חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה מאת רובין סלואן / העבר אינו רחוק כל כך

| 30/06/2013 | 0 Comments

חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה מאת רובין סלואן

חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה מאת רובין סלואן

חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה, ספרו הנפלא של רובין סלואן, מצליח לחבר ביד קלה, בשנינות, בהומור ובחן בין ההיסטוריה – והעתיד.

"חנות הספרים של מר פֶּנוּמְבְּרָה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה", מכריז השלט. כשקליי ג'אנון, שזה עתה פוטר מעבודתו ההייטקית כמעצב אתרים, מתקבל לעבודה בחנות במשמרות הלילה, הוא מתחיל לתהות למה חנות ריקה צריכה להיות פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה.

החנות אמנם פתוחה – אבל מעט האנשים שנכנסים אליה אינם לקוחות כלל: הם שואלים ספרים אך לא קונים אותם, והספרים שהם שואלים לא נראים כמו ספרים: הם קובצי אותיות מסתוריים, שכדי להגיע אליהם יש לטפס בסולם גבוה אל חנות הספרים האמיתית – זו שנמצאת גבוה־גבוה, על המדפים העליונים, הרחוקים מהעין ומהיד.

קליי מתכוון לעמוד בהבטחתו למר פנומברה ולא לחטט בחנות – אבל חבריו, אנשי המחשבים שרגילים למצוא את כל התשובות בלחיצת מקלדת, אינם מתכוונים לוותר כל כך בקלות, וכשקריפטולוגיה הופכת לטכנולוגיה, קליי נסחף להרפתקה היסטורית, ומגלה שהעבר בעצם אינו רחוק כל כך.

 

פרק ראשון

 

דרושים

אבוד בין צללי המדפים, אני כמעט נופל מהסולם. אני בדיוק באמצע הדרך למעלה. רצפת חנות הספרים רחוקה מתחתי, אדמת כוכב הלכת שהותרתי מאחורי. קצות המדפים נישאים במעורפל גבוה מעלי, וחשוך שם למעלההספרים ניצבים צפופים זה ליד זה, ולא מרשים לאף קרן אור לחדור ביניהם. אולי גם האוויר דליל. נדמה לי שאני רואה עטלף.

אני מחזיק בכל כוחי, יד אחת בסולם, האחרת בקצה מדף, והאצבעות מהודקות עד לוֹבן. העיניים שלי מאתרות שורה מעל למפרקי האצבעות, סורקות את שִׁדרות הספריםושם אני מאתר אותו. הספר שאני מחפש.

אבל תנו לי להתחיל מהתחלה.

קוראים לי קליי ג'אנון, ואלה היו ימים שבהם בקושי נגעתי בנייר.

הייתי יושב ליד שולחן המטבח שלי ומתחיל לסרוק מודעות דרושים במחשב הנייד, אבל אז לשונית בדפדפן שלי היתה מהבהבת, תשומת ליבי היתה מוסחת, והייתי לוחץ על קישור לכתבת מגזין ארוכה על ענבי יין שהונדסו גנטית. הכתבה היתה ארוכה מדי, למען האמת, אז הייתי מוסיף אותה לרשימת הקריאה שלי. ואז הייתי לוחץ על קישור אחר לביקורת על ספר. הייתי מוסיף גם את הביקורת לרשימת הקריאה שלי, ואז מוריד את הפרק הראשון של הספרהשלישי בסדרה על משטרת ערפדים. ואז, כשמודעות הדרושים כבר נשכחו ממני, הייתי מוצא מקלט בסלון, מניח את המחשב הנייד על הבטן שלי וקורא כל היום. היה לי הרבה זמן פנוי.

הייתי מובטל, תוצאה של התכווצות גדולה בשרשרת המזון האמריקנית בתחילת המאה עשרים ואחת, שהותירה אחריה רשתות המבורגרים פושטות רגל ואימפריות סושי מנופצות.

העבודה שממנה פוטרתי היתה במשרדי התאגיד של ניו־בייגל, שלא שכנו בניו־יורק, או בכל מקום אחר שיש בו מסורת בייגלים ענפה, אלא כאן בסן־פרנסיסקו. החברה היתה קטנה מאוד וחדשה מאוד. ייסדו אותה שני עובדי גוגל לשעבר שכתבו תוכנה שנועדה לעצב ולאפות את הבייגל האידיאלי: מבחוץ חלק ופריך, מבפנים בצקי ורך, וכל כולו עיגול מושלם. זו היתה העבודה הראשונה שלי אחרי שסיימתי את לימודי האמנות. התחלתי כמעצב וייצרתי חומרים שיווקיים שיסבירו ויקדמו את טבעת הבצק הטעימה: תפריטים, קופונים, תרשימים, פוסטרים לחלונות ראווה, ופעם אחת אפילו חוויית דיינר שלמה לתערוכת מאפים.

היו דברים רבים לעשות. בהתחלה, אחד מהגוגלרים לשעבר ביקש ממני לנסות לעצב מחדש את לוגו החברה. הוא היה מורכב מאותיות גדולות בכל צבעי הקשת שקפצו מתוך עיגול חום חיוור. הוא נראה כאילו נעשה בתוכנת "צייר". עיצבתי אותו מחדש באמצעות גופן חדשני עם סֶריפים שחורים חדים שהזכיר קצת את הזוויות המרובעות והעוקָצים של האותיות העבריות. הוא נתן לניו־בייגל כובד משקל כלשהו, והעניק לי פרס מסניף סן־פרנסיסקו של האיגוד האמריקני לעיצוב. ואז, כשציינתי בפני הגוגלרית לשעבר האחרת שאני יודע לכתוב קוד (בערך), היא מינתה אותי לאחראי על אתר האינטרנט. אז עיצבתי גם אותו מחדש, ואז ניהלתי תקציב שיווק קטן שהיה מיועד למילות חיפוש כמו "בייגל", "ארוחת בוקר" ו"טופולוגיה". הייתי גם קולו של @NewBagel בטוויטר ומשכתי כמה מאות עוקבים בעזרת תערובת של פרטי טריוויה על ארוחות בוקר וקופונים דיגיטליים.

דבר מכל אלה לא ייצג את השלב המופלא הבא באבולוציה האנושית, אבל אני למדתי כל מיני דברים והתקדמתי בסולם הדרגות. אבל אז הכלכלה נקלעה לצניחה חופשית, והתברר שבזמני מיתון אנשים מעוניינים בבייגלים המאורכים הישנים והטובים, ולא בבייגלים חלקים דמויי ספינת חלל, גם אם מפוזרים עליהם גריסי מלח מדויקים.

הגוגלרים לשעבר היו מורגלים בהצלחה, ולא ויתרו בקלות. הם מיתגו את עצמם מחדש והפכו ל'בייגל ירושלים העתיקה', ונטשו את האלגוריתם לחלוטין, כך שכעת הבייגלים החלו לצאת מפויחים ושונים זה מזה. הם הורו לי לעצב את האתר כך שייראה מזמנים עברו, משימה שהכבידה על ליבי ולא העניקה לי אף פרס מאיגוד העיצוב האמריקני. תקציב השיווק קטן, ואז נעלם. היה פחות ופחות מה לעשות. לא למדתי שום דבר ולא התקדמתי לשום מקום.

לבסוף הגוגלרים לשעבר הרימו ידיים ועברו לקוסטה ריקה. התנורים התקררו ואתר האינטרנט החשיך. לא נותר כסף לפיצויים, אבל יכולתי לשמור לעצמי את המק־בוק של החברה ואת חשבון הטוויטר.

ואז, אחרי פחות משנה של תעסוקה, הייתי מובטל. נראה שלא רק שרשרת המזון האמריקנית התכווצה. אנשים התגוררו במוטלים ובערי אוהלים. כל הכלכלה נראתה פתאום כמו משחק כיסאות מוזיקליים, וידעתי שעלי למצוא כיסא, כל כיסא, כמה שיותר מהר.

התרחיש היה מדכא כשלקחתי בחשבון את התחרות. היו לי חברים מעצבים כמוני, אבל הם כבר עיצבו ארבעה אתרים מפורסמים בקנה מידה עולמי, או ממשקי מגע מתקדמים, לא רק לוגו למפעל בייגלים יומרני. היו לי חברים שעבדו באפל. החבר הכי טוב שלי, ניל, ניהל חברה משלו. אם הייתי נשאר בניו־בייגל שנה נוספת, מצבי היה טוב, אבל לא שרדתי די זמן כדי לבנות תיק עבודות, ואפילו להצטיין במשהו. היו לי תזה מבית־הספר לאמנות על טיפוגרפיה שוויצרית (1983-1957) ואתר אינטרנט עם שלושה דפים.

אבל המשכתי לעבור על מודעות הדרושים. הסטנדרטים שלי החלו להתמתן מעט עם הזמן. בתחילה התעקשתי לעבוד רק בחברה בעלת מטרה שאני מאמין בה, ואז חשבתי שאולי זה יהיה בסדר כל עוד אלמד משהו חדש. לאחר מכן החלטתי שזו לא יכולה להיות חברה מרושעת. עכשיו שירטטתי מחדש את גבולות ההגדרה האישית שלי ל"מרושעת".

העיתון הוא שהציל אותי. גיליתי שאני יכול להישאר ממוקד בחיפוש העבודה אם אני מרחיק את עצמי מהאינטרנט, אז הייתי מדפיס ערימה של מודעות דרושים, משליך את הטלפון שלי למגירה ויוצא להליכה. הייתי מקמט את המודעות שדרשו יותר מדי ניסיון ומשליך אותן לפחי האשפה הירוקים והעקומים בדרך, כך שעד שהתשתי את עצמי ועליתי על אוטובוס חזרה הביתה, היו לי שתיים או שלוש מודעות מבטיחות מקופלות בכיס האחורי שלי, מוכנות שאטפל בהן.

המנהג הזה אכן הוביל אותי למציאת עבודה, אם כי לא כמו שציפיתי.

סן־פרנסיסקו היא מקום טוב להליכות אם יש לכם רגליים חזקות. העיר היא מרובע זעיר, זרועה גבעות תלולות, ושלושה מצדדיה גובלים במים. כתוצאה מכך, מכל מקום נשקפים נופים מפתיעים. אתם יכולים ללכת בעיר, להתעסק בעניינים שלכם כשבידכם חופן מודעות מודפסות, כשלפתע האדמה תצנח מטה ותשקיפו ישירות אל המפרץ ואל הבניינים המאירים בכתום וּורוד. הסגנון האדריכלי של סן־פרנסיסקו לא התפשט למקומות אחרים ברחבי הארץ, ואפילו בעיני מי שגר כאן ורגיל אליו הוא מעניק נופך מוזר לנופים מסביב: כל הבתים גבוהים וצרים, והחלונות נראים כמו עיניים ושיניים, עיטורים על עוגת חתונה. ומאחורי הכול, אם עומדים בכיוון הנכון, בוהקת במעורפל רוח הרפאים הקלושה של גשר שער הזהב.

עקבתי אחרי נוף מוזר אחד במורד כמה מדרכות תלולות, ואז פסעתי לאורך המים. חלפתי על פני שורת מזחים ישניםהקפדתי לעקוף את קדירת הדגים הרועשת של צריף הדייגיםוצפיתי במסעדות מאכלי ים נמוגות ומתחלפות בחברות הנדסה ימית ואז בסטארט־אפים של רשתות חברתיות. לבסוף, כשהבטן שלי רעמה ואותתה שהיא מוכנה לארוחת הצהריים, הסתובבתי בחזרה אל העיר.

 

חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה, מאת רובין סלואן. מאנגלית: רוני בק, הוצאת מודן, שנת 2013, 291 עמ'

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , ,

Category: פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *