוחלת".

הגענו למלון בשעות הערב. קיבלנו את מפתח החדר בקבלה. עליתי לחדר ומה אני רואה שכתוב על הדלת? – "סוויטה". ראשי סחרחר, מיד עלתה במוחי פרשת הג'קוזי של המפכ"ל רפי פלד אשר הביאה בסופה לפרישׁתו מהמשטרה. לא, אמרתי לעצמי, לי זה לא יקרה. תיזהר מאש.

חזרתי ללובי בעוד אשתי ממתינה והמזוודות לצִדה והודעתי לפקידת הקבלה כי חלה טעות. קיבלתי בטעות חדר שלא הזמנתי. הפקידה אמרה, "זה בסדר, אנחנו יודעים מי אתה." כיוון שהחדר הוזמן על ידי אשתי שאלתי בתמיהה, "איך את יודעת מי אני?"

היא השיבה כי לפני ימים אחדים התקשרו מהמשטרה וביקשו להזמין חדר נוסף למאבטחים. לשאלה "איזה מאבטחים?" התקבלה התשובה: "מאבטחי המפכ"ל."

ביקשתי לקרוא לאחראי. הוא הסביר שאני יכול להיות רגוע, יש נוהל במלון – נוהל VIP – שבו נהוג לשכן שׂרים, ח"כים, שופטים ואח"מים אחרים. אמרתי לו כי אני מודה על תשומת הלב אך אני מבקש לקבל חדר רגיל, בדיוק כפי שהוזמן. הזמן חולף, חברי ממתינים בחדר האוכל, אשתי עם המזוודות ואני מנהל ויכוח עם מנהל המלון כדי לקבל את החדר שהזמנו.

"תראה, המפכ"ל," הוא אומר, "המלון בתפוסה מלאה. אין לי חדר אחר פנוי. איפה אני אמצא עכשיו משפחה שתסכים להחליף חדרים? ובכלל, במקרה שלך אני מחויב על פי הנחיית הביטחון לשני חדרים צמודים." התקשרתי לתנ"צ ענת שפי, היועצת המשפטית. תשובתה היתה שאם נקלעתי למצב בתום לב, קבלת הסוויטה תיראה סבירה בנסיבות העניין. תשובה יפה למשפטנים, חשבתי, אבל במקביל כבר ראיתי את הכותרת הראשית של עיתוני הבוקר, המבשרת על כך שמפכ"ל המשטרה לן לו בסוויטה ושילם על חדר רגיל. מה עושים? ביקשתי מהמנהל לסור איתי לחדרו. ביקשתי לראות את תעריפי התשלום. הוצאתי כרטיס אשראי וביקשתי לגבות ממני את הפער שבין מחירי החדרים. הגיוני? שפוי? דבר אחד ברור, כל אגורה היתה שווה את השקט הנפשי שירד עלי במהלך אותה השבת.

היום אני ציפור דרור. יושב בכל מקום – מבלי לבדוק אם יש לו רישיון עסק; לא מתעמק בהגשת החשבון כדי לבדוק אם קיימת התאמה בין מה שהזמנתי לבין המחיר שנתבקשתי לשלם; אני מניח כי לא אלחם כדי למנוע שדרוג חדר בבית מלון וגם לא אסרב להצעה לטוס במחלקת עסקים. אני לא מתרחק מצלמי הפפראצי ומודה לכל מי שמוצא לנכון לבטא את הערכתו אלי בדרך זו או אחרת.

אף שחלפו כבר ארבע שנים מיום פרישׁתי, עדיין אני מוצא את עצמי מפעם לפעם נדרש להתמודד עם הצעות מאנשים הדוחקים בי להצטרף לזירה הציבורית או הפוליטית. לא אכחיש – החיידק הזה, ככל הנראה, נמצא איפשהו במעמקי נשמתי.

בכל פעם שהוא מתעורר מחדש אני מחזיר אותו לבקבוק, ואז מתחיל דיאלוג בין שני קולות החבויים בנשמתי. קול אחד אומר, "אל תשכח איפה איבדת את בתולי התמימות, אל תשכח מה ראית ממקום מושבך. עד כמה הפך הרצון לפגוע במשרתי ציבור לספורט לאומי. למה לך?" ואז הקול השני ממהר לומר: "שֵׁירתת את המדינה כמעט שלושים שנה, אל תברח מזה. אתה אוהב לשרת את הציבור, אתה אוהב להיות במוקד קבלת ההחלטות, אתה נהנה מזה. הרי זה מחמיא לקבל הצעות, לקחת אחריות, להשפיע, זה גם מלטף קצת את האגו…" זה חיידק טורדני ומציק ואני מכה בו. בכל פעם שהוא מציק אני מכה בו. אז הוא מציע פשרות, החיידק, ואומר לי: "קראדי, זכית לכהן במשׂרה רבת השפעה. הזירה הציבורית היא הסביבה הטבעית שלך, אז למה אתה מתכחש לה? זכית לפרוש בגיל 47. אנשים גדולים ממך בעשרים שנה רק מתחילים את דרכם בעולם הפוליטי. אז למה לומר לא? למה לפסול אפשרויות? ואז אני חוזר לעצמי. בורח מהקולות ואומר, "עזוב, לא עכשיו, אתה צעיר. אולי יבוא יום שתרגיש בשל לחזור לזירה הציבורית."

אולי, ואולי לא. ימים יגידו.

 

 

 

המפכ"ל –בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים, מאת משה קראדי, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2012, 398 עמודים.

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.