ארץ החלומות ירוסאלם של נגוסה מטקו / זיכרונותיו של ילד יהודי מאתיופיה שעלה לארץ בגיל 11

| 19/12/2016 | 0 Comments

ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים מאת נגוסה מטקו

ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים מאת נגוסה מטקו

לאחרונה יצא לאור הספר "ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים" שהוא סיפור זיכרונותיו של נֶגוּסֶה מֶטֶקוּ, שבגיל 8 הוא עזב את כפר הולדתו. במבט פיוטי, תמים, מרגש ונוקב של ילד הוא מתאר את חוויותיו וקורות משפחתו בכפר קטן סמוך לגבול סודן ובדרך הפתלתלה עד לעיר הבירה אדיס אבבה, בה המתין כשלוש שנים לעלייתו לארץ ישראל.

 

 

 

נגוסה מטקו (26) נולד באתיופיה בכפר שָאשגֶה. בגיל 11 עלה לארץ. למד בישיבה תיכונית בעמק יזרעאל ואחר כך שירת חמש שנים בצה"ל. גר בחיפה עם אימו אבבה, אחיו טגניה ואחותו הקטנה טג'טו. עובד כנהג משאית. "אני אוהב לקרוא ספרי פרוזה וסופרים שאהבתי במיוחד הם: טולסטוי, בלזק, סול בלו, וקואלו שממנו קיבלתי השראה לכתוב את ספרי".

 

"אנחנו עולים לירוסאלם?" קראתי. מיד זלגו דמעות מעיניה של אימי וגם אצלי הן נחפזו לבוא, אולם דחיתי אותן ללילה.  אבי היה כבן שבעים שנה וכולם ידעו שהוא לא יעמוד במסע הקשה הזה אל ירוסאלם. פניו הביעו עצב. הוא רצה לומר משהו, אך דחה אותו בהינף יד. בפעם השנייה ניסה להתגבר ומלמל כשדמעות חונקות את גרונו: "בני, כמו שאתם מבינים איני קל רגליים כמוכם. זקן אני, לכן לא אוכל לעלות עמכם" (מתוך הספר).

 

הספר שיצא בהוצאת אוריון, נכתב לא רק כדי לספר סיפור אישי. קהל הקוראים הישראלי יודע מעט על קורותיה של העדה האתיופית הגדולה החיה בישראל, ומה שידוע הוא לפעמים שגוי. רובם באו מכפרים מבודדים ועברו מסע הדומה למסעו של המחבר השואף שהקהל הישראלי יכיר את בני אתיופיה ומייחל ליצור הזדהות ולקרב לבבות.

 

נגוסה מטקו

נגוסה מטקו

נגוסה מטקו מספר: "אימי מעולם לא למדה היסטוריה והיא איננה יודעת קרוא וכתוב, אף על פי כן היא סיפרה לי רבות על איזושהי ארץ חלומות עד כי אפשר היה לחשוב שהיא כבר ביקרה שם. אותי כמובן העסיקה השאלה מה יש שם באותה ארץ חלומות שכאשר היו אומרים את שמה, ירוסאלם, מיד הוּצפתי בדמעות. אם היא כל כך חשובה לנו, מדוע איננו הולכים אליה? כמו שאנו הולכים אל השוק?

"פעם אמר לי אבי הקשיש: "כולנו חולמים חלומות, אך לא כולם מגשימים חלומות". אז לא הבנתי שלהגיע לארץ ישראל זה לא כמו הליכה לשוק או לכפר הסמוך. יום אחד חזרתי מהמרעה ואמי הודיעה לי שאנחנו צריכים למכור את הבית והפרות, לארוז חפצים ולהגיע לאדיס אבבה העיר הגדולה, ומשם – לירושלים. הייתי מאושר עד לב השמיים. סוף סוף אראה את ארץ החלומות שכל ילד יהודי באתיופיה חולם להגיע אליה. צריך להבין: באתיופיה, ילד יהודי נולד כדי להגיע לארץ ישראל. ממש כך. הבנתי שאני לא אראה יותר את הכפר שבו נולדתי וגדלתי, אני עוזב את השדות הירוקים שהייתי יוצא אליהם לרעות את הפרות מבוקר ועד ערב (מגיל 7 כבר הייתי רועה צאן, שזו אחריות גדולה). אני נפרד מנוף ילדותי. מעכשיו אצא למסע ארוך ומפרך שאינני יודע איך ומתי יסתיים, ואכן זה בכלל לא היה פשוט. על כל מה שעבר עליי והייתי עֵד לו – כתבתי בספר".

 

האם דיברו על יהדות במשפחה ועל ישראל? "ידעתי שאני יהודי אבל לא התנהגתי באופן גלוי כיהודי כי בכפר גרו גם נוצרים ונזהרנו לא למשוך תשומת לב. אני זוכר שבכל פעם שעברו חסידות בשמים, קראנו לעברן: "חסידה, חסידה, מה שלום ירוסאלם?" הבנה עמוקה יותר על יהדותי התעוררה בי רק אחרי שהגיע מכתב מסבתי באדיס אבבה שבו ביקשה שנבוא אליה. היא כתבה שהיא רוצה לעלות לירוסאלם ועודדה את אמי להצטרף אליה. רק אז אימי סיפרה לנו על ירוסאלם והרגשנו כמו בשורה גדולה של גאולה".

מהו הזיכרון או הזיכרונות החזקים שלך מילדותך עד גיל 8? "אני זוכר את לימודַיי בכיתה א. למדתי בבית ספר שהיה בו יחס קשוח עם משמעת. אחרי שנה אחת בלבד אבי החליט להוציא אותי מבית הספר כי רצה שאֶעבוד ואֶעזור לו לרעות את הבקר. הייתי בסך-הכול בן 7, 8, וכבר עמדתי באחריות גדולה והרגשתי שסומכים עליי שאדאג לַבקר ואצליח לרעות אותו כמו גדול. התבגרתי מהר. הייתי ילד אחראי, אך גם שובב ושמח. למשל, כששמרתי על השדה של אבא, השתמשתי בכַּף קֶלָע כדי להבריח קופים שבאו לאכול מהגידולים בשדה. אהבתי גם לשחק עם חברַיי באבנים וכפתורים ובדברים פשוטים מהטבע, וגם לשחות בנהר". 

נגוסה מטקו מימין ובני משפחתו (מתוך האלבום המשפחתי)

נגוסה מטקו מימין ובני משפחתו (מתוך האלבום המשפחתי)

איך קיבלת את השינוי, המעבר, ומה הסבירו לך? איך מקבל ילד בגיל כזה את כל השינויים? "היו לי רגשות מעורבים לשינויים. מצד אחד הייתה שמחה גדולה כי חיכינו לעלות לארץ, ומצד שני היה עצב של עזיבת מקום מוּכר שקשור בחוויות ילדות נעימות. היה גם פחד מפני שידענו שיש שודדים בדרכים וסכנות ודאגתי ממה שצפוי לנו בדרך. השינויים בשבילי היו בהחלט לא קלים. החלק הקשה ביותר היה השיחה עם אבא. אבי היה מבוגר מאוד והוא אמר לנו שלא יוכל לעלות איתנו כי לא יצליח לעשות את הדרך הארוכה בגילו המתקדם. זמן קצר אחרי שהחלטנו לעלות לארץ, הוא חלה ונפטר. הפרֵידה שלי היא גם מאבי ולא רק מהכפר".    

איך השפיע עליך ועל בני משפחתך השינוי של המעבר מהחיים באתיופיה לחיים במקום החדש בארץ? "יש הרבה שינויים וכל שינוי השפיע בדרכו לטוב ולרע, אבל השינוי המהותי והמשמעותי ביותר היה המעבר מהכפר ומהמרחבים שמסביב לכפר אל חיים צפופים בעיר גדולה. אורח החיים שלנו בכפר התבסס על ניהול עצמי של המשק, על ייצור עצמי של מזון. היו לנו שדות מרעה ומרחב פתוח ועכשיו היינו צריכים להתרגל לחיים בעיר בבית קומות, לחוקים ולמשמעת ולמס הכנסה… אנחנו מרגישים מפוקחים".

סַפר על המקום שגרת בו בילדותך. האם התגוררו בו יהודים נוספים? איך חגגתם חגים ומועדים? "גרתי בכפר בשם שָאשְגֶה. חיו בו כ-50 משפחות יהודיות. גרנו בבתים שנקראים טוּקוּלים – מבנים עגולים בצורת פירמידה בעלי גג עשוי קש. הבתים היו קרובים זה לזה. את הכפר חצה נהר שבקיץ היה יבש וניתן היה לחצותו. מעבר לנהר וגם מסביב לכפר גרו נוצרים. בכפר לא חגגנו חגים יהודיים כי לא רצינו למשוך תשומת לב, אך בתודעת כולם הייתה המחשבה שכל מעשינו הם לשם שמיים והייתה בליבנו אהבה רבה לירוסאלם. לעומת זאת בעיר הגדולה אדיס אבבה חגגנו את חג הסיגְד. זהו חג בהשראת עזרא ונחמיה שבו מתכנסים כולם בעַצֶרת עם המונית. סיפרתי על כך בספרי".

מה הייתה ירושלים בשבילכם (אז, באתיופיה)? "ירושלים בשביל היהודים באתיופיה היא עצם הקיום שלהם. כל מה שאנשים עשו נעשה לכבוד ירושלים. כל יום קיווינו להיות בירושלים עד כדי כך שהעולים הראשונים שעזבו את הכפרים שלהם, השאירו את שדותיהם מלאים יבול ואת הבקר ואת בתיהם מאחור. הם לא מכרו דבר כדי לא להתעכב להגיע לירושלים. תחושת הגאולה הייתה עזה כמו אחרי רעידת אדמה ששולחת גלים שהולכים ומתרחבים למרחקים. הייתה התרגשות לקראת ירושלים. אנשים עזבו ברצון כי ידעו שהם עוזבים לכבוד ירושלים. ירושלים הייתה כל עולמם. הם תיארו אותה כגן עדן עלי אדמות, מקום של שפע וברכה".

מה אתה מעוניין שהקורא הישראלי ייקח מהספר ומהקריאה בו? "הרבה בארץ חושבים שהעולים מאתיופיה באו עקב איזושהי מצוקה או בגלל רעב. אין זה נכון כלל.  עלינו לארץ בזכות ולא בחסד, בזכות היותנו יהודים כמוכם. הרי רוב היהודים בארץ היו פעם עולים כמונו. רצינו לממש את זכותנו לעלות לארץ כיהודים כמו שאתם מימשתם את זכותכם ועליתם לארץ. אני מעוניין שהקורא הישראלי יכיר את תרבותנו, שהספר יקרב לבבות, ימנע ניכור ודעות קדומות ויצור הזדהות עם קורות העדה האתיופית".

מה אתה מעוניין שהקורא יוצא העדה האתיופית ייקח מהקריאה בספר? באילו זיכרונות הוא ייתקל בספר? "הקורא בן העדה האתיופית שעלה כמוני בגיל צעיר לארץ, יכול להזדהות עם הסיפור ולראות את עצמו עובר באותן תחנות שאני עברתי ולחוות חוויות דומות. צעיר כזה יקבל חיזוק להרגשותיו וישמח שיש להן ביטוי בספרי. הילדים בני העדה האתיופית שכבר נולדו או גדלו בארץ יוכלו ללמוד על הדרך שעשו הוריהם ומשפחתם וילמדו על תרבותה של העדה שלהם – עדה המכבדת את זקניה".

קברים בצידי הדרך

"לייהו פשט בזריזות את בגדיו ונכנס למים. תחילה שלח את רגליו לאמוד את עומקם, אך רגליו נתקלו בבוץ טובעני. הוא התקשה ללכת במים והתחיל לשחות לעבר הילד. רוח קלילה הניעה מעט את גופת הילד וסייעה ללייהו לתפוס אותו. הוא אחז בגופה בידו השמאלית והחל לגרור אותה כשהוא שוחה בעזרת ידו הימנית עד שהגיע לשפת האגם. גופת הילד הייתה כבדה, והזקן סייע לו בעדינות רבה למשוך אותה החוצה מן אגם הבוץ. הם הניחו אותו על פני האדמה. שש שעות לפחות שהה הילד באגם, וכל איבריו התנפחו מאוד. שניהם הסכימו שהילד מת. לייהו סייע לזקן לעטוף את גופת הילד ביריעת בד מבגדי הזקן. לייהו חכך בדעתו מי משניהם יבשר להורי הילד כי בנם מת" (מתוך הספר).

"בכל פעם כאשר אני קורא את הפסקה הזאת אני חש צמרמורת, ואף בא לידי דמעות כי אני יודע שזהו סיפור אמיתי שאופייני לעולים רבים.  אימי סיפרה לי שכמעט שאין עולה יוצא אתיופיה שלא שַכל מישהו מבני משפחתו. אותם יהודים שהלכו במדבר בסודן להגשים חלום, לא תיארו לעצמם שמישהו מביניהם לא יזכה להגשים את חלומו".

"השאיפה שלי שצעירים שיקראו את הספר, יתחילו להתעניין בסיפור של הוריהם, דבר שגם יעודד אותם להעלות על הכתב את סיפורם שלהם. למרות שלכל משפחה יש את מסלולה הפרטי, עברנו בעיקרון כמעט אותה דרך. אני רוצה שספרי יעורר סקרנות. גם אם הם לא יעלו את סיפור משפחתם על הכתב, הרי מה שכתבתי בספרי יישאר להם זיכרון ממשפחתם ומחבריהם, ובנוסף – יחושו גאווה בעדתם".

נגוסה מטקו מסכם: "היה לי חלום על ארץ אגדית שאנשיה טובים משאר בני האדם. המציאות שנתקלתי בה בארץ טפחה על פניי: לא ארץ זבת חלב ודבש ורבים מאנשיה אינם מסבירי פנים. זקני ובני העדה האתיופית חֹווים אפליה. לפעמים אני חש זר בארץ – זר ומנוכר בארץ שהייתה חלום ילדותי. היינו בגלות, כמו רוב היהודים, ועלינו לארץ אבותינו בדיוק כמו שאר העולים שבאו בכל שנות קיומה. ירושלים מעולם לא אמרה: "אינני אוהבת ואיני רוצה שחורים בקרבי". מי היה מאמין שאמצא את עצמי מפגין ברחובותיה של ארץ חלומותיי למען יכירו בזכותי לחיות כיהודי שווה זכויות, למען יחס הוגן וצודק מצד החברה הישראלית? מי היה מאמין שחברַֹיי יספגו מכות נמרצות משוטרים יהודים?  בכל פעם שבני העדה האתיופית, ש"היו פעם שקטים ונחמדים" יוצאים להשמיע את קולם בראש חוצות – מיד נזעקים להקים עוד ועדה ועוד עמותה, כאילו זה מה שימנע את היחס המשפיל שאנו חווים.  אני תקווה שהחברה הישראלית תתעשת ותראה אותנו כשאר בני הארץ. על בני עדתי להביט קדימה ולשאוף להגשים את עצמם. יש בקרבנו אנשים צעירים ומוכשרים שצריכים ליטול יוזמה ולהיות דוגמא לכולם. עלינו לעשות למען עצמנו ולא לחכות שאחרים יעשו בשבילנו. אז ישתנה יחס החברה כלפינו, ויתגשם חלום הילדות של כולנו".

 

ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים מאת נגוסה מטקו. הוצאת הספרים אוריון, שנת 2016, 125 עמודים


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , ,

Category: דף הבית פרוזה, ספרות נוער, ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *