ביקור בית עם הסופר ניר רצ'קובסקי – בת, אהובה / להתאהב באצילה צרפתיה

| 27/01/2013 | 0 Comments

בת אהובה מאת ניר רצ'קובסקי

"מה שעניין אותי יותר מכל מבחינה ספרותית הוא השילוב בין טקסט עתיק ועכשווי, ההתכתבות שלי עם ההתכתבות ההיסטורית בין מדאם דה סוויניה ובתה. התאהבתי בדמות הכובשת של מדאם דה סוויניה, אצילה צרפתיה מתקופת לואי ה-14", מספר ניר רצ'קובסקי, שהוציא בימים אלה את 'בת, אהובה', רומן הביכורים שלו.

ניר רצ'קובסקי סיים תואר שני בביולוגיה אך עזב את המעבדה, נסע לפריז לכמה שנים ועם שובו לארץ התחיל בקריירה של תרגום ספרותי. תרגם ספרים רבים במגוון ז'אנרים, בעיקר מצרפתית ('נוטות החסד', 'סוויטה צרפתית', 'חרדתו של המלך סלומון' ועוד רבים אחרים), אך גם מאנגלית ('פראני וזואי').  

 

 

 

שם: ניר רצ'קובסקי

גיל: 39

סטטוס: נשוי לרוני, אב לאייל ואיתמר

מגורים: תל-אביב

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר בת, אהובה, הוצאת ידיעות ספרים, 2013                                                                                                           

ניר רצ'קובסקי (צילום רוני רצ'קובסקי)

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "הספר כתוב סביב מכתבים אמיתיים ומפורסמים, שכתבה מדאם דה סוויניה, אצילה צרפתיה מתקופת לואי ה-14, לבתה הרחוקה.

המכתבים הללו הם מנכסי צאן ברזל של הספרות הצרפתית. הם מעולם לא תורגמו לעברית, והשתעשעתי מזמן במחשבה לתרגם מבחר מתוכם. אבל כשהתחלתי במלאכה ראיתי שפחות מעניין אותי להסתכל עליהם רק כפנינים של סגנון, או כעדות היסטורית לתקופה, ולהקיף אותם בהערות מלומדות.

יותר עניין אותי הסיפור שנמצא מאחוריהם ובמרכזם, כך שבהדרגה המכתבים המקוריים פינו מקום לכתיבה מקורית שלי. והסיפור הוא האהבה האובססיבית של האם לבתה, אהבה שחנקה את הבת, ונענתה בקרירות מצדה. ולעומת זאת, האהבה הפושרת למדי שהיא חשה לבנה, שדווקא היה הרבה יותר דומה לה: מלא חיים, שנון, אוהב חברה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כשנה".

ניר רצ'קובסקי (צילום רוני רצ'קובסקי)

אילו ספרים קראת לאחרונה? "הייתי שקוע לאחרונה בתרגום של שני ספרים מאוד חזקים, מאוד שונים זה מזה, שמטבע הדברים דחקו הצידה את כל השאר. האחד הוא 'יומן של גוף' מאת דניאל פֶּנאק, יומן בדיוני של גופו של אדם מילדות עד זיקנה. החיים כולם דרך תחושות הגוף בלבד. הרעיון מבריק והביצוע עוד יותר. הספר השני הוא 'סיפורה של מדינה במחתרת', זיכרונות המלחמה של איש המחתרת הפולנית יאן קרסקי, שהיה עד לשואה והוברח למערב כדי לספר להנהגה האנגלית והאמריקאית על המתרחש. הספר נכתב תוך כדי המלחמה, ב-1944, אבל רק עכשיו מתורגם לעברית. מעבר לדמות ההירואית ומעוררת-ההשראה של קרסקי, הספר מצייר תמונה מרתקת של פולין בתקופת המלחמה, ובייחוד של פעילות המחתרת, שהקיפה שם את כל תחומי החיים".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "זאת אולי קלישאה, אבל מרסל פרוסט. יש כמובן עוד המוני סופרים שאני מאוד אוהב, מעריך, מעריץ, אבל פרוסט היה התגלות אחת ויחידה, שהשפיעה עלי עמוקות. דרכו – או נכון יותר דרך התרגום הנפלא של הלית ישורון – הגעתי בכלל לספרות צרפתית ולעיסוק בתרגום. (לפני כן למדתי ביולוגיה). כשאני פותח את אחד הכרכים של 'בעקבות הזמן האבוד', אני צולל באיזה חומר סמיך ועשיר שבו לא שומעים עוד את קולות העולם, אלא דרך התווך המעדן והמהדהד של הכתיבה. אגב דרכו גם הגעתי למכתבים של מדאם דה סוויניה. הסבתא האהובה של המספר ב"זמן האבוד" קוראת שוב ושוב במכתבים שלה, וטוענת שכל מה שיש לומר נמצא שם".

אילו ספרים קראת בילדותך? "אהבתי מאוד את עולם החי, אז קראתי את כל ג'ראלד דארל ('משפחתי וחיות אחרות', 'חברברי הסוואנה', 'היער השיכור'…) והווטרינר הכפרי ג'יימס הריוט ('כל הדברים גדולים כקטנים', ושאר הסדרה). קראתי גם הרבה מדע בדיוני. נרניה. טולקין. גם שרלוק הולמס, אריך קסטנר, ז'ול ורן… נו, מה שילדים קראו פעם, הרחק במאה שעברה.

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "כאמור את 'בעקבות הזמן האבוד', שהוא אי בודד בפני עצמו. ואת ה"מסות" של מונטן, שאין הוגה אהוב עלי ממנו. ואת האודיסיאה, שתיתן לי תקווה לחזור הביתה".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זה הראשון שכתבתי".

ספר קצת על הספר שכתבת: "סיטואציית הפתיחה (הבדיונית לגמרי) היא מיד אחרי מותה של מדאם דה סוויניה, בסוף המאה ה-17: בנה שארל מגיע לבקר ולנחם את אחותו בטירתה בפרובנס, ולראשונה בחייו קורא את המכתבים שכתבה לה אמו במשך עשרים וחמש שנים. הוא מגלה עד כמה מקומו היה שולי לעומת האהבה המטורפת שחשה אמו לאחותו. רוב הספר כתוב מנקודת המבט שלו.

הספר בנוי סביב קטעים מתורגמים מהמכתבים, ומתקדם לפי הסדר הכרונולוגי שלהם. תוך כדי כך גם מצטיירת התקופה המרתקת של לואי ה-14, תור הזהב של ורסאי, שהצרפתים מכנים "המאה הגדולה". כל פרק בספר בנוי סביב "סיפור" קטן שעומד במרכז המכתבים מתקופה מסוימת. למשל מלחמה שפורצת. או המאהבות של שארל הצעיר. או חרדה מפני לידה צפויה. או מחלה של דודה זקנה שמונעת מהאם לנסוע לבקר את הבת.

לצד הרגשות העל-זמניים – קנאת האח באחות, אהבת האם לבת, הניכור של הבת לאם – מתגלה גם כמה הוויית החיים בתקופה ההיא היתה שונה לגמרי. וזה גורם לנו לחשוב על דברים שלנו הם מובנים מאליהם. למשל תקשורת דרך כתיבת מכתבים, שבה נשאלת שאלה ורק כעבור שבועיים או שלושה מתקבלת התשובה. המשמעות של חיים במרחק, שהיא אחרת לגמרי: המסע מפריז לפרובנס ארך אז שלושה שבועות והיה מסוכן ביותר. לידה, שהיתה דבר מסוכן מאין כמוהו, ולעתים לא נדירות כרוכה במוות. היחס לילדים, שבמקרים רבים הופקדו בידי זרים: אומנות, מיניקות, נזירות ועוד.

תוך כדי תהליך הקריאה הבן לא רק מספר את הסיפור, אלא גם מתרעם על עוולות העבר ומתעמת עם אחותו ועם בעלה, שקוראים את המכתבים בצורה שונה ממנו ומבינים אחרת את הדמות המורכבת של האם. בשלב מסוים זכות הדיבור עוברת לבעלה של האחות, שהיה מושל פרובנס, ולבסוף לאחות עצמה. כולם מנסים בעצם להבין את אותו הדבר: מה באמת עמד ביסוד האהבה של האם לבת. למה היא מילאה עד כדי כך את כל חייה. ומסתבר להם שהמכתבים אינם רק כלי להעברת האהבה, אלא שהם עצמם המפתח להבנת האהבה הזו. 

מה שעניין אותי יותר מכל מבחינה ספרותית הוא השילוב בין טקסט עתיק ועכשווי, ההתכתבות שלי עם ההתכתבות ההיסטורית בין מדאם דה סוויניה ובתה".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בהחלט. אבל אני עוד בשלב שהספר מתבשל, רק מתחיל לקבל צורה ועוד יפשוט אותה וילבש אחרת כמה וכמה פעמים". 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לתרגם. למדתי המון מהתרגומים שעשיתי. זה מבשיל את הסגנון, נותן פרספקטיבה ואורך רוח".

משפט מסכם: "אני מקווה שהקורא בספר יהנה כמו שאני נהניתי מכל רגע שכתבתי את הספר, מן הצלילה בתקופה זרה לי, בארץ אחרת, באורחות חיים מופרכות ומופלאות, ויתאהב כמו שהתאהבתי אני בדמות הכובשת של מדאם דה סוויניה".

 

בת, אהובה מאת ניר רצ'קובסקי

אפריל 1696: המרקיזה דה סוויניה מתה בגיל שבעים, בעת שהיא נמצאת בפרובנס בביקור אצל בתה האהובה, הרוזנת דה גריניאן. כעבור שבועיים מקבל בנה, שארל דה סוויניה, את הידיעה המרה בטירתו שבברטאן. לבקשת אחותו, הוא מחליט לצאת תיכף ומיד לגריניאן. עם הגיעו לשם, הוא מגלה שהרוזנת ובעלה נסעו לימים מספר, ובשיטוטיו לבדו בין חדרי הטירה הוא מוצא את מה שלא היה אמור לראות לעולם: את מאות המכתבים שכתבה אמו לאחותו במשך עשרים וחמש השנים שחלפו מאז עברה זו לגור בפרובנס, מכתבים של אהבה נואשת ונכזבת, שעתידים להפוך כעבור שנים לאחת ההתכתבויות המפורסמות ביותר בתולדות הספרות הצרפתית.

מאדאם דה סווינייה הקדישה את חייה לכתיבת מאות רבות של מכתבים, רובם הגדול לבתה הרחוקה. היא חיה את חיי החברה הגבוהה בפריז ושפעה סיפורים שרצתה לחלוק עם בתה. במשך שנים ארוכות לא פסקה מלהרעיף עליה אהבה קיצונית וגעגועים אינסופיים. הכתיבה הפכה לאובססיה, כמו גם האהבה לאותה בת שהיתה שונה ממנה בתכלית בתכונות האופי, והתקשתה להשיב לה באותו מטבע. זו אהבה שלרגעים מזכירה יותר אהבה בין גבר לאשה, על המשיכה וההשתוקקות, הגעגועים והאכזבה. אהבה שניזונה דווקא מן הקושי והמרחק, לעומת אהבתה לבנה  שהיתה פשוטה, מתונה ומובנת מאליה.

סביב קטעים מקוריים מן המכתבים, קמים לתחיה התקופה, המאורעות, הדמויות והרגשות, החל בפרידה בין האם והבת, ועבור בנעוריו ההוללים של הבן, תככי החצר, קורטיזנות ופילגשים, מלחמת הולנד הרת האסון, הבת הנקרעת בין אהבתה לבעלה וחובתה לאמה, הפגישות המיוחלות אך הכואבות.

מתוך הספר

פרולוג: מסע

טירת לֶה רוֹשֶה, בּרֶטאן

מאי 1696

כשהסתמן השחר מעל היערות כבר קפצתי על האוכף. הטבחית הושיטה לי תיק עור קטן ובו הצידה שהכינה בחופזה. מנהל האחוזה ניסה לעכב אותי: "אינך יכול לצאת כך, אדוני המרקיז! חכה עוד כמה שעות עד שנתקן את המרכבה, נמצא לך מלווים, נכין ארוחה ראויה לשמה…" הזכרתי לו שנלחמתי עשר שנים בצבא המלך, ודי לי בסוס, כיכר לחם, נאד יין, ואדרת להתעטף בה.

בחצר המוארת בלפידים עמדו המשרתים בחצי גורן והסתכלו בי, שותקים. הם היו עדיין המומים ממיסת האשכבה שנערכה זה עתה בקפֶּלה הקטנה של הטירה. העיניים היו צרובות מעשן הנרות והקטורת, הגרונות מותשים משירה. הכומר עמד מבולבל, מתנודד על רגליו השמנות, שהסתבכו בגלימתו. הוא לא הצליח לומר אף לא משפט אחד מתוך הרקוויאם בלי לשגות בנוסח הלטיני, אבל זה לא שינה דבר וחצי דבר לצאן מרעיתו הפועה, המבועת, המלוכלך, הבוכה. אחרי התפילה פנה הכומר אל המשרתים והאיכרים בשפתם, בשפתו, ואמר בבּרֶטוֹנית פשוטה:

"המרקיזה שלנו היתה יראת שמים, ובנתה לנו את הכנסייה הקטנה והיפה הזו. היא נטעה עצים בגן, ועכשיו צמרתם נותנת צל לבנה ולכלתה, אדונינו, ישמור אותם האל. היא אהבה אתכם, היתה נדיבה אליכם, ובחגים נתנה לכם שפע אוכל ומשקה. כשהיתה באה לכאן מפריז, אל ערפילי הקור שלנו, היתה מביאה איתה ניצוצות של אור, וכשהיתה נוסעת, שוב היינו שוקעים באפלה."

בחיי, מיסת אשכבה יפה כמו זו שנשא הכומר הכפרי שלי לזכר אמי, לא היה נושא גם האפיפיור שברומא. ציוויתי על מנהל האחוזה שיתן לו כמה בקבוקי יין, ולאיכרים ולמשרתים ארוחה דשנה, שיכר‑תפוחים וטבק, כפיצוי על ליל השימורים וכזכר לנדיבותה של המרקיזה דה סֶווינְיֶה.

קרוב אלי שמעתי מישהו מתייפח; זה היה פּילוּאָה, הגנן הזקן, שנטע עם אמי עצים כה רבים. קראתי לו, רכנתי מגב הסוס וחיבקתי אותו.

אחרונה ניגשה מרגריט, עיניה נפוחות מדמעות. "שארל, אדוני, אהובי, איך תרכב כל הדרך," הפצירה בקולה הרפה, "אינך צעיר עוד, גבך כואב, ברכיך כושלות, חוס על עצמך…"

הלמות פעמון ממעל החרישה את דבריה. מכנסיית הכפר ענה פעמון אחר. פעמוני אבל בישרו לשדות הריקים על מות אדוניתם משכבר. אי‑שם מעבר לחורשות הבליחו נצנוצים; הכפרים התעוררו. נישקתי את ידה של מרגריט, דירבנתי את הסוס, ועד מהרה נעלמה הטירה מאחורי העצים הגבוהים.

המכתב הגיע ללֶה רוֹשֶה בערב הקודם.

"אחי היקר, אמא מתה אתמול. הכול היה כל‑כך מהיר, כל‑כך לא צפוי. מי שיער שהחום לא יירד, שהמחלה החולפת הזו לא תחלוף! רק היא ידעה; כבר לפני כמה ימים ציוותה לקרוא לכומר. היא מתה ונפשה זכה, ממורקת, שמחה למלא את רצונו של הבורא, כיאה לנכדתה של שַנטַל הקדושה. היום נטמנה במערת הקבר של טירת גריניאן. אילו לפחות מתה בביתה בפריז, ונקברה באחוזת הקבר של משפחתה! אבל גם כאן היא טמונה בחברה טובה, שנוצרית וצדיקה ממנה אי‑אפשר לבקש. את מצבי שלי לא אוכל לתאר, ממילא אתה יכול לתאר אותו לעצמך. שער בנפשך שניסו להסתיר ממני את דבר מותה הקרב, והיום אף התאמצו להניא אותי מלהשתתף בהלוויה, חשבו שעצבַּי וגופי לא יעמדו בזה. כידוע לך, דווקא אני הייתי החולה מבין שתינו. כבר שבועות וחודשים שאני מתנודדת על סיפו של המוות, והיא שטיפלה בי במסירות המתמדת והאינסופית שלה, כאילו אני בת השבעים והיא בת החמישים. בוא מהר, אח יקר, איני יכולה לשאת לבדי את הכאב. בעלי הרוזן שופך גם הוא דמעות כמים, גם הוא איבד נפש יקרה. אנחנו תומכים זה בזה כמו שני גדמי עצים שנפלו זה על זה בסערה. אבל אני זקוקה לך, אח יקר, אני צריכה לראות שוב את פני אמי, את השתקפותם בך."

המכתב נמשך עוד, אך דמעות עירפלו את עיני; בקושי הספקתי לשלח בנפנוף יד את המשרת שבהה בי באיוולת, בטרם פרצתי בבכי ושמטתי את הדף ארצה. מחשבתי הראשונה היתה, אמא מתה אתמול, שעה שרכבתי ביערות, שאנן! בשעות בין‑הערביים הזהובות, כשטיילתי בשבילי הגן, בין העצים שנטעה, היתה גופתה מוטלת בחדרה והכמרים התגודדו סביבה, העורבים השחורים! והיום, בעת שישבתי והתלוצצתי בשיחה בטלה עם מנהל האחוזה, ירדה התהלוכה הקודרת מטירת גריניאן אל מערת הקבורה, אל הקפלה האפלה ההיא הזכורה לי היטב, הבנויה על צלע הגבעה. ראשונים הכומר ועדת סייעיו המטלטלים בזיכי קטורת, אחריהם אחותי הקורסת מיגון, נתמכת על זרועו של הרוזן הקשיש, בעקבותיהם אצולת המחוז שהוזעקה להלוויית חמותו של המושל, ואחרונים נשרכים בני הכפר גריניאן, על זקניהם וטפם, לבושים בבגדיהם החגיגיים, שמחים על יום השבתון הלא‑צפוי יותר משהם אבלים על מות הזקנה המוזרה, הפריזאית התמהונית שהיתה מנופפת להם מחלון מרכבתה, ושליח מיוחד היה מחיש מדי יום רביעי ושבת את מכתביה אל תחנת הדואר במוֹנטֶלימאר.

רק כשנזכרתי במכתבים ובימי הדואר, תעסוקתה הגדולה של אמי היקרה, עלה בדעתי שאמא כמובן לא מתה אתמול, ולא נקברה היום, אלא כמעט לפני שבועיים – אם למנות שבוע שבו היטלטל המכתב מפרובנס לפריז, ואת זמן ההמתנה עד שיצאה מרכבת הדואר לברטאן, ושלושה ימים במרכבה מפריז עד העיר ויטרֶה, ומי יודע כמה שעות עד שנמצאו השליח והסוס שיביאו אותו לטירה. הסתכלתי על התאריך – הוא נכתב ב‑18 באפריל, בדיוק ביום שהגיע לכאן המכתב הקודם מאחותי: "אחי היקר, דע לך שאמא נפלה למשכב, חוּמהּ גבוה ונשימתה כבדה מעט, אבל אל תדאג, בריאותה איתנה וגופה חסון כל‑כך שאין סיבה לחשוש, עוד כמה ימים ודאי תקום ותשוב להתרוצץ ולטרוח סביבי…"

ברגעים שקראתי בהיסח הדעת על מחלתה, כבר הובאה אמי אל קברה! התמלאתי זעם חסר‑אונים נגד השבועיים הארורים האלה, שהפרידו ביני ובינה. לוּ לפחות הרגשתי משהו, באותו יום גורלי, ובאותם ימים של גסיסה וייסורים שוודאי קדמו לו, ובימי האבל שבאו אחריו! איזו תחושה מסתורית, עמומה, איזה רטט של סיב דק מדק, שמחבר בין אם ובנה גם מקצה צרפת לקצֵהָּ! אבל לא, לא חשתי דבר, להוציא כאבי הגב הרגילים, והדאגות הכספיות הרגילות, והשעמום הרגיל לעת ערב, ליד האח הבוערת, כשמרגריט שקועה במיחושיה וברקמתה ואני רכון על ספר, מאמץ את עיני לאורם הקלוש של הנרות, שגם בהם התחלנו לחסוך לאחרונה, בערבים שבהם לֶה רוֹשֶה שוממה מאורחים.

מרגריט הרימה את המכתב, קראה אותו, חיבקה אותי, אמרה מילות נחמה, שאלה אם אני אכן מתכוון לנסוע לגריניאן. הבטתי בה. אור הנרות ריצד על עורה החיוור, שיווה לו מראה חלבי, חולני. היא היתה כחושה כצל.

"לא, לא."

חשתי במעורפל איזה צורך לנסוע, אבל אֵיברי היו זקנים ועציים כמו הרהיטים הבּרֶטוֹניים שסביבי. המחשבה על מסע לקצֵהָּ השני של צרפת היתה מופרכת; אפילו הדרך משולחן הכתיבה אל הדלת נראתה באותו רגע ארוכה מכפי יכולתי.

כמה כולנו תשושים, אני, אשתי, אחותי, בעלה הרוזן; רק אמי שפעה בריאות ומרץ. בגיל כה מופלג עוד היטלטלה במשך שלושה שבועות מפריז לגריניאן, חצתה הרים ונהרות. אמת, לה היה כוח נסתר, אהבתה לבתה, שמאז ומתמיד הפיחה בה תעצומות מופלאות… ואני? האם אהבָתי, אהבת בן לאמו, אין די בה להניע אותי לעלות לקברה? לא… לא. ממילא נשמתה בשמים, וגופה מאכל לתולעים. ואהבתי לאחותי? ודאי שלא.

מחיתי את הדמעות. התיישבתי לצד מרגריט על הספה, הנחתי את ידי על ידה. ניסיתי להתפלל, אך כנגד רצוני וחרף מאמצי נדדה מחשבתי לענייני כספים. אומנם אמי חילקה כבר מזמן את רוב רכושה ביני ובין אחותי, ולא השאירה לעצמה לשנותיה האחרונות אלא כדי צורכי מחייתה. ובכל זאת החלו מתגוללים בראשי כל מיני שטרי מכר, חוזי חכירה, דמי שכירות. לשווא ניסיתי לסלק אותם, לטהר את נפשי ממחשבות שאינן ראויות לשעה הנשגבת: חמש‑עשרה שנים שחלפו בניהול אחוזה קטנה ובדאגה מתמדת לאיזון ספרי חשבונות, הפכו את המרקיז דה סֶוויניֶה לבורגני.

ישבנו והתבוננו בדיוקן אמי, המואר בתריסר הנרות המטפטפים, הכָּלים, של הפמוט הגדול. לידו היה תלוי דיוקן אבי, אותו גבר שמעולם לא הכרתי, המרקיז הצנום, היפה כמו אשה, שלנצח נותר ממנו המבט השובב שבתמונה הזו, הטיית הראש הלעגנית‑משהו. הם היו אז בני עשרים. ודאי ישבו גם הם בחדר הזה, יד ביד, לעת ערב, אך כמה שונים היו מאיתנו! פריזאים שבאו הנה כמו לארץ גזירה, בעל‑כורחם, כדי לחסוך בהוצאות המגורים בעיר הגדולה. כמה שנאה אמי את הטירה העלובה והאפלולית הזו של משפחת בעלה, בברטאן הזרה לה מכול וכול, בשנים שכל שרצתה היה לרחף מסלון לסלון, להבריק בשיחות החברה, לזהור בחצר המלוכה! כמה סיפרה לי על עלומיה מלאי הצחוק, על החבורה העליזה והידועה לשמצה שהיתה מתכנסת בארמונו של הנסיך קוֹנדֶה הצעיר – אז עוד דוכס אֶנגין – על הימים והלילות שבילו שם היא ואבי במשחקים, בריקודים, בתחרויות, בהצגות, בהלצות פרועות – עם הדוכס, עם המשורר מָריניִי, עם חברם לֶנֶה, עם דודנה האהוב בּוּסי… עכשיו כשמתה, לא נותר עוד איש מהחבורה ההיא. פעם הראתה לי מכתב ששלחו להם לכאן חבריהם מעיר הבירה, לפני חמישים שנה בדיוק:

שלום לכם, בני כפר נחמדים,

שלום, רהיטים בּרֶטוֹניים כבדים!

הקשורים לביתכם הקטון

מעל ומעבר לכל היגיון.

שלום לשניכם! לאלה השורות

אינכם ראויים, וגם לא לתשורות –

אך שרידי ידידות שטרם קמלה

ממלאים את ליבנו חמלה,

בראותנו את שנותיכם היפות

עוברות עליכם בכפרכם לאנחות,

וזיו עלומים, שלכל יקר מפז

אצלכם בלֶה רוֹשֶה הוא מבוזבז.

מרגריט פלטה צווחה חלושה. הסתכלתי בה משתומם, ושמתי לב שידי לוחצת את ידה בכוח. הרפיתי ממנה, אחזתי בפמוט, קמתי ממקומי, התחלתי לפסוע הלוך ושוב בחדר. לבסוף נעצרתי מול דיוקן אמי. קירבתי אל פניה את הנרות ואמרתי לעצמי שהצייר הצליח, בדרך פלא, ללכוד על הבד את צבען של עיניה, כלומר את החמקמקות של צבען, שהתחלף בין ירוק, כחול, חום ואפילו סגול. "העיניים הססגוֹניות שלי" היתה קוראת להן, בצחקוק של גאווה.

"ובכל זאת," אמרה מרגריט מאחורי בקול חלוש, "לפחות לפריז תצטרך לנסוע. וצריך גם לטפל ברכוש שנשאר, לפקח על הכנת רשימת המצאי, לבטל את חוזה השכירות של אוֹטֶל קָרנָבָלֶה."

הסתובבתי והבטתי באשתי. אין כמוה להקשיב, להבין, להסכים, ולומר בדיוק את הדבר שרצית לשמוע.

"כן," אמרתי. "אסע לפריז."

היא הינהנה, בהרכנה כמעט לא מורגשת של סנטרה. נזכרתי איך התאכזבה ממנה אמי בפעם הראשונה שביקרה כאן אחרי נישואינו. במשך כמה שבועות זילזלה בכלתה השתקנית והחולנית, בנערה הזו שלעולם אינה מטיילת ותמיד קר לה, ש"מחליפה מאה פרצופים ביום וכולם חמוצים", ובתשע בערב היא כבר מותשת כי "הימים ארוכים מדי בשבילה".

אבל גם היא למדה לאהוב אותה, בזכות יכולתה המופלאה של מרגריט להקשיב בצייתנות ולכוון כליל את רצונה אל רצונו של בן‑שיחהּ. כך יכלה אמי להתמסר במשך שעות ארוכות לדיבור על הנושא האהוב עליה, כלומר קילוסיה ושבחיה של אחותי. ערבים שלמים היתה מהללת באוזני מרגריט את גיסתה, ומרגריט היתה תולה בה את עיניה הגדולות, התמות, ומדי פעם אומרת בהערצה: "לא ידעתי שישנן נשים כאלה!" אז היתה אמי מצחקקת בסיפוק, ואחר‑כך, בהיותה לבד במחיצתי, אומרת לי: "כמה היא נבונה, אשתך."

אכן, היא נבונה מכפי שהיא נראית. לא רק את אמי ידעה לרצות. זכיתי באשה צנועה, נאמנה, יראת שמים. אני אסיר‑תודה לאל שנתן לי אותה, אף שלא העמידה לי צאצאים ויורשים.

"אם נזדרז," אמרה, "נוכל לארגן את טקס האשכבה בקתדרלה של רֶן בתוך שבוע או שבועיים, ומייד אחר‑כך תוכל לצאת לדרך."

ברגע שדימיינתי את טקס האשכבה הזה, הרגשתי איך אני מתמלא חימה. לא רציתי לראות את אצולת ברטאן המטופשת, שאמי תמיד לעגה לה, נדחקת לקתדרלה של רֶן לשמוע הספד בינוני שוודאי היתה בזה לו – היא, שהורגלה לשמוע הספדים של גדולי הדרשנים בממלכה, בּוֹסוּאֶה, בּוּרדַלוּ, מַסקַרוֹן. לא רציתי לראות בטקס האשכבה של אמי את אביה של מרגריט, הסוחר הזה שמתהדר בתואר בָּרון, ושהעז להאשים את אמי בכל מיני האשמות, כגון שבשל אהבתה המופרזת לבתה היא גוזלת ממני, מבנה, מחתנו, מבתו, את הירושה… לא, לא רציתי שהאבל על אמי יזרזף במשך שבועיים מחיינו העייפים, שזִכרה ייקבר בקבר הפרובינציאלי הנידח הזה, כמו שגופה קבור בקבר נידח בקצה השני של צרפת.

"לא, מרגריט!" הפתעתי את עצמי בצעקה. "לא! הלילה נערוך את טקס האשכבה, כאן בקפֶּלה של הטירה, ואני אצא לדרך עם שחר! כבר שבועיים אמי נמקה בקבר אפל ואני לא ידעתי, לא הרגשתי… אני רוצה אליה, לפריז, למארֶה, לקרנבלֶה, היא איננה כאן, כל כולה שם, רק שם אמצא אותה!…"

מרגריט נעצה בי בבעתה את עיניה הגדולות. היא לא הבינה על מה אני מדבר, אבל גם לא עלה בדעתה לסתור אותי.

"אמי מתה, מרגריט, אמי מתה!" בצעדים ספורים חציתי את החדר, הפמוט שבידי הניס את הצללים אל מאחורי האח, ובתנופה הדפתי לרווחה את הדלתות, צועק אל המסדרון החשוך: "אמי מתה! מארי דה רַבּוּטֶן‑שַנטַל, המרקיזה דה סֶוויניֶה, מתה!"

אצבעות דקיקות ננעצו בכתפי. "שארל, שארל אהובי, אדוני, אתה נסער, חכה לבוקר לפחות, תוכל לחשוב על הדברים בצלילות דעת…"

"עכשיו, רק עכשיו דעתי צלולה סוף סוף," צעקתי, "אלה אדי הביצות הארורים של ברטאן שעירפלו אותה. קומו, קומו, משרתים עצלים, איכרים מטומטמים, הלילה איש לא יִישן, אמי, מארי דה רַבּוּטֶן‑שַנטַל, המרקיזה דה סוויניה, מתה!"

כשהסתמן השחר מעל היערות, קפצתי על האוכף.

גשם זירזף בלי הרף, דרך המלך היתה מכוסה בוץ וזרועה שלוליות, הסוס כמעט מעד לתוכן ושבר את רגליו. על השדות רבץ הערפל, שאופף את ברטאן בתוגה מתמדת. ובכל זאת דהרתי בלי להפסיק. בדרך פלא, כאבי הגב והפרקים נעלמו כלא היו. הסתפקתי בכל פונדק שמצאתי, החלפתי סוסים בתחנות הדואר, ובתוך שלושה ימים בלבד הגעתי לפריז.

עיר הבירה המהוללת שלנו קיבלה את פני מבחילה מתמיד. כבר בכניסה אליה, בהמולת העגלות הנדחקות לעבור בשער המכס, התגעגעתי לטירתי הנידחת. בחיי, בארצות רבות הייתי ועיר מכוערת ומלוכלכת כזו לא ראיתי. אפילו אחרי חודשים של מצור, היו בערי גרמניה והולנד יותר סדר וניקיון מאשר בביוב הענקי הזה שמתנקז אל הסֵן. איכר אחד החל להתקוטט עם המוכס, החיילים מיהרו להתערב במהלומות אלה אקראיות לכל עבר, הסוס איבד את עשתונותיו, העגלה התהפכה, כלוב מלא תרנגולות נפתח, הכלבים המשוטטים פתחו במרדף אחריהן, הרעש היה מחריש אוזניים; הסתובבתי ועקפתי את המהומה.

זה לא היה קשה, כי פריז הלוא עומדת עכשיו פרוצה ומופקרת, אחרי שמלכנו הרס את החומה שבנה אביו, ובמקום הסוללות והחפירים נטע שדרות עצים, בּוּלֶבארים. שערי ניצחון במקום שערי ביצורים. תור השלום הגיע, שמשו של לואי הארבעה‑עשר הניסה את כל הצללים.

אך למה להתפלא? האם בלֶה רוֹשֶה לא עשתה אמי אותו הדבר, ובכוונה הזניחה את תחזוקת הביצורים הכבדים והנושנים של אבותי הבּרֶטוֹנים, כדי שיהיו לה חורבות ציוריות לטייל ביניהן לעת ערביים? כן, השתנו הזמנים, אין עוד צורך בחומות, רק בעצי נוי ושדירות מרגוע. ככל שצרפת מתרחבת ומתקשחת כלפי חוץ, כך פושה בה רפיון נעים מבפנים. המלחמות שהקדשתי להן את שנות בחרותי קבעו בסופו של דבר את גבולותיה של ממלכת נשים ענוגה, שבה אפשר להתמסר באין‑מפריע לשלשלאות המשי של וֶנוּס ועדת חצרניה.

העדפתי לרכוב על הגדה הבוצית של הנהר ולא לפלס לי דרך בין הקבצנים והסרסורים שגדשו את הרחובות. שם גם נשב קצת אוויר ופיזר את צחנת השפכים, ויכולתי להשתעשע במראה הסירות הנדחקות אל המזח, צבעוניות ורעבתניות. מאחת מהן הורידו כלוב ובו תוכי כחול עצום. שאלתי את הסבָּל למי הוא מיועד. "לדוכסית דה פ'." מאילו יערות שמעבר לאוקיאנוס הוא הגיע, כדי לפטפט באוזניה של הדוכסית הטיפשה הזו ולשעשע את אורחיה? הוא הביט בי בעין חלולה. פתאום פרץ בלהג מזוויע, לשונו התפוחה והאפורה קישקשה וציקצקה בשפה לא‑שפה. הקול עלה וירד, התכעס, התקשקש, התעקש, נשמע כמו מעשייה לא נגמרת, כמעט דימיתי לזהות בו מילים ומשפטים. מיהרתי להסתלק משם, מבועת, כשקרקורו של התוכי רודף אחרי.

בהמשך בנו, חפרו, יישרו את הגדה והקימו על הבוץ מזח של אבן: המלך החליט לתחום את מי הסֵן כמו את השבילים בארמונו. עברתי על‑פני גני הטוּילֶרי החדשים של לֶה נוֹטְר, שאמי אהבה לטייל בהם עם חברותיה, ועל‑פני הלוּבְר השומם, עגוּם השערים וּתְשוּש השומרים, ארמון שמלכּוֹ נטש אותו לאנחות עם כל חצרו. אחריו, מול בית העירייה, כבר הקימו איזה גרדום ואספסוף צמא‑דם החל מתקבץ לידו; דירבנתי את הסוס ונכנסתי לרובע המארֶה.

זו מולדתה האמיתית של אמי. בכל הווייתה השתייכה לאותו זן אצולה ייחודי, שצומח רק בין בתי‑המידות של הרובע הזה ובסלונים שלו. כל פינת רחוב שיקפה לי את דמותה. רכבתי על‑פני הבית שבו נולדה; על‑פני זה שבו גדלה בין דודניה הרבים, יתומה אך מאושרת; על‑פני כנסיית סַן זֶ'רבֶה שבה התחתנה עם אבי באישון לילה, לבלבל את השטן; על‑פני הבית שבו גרה איתו עד שנהרג בדוּ קרב המטופש ההוא על לב אשה אחרת – השטן לא התבלבל – והשאיר אותה אלמנה צעירה; וגם על‑פני בתים אחרים שששכרה לה במשך השנים, מעונות זמניים וקבועים, שמחים ואומללים, עד האחרון שבהם, הנפלא שבהם, אוֹטֶל קָרנבַלֶה האהוב. היש בית יפה ממנו בכל פריז?

השער היה פתוח. הולכתי את הסוס בצעד איטי אל תוך החצר, כמעט צנחתי ממנו ארצה. עייפות המסע נפלה עלי בבת‑אחת. המשרתים לא זיהו אותי בתחילה, בפני הפרועות ובבגדי הדרך המרובבים בוץ, והרכָּב ניסה לגרש אותי חזרה לרחוב. אחר‑כך מיהרו להתרפס ולהתחרות בדברי תנחומים. טוב שהגעתי, לא מצא חן בעיני המראה שלהם. לאמי היתה איזו אחיזה נסתרת בחוטי הבית אפילו כשהיתה רחוקה. עכשיו, משמתה, מייד החלה ההיפרמות. בעודי נכנס שמעתי דלתות נטרקות, ארונות נסגרים, נערה מלוכלכת אחת בסינר ושביס ירדה במרוצה במדרגות הראשיות וכמעט התנגשה בי.

שבוע ימים טיפלתי במה שצריך היה לטפל: ענייני הצוואה, רשימות המצאי, הנוטריונים והנושים, ביקורי הנימוסין וביקורי התנחומים. כל הסידורים האלה השכיחו ממני כליל את אמי. את הארוחות סעדתי לבדי, מדוכדך בחדרים הנאים האלה שצחוקה של אמי לא התגלגל בהם עוד, גם לא בכייה על פרידותיה מאחותי. בחדר השינה שלה כוסו הרהיטים בסדינים לבנים נגד האבק, ואני הרגשתי כפולש בין מיטת האפיריון תמירת העמודים ובין דיוקנה של אחותי המשקיף מן הקיר, מעשה ידי מיניָאר. פעם אחת ניסיתי לפתוח את מגירות השידה הגדולה. ערימת דפים נשפכה ארצה, דפים מצהיבים, מכוסים בכתב‑ידה התם והמדויק של אחותי. ליבי צנח, חשתי כאילו קרביה של אמי שפוכים לפני. מיהרתי לתחוב את מכתבי אחותי בלא סדר חזרה למגירה, ברחתי מהחדר ולא נכנסתי אליו עוד.

ברחובות המארֶה עצרו אותי שוב ושוב. רבים האנשים שמכירים אותי שם. אך אלה היו צללים מן העבר שרק גרמו לי להרגיש זר עוד יותר. פעם היתה זו מרכבה קלה שעצרה לידי, ומאחורי וילון סגול קרצו עיניים ארוכות ריסים, "שארל, שפנפן שובב, סוף סוף יצאת מהמאורה שלך!" השפתיים הבשרניות המשיכו לקשקש דבר‑מה, אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר בשם. הפנים נראו כמסֵכה מתחת לשכבת הפודרה הלבנה, "זבובון" משי שחור הודבק בקפידה על הלחי הימנית, זו היתה יכולה להיות כל אחת, ובכלל – כל כך הרבה זמן עבר מאז כל האהבהבים הללו… בפעם אחרת עצרה אותי ידו הלבנבנה ועדוית‑הטבעות של בישוף נישא באפיריון, ושוב הוּסט וילון, ושוב דובבו שפתיים – הפעם חיוורות ודקות – תנחומי סרק על מות אמי. ופעם היה זה הדודן קוּלאנז', אותו דווקא שמחתי לראות, הוא ואשתו אהבו את אמי אהבת נפש, והיא אהבה אותם. כמה הזדקן! אפילו שערות הפיאה שלו האפירו. חיבקתי אותו בחום והוא פרץ בבכי, אמר שמאז ששמע על מות אמי הוא קורא במכתביה הישנים אליו, נזכר בימים עברו.

הוא הזמין אותי לביתו. אשתו ישבה איתנו, גם היא דומעת. היא שאלה אותי מה שלום אחותי. אמרתי שאיני יודע. פתאום התפרצה: "סלח לי, שארל, אבל מעולם לא אהבתי אותה. יש לה מעלות רבות, ואני מבינה מדוע אמך העריצה אותה כל‑כך; היא חכמה, חסודה, ופעם גם היתה יפהפייה, אבל בעיני תמיד היתה חמוצה, יהירה -"

"נו, נו," נבוך קולאנז'. "מישלי בלשונך, מדאם…"

"כן, יהירה! וקרירה, ומרירה. כשם שאמך הצמיחה לה אוהבים בכל אשר הלכה, כך היא הרבתה לה אויבים. היא מבוגרת ממך רק בשנה וחצי, אבל אתה תמיד היית צעיר, והיא תמיד זקנה."

"הצער על חברתנו האהובה הוא שמדבר מגרונך," מילמל קולאנז'. "בסופו של דבר, לעומת המרקיזה שלנו, כולנו נראינו קצת זקנים ומרירים…"

הוא הוציא צרור מכתבים, עילעל בהם והושיט לי אחד בחיוך עצוב, "הנה, קרא, כשכתבה את זה היתה בת ארבעים וחמש. זה היה לפני רבע מאה, מי עוד זוכר את הפרשייה המטופשת ההיא, של לוזאן ו'מדמואזל'*…"

מייד כשהעביר לידי את הדף קפץ לעיני כתב‑ידה המוכר של אמי, וברגע שהתחלתי לקרוא התפשט חיוך על פני. אור נהר מהדף, התיז ניצוצות על קטיפת הכסאות הדהויים של טרקלינו של קולאנז', העלה שלהבת בנברשות הכבויות. הזמן שחלף נגוז, ומרחוק יכולתי לשמוע את צחוקה המצלצל של אמי, הנה כבר ראיתי אותה באה, בידה הדף והקולמוס, רצה, צווחת בחדווה, חוצה את הטרקלין, את חדר ההסבה הצהוב, הודפת לרווחה את דלתות החדרים, שובל שמלתה ממהר אחריה, להבות הנרות נרעדות ממשב הרוח, הנברשות מצטלצלות, המשרתים ממהרים לסור מדרכה, היא ממהרת במסדרון בין פסלי השיִש, נכנסת לחדר השינה האדום, והנה היא צונחת אל הכסא הקטן שליד המכתבה, מתנשפת –

אל מסיה דה קוּלָאנז', ליון

פריז, יום שני, 15 בדצמבר 1670

אני עומדת לספר לכם את הדבר הכי מדהים, הכי מפתיע, הכי נפלא, הכי מופלא, הכי מרומם, הכי מהמם, הכי כביר, הכי נדיר, הכי לא רגיל, הכי לא יאמן, הכי לא צפוי, הכי גדול, הכי קטן, הכי מיוחד, הכי רגיל, הכי פומבי, הכי סודי (עד היום), הכי זוהר, הכי ראוי לקינאה: בקיצור, דבר שכדוגמתו לא נראה אלא פעם אחת ויחידה בדורות הקודמים, ואפילו הדוגמה ההיא איננה נכונה; דבר שלא מסוגלים להאמין לו בפריז (ואיך יאמינו לו בליון?); דבר שלשמעו כולם זועקים הצילו; דבר שמרנין את ליבן של מדאם דה רוֹאַן ומדאם ד'אוֹטְריב; בקיצור, דבר שייערך ביום ראשון, ומי שיחזו בו יחשבו שהם הוזים; דבר שייערך ביום ראשון, ואולי לא ייערך ביום שני. איני מצליחה להביא את עצמי לומר אותו. קדימה: אני נותנת לכם שלושה ניחושים. אתם נכנעים? טוב, אני אגיד לכם: מסיה דה לוֹזָאן מתחתן ביום ראשון בלוּבְר, ונחשו עם מי? אני נותנת לכם ארבעה, עשרה, מאה ניחושים. מדאם דה קולאנז' ודאי תאמר: זה בכלל לא קשה לנחש, זו מדמואזל דה לָה וַליֶיר. – לא ולא, מדאם. – אם כך, מדמואזל דה רֶץ? – לא ולא, אתם מאוד פרובינציאלים. – באמת שאנחנו טיפשים, אתם אומרים, זו מדמואזל קוֹלבֶּר? – ממש לא. – אז זו ודאי מדמואזל דה קרֶקי? – לא, לא. טוב, אין ברירה, אני אגיד לכם: הוא מתחתן, ביום ראשון, בלובר, בברכת המלך, עם מדמואזל, מדמואזל דה… מדמואזל… נחשו את שמה? הוא מתחתן עם "מדמואזל"! בחיי! אני נשבעת! "מדמואזל", "גראנד מדמואזל"; "מדמואזל", בתו של "מסיה" המנוח; "מדמואזל", נכדתו של אנרי הרביעי; מדמואזל ד'אֶה, מדמואזל דה דוֹמְבּ, מדמואזל דה מוֹנפַּנסיֶה, מדמואזל ד'אוֹרלֶאָן; "מדמואזל", בת‑דודו של המלך; "מדמואזל", שנועדה לכס מלכות; "מדמואזל", הכלה היחידה בצרפת הראויה ל"מסיה".

הנה לכם עניין נאה לדון בו. ואם תצעקו מרוב תדהמה, אם תצאו מגדרכם, אם תגידו ששיקרנו, שאין זה נכון, שאנחנו מהתלים בכם, שזו בדיחה מוצלחת אבל קלושה מכדי שיאמינו לה, ואפילו אם תטיחו בנו עלבונות וגידופים – לא נאשים אתכם, כי כך עשינו גם אנחנו.

היו שלום; שאר המכתבים שיגיעו אליכם במשלוח הדואר הזה מפריז יוכיחו לכם אם אמת דיברנו, אם לאו.

"אני זוכרת," אמרה מדאם קולאנז', "היינו אז בליון, בבית הורי, ואמך לא יכלה להתאפק, מייד אחרי שדנה עם אחותך בחדשות המסעירות האלה היא מיהרה לעדכן אותנו…" בעלה, שהמשיך בינתיים וקרא את המכתב הבא, פרץ בצחוק. "כך זה בחצר המלוכה, תמיד נושבת שם רוח סערה, אינך יודע לאן תטיל אותך, יום אחד אתה מורם מעם ולמחרת מושפל לעפר, הנה, קרא -"

 

אל מסיה דה קוּלָאנז', ליון

פריז, יום שישי, 19 בדצמבר 1670

רעם ביום בהיר – זה מה שקרה אתמול בערב בארמון טיולרי; אבל צריך לחזור אחורה בסיפור. כבר שמעתם על השימחה, ההתמוגגות וההתרגשות של הנסיכה ושל אהובה המאושר. ביום שני הוכרז אפוא הדבר, כידוע לכם. יום שלישי עבר בדיבורים, בתדהמה, באיחולי ברכה. ביום רביעי ויתרה "מדמואזל" לטובת מסיה דה לוזאן על התארים, שמות האצולה והכיבודים שהיו צריכים להופיע בחוזה הנישואים אשר נערך בו בערב. היא נתנה לו אפוא, בתור התחלה, ארבע נחלות: רוזנוּת אֶה, שהוא תואר האצולה הגבוה בצרפת ומקנה בכורה על כל האחרים; דוכָּסוּת מוֹנפַּנסיֶה, שם שאותו נשא כל יום אתמול; דוכסוּת סַן פַרגוֹ, ודוכסוּת שַאטֶלרוֹ; הכול יחד מוערך בעשרים ושניים מיליון. מייד אחר‑כך נערך החוזה, שבו הופיע בשם מוֹנפַּנסיֶה.

ביום חמישי בבוקר, כלומר אתמול, קיוותה "מדמואזל" שהמלך יחתום על החוזה, כפי שהבטיח; אולם בשבע בערב, אחרי שהמלכה, "מסיה" וכמה ישישים שכנעו את המלך שהפרשה הזו מזיקה לשמו הטוב, הוא החליט לשים לה קץ, זימן אליו את "מדמואזל" ואת מסיה דה לוזאן, והודיע להם, בנוכחות הנסיך קוֹנדֶה, שאל להם להרהר עוד בנישואים האלה.

מסיה דה לוזאן קיבל את הפקודה במלוא הכבוד, ההכנעה, הגבורה והייאוש היאים לנפילה איומה שכזו. "מדמואזל", כפי מזגה, פרצה בבכי, בזעקות שבר, בקינות ונהיות; כל היום כולו לא יצאה ממיטתה והסכימה להכניס לפיה רק מרק צח. הנה לך חלום יפה שהיה ואיננו, הנה לכם נושא נאה לרומן או לטרגדיה, אך בעיקר – נושא נאה להגות ולהשיחַ בו עוד ועוד: וזה מה שאנחנו עושים יומם ולילה, בוקר וערב, בלי הרף ובלי סוף. אנחנו מקווים שגם אתם תעשו כך. ובזאת אני מנשקת בהכנעה את ידיכם.

"כן," נאנח קולאנז', "מעלה מעלה נישא הפרפר המסכן, דוכס מוֹנפַּנסיֶה ליום אחד, אבל אסור היה לו להתקרב כל‑כך אל מלך השמש; כנפיו נשרפו והוא צנח ארצה, לחדוותם הרבה של יריביו. תוך שנה מצא את עצמו כלוא במצודת פּיניֶרוֹל. עשר שנים נמק שם, עד ששיחררה אותו משם 'מדמואזל' תמורת אותן נחלות עצמן, שהפעם נאלצה להעניק לא כמתנה אלא כשוחד, לבנו ממזרו של המלך. שוטָה! סוף סוף נישאה בסתר לאהובה, אך עד מהרה מאסה בו, הפתיין, או שהוא מאס בה, הזקנה, או ששניהם נמאסו זה על זה, הפתיין והזקנה, והם נפרדו. אמך הצטערה כשמתה," הוסיף קולאנז', "מכל הנסיכות של בית המלוכה רק אותה חיבבה. אומנם 'מדמואזל' היתה חכמה הרבה פחות ממנה, שלא לומר טיפשה, אבל לפחות היתה עצמאית כמוה, ומוכשרת כמוה להימצא תמיד בצד הלא‑נכון."

אך כפי שאמר, החצר היא רוח סערה, ואיש אינו יודע מתי יוסר ממנו חסדו של המלך ומתי ישוב ויזרח עליו. כמה ימים לאחר מכן, כשסרתי לביקור המתחייב בוורסאי, ראיתי את אותו לוֹזאן, ששב לכרכר במסדרונות השָיִש והזהב ועוד התהדר בתואר דוכס שהעניק לו מלך צרפת ובעיטור מסדר הבירית שהעניק לו מלך אנגליה – המודח אומנם – על שעזר להבריח אותו ואת משפחתו לפריז. בעודי מחפש את דרכי במבוך החדרים הוא התפרץ פתאום מאיזו דלת, בפיאה כסופה ענקית, מפודר לחיים, עטוף סרטי קטיפה כמו מתנה יקרה, רומס בעקביו הגבוהים את השטיח הרך, והפטיר ביהירות לצעיר שמיהר אחריו: "אתה עוד אינך בקיא די הצורך בכללי הטקס, אדוני הדוכס סַן סימוֹן, אבל אני אומר לך שהערב אני אחזיק את הפמוט של המלך!"

לא ידעתי על איזה פמוט הוא מדבר, אבל הלכתי בעקבותיו, כי שיערתי שהוא הולך לטקס השכבת המלך במיטתו, שאליו הייתי צריך להגיע גם אני. אינני אוהב את הארמון הזה שבנה לו מלכנו. העדפתי את חצר המלוכה כששכנה בלובר ובסַן ז'רמן אַן לֶה או באגף הישן של ורסאי. גם שם חשתי קטנטן, אך לפחות קיים, ואילו בארמון הלא‑נתפס הזה אדם מרגיש כמו רסיס‑כוכב אפסי שמסתובב סביב השמש במסלולים שטיבם נסתר ממנו, והוא אינו יכול לחרוג מהם; אלפי משרתים יודעים כל אחד את תפקידו ולאן עליו ללכת ומה עליו לעשות, ומאות אצילי‑חצר יודעים כל אחד את דרגתו ומעמדו, מה מותר לו ומה אסור, ומה עליו לומר, ומתי, ואפילו שעות היממה חגות בלי שינוי קל שבקלים על‑פי כללי הטקס שנקבעו להן, מ"ההשכמה הקטנה" בשמונה בבוקר ועד "ההשכבה הקטנה" באחת‑עשרה בלילה.

חוץ מזה שוררת שם צחנה בלתי נסבלת של זיעה ובושם וסירי שתן שלא פונו, והיא הגיעה לשיאה בחדר השינה של המלך, שאליו נדחקתי אחרי לוֹזאן יחד עם כל החצרונים, השרים, המרשלים של צרפת, הנסיכים והנסיכות, לראות את אדוננו אומר את תפילת הערב ומופשט מבגדיו, לצלילי מוזיקה שמימית של לוּלי. הגברות ניפנפו בקדחתנות במניפותיהן, כמו ציפורים שמנות שמנסות לשווא לעוף. הן נחנקו במחוכיהן, המסכנות, וכרעו תחת ערימות הבד שהשתלשלו מכתפיהן וממותניהן. כבר שכחתי, פרובינציאלי שכמוני, את כל החצאיות העליונות והתחתונות שדורשת אופנת החצר, את שתי תחתוניות המשי, "הסודית" ו"השובבונת", ושמלת הקטיפה שמעליהן, "הצנועה", אשר אורך השובל שלה מעיד על מעמד גבירתה; אילו אמי היתה שם, היתה יודעת בן‑רגע מי דוכסית, מי נסיכה ומי נכדה של המלך, אך עיני, שנעשו גסות משנות הצבא והכפר, שוב לא ידעו לפענח את הרזים הללו.

את המלך עצמו כמעט שלא ראיתי מרוב הדוחק. הבחנתי רק בפנים לבנות כסיד ובפיאה אדירה, מאלה שכדי להכינן צריכים גדודי הסַפָּרים של עושה‑הפיאות המלכותי לפשוט על ראשי תושביו של מחוז שלם. לוֹזאן אכן פילס אליו דרך ועמד לידו נפעם, אוחז בפמוט שהושיט לו משרת. מצאתי את עצמי עומד ליד הדוכס סַן סימוֹן הצעיר, שהרשים אותי כאיש ששכל בקודקודו, ושאלתי אותו מה פשר העניין. הוא סיפר לי שהאצילים מתקוטטים ביניהם מדי ערב מי יזכה בכבוד הזה, שהוא אחד הנחשקים ביותר בחצר. "ראה איזה כישרון מופלא יש למלכנו," אמר לי, "לצקת מהות בלא‑כלום!"

מרחוק הבחינה בי מדאם דה מַנטֶנוֹן, אשת המלך, ולחשה משהו באוזנו. שליטנו סימן דבר‑מה באצבעו ולפתע נחצה הקהל ונמצאתי עומד מולו. הוא קרא לי להתקרב. דממה השתררה סביבנו, רק הנגנים איחרו להפסיק וטריל ענוג של ויולה עוד הסתלסל אל תקרת הזהב כעשן נר שכבה. השתחוויתי בהכנעה. לוזאן נעץ בי מבט נדהם, חלול, ציפורי. שעווה טיפטפה מהפמוט שבידו אל השטיח.

"מספרים לי שהמרקיזה דה סוויניה מתה," אמר המלך, "ואני מצטער לשמוע. אומנם היה לה ההרגל המגונה להתיידד עם חורשי רעתי, החל מהקרדינל רֶץ המאוס שהמריד נגדי את האצילים, עבור בפוּקֶה הנוכל שמעל באוצר הממלכה, וכלה בכל אותם תמהונים יַנסֶניסטים מפּוֹר רויאל, אך תמיד רחשתי לה חיבה. הדודן שלה, בּוּסי המנוח, הביא לי לפני כמה שנים אוסף קטן שהכין ממכתביה, אמר שאין כמוהם לצחוּת הסגנון." הוא השתעל במיאוס. "לא הספקתי לקרוא. אמור לי, מרקיז, מה שלום אחותך?"

לראשונה העזתי להרים את עיני ולהביט בו. נחרדתי למראה הפנים הזקנות והתאוותניות הללו, הנרקבות מתחת לאבקה הלבנה והוורדרדה; מקרוב היה בהן משהו מפלצתי. אולי משום שהתרגלתי לראותן תמיד חלקות ושלוות על מטבעות הזהב.

"היא שבורה, מלכי. אמי היתה כל חייה."

"אם שמעתי נכון, מדויק יותר לומר שהיא היתה כל חייה של אמך. עודנה יפה כשהיתה?"

"מלכי -"

"כמובן, כמובן. הן כולן כוחשות, יולדות, רופסות, קורסות. דע לך שהיתה פעם יפהפייה. דודנה של אמך, בּוּסי, קרא לה היפה בבנות צרפת, ולא היה רחוק מהאמת. אני זוכר שלפני נישואיה רקדה כאן כמה פעמים בבלטים המלכותיים. יחד איתי ועם כמה עלמות… אני הייתי הרועה, והן, הרועות…"

בעיניים החולות נדלק זיק, הקמטים נסוגו מהן לרגע. פניה של מדאם דה מנטנון התכרכמו, אולי משום ששלוש מאותן רועות – למעשה, כולן חוץ מאחותי – רעו את עדריהן גם במיטה המלכותית. לוזאן הוסיף ללטוש בי עיניים, פעורות מתדהמה על כבוד השיחה שנפל בחלקי.

"כינו אותה הלביאה, משום‑מה… מדמואזל דה סוויניה, לָה לִיוֹן… אה, אני נזכר! זה היה בגלל המשל ההוא שלָה פוֹנטֶן הקדיש לה, האריה המאוהב. כולם, כמובן, חשבו שהאריה הוא אני…" הוא גיחך, ואז הרצינו פניו. "אלא שאני לעולם לא הייתי מניח שיגזזו את ציפורני ויקהו את שיני, כפי שדרש אביה הערמומי של אותה יפהפייה, וכפי שהסכים לעשות אותו אריה שוטה. אריה שמוותר על כוחו ולו כקצה הציפורן, מגיע לו שייטרף על‑ידי הכלבים. וחוץ מזה, אחותך היתה יפהפייה, אבל קרה, סרבנית, גאוותנית. איך כתב עליה המשורר שלי, בֶּנסֶראד?

 

כפוית טובה! את הרקולס תִּרמָס בנעלהּ,

גם היפה שבמנחות – לא תקבלה;

לאוהב נאמן תניח לגווע,

אף לא תעניק לו מבט למרגוע;

הרגל נפסד, התנהגות מַכלימה -"

 

כאן השתתק במבוכה, כי נזכר בנסיבות. השלמתי אני:

 

"- שירשה העלמה הכבודה מאִמהּ."

 

והוספתי: "אולי, כמו האב שבמשל, גם האם הזו פחדה מאריות שמחזרים אחרי בתה."

לשמע הדברים האלה החווירה מדאם דה מנטנון, ופניו של לוזאן התעוו באימה. בהגייתם עברתי מן הסתם על תריסר מכללי החצר. אך רוחו של המלך היתה טובה עליו, והוא צחק: "הה, סוויניה שכמוך! גם אתה ירשת כמה דברים מאמך."

אחר‑כך חזר טקס ההשכבה למהלכו הרגיל, הכומר אמר את תפילת הערב, שר המלבושים ושני חדרנים הפשיטו את המלך מגלימותיו, וכל הנאספים נדחקו אל הדלתות בדממה, להוציא את הנסיכים והנסיכות וקומץ מקורבים נבחרים שנשארו ל"השכבה הקטנה" עד שיבחר המלך את בגדי יום המחר ויעלה על יצועו. לי הִקצו חדרון באגף רחוק של הארמון, שם שכבתי לישון בפחות הוד והדר.

בחצות הלילה העירו אותי דפיקות בהוּלות על הדלת. "מרקיז! מרקיז!" משרת האיץ בי לבוא אחריו, סירב לומר לאן. התלבשתי בחופזה; אצבעותי הסתבכו, הן לא היו מיומנות עוד בכל הקשרים והסרטים. המשרת עזר לי ברטינה ליישר את הפֵּיאה, ואז הוביל אותי דרך מסדרונות אפלוליים וגרמי מדרגות לולייניים אל מערכת של חדרים ורדרדים, אדמדמים, חדריה של אשה, ולפי הצלב הגדול מעל מיטת האפיריון והמזבח הקטן שנרות בוערים עליו – אשה יראת שמים. הוא קד בחופזה והשאיר אותי לבדי.

שקט שרר בחדר הזה. המיית הארמון, שגם בשעת לילה מאוחרת עוד רחשה כגלי הים, נשארה בחוץ. במשך כמה דקות הבטתי בהבהוב הנרות. אז נפתחה הדלת, וכשראיתי מי הנכנסת, נפלתי ארצה על ברכי. היא ניגשה ונגעה בסנטרי ביד עדינה.

"קום, אדוני. בנה של מדאם דה סוויניה אינו צריך לכרוע בפני. כידוע לך אני אשת המלך, אבל לא מלכת צרפת."

מדאם דה מַנטֶנוֹן לבשה שמלה כחולה כהה, ולצווארה ענדה רק ענק פנינים; שתי בנות‑לוויה עמדו מאחוריה, אך בהו בנקודה ערטילאית ונדמו כאילו אינן שומעות דבר. היא החוותה על כסא ורדרד, ליד האח, והתיישבה על כסא מולי. נדהמתי לראות דמעה בזווית עינה.

"אילו ידעת, מרקיז, כמה זכרונות צפו ועלו בי כששמעתי על מותה של אמך המסכנה! כבר שנים רבות לא ראיתי אותה. היא חדלה כמעט לגמרי להופיע בחצר. אינני זוכרת מתי בפעם האחרונה… דע לך, מרקיז, שלמרות שחדלנו להתראות, היא מעולם לא נמוגה ממחשבתי. מעת לעת המשכתי להתעניין בקורות אותה, ואז הייתי מהרהרת בכיוונים השונים כל‑כך שבהם כיוונה ההשגחה העליונה את חיי שתינו. הרי אנו בנות אותו הגיל. שתינו אהבנו בצעירותנו אותם דברים ואותם אנשים. כמה שעות מאושרות בילינו זו בחברת זו, בסלון של בעלי הראשון המנוח!"

להרף‑עין התחלפה התוגה השלווה של פניה בצחקוק עצבני, ומייד חזרה והתאחתה.

"אה, סקארוֹן המסכן!… אין יום שאיני נזכרת בחיוך איך היה יושב שם, בכסא המתגלגל הנצחי שלו, מקופל, הברכיים בבטן, הראש על הכתף, בין מדאם דה לפאייט והדוכס דה לָה רוֹשפוּקוֹ ומדמואזל דה סקוּדֶרי, ואמך היקרה… אה, כמה שכל, כמה רוח, כמה שנינות, כמה צחוק היו שם בסלון ההוא!…"

שוב כיערה עווית את פניה, זווית שפתה העליונה פירכסה קלות. הייתכן שהיא מתגעגעת, היא, אשתו של מלך השמש, למשורר הנכה, המצחיק והאומלל ההוא, שכל חייו היו מכאוב, שאפילו על מצבתו ביקש רק לא להפריע את מנוחתו, כי זה לו הלילה הראשון שהוא מצליח לישון שינה רצופה?

כדי להרגיע אותה אמרתי: "כן, ודאי, הוד מעלתך, אמי סיפרה לי רבות, ובערגה, על הימים ההם ועל הסלון המהולל של פּוֹל סְקארוֹן. תמיד התפעלה מן הנתיב הזוהר שבו העפלת מאז."

היא חייכה בהכרת‑תודה. "אני מצטערת כל‑כך," נאנחה, "שהיא לא פילסה נתיב שכזה גם לעצמה. האל הטוב יודע להיכן היתה מגיעה בחצר, עם יופיה, עם שנינותה, עם שמחת החיים שלה! כשאני מסתכלת על כל האווזות הפתיות, או הצפעוניות הארסיות, שמושכות בחוטי הממלכה, וחושבת איזו תועלת היתה צומחת לצרפת מאשה כמו אמך, אילו הקדישה את מרצה וחוכמתה לענייני ורסאי במקום לסיכול התככים העלובים של כל מיני פקידונים בפרובנס ובברטאן!"

"במחילה מהוד מעלתֵך, זה לא היה רק עניין של בחירה. הגורל רצה שלאמי יהיו כל הידידים הלא‑נכונים."

"אתה צודק, מרקיז, אבל אתה טועה טעות גמורה אם אתה חושב שזו היתה מהות העניין. גרועים בהרבה נודו מחסדו של המלך וזכו בו שוב. לא, מרקיז, אמך תמיד היתה שונה מכולן. לא היתה לה שום שאפתנות. ואם היתה, היא תוּעלה כל כולה להצלחתה של אחותך. היא אהבה את חיי החברה, אבל היתה מסוגלת גם לנטוש אותם בבת‑אחת, לעזוב את פריז ואת החצר, לפרוש לאחוזה שלה בברטאן ולשמוח שם בחלקה כאילו נולדה ביער."

עיניה תעו מעל ראשי. חיוך האיר את פניה, ולרגע ראיתי אותן שלוות, טבעיות, שמחות, כפי שזכרתי מן הימים שעוד הסתופפה בחוגהּ של אמי; אך כמעט מייד התמתחו והרצינו שוב.

"ומאז שאחותך היקרה עזבה את פריז ונסעה לפרובנס, התחולל באמך שינוי מוזר. היא המשיכה לבוא בחברה, לבקר בחצר במינון המתחייב, לפקוד את הסלונים, להתרועע עם ידידיה הרבים, שהיה לי הכבוד להימנות עימם, אבל נדמה היה כאילו עמוק בתוכה פרשה מהעולם, כאילו בעצם איננה נמצאת כאן עוד. היא היתה נכנסת לחדר, כולה חיוכים ושנינויות, אבל עיניה אדומות, לחייה נפוחות, ולקראת חצות היתה קמה פתאום, מתנצלת בחופזה, ממהרת הביתה… הרגשתי שהיא חיה במקום אחר ובאה רק לצפות בנו; שכל הערב שיחקנו על במה בשבילה; אני יודעת, זו תחושה לא הגיונית, איני יודעת להסביר אותה, לבטח דימיינתי, אבל כל מה שאני יכולה לומר הוא שלא רק אני דימיינתי." היא שלפה מקפלי שמלתה מניפה, והשיבה אוויר על פניה. "וחוץ מזה, אני חייבת לומר שהיא קצת עִייפה את כולם בדיבורים האינסופיים על בתה. אחותך היקרה היא מקסימה, תמיד הערצתי את יופיה ואת חוכמתה. אבל בסופו של ערב, נלאינו קצת לשמוע את שבחיה."

את זה בהחלט יכולתי להבין.

"האמת היא, מרקיז, שאמך יכלה לזהור בחצר, אבל אני שמחה שלא עשתה זאת. היא היתה גוזרת על עצמה אומללות. היה בה משהו שלא התאים לחיים האלה, לכל הקיום שלנו. הסלונים הקטנים שלה בפריז התאימו לה הרבה יותר. היא היתה חריפת שכל, אשה של שיחה כנה מנפש אל נפש: מה היתה עושה בעולם שכולו שטחיות וחנופה?" מבטן של שתי בנות‑הלוויה, שצף עד כה בבהייה סתומה, נח לראשונה על גבה של גבירתן. "כן, מרקיז, לפעמים קשה לי כאן, קשה מנשוא… רק אהבתי למלך הביאה אותי אל הפסגות הזוהרות האלה. כשהייתי אומנת לממזרים שהולידה לו מדאם דה מוֹנטֶספּאן, אהבתי אותם כאילו היו ילדי שלי. כש'מדמואזל' רצתה לשחרר את לוֹזאן מהכלא, אני זו שהכרחתי אותה למסור את נחלותיה לבן שגידלתי, לנסיכי האהוב. נלחמתי על ישועת נפשו של המלך נגד גבירתי ושאר הפילגשים הנתעבות, ושיכנעתי אותו לחזור בתשובה, עד שנישא לי כדי לא לחיות בחטא כמו שחי איתן." העפעף מעל עינה הימנית ניתר שלוש פעמים. "אבל נישואים כאלה אי‑אפשר להציג לעם. מחוץ לארמון אני רק מדאם דה מַנטֶנוֹן, ובארמון פנימה אני מלכה שנואה, כל החצרונים זוממים נגדי ומשמיצים אותי, טוענים שאני הופכת את המלך לאדוק מדי, שאני עוטה שחורים על ורסאי, שאני זו ששיכנעתי אותו לגרש את הפרוטסטנטים מצרפת. שקרים וכזבים, מרקיז, שקרים וכזבים!" קולה התרומם לכדי צווחה, ואז צנח באנחה. הנרות קלשו, פניה כהו ונאטמו תחת מסֵכַת הפּודרה העבה. האורלוגין השמיע צלצול צורם, יחיד. "השעה אחת! אנחנו חייבים לסיים. חבל שלא יכולנו לדבר עוד, כל‑כך רציתי להיזכר איתך באמך היקרה, ובימי נעורי, בטרם חנטו אותי בארמון הנורא הזה. כששמעתי שאתה נמצא בפריז הייתי מוכרחה לקרוא לך. איני יודעת מדוע נתקפתי עצבות שכזו… היה שלום, מרקיז."

עוד בטרם הספקתי לענות, נעלמה. שתי בנות‑הלוויה קדו לי בשתיקה וסגרו אחריהן את הדלת. עם שחר יצאתי חזרה לפריז, שמח שאיני נאלץ לחזות גם בטקס השכמת המלך, ככל אותם חצרונים אומללים.

כתבתי למרגריט שהחלטתי להמשיך בלא דיחוי בדרכי לפרובנס. וכך יצאתי למסע בן שלושת השבועות שכה הבעית את אמי בסכנותיו בכל פעם שעשתה אותו אחותי, וכה הרנין את ליבה כשהיטלטלה בו היא עצמה בדרכה לבקר אותה. לא עצרתי לבקר את קרובי משפחתנו בבורגונדי, שקעתי בתוך עצמי, לא דיברתי עם איש חוץ מהסייסים והעגלונים בפונדקים שבהם עצרתי לחניית הלילה. בחלוף הימים, בעודי רוכב ומצדדי שדות אינסופיים, קטנה דמות אמי והצטמצמה לממדי הגבירה שהיתה, בת‑אצולה אחת מִני רבות, עד שכמעט ונעלמה כנקודה קטנה בממלכת צרפת האדירה. מי יזכור אותה? האיכרים שחלפנו על פניהם בדהרה הביטו בי באותן עיניים אדישות כמו הפרות שלהם; אלה, אחת היא להם אם מושל לואי הארבעה‑עשר, החמישה‑עשר או העשרים, ומותה של מרקיזה פריזאית אצל בִּתה הרוזנת בפרובנס, חשוב בעיניהם כמותה של מלכה הודית אצל נסיכה היושבת בסין.

אך ערב אחד, כשהמחנק והצחנה בחדר האוכל של הפונדק הניסו אותי החוצה, לשבת עם העגלונים ליד מדורתם כמו בימי מסעותי בצבא, כשכבר התחלתי להתנמנם לזמזום שירתם הכבדה, פרצה לפתע אל החצר מרכבה שחורה, מניסה להקת אווזים ונבלמת רק כמה צעדים מאיתנו, בחריקת יצולים וצליפת מושכות. זו היתה מרכבת הדואר מפרובנס לפריז, שמצאה לה שם חנייה לרגע. שתי גברות ירדו ממנה, מתנודדות; הצעירה שבהן פרשה הצידה והקיאה; המבוגרת עזרה לה להשתחרר קצת ממחוכיה. שתיהן נראו כעומדות להתעלף מטלטלות הדרך ומבועתות מהדמויות הבלויות המתקבצות וחגות סביבן באפלה, עיניהן השיכורות מוארות בגיצי המדורה. הרכָּב נעלם. ניגשתי אליהן, הצגתי את עצמי והצעתי את עזרתי. הבת נאנחה בהקלה ואילו האם, חשכו פניה. "המרקיז דה סוויניה!" אמרה, "תנחומי, ידידי היקר! המרקיזה המסכנה, אמך, היתה אמורה לחזור יחד איתנו לפריז, והנה נשארה בפרובנס… ואולי כך רצה האל הטוב והמיטיב, שגם במותה תהיה ליד בתה, שהיתה כל חייה…"

לשמע השיחה יצא מן המרכבה שליח הדואר, שקודם לכן חשש להפקיר ללא השגחה את תיבת מכתביו היקרה. "אדוני המרקיז!" השתחווה, "אנא קבל את תנחומי, וגם את המכתב הזה, שנמצא בדרכו אליך." הוא הושיט לי מעטפה, ודימיתי לראות, בחשכה, שבזווית עינו נוצצת דמעה. – "אתה בוכה?" השתוממתי. "הכרת את אמי?" – "ומי מאיתנו שליחי הדואר לא הכיר את אמך המופלאה, אדוני המרקיז? כל מנהלי התחנות היו חבריה, דאגו שלא יהיה עיכוב קל שבקלים. הם לא היו ממיינים את מכתביה עם כל השאר אלא מעבירים אותם היישר משק דואר אחד לאחר, שימשיכו בדרכם… וגם איתנו השליחים היתה מואילה לדבר. היזהרו, היתה אומרת לנו, היזהרו, אתם נושאים את אוצרותי היקרים ביותר, את מכתביה של בתי אלי, חִשבו עליהם כאילו אתם נושאים חתיכה מליבי בתיבה הזו שלכם, די שמכתב אחד ממנה יתעכב ודעתי נטרפת עלי מדאגה, ואם יאבד – אבדתי אני. כך היתה אומרת לנו. ועוד היתה אומרת, אני אסירת תודה לכם, אתם הגיבורים האלמונים, שבנאמנותכם דוהרים יומם ולילה מקצה צרפת אל קצֵהָּ, להביא לי את אהבתה של זו שאהבה נפשי, ולהחזיר את אהבתי אליה… באלה המילים, אדוני המרקיז, אתה ודאי מזהה אותן… כמה נפלאה המחשבה, היתה מחייכת, שבכל רגע ורגע מכתב או שניים בכתב‑ידי נמצאים בדרך לפרובנס, וכמספר הזה בכתב‑ידה ממהרים בכיוון ההפוך! ועוד אמרה לי פעם, כשהתלוותה אלי בכרכרה הזו ממש, שמלכנו, לואי הארבעה‑עשר, בחסד האל, לא על כיבושיו ועל ארמונותיו הוא ראוי לתהילה, כי כיבושים וארמונות יש לכל המלכים – סלח לי, אדוני המרקיז, איני מזלזל חלילה במלכות, אלה מילותיה של אמך, אחת לאחת – אלא על שירות הדואר שייסד, כי המצאה מעולה ומועילה שכזו אין באף ממלכה אחרת, לא בארצות הנוצרים ולא בארצות הכופרים. ואני מעז לומר, אדוני המרקיז, שאני מסכים איתה לגמרי! שמונים ושמונה תחנות, רק מפריז עד אֶקס שבפרובנס! לוחות זמנים, ותעריפים, וצו מלכותי שפותח בפנינו את שערי הערים, ביום ובלילה! האם יש דבר שכזה בכל אירופה? ואויבינו הרבים, ימח שמם, עוד תלויים בחסדיהם של שליחים לעת מצוא, כפי שהיינו אנחנו לפני שלושים שנה. סלח לי, אדוני המרקיז, לשוני השתחררה, אני מלהג, ואתה ודאי עייף, אלא שרוב האנשים אינם מעריכים די את שירות הדואר. פשוטי העם ממילא אינם יכולים להרשות לעצמם את דמי המשלוח, והאצילים, במחילתך, רגילים שמשאלותיהם מתמלאות מעצמן. ואילו אמך ידעה שאושרה תלוי בלוחות הזמנים שלנו, בתחנות ובסוסים ובשליחים, וידעה להכיר לנו תודה. יאמץ האל את נשמתה! ואולי יואיל וירומם אותה לדרגת קדוֹשה, הקדושה הפטרונית של שליחי הדואר, כי לכל המקצועות יש קדושים, לאורגים יש את ז'נבייב הקדושה, ולנגרים את יוסף הקדוש, ולבנאים יש אפילו שניים, גם את פטרוס הקדוש וגם את תומס הקדוש, אבל לנו, ככל הידוע לי, אין שום קדוש פטרון, המקצוע שלנו עוד חדש מדי. ואם מגיע לדואר קדוש משלו, מי מתאים יותר מהמרקיזה דה סוויניה?"

הגשם נחלש, הגברות חשו בטוב, והמרכבה יכלה להמשיך בדרכה לעיר הסמוכה. המכתב, שרק במקרה לא המשיך על פני בדרכו לפריז, היה מאחותי. היא כתבה שהיא מקווה שעוד לא יצאתי לדרך, שעלי לדחות את נסיעתי, שכן הרוזן נאלץ לצאת בדחיפות לסיור במרסיי, בפקודה מלכותית שאינה סובלת דיחוי, והיא אינה יכולה שלא ללוותו לשם במצבו, הוא חלש, חולה, מדוכא, שוב הזכירה שני גדמי עצים שנפלו זה על זה בסערה, ופתאום הבנתי שהיא באמת אוהבת את האיש הזה, את בעלה, הרוזן האפרורי, אהבה שאמי התעקשה כל חייה לבטל בזלזול, להתעלם מעצם אפשרותה, אולי משום שהיא עצמה לא היתה מסוגלת לאהבה שכזו, אהבת אשה לבעלה, אהבת אשה לגבר; פתאום הבנתי שכל השנים הללו בפרובינציה, כל הלידות וההפלות, החובות המתישות של אשת‑מושל והדאגות הכספיות הנלוות למעמד היקר הזה, וכל זה תחת המכבש התמידי של אהבת אמי, לא גרמו לה למאוס ברוזן דה גריניאן אלא דווקא לדבוק בו בלי לחשוב עוד, כאילו באמת הִתעָצוּ והיכו שורשים כשני אורנים על הגבעה שלהם בפרובנס. והמחשבה הזו מילאה אותי הוקרה אליה, אל אחותי הקרירה והמרוחקת, חיבה רכה שאיני זוכר מתי חשתי כלפיה.

על כל פנים, כבר נמצאתי מרחק ימים ספורים מגריניאן, ולא היה טעם לשוב לאחור. הדרום והקיץ היו קרובים, ברכיבתי עברתי על‑פני עצי דובדבן כורעים תחת עומס הפרי, הצרפתית שבפי האיכרים והפונדקאים הלכה והתמתקה כדבש שבכוורות הרבות, התחספסה כטרשים העטורים טימין ורוזמרין, הצטחקה בסיומות איטלקיות מסולסלות, התחלפה בשפה הפרובנסאלית היפה, ובוקר אחד ראיתי את הטירה מתנוססת נשגבת על ראש הגבעה, גבוה מעל שדות השיבולים הזהובות.

עוד לפני שנחתי מתלאות הדרך ירדתי מן הטירה אל הקפֶּלה הקטנה שעל צלע הגבעה, לבכות על קבר אמי. לא הצלחתי לבכות. עמדתי כאוויל מול המצבה הטרייה, מול שמה המסותת באותיות חדות שטרם כורסמו, מארי דה רבּוּטֶן‑שַנטַל, המרקיזה דה סוויניה, ולא חשתי שהיא נמצאת שם באיזה אופן שהוא. לא שבתי לשם עוד.

להוציא כמה שומרים, משרתים וגננים, הטירה הגדולה היתה שוממה. חצרו הקטנה של המושל התלוותה אליו ואל אשתו במסעם למרסיי. אמרו לי שישובו בעוד שבוע. לא הצטערתי. הייתי זקוק למנוחה.

עד שאתרגל לחומו של הדרום, נשארתי בין כותלי האבן העבים והקרירים; רק עם שחר ועם שקיעה הייתי עולה אל הסוללה ומשקיף אל השדות, הגבעות וההרים המוורידים במרחק. שוטטתי באולמות השוממים, בחדרים; במבט ראשון הם היו מרהיבים, אך מקרוב ניכרה בהם הזנחה, חסכנות בהוצאות התחזוקה, הווילונות ובדי הריפוד היו בלויים, כמעט קרועים; זו היתה בעצם טירה של משפחה מרוששת.

ביום השני או השלישי תעיתי אל הקיטון הצמוד לחדרה של אחותי, שבמגדל המזרחי של הטירה. שידה גדולה עמדה שם; בלי לחשוב, פתחתי את אחת המגירות. כמו בחדרה של אמי בקרנבלֶה, שוב נשפכה ארצה ערימת מכתבים. זיהיתי מייד את כתב‑ידה השוצף של אמי, שכיסה את הניירות בסערה של דיו, אשד סואן של אותיות חדות, נחפזות להתחבר זו לזו, יוצרות מערבולות מילים שכמעט לא ניתנות לפענוח. פתחתי עוד מגירה, ועוד אחת, כולן היו מלאות מכתבים. זו היתה השידה התאומה לזו שבקרנבלה, המכתבים ששם ענו על אלה שכאן, ואלה שכאן לאלה ששם, בשיחה בלתי פוסקת.

תחילה נרתעתי מלפתוח אותם. אחר‑כך אמרתי לעצמי שממילא אין לי שום דבר אחר לעשות כאן עד שישובו אחותי והרוזן בעוד שבוע. החותמות שעל המכתבים נשברו מזמן, ומלכתחילה לא נועד תוכנם להישמר בסוד. הן אחותי נהגה להקריא אותם לחברותיה. אני זוכר שאמי התרעמה שדברי שנינותה ואהבתה מתבזבזים על אוזניים פרובינציאליות שוודאי אינן מסוגלות להבינם, בעוד שמכתביה של אחותי מוקראים למשובחות באוזני צרפת. מדוע אם כן לא אקרא בהם אני?

התחלתי לפתוח מגירה אחר מגירה, בשיטתיות. בתחילה רק מניתי את הדפים, בדקתי תאריכים, ניסיתי להתמצא קצת, אבל די היה ברפרוף על סופי המכתבים, שקפצו לעיני בלי משים, כדי שאבין שהאהבה לאחותי, שחשבתי שאני יודע כמה היא גדולה, עצומה עוד שבעתיים ממה שחשבתי, מטורפת מכל מה שדימיינתי. צללתי בים הדיוֹ הזה, ים האהבה הסוער סביבי באלפי דפים, עדיין גועש רבע מאה אחרי שנפרדו לראשונה, עד שהרגשתי שאיני יכול עוד לנשום –

…היי שלום, ילדתי, אל תדאגי לבריאותי, אמשיך לחיות כדי לאהוב אותך, כל חיי הם קודש לעיסוק הזה, ולכל האושר ולכל הכאב, ולכל השמחות ולכל החרדות, ולכל הרגשות שהתשוקה הזו יכולה לעורר בי… היי שלום, ילדתי היקרה לי עד מאוד. אני שלך כל כולי, בכל מאודי, עד שאיני יכולה להוסיף עוד דבר. הרשי לי לנשק את לחייך היפות ולחבק אותך בערגה, גם אם זה גורם לי לבכות… היי שלום, יקרה ואהובה שלי. אני אוהבת אותך בערגה אינסופית. את יקרה לי באינספור מקומות. כל כולי דאגה לך ולבריאותך. חיבה טבעית ואמיתית כמו זו שאני חשה אלייך לא נראתה מעולם… היי שלום, ילדתי. אלוהים! הייתכן שנפלת? אינך אומרת לי דבר. את חסה עלי, אך אויה, גבולות דאגתי הם גבולות דמיוני. הרופא הזה מפחיד אותי. מה הוא עושה בגריניאן? ואת אינך מעיזה להזיז יד או רגל! אין מנוח כשאוהבים… היי שלום, חמדתי, יפתי האהובה מכול; את יודעת שכולי רק שלך, ובזה רב חלקה של נטיית הלב מחלקה של אהבת האם… היי שלום, חמודה קטנה ויקרה לי מכול. אהביני, ואל תסתירי ממני אוצר כה יקר. אל תחששי שמא האהבה שאני חשה אלייך תכאיב לי; היא כל חיי…

 

עד שעה מאוחרת פתחתי באקראי את המגירות, קראתי את סופי המכתבים, ואת תחילותיהם, וכל מיני פסקאות שקפצו לעיני, אך לבסוף הבנתי שאיני מבין דבר, וששְחייה חסרת‑כיוון שכזו, בהנפת זרועות אנה ואנה, רק תטביע אותי במצולות הסערה.

החזרתי אפוא את המכתבים למגירות השידה, והלכתי לחדרי לנסות לישון. כמובן שלא עצמתי עין. חשבתי על ההתכתבות הזו, שבמשך השנים ראיתי רק פירורים ממנה, מכתב פה מכתב שם, או שמעתי עליה מפי אחרים, והנה היא מונחת בהישג ידי, מסודרת לפי תאריכים, מיום שנסעה אחותי לראשונה לפרובנס ועד שבאה אמי לבקרה כאן בפעם האחרונה. אהבתה של אמי לאחותי לא נסתרה מעיני כמובן – אמי גם לא ניסתה להסתיר – ובכל זאת, לראותה כך, כתובה על הנייר במילים בורקות ובמשפטים מכונפים, היה עניין אחר.

 

…היי שלום, חמדתי, אהובתי; אני מאמינה שאת אוהבת אותי, ואמשיך להאמין ככל שתתני לי: כי בלי האמונה הזו, איך אוכל לחיות?… היי שלום, יקרה שלי, אהובה שלי. אינך חושבת שכבר זמן רב מדי איננו יחד? הכאב הזה מייסר אותי כל‑כך שלא הייתי יכולה לשאתו, אלמלא אהבתי כל‑כך לאהבך, עם כל המכאובים המתלווים לכך… היי שלום, ילדתי היקרה. אני מנשקת אותך ברוך, ואוהבת אותך אהבה עזה כל‑כך שאיני חושבת שתיתכן עזה ממנה. אם חפץ מישהו בידידותי, יהיה עליו להסתפק בכך שאוהב אותו רק במידה שאני אוהבת את דיוקנך…

 

שבוע עמד לרשותי עד שיחזרו אחותי ובעלה ממסעם למרסיי. החלטתי להתחיל מההתחלה. כשרק נפל סדק אור מבין חרכי הווילון על הרצפה, קמתי מהמיטה, התלבשתי בלי להעיר משרת שיעזור לי, ופסעתי חרש במסדרונות הטירה הריקים אל חדרה של אחותי.

אני עומד, אם כן, בהתחלה, או ליתר דיוק יושב מולה, מול המכתב הראשון שכתבה אמי לבתה למחרת פרידתן הראשונה.

השישה בפברואר, 1671.

 

בת, אהובה מאת ניר רצ'קובסקי, הוצ' ידיעות ספרים, סדרת ליריקה, שנת 2013, 334 עמודים

 

 

 


*  "מדמואזל" הוא השם שניתן בחצר המלוכה הצרפתית לבתם של "מסיה", אחי המלך, ו"מדאם" אשתו. כאן מדובר על בת‑אחיו של לואי ה‑13, המלך הקודם; כדי להבדילה מבת‑אחיו של המלך הנוכחי, נקראה גם "גראנד מדמואזל".

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.