פרחים בקנה מאת נתן שורק: סיפור של אהבה ושל מלחמה

| 13/02/2013 | 0 Comments

פרחים בקנה מאת נתן שורק

פרחים בקנה מאת נתן שורק

הרומן 'פרחים בקנה' מאת נתן שורק, הוא סיפור על מושב בעמק מבעד לעיניו של הנער מנו. זהו גם סיפור על אהבת נעורים בין מנו לבין תרצה היפה. סיפור של אופטימיות ונעורים. סיפור של אהבה ושל מלחמה. סיפור על הבית שלנו, הבית השלישי אשר קם והיה.

עלילת הספר מתרחשת בימים של טרם מדינה, ימים של מאבק. גם זוועות השואה נודעות בארץ. האנגלים עוצרים את העלייה. הפגנות המוניות, מאבק בבריטים על עלייה חופשית ועל הקמת מדינה. ספינות מעפילים, חיפושי נשק ומעצרים, פיצוץ תחנות רדאר, "השבת השחורה". רגע השיא ברומן מגיע במקביל לרגע ההכרעה על עתיד הארץ. הנוער מתגייס לפלמ"ח ומנו וחבריו הם פני הדור והתקופה – צעירים שעוזבים את הלימודים, השדות, הבתים והמשפחות ויוצאים אל עבר הלא-נודע תוך סיכון והקרבה גדולים, במאבק של מעטים מול רבים. סיפורי האימונים המפרכים, המסעות, ההווי הפלמ"חניקי, הצ'יזבטים והאהבות הראשונות הוא סיפורו של דור בארץ. זהו הסיפור שלנו.

נתן שורק, תושב קריית מוצקין, מהנדס בניין, בן לחלוצים מאנשי העלייה השלישית. 'פרחים בקנה' הוא ספרו הרביעי. ספריו הקודמים הם: "גואל הדם", רומן, הוצ' ירון גולן, 2003; "מנדל הרוצח מהביצה", הוצ' חלונות, 2006, "אדמה כבדה", הוצ' תמוז, 2009.

את ההשראה לכתיבה קיבל מתקופת הילדות והנערות שהיו "החלק הכי משמעותי בחיים". מתקופות אלה לקח את חברי הילדות שחלקם חבריו עד היום, את הרעות ואת ארץ ישראל. בילדותו, בתקופת טרום קום המדינה, הישוב היה נתון כולו במאבק עם הבריטים, העלייה החופשית, הספר הלבן, המאבק להשיג את העצמאות, להעלות את פליטי השואה לארץ – היו בראש סדר היום וגם במרכז חייו. "בתור ילד למדתי מהי השואה והבנתי איפה הדודים ובני הדודים שלי שאינם". תוכן ילדותו היה מדינה עברית ומלחמת השחרור העקובה מדם.

לדבריו, אחד הדברים שזכורים לו ממלחמת העולם השנייה הייתה  הפצצת חיפה בידי הגרמנים והאיטלקים, שם התגורר עם משפחתו באותה תקופה, והם עברו לגור אצל סבא וסבתא במרחביה, עליה הוא כותב בספרו.

נתן שורק מסביר, כי בחר את תקופת קום המדינה לרקע לספר כי "אני חי את התקופה. זוהי תקופה שמרתקת אותי. קום המדינה הוא אירוע דרמטי לחיים שלנו". הוא מאד מעריך את אנשי הפלמ"ח. דבר משמעותי נוסף מתקופת נערותו היא תנועת הנוער – הצופים. הוא היה מדריך בצופים והמדריך שלו היה פלמ"חניק ממנו למד בעיקר את ערכה של חברות ואת המחויבות זה לרעהו.

פרקים ראשונים

פרק 1

 

הדבר הראשון שאני זוכר מהחיים שלי זה מזמן, ואז הייתי מת. הכול היה לבן, כל העולם. שכבתי במיטה לבנה, מכוסה בסדין לבן, בחדר לבן עם תקרה לבנה.

ראיתי אישה אחת לבושה לבן שדיברה עם רופא, שאמר לה, "שקט, לא לדבר. לילד יש דיפטריה, הוא בקושי נושם. כל רגע הילד יכול למות."

פתאום נשמע קול חזק שהפריע לדברים של הרופא. מיד הכרתי את הקול. היה זה אפורי, החמור שלי. הוא לא עזב אותי מהתחלה, והיה  על יד החלון, נוער בקול.

התאמצתי לנשום ואז ראיתי איך אני מת. יצא לי כזה אוויר מהגרון ועשה מין צלחת גדולה באוויר מעלי. הצלחת הייתה לבנה ושקופה. ידעתי שזו הנשמה שלי שיוצאת החוצה לאט-לאט. הנשמה שלי הסתובבה באוויר חצי שקופה. הרגשתי שכאשר הנשמה תגמור להסתובב היא תעלה למעלה ואני אהיה מת. יותר אני לא זוכר, כי הייתי כבר מת. אני בכלל לא זוכר איך התעוררתי ואיך הייתי עוד פעם חי, אבל מה שהכי חשוב, שאחר כך הייתי חי באמת-באמת.

היה נורא טוב להיות חי אחרי הדיפטריה. ככה זה, תמיד טוב להיות חי אחרי שמתים. נשארתי במיטה הלבנה בחדר הלבן, יכולתי לנשום וסבתא נורא פינקה אותי. סבתא אמרה שכאילו נולדתי עוד פעם. היא הכינה גלידה במיוחד בשבילי, בפריג´ידר, והאכילה אותי.

"תאכל מיין קינד," )תאכל ילד שלי( אמרה סבתא, "דברים קרים זה טוב בשבילך. בצהריים אביא לך עוד גלידה בטעם תות, כמו שאתה אוהב."

אולי לא תאמינו, אבל לסבא ולסבתא היה פריג´ידר אמיתי, שעשו אותו באמריקה בבית חרושת שנקרא פריג´ידר. ואיך הגיע הפריג´ידר לסבא וסבתא? הו, זה סיפור ארוך שמגיע למכסיקו. ולמה מכסיקו? עוד תבינו אחר כך.

קוראים לי מנוח, וזה שם מהתנ"ך. אתם מכירים עוד ילד שקוראים לו מנוח? אני לא. אני לא מבין את ההורים שלי. מהם הם חשבו? שיהיה להם נכד דומה לשמשון הגיבור? וחוץ מזה, מנוח היה אבא של שמשון ולא שמשון. אני רואה שאתם מבולבלים. גם אני. אבל לא חשוב, העיקר שברור שקיבלתי שם מיוחד מהתנ"ך. אבל עליכם לדעת שאף אחד לא קורא לי מנוח, וכולם קוראים לי מנו. גם לאחי הקטן יש שם מהתנ"ך, עמוס, אבל זה שם לגמרי נורמאלי, לא מיוחד כמו מנוח, ויש עוד הרבה עמוסים. עמוס, אם אתם לא זוכרים, היה הנביא הזה שאמר כי הוא בכלל לא נביא אלא בוקר ובולס שקמים.

אבל כל זה לא חשוב, ואני רוצה לספר לכם על החיים במושב.

אצלנו במושב היו מעט מים שהגיעו משלוש בארות — הבאר האפורה, הבאר האדומה והבאר הלבנה. את השמות קיבלו הבארות בגלל הצבע של דלתות הברזל שכיסו אותן. המים שיצאו מהבארות הספיקו להשקות רק חלק מהשדות. חוץ מהשדות היו כמה משקים ובהם גם מעט גפנים. בוואדי אל כביר, הוואדי הגדול. בזמן הגשמים זרמו מים רבים שנאגמו בסכר שהסוכנות בנתה. המים זרמו בתעלות והציפו חלק מהבקעה.

באותה בקעה נטעו עצי זית שגדלו יפה. הזיתים היו שייכים לכל המושב. לכן כולם היו שותפים בעיבוד הזיתים, בחריש ביניהם ובגיזום, וגם במסיק הזיתים. את הזיתים היו מחלקים שווה בשווה לכולם, גם למשפחה של שלום המורה וגם למזכיר. לכולם. אם היו נשארים כמה פחי זיתים, אבא היה לוקח אותם לבית הבד בסולֶם, והיו מפיקים מהזיתים שמן זית טעים. חוץ מהזיתים היו גם עצי תאנים ומי שרצה בא לקטוף. אמא נורא אהבה תאנים, אז הייתי קוטף ומביא לה. "תאנים דבש," הייתה אמא אומרת, "תענוג. מפירות ארצנו, משבעת המינים. טעם של ארץ ישראל לאכול אותן."

המושב שלנו היה מושב של פלחה ושל רפתות לחלב. בפלחה גידלו חיטה, תירס, וגם חימצה, שזה חומוס. החציר והקש מהחיטה היו מאכל לפרות וגם התירס, הגרעינים והירק.

לכל משק היו שתיים או שלוש פרות חולבות וכמה מבכירות ועגלות. את העגלים לא גידלו והם נמכרו לבשר. הפרות געו ובכו כשלקחו להן את העגלים. זה היה עצוב ולא צודק, אבל ככה זה. על יד הגורן הייתה הפריִיה, המקום שבו הפר הגדול והמפחיד היה מרביע את הפרות. לפר הזה היה חדר מבטון וחצר עם גדר חזקה מצנורות ברזל. כאשר הפרות היו דורשות היו מביאים אותן אל הפר והוא היה עולה עליהן ומרביע. הילדים נהגו לבוא ולהסתכל מה עושה הפר. זה נראה להם מוזר איך פתאום איברו תופח ומתארך, ואיך הוא עולה ברגליו הקדמיות על הפרה. מה שהיה מוזר עוד יותר, איך שהפרה נענתה לו ופתחה את רגליה, ואז גופו הגדול נע קדימה ואחורה.

בין הילדים היו דיבורים שככה זה גם עם האנשים. ככה זה כשאבא ואמא רוצים ילדים. כולם ידעו. קצת גיחכו, אבל לא אהבו לדבר על זה, כי ידעו שזה גס ולא יפה. וההורים שלנו? הם בטח אחרת ממה שאצל הפר והפרה.

פרק 2

המשק שלנו, הלוינים, היה משק גדול. היו לנו שתי חלקות, החלקה של סבא ושל דודי לייזר, האח הקטן של אבא, והחלקה שלנו. המגרשים היו צמודים והכול היה יחד, לגמרי בשותפות. הרפת הייתה גדולה ממש, הכי גדולה במושב, אפילו יותר גדולה מהרפת של המנדלסונים, שגם הם היו שני אחים ולהם שני משקים משותפים. אבל המנדלסונים היו גם סוחרים, שקנו ומכרו פרות. אבא שלהם היה מסתובב בארץ בין הרפתות והכפרים. אפילו לכפרים הערביים נכנס, והיה קונה ומוכר. תמיד באו אליהם סוחרים וקצבים עם טנדרים או משאיות להביא פרות או לקנות. אנחנו, הלוינים, היו לנו ברפת שבע או שמונה חולבות, וזה המון, וכמובן גם מבכירות ועגלות. גם האורווה הייתה גדולה — ארבעה סוסים ושני חמורים. היה חמור אחד, של כולם, שקראו לו סתם חמור, והיה החמור שלי, אפורי. כשהייתי בן שלוש ואפורי נולד, אני זוכר איך סבא אמר לי, "העַיִר הזה שלך. תטפל בו יפה, תשמור עליו, והוא יהיה נאמן לך, ילך אחריך כמו כלב." אפורי היה רק שלי ואף אחד לא רכב עליו. אם מישהו ניסה, אפורי התעקש ולא זז מהמקום, כאילו חיברו את רגליו בבטון לקרקע, ממש כמו חמור אמיתי. פינקתי את אפורי, אספתי בשבילו ירק למאכל, נתתי לו חרובים, ולפעמים אפילו קוביות סוכר. האם אפורי אוהב אותי? קשה לדעת. חמור הוא לא סוס שיודע להראות חיבה. תמיד היו לו פנים סתמיים כאלה, פנים של חמור. אף פעם לא חייך אלי, אבל חמורים לא יודעים לחייך. מה שכן, אף פעם לא ניסה לנשוך אותי, רק במשחק. את האחרים ניסה לנשוך ברצינות. היה לנו תפקיד, לאפורי ולי, מאז שהייתי בגן. בצהריים אבא או הדוד לייזר שמו לאפורי את כדי החלב בשַׂקַיִם, אני הייתי עולה על קוביית הבטון, יושב על אפורי, והיינו הולכים למחלבה. במחלבה היו מקבלים אותי בסבר פנים. היו אומרים "הנה מנו בא על החמור. הם כאלה חברים, מנו והחמור שלו". לפעמים היו נותנים לי במחלבה סוכרייה בטעם חמוץ-מתוק או סוכריית טופי. היו שופכים את החלב למכל, מודדים עם מצוף כמה שומן יש בחלב ורושמים במחברת. אחר כך אמרו לי שלום, ואני ואפורי היינו חוזרים למגרש עם הכדים הריקים. לא היה צורך להראות לאפורי את הדרך הביתה, הוא ידע לבד. לפני שהיינו מגיעים לחצר אפורי היה עושה את ההצגה שלו ומתחיל לדהור, ואני הייתי צריך לאחוז חזק ברתמה כדי שלא אפול.

הדוד שלי, לייזר, היה צעיר מאבא בהרבה. רק כשהייתי בגן היה לו בר-מצווה. אבא היה הבכור. היו לו עוד שתי אחיות ואח אחד, הדוד אפרים. האחיות היו נשואות וגרו בתל אביב. הדוד אפרים גר קרוב יותר, בחיפה. מחיפה למושב מגיעים בקלות. עולים על רכבת העמק בחיפה, ותכף, אחרי שעתיים, מגיעים אלינו. הבן הגדול של דוד אפרים, דני, ואני היינו חברים. בקיץ, בחופש הגדול, תמיד היה בא אלינו למושב, כמעט לכל החופש. גם אני הייתי נוסע לדוד אפרים בקיץ, ואז היינו נוסעים עם הדודה רגינה לים, לחוף חיאט, קיאט ביץ´, כמו שקראו לזה החיילים האנגלים שתמיד היו בחוף. הדודות מתל אביב לא באו הרבה למושב, "זה רחוק," כך אמרו, "והכרטיסים עולים הרבה כסף," הוסיפו הדודים.

בכלל, הדודים לא היו נחמדים. אבא לא אהב אותם. "כאלה לימונים," היה אבא אומר.

"אל תגיד," הייתה סבתא אומרת. "הם כאלה, אבל בסדר."

אמא הייתה מנידה בראשה ואומרת גם היא, "לימונים, תמיד עם פרצוף חמוץ. מה כואב להם אם יחייכו קצת? כל כך רע להם אצלנו במושב?"

הדודות היו מגיעות רק לפסח, לפני ליל הסדר, וגם זה לא תמיד. אז הייתה בבית שלנו מהומה גדולה. הרצפה הייתה מכוסה במזרנים וכל הילדים היו ישנים על הרצפה. היינו משחקים זוג או פרט באגוזים. בהתחלה חשבתי שזה זוג או פרד ולא כל כך הבנתי איך הפרד נכנס לענין הזה של האגוזים. שלושה אגוזים קטנים שווים אגוז אחד גדול, אגוז המלך. שיחקנו גם בבלורות, גולות, ודוק וריץ´-רץ´, אבל המשחק הכי שווה היה זוג או פרט, כי היה אפשר להרוויח אגוזים. נכון, אסור לשכוח שהיה אפשר גם להפסיד, אבל מי שמפסיד הלך לסבתא, עשה פרצוף מסכן וקיבל עוד אגוזים.

הייתה לנו חנות במושב שקראו לה צרכנייה. למה צרכנייה? לימים הבנתי. חנות זו מילה השייכת לגולה, שם יהודים התפרנסו ממקח וממכר, ולא מעבודת כפיים כפי שאנחנו החלוצים מתפרנסים בארצנו. צרכנייה היא מקום שבו האנשים העמלים רוכשים את צורכיהם. זה נשמע יותר פועלי ויותר שוויוני, ובלי שאחד סתם מרויח על חשבון האחר.

הצרכנייה הייתה פתוחה רק שעתיים ביום, מעשר עד שתים-עשרה, וזהו, לא כמו היום. מי שאיחר, שיבוא מחר. את הצרכנייה ניהלה חסיה, אשתו של המזכיר. היא לא רק מכרה, אלא גם נסעה לעפולה בעגלה וקנתה דברים בשביל החנות אצל אבולעפיה ליד הרכבת. אבולעפיה היה עושה מחיר מיוחד, והיה אומר, "שלא יהיה לאיכרים שלנו ביוקר," אבל בזול זה לא היה. בצרכנייה אפשר היה לקנות הכול: לחם שחור עגול, וחלות לבנות לשבת, דג מלוח עטוף בנייר עיתון, גושים של חלווה, אורז, סוכר ומלח בשקיות של נייר חום, ותה ויסוצקי, ועדשים, קמח לבן ושחור, שמן, ואפילו קופסאות עגולות של קוקוסין, שזה מין שמן קוקוס מוצק שהיה טוב לבישול.

אנחנו, הלוינים, לא היינו קונים קמח. לפעמים אבא שם על העגלה כמה שקים של חיטה ונסע לטחנה של גרינשפן בעפולה. למה לא לטחנה של קדוש? שאלתי פעם את אבא. "למה?" ענה אבא, "מפני ש… אתה יודע, גרינשפן היה בברית שלך, וגם של עמוס אחיך. קדוש בכלל לא בא אפילו שסבא הזמין אותו. אז ככה זה, מבין? וחוץ מזה הוא נותן לי מחיר טוב לחיטה, הכי טוב שאפשר, אני בטוח."

אבא היה מוכר את החיטה לטחנה והיינו מחכים שיטחנו לנו קמח מאחד השקים שהבאנו. "תביא קמח מהחיטה שלנו," היה מבקש סבא.

"למה?" שאלתי את סבא. "למה?" ענה סבא. "אתה לא מבין? כל פעם לפני שאני אוכל, אני מברך המוציא לחם מן הארץ. אם אני מברך, אני רוצה לאכול את הלחם שאני הוצאתי מן הארץ שלי, בזעת אפי, מהאדמה שלי. ככה הברכה אמיתית יותר והלחם מתוק."

גרינשפן תמיד היה מוצא זמן לשתות תה עם אבא. "נו, שעיה," היה גרינשפן אומר, "כוס תה עם חתיכת לימון? הנה, תשתה. לאט-לאט, זה חם, תיזהר." הם היו מנהלים שיחה של חקלאים, עובדי אדמה. "איך יהיה השנה, מה אתה אומר?" היה גרינשפן שואל. "ככה-ככה, לא רע," היה אבא עונה. "לא רע" אצל אבא זה "בסדר גמור", רק שנגד עין הרע יותר טוב להגיד ככה-ככה. היה אפשר לחשוב שאבא האמין בעין הרע, אלא שהייתה לו חוכמת איכרים, וכך למד איך לומר דברים.

"ובשבילך בחור," אמר גרינשפן, "חתיכת חלווה תהיה בסדר, נכון?" ומיד הוציא קופסת פח ופרס בשבילי מהחלווה. "תאכל ילד, תאכל," אמר גרינשפן, "תגדל, ותהיה איכר כמו אביך. חקלאי עברי בארצנו. שתדע ילד, זה כבוד גדול להיות חקלאי בארצנו. להוציא לחם מהאדמה שלנו."

אכלתי מהחלווה לאט, מאריך את הרגע, מאריך את ההנאה.

"תודה, אדון גרינשפן," אמרתי "הכי טוב בעפולה זה אצלך בטחנה, כמעט כמו ברכבת." לא הייתי מוכן לוותר ולא לראות את הרכבת. אבא תמיד היה לוקח אותי לשם. הוא היה קונה לי בקיץ בּוּזָה )גלידה( ואסקימו, ובחורף נקניקייה בלחמנייה, כזאת עם הרבה חרדל, אפילו שזה מטפטף ויכול ללכלך. היה גם תירס חם ברכבת, ואני אוהב תירס. אבל את זה יש לנו בבית מהתירסים שלנו, ועל מה שיש לנו בבית לא מבזבזים כסף בעפולה. נכון?

 

פרחים בקנה מאת נתן שורק, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2013, 256 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.