ביקור בית עם הסופרת רחל גבריאל: נסטרן / לראות את האור בקצה המנהרה

| 02/11/2016 | 0 Comments

נסטרן מאת רחל גבריאל

נסטרן מאת רחל גבריאל

הסופרת רחל גבריאל מספרת שבספרים שלה יש הרבה יסודות אוטוביוגרפים מחייה. היא משלבת בהם אירועים מחייה, אך מבקשת ליצור רומנים מרתקים בעלי תובנות ותקווה. לאחרונה יצא לאור "נסטרן", הרומן הרביעי שכתבה, סיפור אהבה מרתק, נוגע ללב ורצוף תהפוכות. הוא מתחיל ונגמר בתל אביב ועובר בדרך-לא-דרך באיראן זמן קצר אחרי המהפכה.

 

 

רחל גבריאל, (ילידת 1945), אם ל-4, תושבת גני תקווה, עבדה שנים רבות כאחות בבית ספר ברמת גן. לפני כאחת עשרה שנים גילתה את כישרון הכתיבה שהיה חבוי בה והחלה לכתוב.

               

 

                                                                                    

ילדות לא קלה

רחל גבריאל (צילום איילת שלוסר)

רחל גבריאל (צילום איילת שלוסר)

רחל ואחיה התאום נולדו בתל אביב למשפחה חסרת אמצעים. שלושת אחיה הגדולים נולדו באיראן. רחל מספרת: "כשהייתי בת כשנה וחצי ילדה אמי בת נוספת. באותה תקופה ירו הערבים ללא הרף לכיוון ביתם של הוריי והם נאלצו לברוח ולהשתכן בחדר מדרגות. את אחותי התינוקת מסרו לוויצו עד יעבור זעם. כשבאה אמי לקחתה חזרה נמסר לה שהילדה נפטרה. המשפחה האמינה בלא לברר יותר מידי. גופה הם לא ראו. שנה וחצי לאחר מכן נסעה אמי ללדת את תינוקה השישי, אך היא נפטרה בלידה כנראה עם התינוק. אבי שחי בעוני לא יכול היה ולא רצה לגדל אותנו. את אחי שהיה משותק כתוצאה מנפילה קשה זרק למוסד, אותי לקח אחי הגדול אברהם לקיבוץ מנרה שם עבד כמדריך לעולים חדשים. כשנישא אחי לבחירת ליבו שושנה, נאלץ בעקבות בקשתה לעזוב את הקיבוץ. באין ברירה הכניס אותי למעגן מיכאל, הייתי אז בת חמש, היות שלא הפסקתי לבכות גם כשהתחלתי כיתה א' סרב הקיבוץ לטפל בי. אחי החזיר אותי לאבי שהספיק להתחתן עם אישה רעה שהתנכלה לי ומיררה את חיי ללא הרף, היא הרעיבה אותי ואיימה עליי בסכין. נאלצתי ללכת קילומטרים ברגל כדי להגיע לבית הספר, ברוב הפעמים גם בלי אוכל. התביישתי כשהילדים הוציאו את הכריכים שלהם ולי לא היה מה להוציא. כשביקשתי יום אחד לחם עם ריבה ענה לי אבי, "אין לי, לכי לאברהם שייתן לך". זכור לי גם איך השאירה אותי אשת אבי מחוץ לבית כשקדחתי מחום גבוה ונעלה את הבית בטענה שהיא צריכה ללכת. עוד הרבה התעללויות עברתי בילדותי. אבי נשאר פסיבי במצבים האלה, אני חושבת שגם הוא פחד ממנה".

"באמצע כיתה ג' עברתי לקיבוץ קדמה, שם חייתי עד שהקיבוץ התפרק והחברים התפזרו מי לערים ומי לקיבוצים אחרים. מחוסר ברירה חזרתי לבית אבי. ההתנכלויות מצד אשת אבי נמשכו, פעמים  רבות מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות כשבליבי השאלה היכן אוכל להניח את ראשי הלילה?".

"בהמשך, סידרתי לעצמי גיוס מוקדם והתגייסתי לצבא. כששובצתי לחיל הים ביקשתי לשרת בבסיס רחוק מהבית. נשלחתי לחיל הים באילת, שם הכרתי את בעלי, עם תום הצבא נישאנו, והקמנו משפחה. בגיל 40 נרשמתי לבית ספר לאחיות, עבדתי תחילה בבית אבות ולאחר מכן כאחות בית ספר ברמת גן. כיום אנו מתגוררים בגני תקווה, הורים לארבעה ילדים מקסימים, ולחמישה עשר נכדים".

לשמר סיפורים מהמשפחה

רחל גבריאל מספרת שספריה הם לא ממש אוטוביוגרפיה, אולם הרגשות אותנטיים בהחלט. היא מספרת שכתיבת ספרה החדש נסטרן (הוצאת "אוריון") ארכה למעלה משנה. "אינני יודעת בדיוק מה היה הטריגר שגרם לי לשבת ולכתוב את הסיפור, ייתכן שהרצון לשמר מקצת מהסיפורים ששמעתי על חיי משפחתי באיראן. הספר נכתב לזכרה של אימי היקרה שנפטרה בהיותי בת שלוש שנים בלבד. העלילה מתרחשת ברובה באיראן. הסיפור הוא פרי הדמיון ברובו, אך עלילות ודמויות בו נלקחו מסיפורים שסיפרו לי אחיי ואחותי".

"את הכתיבה התחלתי לפני 11 שנים. תחילה כתבתי רק סיפורים לילדים, אותם קראתי לנכדיי, אך מעולם לא פרסמתי אותם. לאחר מכן התחלתי לכתוב גם ספרים למבוגרים בהם פרקתי את כל המשברים והטראומות שעברתי בחיי. אחד המשברים הקשים ביותר בחיי שעד היום לא השתחררתי ממנו, היה נפילתו של אחי האהוב אברהם רחמים במלחמת ששת הימים". הוא היה כל עולמה ושימש משענת שתמכה בה לאורך כל חייה. רחל חוותה אובדן וכאב עצום. נוצר אצלה חור עצום וכאב שנותר עד היום וכאמור, מוצא את ביטויו בספרים שכתבה.

לראות את האור בקצה המנהרה

"כשהייתי חיילת בודדה באילת גרתי אז אצל אחותי ובשעות שישבתי לבד כתבתי יומן מרגש על קורות חיי, אך מפחד פן מישהו יימצא את היומן קרעתי את הדפים הכתובים בסוף הכתיבה. (היום אני מצטערת על כך כי אני חושבת שהם היו מאתגרים אותי לכתוב ספר נוסף)", מספרת רחל גבריאל.

"מה שמייחד את כתיבתי", אומרת רחל, "היא השפה הרהוטה הנוגעת ללב והעלילה רוויות המתח שנוגעת בנימי הנפש ומצליחה להרטיט את הקורא ולגרום לו לרצות להמשיך ולקרוא את הספר. המתח בספריי נשמר לאורך כל הספר עד תומו. הנושאים האהובים עליי הם סיפורים לא קלים מהחיים שמסתיימים בטוב. המסר שאני מעבירה בספריי הוא שלמרות ההתחלות הקשות יש לנסות לראות את האור בקצה המנהרה ולקוות לטוב כי בסוף הוא יגיע. אהבה בשבילי היא דבר נפלא ומרגש, אך יחד עם זאת היא מלאה בכאב לב כשהיא משתבשת. אני מציגה זאת בספרי החדש נסטרן".

אלימות במשפחה

"ספרי הראשון "תבקשי חזק" (הוצאת גוונים, 2008), עוסק באלימות במשפחהגיבורת הרומן היא ילדה יתומה מאם שגדלה באווירה מנוכרת וללא אהבה, לכן בבגרותה היא נאחזת בכוח באהבה הראשונה המזדמנת לחייה גם כשהיא מתגלה כאכזרית ואלימה. "את נושא היתמות חשתי על בשרי כשהתייתמתי מאימי בהיותי בת שלוש שנים בלבד. מאז חייתי כילדת חוץ בקיבוץ. את נושא האלימות במשפחה הכרתי מקרוב, אומנם לא באופן אישי, אך מאישה הקרובה אליי מאוד".

"הספר השני "שמרי נפשך" (הוצאת צמרת, 2011) נכתב מדם ליבי בעקבות נפילתו של אחי היקר – אברהם רחמים ז"ל במלחמת ששת הימים. נפילתו הייתה טראומה בשבילי והיא רודפת אותי עד היום. האח הזה היה כל עולמי. הוא היה בעבורי גם אב וגם אם והשאיר אותי כאובה ללא שמחת חיים עד עצם היום הזה. הוא לקח על עצמו לגדל אותי כל עוד יכול היה. כשנישא ועזב את המשק הכניס אותי לקיבוץ אחר, קרוב יותר למרכז. בביתו הרגשתי תמיד בבית, כשנישאתי, הוא זה שליווה אותי לחופה.  כשנפל אחי בגיל 40 השאיר אותי כואבת והמומה, עם פצע שלא ירפא לעולם. היתמות מהאם, חוסר האהבה שהפגין אבי לביתו בת השלוש, סירובו לקחת חלק בגידולי והשכול מהאח, כל אלה גרמו לי צער עמוק שמתבטא בכתיבתי. אלה הם הקווים המחברים בין שני הספרים, למרות שהעלילות שונות לגמרי. ספרי השלישי "נתיב הבריחה" (הוצאת סטימצקי, 2014) הוא הספר היחיד שלא הכנסתי בו קטעים מחיי, אך גם הוא כמו כולם רווי מתח ועלילה מתפתלת".

רחל דאגה לטפח ולגדל את ילדיה במציאות שונה לחלוטין מזו שבה גדלה, ארבעת ילדיה נחשפו לעברה הקשה רק לאחר צאת ספריה שבהם מתפרצים הרגשות הקשים ששמרה מילדותה. בספריה באים כאמור לידי ביטוי עולמה הפנימי העשיר, הזיכרונות, החוויות והמראות אשר חוותה וספגה מילדותה. לאחרונה החלה בכתיבתו של הרומן החמישי שלה.

 

נסטרן

נסטרן מאת רחל גבריאל

נסטרן מאת רחל גבריאל

נסטרן הוא סיפור אהבה מרתק, נוגע ללב ורצוף תהפוכות. רומן מרגש ועוצר נשימה מתחילתו ועד סופו. הוא מתחיל ונגמר בתל אביב ועובר בדרך-לא-דרך באיראן זמן קצר אחרי המהפכה. לפני מותה משביעה אסתר, אמה של שרה שרק בתום השלושים למותה תוציא מהמחסן שבחצר ביתם קופסא שהטמינה שם מיום שעלו לארץ מאיראן. כשפותחת שרה את הקופסא היא מוצאת בתוכה צרור מכתבי אהבה מרגשים מבחור בשם עזיז המיועדים לנערה בשם נסטרן. המכתבים פותחים בפניה צוהר לסיפור משפחתה הקשה: לקורות חייה הטרגיים של נסטרן ואהבתה האסורה לעזיז, בנו של בעלה האכזר, לגורלם של זוג האוהבים ולבסוף לקשר שלהם לשרה ולבקשת הסליחה של אמה שהוצמדה בפתק לצרור המכתבים. בשל איומיו של מר רזין, סוחר תכשיטים, אלמן עשיר בן 48, המאיים על חיי אמה, נאלצת נסטרן בתה של נג'ין, שטרם מלאו לה 11 שנים להסכים להינשא לו. למרות ההבטחות שהבטיח לאמה להתנהג בהגינות אל הילדה, מתגלה האיש כחיית אדם שמתאכזר ברוע לב אל אשתו הילדה. עזיז בנו הבכור של רזין, הגדול מנסטרן בשבע שנים, תכנן לבקש את ידה ברגע שתגיע לבגרות. הוא לא ידע על מזימותיו של אביו. תחושת מועקה רבצה כאבן על ליבו כשראה את אביו גוזל את בחירת ליבו מתחת לידיו. הוא ניסה לברר לעצמו מדוע אינו יכול להתנתק מהמחשבות עליה? בחשאי נרקמה אהבה עזה בין עזיז לנסטרן. הוא לחש באוזנה מילות אהבה שהשכיחו ממנה את הפחדים שבהם הייתה שרויה עד כה. לו רק ידעו לאן תוביל אותם אהבתם. 

פרק ראשון

 

שרה

דלת הברזל במחסן עמוס הגרוטאות, שקילופי הצבע שלה חשפו כתמי חלודה מתפוררים, חרקה על ציריה בעת שפתחתי אותה. רעש החריקה נשמע כמו צווחה צרודה והרתיע אותי לרגע. באותו יום לא ידעתי את נפשי מרוב מחשבות. חבילת המכתבים המצהיבה שהניחה אמי באחד הארגזים בתוך המחסן הישן, שעמד בפינת החצר והיה מוקף בעשבים שוטים שאיימו לחנוק אותו, טרדה את מנוחתי.

ברגע שהוצאתי מתוך קופסת הפח החלודה את המעטפה המצהיבה בעלת השוליים המרוטים, חשתי כאילו הלם בי זרם חשמלי, אינני יודעת אפילו מדוע. האם בשל המסתורין שאפף את מילותיה האחרונות של אמי, או אולי בשל הדף שהוצמד למעטפה ועליו הכיתוב בפרסית, "בֵּבַּחְשִיד", כלומר "סליחה"? ברור היה לי שאת הדף הזה צירפה אמי למעטפה מאוחר יותר, אולי אפילו קצת לפני מותה.

רטט של סקרנות ושל חרדה תקף אותי. אמי תמיד הייתה אפופת מסתורין. גם כשביקשתי ממנה שתספר לי על אבי המנוח היו תשובותיה מתחמקות.

"הוא נהרג במלחמה," ענתה בקיצור.

"איזו מלחמה?" התעקשתי.

"חייליו של חומייני רצחו אותו." ענתה בחוסר סבלנות. מעבר לזה סירבה לפרט.

קהות חושים הייתה משתלטת עליה ברגע שהפצרתי בה יותר מדי. ללא מאמץ רב עטתה על פניה מסכת אטימות שהקפיאה אותי. חשתי שיש דבר־מה בעבָרהּ שהיא מתביישת בו או שסתם לא נוח לה להיזכר בו, ולכן הפסקתי ללחוץ. היא הייתה כספר חתום האוצר בתוכו סודות אפלים. כדי להשיג יותר ממה שהייתה נכונה לספר, השלמתי אני את דבריה כיד הדמיון הטובה עליי באותם רגעים. כשדמיונותיי מצאו חן בעיניה, היא מיהרה לאמץ אותם.

הצרתי על כך שהיא מתכוונת לקחת עמה את סודה לקבר. הייתי מלאה רצון עז לפענח את סיפור חייה שכל כך התעקשה להסתיר.

 

לפני כשבוע תמו שלושים ימי האבל על מותה. רק על ערש דווי, ימים אחדים לפני שהלכה לעולמה, כשגופה החל לקרוס ונשימותיה הבלתי סדירות נשמעו כמכונית מקרטעת, קראה לי אמי אל מיטתה. הבעת הבלבול שהייתה נסוכה לאחרונה על פניה התחלפה בהבעה רצינית וממוקדת. היא ביקשה שלאחר מותה, בתום ימי האבל, אגש למחסן הנמצא בחצר ביתנו ואקח מאחד הארגזים העומדים בפינה קופסה שהסתירה שם ביום שבו רכשה את הבית. היא השביעה אותי לבל אעז לפתוח את הקופסה לפני תום השלושים למותה. ניסיתי לדלות ממנה פרטים על תוכנה של הקופסה, אך היא מילאה את פיה מים וסירבה לדבר על כך. במשך הימים המעטים שעוד נותרו לה המשכתי להפציר באמי שתרשה לי להוציא את הקופסה ממקום מחבואה, אך כל פעם שהעליתי את הנושא עצמה אמי את עיניה והעמידה פני ישנה. כזו הייתה אמי. כל מהלך בחייה תוכנן בקפידה ונראה דרמטי. מעולם לא סטתה מתכניותיה.

הגילוי המרעיש על המטמון הגנוז לא נתן לי מנוח. גם כשישבתי שבעה לא פסק מוחי הקודח לחשוב על אותה חבילה מסתורית המצפה לי במחסן. מכיוון שאני מאמינה שאסור להפר שבועות פן יגרום הדבר לאסון, לא הייתה לי ברֵרה, אלא להמתין בסבלנות לתום ימי האבל. הייתי בת שבע עשרה בלבד כשאמי הסתלקה מן העולם.

כעת, משתמו ימי האבל, מיהרתי למצוא את המטמון המיוחל שהטריד כל כך את מנוחתי. ניגשתי למחסן שכף רגלי מעולם לא דרכה בתוכו, ומשכתי בכוח את דלת הברזל החלודה, שציריה צווחו בקול יבבה צורמת. ריח מעופש ומצחין עלה מבפנים. לרגע היססתי, חששתי שמא יקפוץ עליי איזה עכבר או נחש, ועוד יותר חששתי ממה שיתגלה לי שם בפנים. כשעיניי התרגלו לאפלולית ששררה במחסן ניגשתי לחפש את ארגז המטמון. עצרתי את נשימתי בעת שאחזתי בקופסה המאובקת. נשפתי עליה כדי להסיר את גרגירי העפר שכיסו אותה. ענן סמיך של אבק כיסה את עיניי. התקף של שיעול מלֻווה בעיטושים תקף אותי, ופי נמלא טעם אבק. כשהקופסה הייתה בידיי מיהרתי לצאת מהמחסן הטחוב. בצעדים מהירים חציתי את החצר העמוסה בגיבובי גרוטאות ובחפצים ישנים שאמי נהגה לאגור, ונכנסתי הביתה.

הבית הישן בשכונת שפירא היה מוזנח מבפנים ומבחוץ. הטיח שבחזית הבית התקלף כולו, וסדקים ארוכים נפערו לאורכו. בתוך הבית שלטה הדלות. המטבח הזעיר נראה תמיד כאילו עבר פוגרום. משטח השיש היה עמוס סירים מלוכלכים ונקיים אשר שימשו את אמי בערבוביה. גם הכוסות והצלחות היו מונחות ללא סדר על השיש ובכיור. הקיר ליד הכיריים היה מפויח ושחור, והכיריים עצמן היו דביקות ומטונפות עד כי אי אפשר היה לראות את צבען האמתי. הסירים השחירו משיירי טיגון שלא נוקה כהלכה. הרצפה הוכתמה בשאריות תבשיל שנשפך ושאמי לא מיהרה לנגבו. בחדר השינה ובסלון היו מגובבות זו על גבי זו שקיות פלסטיק מלאות סמרטוטים שאנשים השליכו. זכורני כי בילדותי התביישתי להביא חברים הביתה בשל הטינופת וההזנחה ששלטו בו. למען האמת, לא היו לי הרבה חברים בילדות. הבנות לעגו לי בגלל בגדיי המוזנחים, שמעולם לא נראו נקיים ומגוהצים דיים. גם לא ידעתי איך להתחבר איתם, מעולם לא הייתי טובה בפטפוטי סרק וברכילות. גם מהמורה חשתי בנימה של זלזול כשפנתה אליי, זאת על אף שהייתי תלמידה חרוצה.

לא פעם גערה בי אמי כשרציתי להשליך לפח האשפה איזה חפץ ישן ונטול ערך. תמיד טענה שבבוא היום הגרוטאות האלה תהיינה שוות הרבה. גם לנקות את הבית לא הרשתה לי בטענה שזה "צובט לה את הלב".

"זו הפעם הראשונה שאני שומעת שבית נקי 'צובט את הלב,' עניתי בכעס.

"זה לא הבית, זו את. אני לא יכולה לראות אותך מנקה אחריי." גערה בי.

"למה?"

"אני לא יכולה להסביר לך, זה משהו אישי."

"אז תנקי את אם את לא יכולה לראות אותי מנקה." התפרצתי כלפיה.

"תעזבי אותי בשקט, זה לא עניינך. כזאת אני וזהו זה." בכך חתמה את הנושא.

לעתים נדמה היה לי שבתוך הלכלוך צפוּן הפתרון לחידתה של אמי.

החצר שלנו גבלה מצד אחד בחצרו של מורדוך הקצב, ומצִדה השני בחצר משפחת שאולוב – שם תמיד שרר ניקיון מופתי.

שאולוב החזיק חנות מכולת בשכונה ומצבו הכלכלי היה סביר. אשתו לא יכלה לסבול עוד את ערֵמות הזבל והגרוטאות שאמי אגרה, והציעה לבעלה לקנות את ביתה של אמי. בכך ביקשה להשיג שתי מטרות: גם להרחיב את הבית ואת החצר שלהם, שהיו קטנים מלהכיל אותם ואת שמונת ילדיהם, וגם להיפטר מהצרה שאמי הביאה עליהם. שאולוב ניסה בכל דרך אפשרית לשכנע את אמי למכור לו את הנכס. הוא הציע הצעות מחיר מפתות, אך אמי עמדה בעקשנותה וסירבה בכל תוקף למכור את הבית. היריבות בין רעיה, אשתו של שאולוב, ובין אמי הגיעה לידי קללות וגידופים יום־יומיים. לא פעם ולא פעמיים התלוננה רעיה אצל שכנותיה על מר גורלה בשל שכנתה המלוכלכת. היא לא חדלה לגדף את אמי ולהלין עליה. פעמים רבות נאלצה המשטרה להתערב ולהפריד בין הנצים.

***

כעת היא איננה עוד. התיישבתי על אדן החלון בחדר השינה הקטן שחלקנו יחד מאז עלינו ארצה מאיראן ועד היום שבו אחזה בכפות ידיי, הישירה מבט מלא תחינה אל תוך עיניי ובלי לומר מילה עצמה את עיניה והחזירה את נשמתה לבורא.

רוח סתווית נעימה פרעה את שׂערי וערבלה קלות את הקפה בכוס שבידי. מהמקום שבו ישבתי יכולתי להשקיף אל הרחוב. הרהרתי בהרגל המשונה שהיה לאמי לפתוח בשעות הבוקר את החלונות כדי שהמולת הרחוב הרועש תיכנס אל תוך הבית. היא אהבה את ההמולה הזאת. פעמים רבות מצאתי אותה יושבת מול החלון ועוקבת אחר האנשים הממהרים לעיסוקיהם. באותם רגעים נראתה לי כאישה גלמודה שנפשה כלואה בתוך גופה. לא היו לה חברות ולא קרובי משפחה, פרט לדוד מֵנַש ולדוד שאול שסירבו לדבר איתה. דוד שאול, אחיה הבכור של אמי, היה סופר ידוע ומוערך. הוא בא אלינו פעם אחת בלבד ושאל את אמי המון שאלות. הם לא רצו שאשמע אותם, לכן נכנסו לחדר השינה וסגרו אחריהם את הדלת. לאחר מכן לא בא דוד שאול לבקרנו עוד, וכעבור שנה נפטר מהתקף לב. אנשים רבים שהכירו אותו עוד מפרס, וגם כאלה שלא הכירוהו אישית אבל קראו את ספריו, ליוו אותו בדרכו האחרונה. אמי הגיעה ללוויה שלו, אך כשרצתה לשבת שבעה בביתו של דוד מנש, שהיה שותפו לדירה של דוד שאול עוד מימי נעוריהם באיראן, סירב דוד מנש להכניסה אל ביתו.

"נשבעתי שלעולם לא אסלח לך על מה שעשית, לכן אינך רצויה בביתי. גם שאול לא סלח לך ולא רצה אותך בביתנו."

בכעס ובבושת פנים חזרה אל ביתה. מאז לא פקדה עוד את קברו של שאול אחיה.

 

אמי עבדה בקיוסק קטן ברחוב אלנבי, ליד שוק הכרמל. מאחורי וילון בפינת הקיוסק ישבה וחתכה את החלקים הרקובים מתפוחי העץ, שבעל הקיוסק עשה מהם מיץ טבעי ומכר אותם לעוברים והשבים במחיר מוגזם. עם הזמן הוסיף פירות נגועים אחרים לתעשיית המיץ שלו. בסוף יום העבודה כיבד גם את אמי בכוס מיץ. "זה על חשבון הבית," הכריז בכל פעם בגאווה, כאילו פתח לכבודה בקבוק יין ישן ויקר ערך.

אמי קיללה אותו בכל הקללות שידעה בפרסית, והיה לה מהם אוצר שלם, אך היא המשיכה לעבוד אצלו.

סיימתי לשתות את הקפה. סגרתי את החלון ובידיים רועדות, מחשש פן ייקרע הנייר המצהיב, ניסיתי להוציא את אחד המכתבים מתוך המעטפה המאובקת. לפתע נשרה טבעת יהלום מרהיבה ביופייה מתוך המעטפה. נדהמתי כל כך, עד ששעה ארוכה הייתי בטוחה שאינני רואה טוב. ללא ספק היה זה יהלום. הברק שנשקף ממנו לא הותיר מקום לספק. מאין הגיעה טבעת זו? אמי מעולם לא ענדה תכשיטים וּודאי שלא כה יקרים. טבעת זו גם לא הייתה עולה על אצבעה העבה. האם גנבה אותה, או שמא הייתה זו טבעת האירוסין שלה, שהניחה במעטפה בעבורי? מעולם לא ראיתי תמונות של אמי מימי נעוריה, זאת על אף שאחיה מנשה היה צלם חובב. הייתי סקרנית מאוד לדעת כיצד נראתה בילדותה.

כשביקשתי לראות תמונות שלה ושל אבי, ענתה לי שכל התמונות נשארו באיראן בעת שנאלצה לברוח משם. כהרגלה, סירבה להוסיף פרטים באותו עניין.

ענדתי את הטבעת על אצבעי. היא התאימה לי בגודלה כאילו תוכננה במיוחד בעבורי. ידיי רעדו כל כך, עד שבקושי הצלחתי להוציא את המכתב מהמעטפה ולפרושׂ אותו על גבי השולחן הקטן שעמד ליד מיטתי ושימש לי שידה.

בדקתי את המעטפה מכל צדדיה אך לא מצאתי עליה כל כתובת. למעשה, כל צרור המכתבים נמצא בתוך אותה מעטפה. הנחתי שהמכתבים והטבעת נמסרו לנמען ישירות על ידי הכותב עצמו או על ידי מישהו מטעמו.

ברגע שהתחלתי לקרוא את המכתב, שאפילו תאריך לא היה עליו, ברור היה לי שאני חודרת לפרטיותו של זוג צעיר שהיה בטוח שאיש מלבדו לא יקרא את המכתבים הללו. לא שיערתי וגם לא יכולתי לשער שבאותם רגעים פתחתי תיבת פנדורה שעלולה לשנות את מהלך חיי.

ידעתי פרסית על בוריָהּ, הרי זו השפה שבה דיברתי עם אמי. למרות שחיה שנים רבות בארץ לא למדה עברית. גם לקרוא פרסית ידעתי לא רע, בזכות דודי מנשה שהחדיר לתוכי את אהבת הקריאה. ביתו היה עמוס בכתבי יד ובספרים בפרסית שכתב אחיו הגדול, הסופר שאול ארזן ז"ל.

השקדנות שלי בלימוד הקריאה השתלמה בסופו של דבר. בזכותה הצלחתי לקרוא ולהבין את הכתוב במכתבים.

 

"נַסְטָרָן ג'וּן יקרה שלי, אהובת נפשי, מחמל לבי. אינני יכול לסבול את המרחק ממך."

כך נפתח המכתב. ככול שהמשכתי לקרוא נעשה המכתב אישי ואינטימי יותר. הרגשתי שחדרתי לפרטיותה הכמוסה ביותר של הנערה שהמכתב יועד אליה. הייתי מודעת לכך שיש איזו חוצפה בפלישה הזאת לחיי הזוג האנונימי, אך לא יכולתי להפסיק לקרוא, הרי קיבלתי את רשותה של  אמי לכך. המכתב הסתיים בתקווה שבני־הזוג יצליחו לממש את רצונם העז להינשא. בקצה הדף, בפינה, כמעט בהסתר, נרשם שמו של הבחור: עזיז.

"כמה אהבה ועצב טמונים בדפי הנייר המתפורר הזה," חשבתי לעצמי. חשתי הזדהות עצומה עם אותו עזיז, שכנראה היה מאוהב עד כלות הנשימה באותה נערה מסתורית.

עיניי נמלאו דמעות והקשו עליי את הקריאה. ככול שחיפשתי לא מצאתי רמז שיוכל לתרום להבנת הקשר שבין זוג הנאהבים ובין אמי. קיפלתי שנית את הדף והנחתי אותו על ערֵמת המכתבים, מודעת להתרגשות שהתעוררה בי. לבי יצא אל אותה נערה מסתורית.

מבטי נדד אל מיטתה הריקה של אמי. הייתכן שאליה הופנו מכתבי האהבה הללו? השערה זו לא הניחה את דעתי. גם השם לא בדיוק תאם – בפרס קראו לאמי מַסְטָרָם ולא נַסְטָרָן. האם זו סתם שגיאת כתיב קלה או שמא יש כאן שיבוש מכֻוון? כך או כך, בארץ שינתה אמי את שמה לאסתר.

אמי מעולם לא הצטיירה בעיניי כנערה עדינה ונאהבת, נהפוך הוא: אני זוכרת אותה תמיד אישה זועפת, חסרת סבלנות וחסרת חן. גופה היה מלא ומסורבל, שׂערה השחור והחלק היה אסוף במטפחת ראש שחורה, אפה הנִשרי הדגיש את לחייה הבשרניות, ופלומת שׂער דקה, שמעולם לא טרחה להסיר, עיטרה את שפתה העליונה. מלתחתה הורכבה משמלות ארוכות ושחורות, ואלה שיוו לה מראה של עורב זעפן. אנשים תהו תמיד על חוסר הדמיון בינינו. היא נהגה לענות להם שקיבלתי את היופי מאבי שנפטר טרם לידתי.

הבטתי גם במילה "סליחה", שנכתבה על הדף שהיה מצורף לקופסת הפח. היא נכתבה בוודאות על ידי אמי, הרי אני מכירה היטב את כתב ידה. מילה זו הטרידה את מנוחתי. סליחה על מה?

לא רציתי להעלות בדמיוני מחשבות שליליות נוספות, לכן סילקתי אותן מראשי. מכיוון שהחלטתי לנקות את הבית ואת החצר מכל חפציה ומצבוריה של אמי, הנחתי את המכתבים בתוך קופסת עץ מעוטרת בציורי פרחים שקניתי לפני כמה שנים בשוק הפשפשים. התחלתי במלאכת הניקיון, בתקווה לסיים מהר ככל האפשר ולחזור לקריאת המכתבים.

למעלה משבוע ארך פינוי הגרוטאות והזבל מהחצר. בגב כפוף ובידיים מיובלות המשכתי לערום הכול לערֵמה אחת שגבהה והלכה מיום ליום. אגלי זיעה נטפו ממני וגבי החל להתייסר עם כל כיפוף נוסף. ציפורניי נשברו ויבלות הופיעו על כפות ידיי. הטרקטור שהזמנתי לאסוף את האשפה הגיע כעבור שבוע. פעמיים נסע הטרקטור למזבלה, גורר  ואחריו עגלה עמוסה, כדי לפרוק את ערֵמת הגרוטאות והאשפה. לאחר שנזרקו כל החפצים שלא היה לי צורך בהם התחלתי במירוק הבית. כל אותה עת לא הפסקתי לחשוב על המכתבים הטמונים בתוך קופסת העץ. כמה פעמים הושטתי את ידי לעבר הקופסה אך עצרתי באמצע הדרך.

"סבלנות," גערתי בעצמי. "כל דבר בעִתו."

הוצאתי את כל המלבושים מארון הבגדים של אמי, שהיו מגובבים זה על גבי זה ללא סדר. הכנסתי אותם לארגזים והנחתי ליד הכביש, כדי שכל החפץ יוכל ליטול מהם כרצונו. בכל יום, לאחר שסיימתי את עבודתי בחנות הסדקית של אדון זינגר הקשיש, מיהרתי הביתה והמשכתי במיון החפצים של אימא. בחפצים היו דברי נוי עדינים מפורצלן ומערכת כלים מקסימה שהביאה מפרס ושלא השתמשה בה מעולם. לטענתה, היא יועדה לנדוניה שלי לכשאתחתן. היא דיברה על היום הזה כאילו כבר איחרתי את המועד. לא פעם האיצה בי ואף ניסתה לשדך לי גברים איראנים מחוג מכריה המצומצם מאוד, על אף שידעה בבירור שלא אצא איתם. בכל ויכוח בינינו הזכירה לי את עובדת היותי רווקה, אף שהייתי רק בת שש עשרה.

"בגלל היופי שלך לעולם לא תמצאי חתן, כי את מרימה את האף יותר מדי למעלה. את חושבת שמגיע לך נסיך."

לא היה טעם אפילו לענות לה. לאחר כל תוכחה כזו היא לא דיברה עמי במשך כמה ימים. בהתחלה זה הרגיז אותי, ולכן גם אני לא דיברתי איתה.

"לא די שבגילי אני עובדת במקום להמשיך ללמוד, את גם רוצה שאתחתן?" רתחתי מכעס.

כשהדברים חזרו ונשנו הפסקתי להתייחס אליהם, וכשפניתי אליה והיא לא ענתה לי, הייתי משיבה לעצמי במקומה. מתחת לשפמה ראיתי חיוך דק מוסתר, היא ניסתה להסוות אוצו כדי לא לפגוע ברושם של זעמה המתפרץ. לבסוף הושיטה לי יד מיובלת וחזקה והבטיחה להפסיק ללחוץ עד הפעם הבאה.

 

כעבור שבועיים הסתיימה מלאכת הניקיון. כעת הבית היה ראוי, פחות או יותר, למגורי אדם. הסחתי את דעתי מהעייפות שנפלה עליי. חשתי כאילו מעמסה כבדה נגולה ממני.

רעש הרחוב העיר אותי משינה עמוקה. בעיניים עצומות ומבלי להציץ בשעון ידעתי שהשעה שש ושלושים בבוקר. קרני השמש שחדרו מבעד לחרכי התריס, שיחקו בגרגירי האבק שנראו כמו גבישי זכוכית המרחפים לאורך הפס המואר. הלומת חושים המשכתי לשכב עוד דקות ארוכות ולעקוב אחר גרגירי האבק. הדבר היחיד שדרבן אותי לקום אחרי שבועיים של עבודה קשה היה המכתבים שהמתינו לי בתוך קופסת העץ הפרחונית.

התלבשתי ויצאתי לשתות את קפה הבוקר שלי ליד השולחן שהעמדתי בחצר הנקייה. חשתי את ליטוף הרוח הקרירה של שעת הבוקר המוקדמת ונזכרתי בימים שבהם אילצה אותי אמי לאכול את החביתה החרוכה שהכינה לפני שיצאתי מהבית. ישבנו בכל בוקר במטבח זו מול זו, המחבת השרופה שבה טיגנה את החביתות מונחת במרכז השולחן וחוצצת בינינו. אילצתי את עצמי לבלוע את הביצה השרופה ולשתות את התה המר, ולמעשה כל מה שרציתי בשעה מוקדמת כזו של הבוקר היה ליהנות מקפה שחור עם קצת חלב וכפית סוכר.

"בוקר טוב, שרה," נשמע קולה של רעיה, אשתו של שאולוב. "נו, לא יותר טוב עכשיו לשבת בחצר נקייה? ככה זה. יש מי שמלכלך ויש מי שצריך לנקות אחריו." קראה אליי מעבר לגדר.

לא היו בי רצון וכוח להגיב לדבריה. ידעתי שאם אסחף לשיחה איתה שוב אי אפשר יהיה להפסיקהּ. בנימוס ידידותי הנהנתי בראשי, ובעודי מחייכת מיהרתי להיכנס פנימה כדי שלא תמשיך להלבין את פניה של  אמי המנוחה, כמנהגה תמיד.

עדיין חשתי לאוּת וחוסר רצון ללכת לעבודה ולהתמודד עם מראה פניו הכעוסות של מר זינגר. רציתי לחזור למיטה, להתכרבל מתחת לשמיכה ולישון. החודש האחרון שעבר עליי התיש אותי לגמרי. התעכבתי לרגע כדי להתקשר למר זינגר ולהודיע לו שאני חולה. ידעתי שהדבר לא יהיה פשוט וכי אזכה במלל רב של רטינות ושל השמצות על היותי חסרת אחריות ואגואיסטית. אבל לא היה אכפת לי. לבסוף שכבתי על מיטתי מבלי להוריד את בגדיי ועיניי נעצמו מיד.

התעוררתי כשהשמש כבר עמדה במרכז הרקיע והציפה את החדר באור מסנוור. ניגשתי לעשות מקלחת קרירה, ולאחר שאכלתי ארוחת צהריים, שכללה סלט ירקות ושתי קציצות שנשארו מיום שישי, הרגשתי שכוחותיי שבים אליי, וחשבתי: הגיע הזמן להתפנות לקריאת המכתבים.

מכיוון שלא היו עליהם תאריכים, החלטתי לקרוא אותם לפי הסדר שבהם הניחה אותם אמי. קיוויתי שזהו הסדר הנכון, אחרי הכול המכתבים בוודאי נועדו אליה, והיא לבטח הניחה אותם לפי סדר הגעתם.

לא חשתי איך נטה היום לערוב. השמש כבר כמעט שקעה והאפלולית העמיקה, כשסיימתי לקרוא את המכתב האחרון והדרמטי מכולם. ברור היה לי שהמכתבים נכתבו מתא אסירים בבית כלא. עזיז נשמע בהם אומלל ועם זאת מלא תקווה ואופטימיות.

באטיות בלתי אופיינית לי התרוממתי מהכורסה וצעדתי בכבדות לכיוון המטבח. ראשי היה כבד ופניי מוכתמות מדמעות. חשתי ריגוש והשתתפות בכאבם של עזיז ונסטרן הנאהבים, שהצליחו לסחוף אותי אל מחוזות שלא הכרתי. אני חייבת להתחקות אחר עקבותיהם: מי הם? מה עלה בגורלם? ומה הקשר שלהם לאמי? הרהרתי תוך כדי הכנת הקפה. הייתה לי הרגשה שלא אליה נועדו המכתבים.

היחיד שיכול היה לתת לי תשובות לשאלות המעיקות הללו היה דודי מנש כך כיניתי אותו, שהיה הצעיר מבין ארבעה אחים. שלוש שנים הפרידו בינו ובין אימא. הם לא דיברו זה עם זה מיום שנולדתי, ומעולם לא סיפרו לי את סיבת הכעס הזה שנמשך כל כך הרבה שנים. נודע לי כי גם דודי שאול כעס על אמי ולא דיבר איתה. הייתה להם עוד אחות שמתה באיראן הרבה לפני שעלו ארצה. זה למעשה כל מה שידעתי על משפחתי המצומצמת.

אני, בניגוד לאמי, אהבתי מאוד את דוד מנש, ובכל הזדמנות קפצתי לביקור אצלו. מכיוון שהיה ערירי, הפגתי אני את בדידותו למרות שאמי אסרה עליי לבקר אותו. הוא התגורר בבית קטן ומטופח לא רחוק מבית הספר שלמדתי בו בילדותי. בכל יום, עם גמר הלימודים, המתין לי בביתו עם ארוחה חמה, ולאחריה הוציא מכיסו סוכרייה על מקל. גם כשמחיתי וטענתי לפניו שאני כבר גדולה בשביל המחוות הקטנות הללו, הוא היה מחייך וממשיך בהרגל זה.

אהבתי לשהות בביתו ולהקשיב לסיפורים הרבים על ימי ילדותו באיראן. אפילו את הכתיבה בפרסית שטרח להקנות לי אהבתי. כשבגרתי, היה מפקיד בידיי סיפורים קצרים שכתב דודי שאול. על אמי סירב לדבר, וגם כשחלתה לא הסכים לבקר אותה. לשבעה הוא הגיע רק כדי לכבד אותי, כך טען. אינני יודעת מה עשתה לו אימא שהרגיז אותו עד כדי כך, שגם לפני מותה לא סלח לה.

"תעזבי, אינני מעוניין לחטט בפצע שאינו יכול להעלות ארוכה." אמר לי כשהתחננתי שיסביר לי על מה הכעס.

 

 

נסטרן מאת רחל גבריאל, הוצאת אוריון, שנת 2016, 381 עמודים


Print pagePDF pageEmail page

Tags: ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית פרוזה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *