הגיבן מנוטרדאם מאת ויקטור הוגו / תרגום מלא ומדויק לאחד הרומנים הגדולים של התקופה הרומנטית

| 05/05/2013 | 0 Comments

הגיבן מנוטרדאם מאת ויקטור הוגו

הגיבן מנוטרדאם מאת ויקטור הוגו

ב-22 במאי יחול יום השנה למותו של מי שנחשב לגדול הסופרים הצרפתיים של כל הזמנים, ויקטור הוגו. בימים אלה רואה אור תרגום מלא ומדויק לרומן הגדול הראשון שלו ואחד הרומנים הגדולים של התקופה הרומנטית, 'הגיבן מנוטרדאם'. הספר ראה אור ב- 1831, זכה מיד להצלחה ולעיבודים רבים, הפך לקלאסיקה והסעיר דורות רבים של קוראים בעלילה המרתקת שבמרכזה קתדרלת נוטרדאם המפורסמת.

עלילת הספר: בקתדרלה מתגוררים כומר קתולי נוקשה וחמור סבר בשם קלוד פרולו ובן חסותו קוואזימודו – גיבן מעוות וחירש שמצלצל בפעמוני הכנסייה. צוענייה יפהפיה בשם אזמרלדה נוהגת לחולל עם העז שלה מול הקתדרלה. היא מאוהבת בקצין צעיר בשם פבוס אך נאלצת להינשא לגרנגואר. כאשר מואשם קוואזימודו בניסיון חטיפתה של אזמרלדה, נגזרים עליו עינויים לעיני ההמון, ומי שבאה להושיט לו יד היא לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה, שמציפה את לבו באהבה. הכומר פרולו, שאף הוא מאוהב באזמרלדה, מנסה להתגבר על ייסורי אהבתו וקנאתו על ידי תכנית מרושעת שתוביל להתפתחות הטרגית של הרומן.

את הגיבן מנוטרדאם, סיפור אפּי רווי יופי ועצב, שמתאר את הסבל האנושי בעוצמה ובחמלה, כתב ויקטור הוגו לאחר שגילה במקרה כתובת ביוונית במגדל הפעמונים, שפרושה "צורך/הכרחי", והיה סקרן לדעת מי חרט את הכתובת. מטרתו של הוגו בכתיבת הספר הייתה להציג את מכמניה של הקתדרלה לציבור הרחב, אחרי החורבן שנערך בה ע"י ההמון בימי המהפכה הצרפתית, אשר ראה בה את סמל השלטון. 

הוגו, שהיה גם מעורב בפוליטיקה, האמין כל חייו בחופש ובצדק, ועבודתו הספרותית קושרת את האמנות אל הפוליטיקה, ביקש לעורר בספר זה תקווה בלב העניים והסובלים ולהבטיח להם חיים יפים וצודקים. הוגו הפך לדמות נערצת בזכות תרומתו לשימור הדמוקרטיה בצרפת. מותו, ב-22 במאי 1885, עורר אבל לאומי גדול; למעלה משני מיליון בני אדם השתתפו בתהלוכת הלווייתו בפריז משער הניצחון עד למקום קבורתו בפנתיאון.

ספר ראשון / פרק א׳: האולם הגדול

היום לפני שלוש מאות ארבעים ושמונה שנים, שישה חודשים ותשעה-עשר ימים, התעוררו הפריזאים לשאון צלצולם של כל פעמוני פריז העתיקה על שלושת מובלעותיה: הסיטֶה, האוניברסיטה והקריה.

אבל היום ההוא, שישה בינואר 1482, לא הותיר חותם בדפי ההיסטוריה. שום אות ראוי לציון לא נרשם באירוע שעורר מתרדמתם, עם שחר, את פעמוני פריז ותושביה. לא היתה זו מתקפה של אנשי פּיקַרדי או בּוּרגוֹנדי, לא תהלוכה שנשאה עצמות קדוש, לא מרד סטודנטים בכרמי לאס, לא ביקור של אדוננו הנורא מכול, הוד מעלתו המלך, ואף לא טקס תלייה נאֶה של שודדים ושודדות בפאלה דה ז'וסטיס, הוא היכל המשפט. גם לא אותו מחזה שהיה שכיח כל כך במאה החמש-עשרה, של שגריר בבגדי זהב עטורי נוצות. לא עברו יומיים מאז נכנסו בשערי פריז שגרירי פלנדריה, שהופקדו על סיכום פרטי הנישואים של יורש העצר למַרְגָרֵטָה מפלנדריה, למגינת לבו של הוד מעלתו הקרדינל דה בּוּרבּוֹן, שכדי לרצות את המלך נאלץ לארח את החבורה הנכבדה של הפלֵמים הבּהֵמיים בסבר פנים יפות, ולשעשע אותם במחזה מוסר, סאטירה ופארסה בטוב טעם באחוזת בורבון שלו, שעה שגשם זלעפות ניתך על השטיחים הנפלאים מחוץ לדלתו.

יום השישה בינואר ש"הסעיר את פריז כולה", לדברי ז׳אן דֶה טְרוּאָה, היה יום של חגיגה כפולה, שכן מקדמת דנא צוינו בו צמד המועדים חג ההתגלות וחג השוטים.

ביום ההוא תוכננו מדורה חגיגית בכיכר גְרֵב, הצבת "עמוד מאי" בכנסיית דֶה בְּראק ומחזה מוסר בבית המשפט. מי שבישרו על כך ביום האתמול, בתרועות חצוצרה בראש חוצות, היו אנשיו של מושל העיר במעילי קטיפה סגולים וצלבים לבנים גדולים על החזה.

באותו בוקר, אם כן, התקבצו בהמוניהם בורגנים ובורגניות מכל קצוות העיר, נעלו על בריח את חנויותיהם ובתיהם, ובאו לשלושת המקומות שהזכרנו. איש-איש בחר לו יעד, מי למדורת החג, מי אל עמוד מאי ומי למחזה המוסר. יש לציין לזכות שכלם הישר של בטלני פריז באותם הימים, שהקבוצה הגדולה ביותר שמה פעמיה אל מדורת החג – שהלמה בתכלית את עונת השנה – או אל עבר מחזה המוסר, שהתקיים באולם המקורה והאטום כיאות של היכל הצדק, הפּאלֶה דה ז'וסטיס; והסקרנים נטשו לאנחות את עמוד מאי הקירח, שרעד לו לבדו תחת שמי ינואר בבית הקברות של כנסיית דה בּראק.

יותר מכול גדשו ההמונים את הרחובות המובילים לפּאלה דה ז'וסטיס, כיוון שנודע שהשגרירים הפלמים שהגיעו לפריז לפני יומיים יבואו לחזות בהצגה ובבחירת "אפיפיור השוטים" – שתוכננה גם היא להתקיים באולם הגדול.

ביום ההוא לא קל היה להיכנס לאולם, שנחשב בשעתו למתחם המקורה הגדול בעולם. (אם כי ההיסטוריון סוֹבָל טרם מדד אז את האולם הגדול שבטירת מוֹנטארז׳י.) רחבת ההיכל מלְאה מפה לפה ונראתה למציצים מן החלונות כמו ים שחמישה או שישה רחובות העלו מתוכם שטף חדש של ראשים בכל רגע, כמו היו שפכי נהרות. גלי ההמון גאו ללא הרף והתנפצו אל פינות הבתים שהזדקרו פה ושם כמו לשונות יבשה המתפתלות מאגן הכיכר הא-סימטרית. בטבורה של החזית הגותית[1] הגבוהה של ההיכל, במעלה גרם המדרגות הרחב ובמורדו, גלשו שני זרמים שנבלמו בישורת האמצעית ושטפו בגלים גדולים את שתי הירידות הצדדיות, וגרם המדרגות המרכזי טפטף ללא הרף אל הכיכר כמפל הנשפך לאגם. הצעקות, הצחוקים ורקיעות אלף הרגליים הקימו המולה ושאון רב. מפעם לפעם גברו מאוד השאון וההמולה, והזרם שסחף את ההמונים אל גרם המדרגות הרחב סב אז על עקבותיו, נד והסתחרר. מה שגרם לכך היתה דחיפה של קַשָת או סוסו של סַמָל מסמלי העיר, שהסתער להשיב את הסדר על כנו; מסורת נערצת שנציבות העיר הורישה לחיל המשמר, חיל המשמר לחיל השוטרים, וחיל השוטרים למשטרת פריז של ימינו.

בדלתות, בחלונות, באשנבים ועל הגגות רטטו אלפי גופים של בורגנים שלווים ומהוגנים שהשקיפו על ההיכל, השקיפו על הקהל ולא ביקשו עוד דבר; שכן רבים מאנשי פריז שבעי נחת מצפייה בצופים, ומבחינתנו, קיר שמאחוריו מתרחש דבר-מה הוא דבר מסקרן עד מאוד.

אילו התאפשר לנו, אנשי 1830, לחבור ברוחנו אל הפריזאים מן המאה החמש-עשרה ולהתלוות אליהם כשנכנסו, בעודם נגררים, מתחככים, נמחצים ומפלסים דרך, לאולם העצום של הפּאלה דה ז'וסטיס, כפי שאירע בשישה בינואר 1482, לא היה המחזה חסר עניין או קסם, והיינו מוצאים את עצמנו מוקפים בדברים עתיקים כל כך עד שהם היו נראים בעינינו כחדשים.

ברשותו של הקורא, ננסה נא להעלות במחשבתנו את הרושם שהיה מקבל אילו נכנס עמנו בשערי האולם הגדול ונטמע בלב האספסוף העטוי במעילים עליונים, בבגדים הדוקים ובגלימות.

ראשית כול האוזניים ההומות, העיניים מוכות הסנוורים. מעל לראשינו קשת מחודדת כפולה, מצופה גילופי עץ, צבועה תכלת ומעוטרת באירוסי זהב, סמל בית המלוכה; לרגלינו מרצפות אבן משובצות בשחור ולבן. במרחק כמה צעדים מאיתנו ניצב עמוד אדיר ממדים, מעבר לו עמוד נוסף ובהמשך עוד עמוד, ובסך הכול שבעה עמודים לאורך האולם התומכים בקשת הכפולה במרכזה. סביב ארבעת העמודים הראשונים דוכני רוכלים עמוסי זכוכית נוצצת וקישוטים צעקניים. סביב השלושה האחרים ספסלי עץ אלון, בלויים ומבריקים ממכנסי המתדיינים ומגלימות עורכי הדין. סביב האולם, לאורכו של הכותל הגבוה, בין דלתות, חלונות ועמודים, שורת פסלים אינסופית, כל מלכי צרפת, החל בפָראמוֹן מלך הפרנקים הקדום; מלכים עצלים, זרועותיהם שמוטות ועיניהם מושפלות; מלכים אמיצים וששים אלי קרב, ראשיהם וזרועותיהם מונפים בעוז השמימה. ביניהם, בחלונות הגבוהים המחודדים, ויטראז׳ים באלף צבעים; בכניסות הרחבות לאולם, דלתות עשירות ומסותתות בהידור. וכל הפאר – קשתות, עמודים, קירות, כרכובים, ציפויי עץ, דלתות, פסלים – הכול מכוסה מן הרצפה ועד התקרה בעיטורים נפלאים של כחול וזהב שכבר בתקופה שהעלילה מתרחשת בה הספיקו לדהות מעט; בשנת 1549, אז התפעם מהם מתוקף המורשת ההיסטוריון דו בְּרֵל, הם כבר היו קבורים כמעט כליל תחת האבק וקורי העכביש.

עתה ידמיין נא הקורא את האולם הסגלגל רחב הידיים, המואר באורו החיוור של יום חורף, מוצף בהמון קולני וססגוני שפלש אליו ונסחף לאורך הקירות ומתערבל סביב שבעת העמודים – ואולי יוכל לתפוס, ולו במעט, את התמונה הכללית שאת פרטיה המרתקים נשתדל להציג כאן ביתר דיוק.

אין ספק שלולא התנקש רָוויאק באנרי הרביעי, לא היו מתויקים במשרד המנהלה בפאלה דה ז'וסטיס המסמכים ממשפטו של רוויאק; וגם לא היו בנמצא בעלי עניין שיפיקו תועלת מהיעלמות המסמכים; ובוודאי לא היה נולד הצורך להצית (בהיעדר שיטה טובה יותר) את משרד המנהלה כדי שיישרפו המסמכים, ואף לא להצית את בית המשפט כדי שיישרף משרד המנהלה, ובקיצור: שריפת 1618 לא היתה באה לעולם. במקרה כזה, היה הארמון הישן עומד על תלו עד היום, מכותר בחומתו הגבוהה, ואני הייתי יכול לומר לקורא: לך וראה אותו. מה שהיה חוסך ממני את המאמץ לתאר את המקום, ומן הקורא לקרוא את התיאור. מה שמוכיח אמת חדשה – לאירועים גדולים יש השלכות, ואחריתם מי ישורנה?

כמובן, ייתכן בהחלט שלכתחילה לא היו לו לרוויאק שותפים לדבר עבירה, או שאם היו כאלה, לא היו להם יד ורגל בשריפת 1618. קיימים שני הסברים אחרים לשריפה, ושניהם סבירים מאין כמותם. הראשון הוא הכוכב הגדול הבוער, רוחבו רגל וגובהו אמה, שכידוע לכול צנח לכיכר מהשמים בשבעה בחודש מרס אחרי חצות. השני, שירו בן ארבע השורות של תֵאוֹפיל:

אָכֵן, הָיָה זֵה יוֹם אֻמְלָל,

כְּשֶׁבְּפָּרִיז גְּבִירַת הַצֶּדֶק

הִפְרִיזָה בָּאֹכֶל הַמְּתֻבָּל

וְשָׂרְפָה אֶת הַהֵיכָל.

בין שההסבר המשולש – פוליטי-פיזי-פואטי – לשריפת הפּאלה דה ז'וסטיס יישא חן בעיני הקורא או לא, העובדה הוודאית והמצערת היא שהשריפה אכן התחוללה. הודות לאסון, ובעיקר הודות לשיפוצים השונים שבסופו של דבר חיסלו את המעט שניצל, נותרו היום שרידים מועטים בלבד ממעונם הראשון של מלכי צרפת, ארמון מכובד יותר מן הלוּבר, שכבר בימי פיליפ היפה היה עתיק כל כך עד שחיפשו בו שרידים למבנים המרשימים שהקים המלך רוֹבֵּר, שמתוארים בכתבי הֶלְגַלְדוּס. כמעט הכול נעלם. מה עלה בגורל חדר השְֹרד שבו מימש לואי הקדוש את נישואיו? או הגן שבו עשה צדק כשהיה "לבוש בטוניקה מצמר גמל, במעיל עליון ללא שרוולים מאריג צמר וכותנה ובמעיל עליון מבד משי שחור, שרוע על שטיחים לצד ז׳וּאַנוויל איש סודו"? היכן חדרו של הקיסר זיגיסמונד, או של שרל הרביעי או של ג׳ון בלי ארץ? איה גרם המדרגות ששרל הרביעי עמד עליו והכריז על צווי החנינה? איפה המרצפת שמרסל שיסף עליה את גרונותיהם של רוֹבֵּר דה קְלֶרמוֹן ומרשל שמפאן מול עיניו של יורש העצר? היכן  הוא השער שבו נקרעו לגזרים איגרותיו של האנטי-אפיפיור בנדיקטוס, ושמבעדו יצאו אלה שהביאו את אותן איגרות, לבושים בגלימות ובמצנפות נלעגות, כדי להתנצל ברחובות פריז על מה שעוללו? והאולם הגדול, על ציפויי הזהב ותכלת השמים שלו, על קמרוניו המחודדים, פסליו, עמודיו, הכיפה המגולפת כולה? והחדר המוזהב? ואריה האבן שניצב בכניסה, ראשו מושפל וזנבו בין רגליו כאריות כס שלמה, ענָיו כראוי לסמל העוצמה הניצב בפני הצדק? והדלתות היפות? וחלונות הוויטראז׳ היפים? וחפצי הברזל המגולפים שריפו את ידי בּיקוֹרְנֵט? ויצירות הנגרות העדינות של הנגר דוּ אַנסי?… מה עולל הזמן, מה עולל האדם לפלאים הללו? מה קיבלנו תמורת כל אלה, תמורת ההיסטוריה הגאלית, תמורת כל האמנות הגותית? במקום אמנות יש לנו הקשתות המדכאות של מר דה בְּרוֹס, האדריכל המגושם שהקים את החזית של כנסיית סן זֶ׳רבֶה; ובמקום ההיסטוריה יש לנו זיכרונותיו הפטפטניים של העמוד הגדול בפּאלה, שעדיין מהדהדים בדברי הרכילות של פַּטְרי.

אכן, לא הרבה. אבל הבה נחזור לאולם הגדול של ההיכל העתיק האמיתי.

היתה זו מקבילית ענקית, שבקודקודה האחד ניצב לוח השיש המפורסם – גדול, רחב ועבה מאין כמותו, לוח שתיאוריו בספרי הקרקעות העתיקים – "פיסת שיש שאין שנייה לה בתבל" – היו מעוררים את תיאבונו של הענק גרגנטואה. בקודקוד הנגדי היתה הקפֵּלה שבה הציב לואי האחד-עשר פסל שלו עצמו, כורע בפני הבתולה. המלך לא היסס להותיר שני חללים ריקים בשורת הפסלים המלכותיים, והעביר לשם את פסליהם של שַרלמָן ושל לואי הקדוש, מתוך אמונה שמעמדם במלכות השמים רם, כי הלוא הם מלכי צרפת. הקפּלה שעדיין היתה חדשה – טרם מלאו שש שנים לבנייתה – בלטה בסגנונה העדין, פיסול נפלא וגילוף חד ועמוק שמסמל עבורנו את העידן שבין תום התקופה הגותית עד לאמצע המאה השש-עשרה, ואל תוך העולמות הקסומים של הרנסנס. מעל לדלת היה חלון-רוזטה מגולף, יצירת אמנות ייחודית שכולה חן ועדינות, כמו כוכב של תחרה.

במרכז האולם, מול הדלת הגדולה, היתה הרחבה המגודרת המוגבהת שנועדה לשליחים הפלמים ולשאר אנשי שררה שהוזמנו לצפות בהצגה. הרחבה, מרופדת בברוקד רקום חוטי זהב וכסף, הוקמה סמוך לקיר שהותקנה בו כניסה פרטית – חלון שמעבר לו המסדרון אל החדר המוזהב.

כנהוג, ההצגה נועדה להתקיים על משטח השיש שהוכן כבר בשעות הבוקר המוקדמות. על רצפת השיש המפוארת, המחורצת כולה בסוליותיהם החדות של המשפטנים, הוצב כלוב עץ מוגבה. בקומתו העליונה הותקנה במה שנראתה היטב מכל חלקי האולם. את הקומה התחתונה הסתירו וילונות, והיא שימשה חדר הלבשה לשחקנים. סולם שהוצב כלאחר יד בצדו החיצוני של המבנה חיבר בין הבמה לחדר ההלבשה, ורק דרכו ניתן היה לטפס אל הבמה ולרדת ממנה. כל הדמויות במחזה, כל שינוי פתאומי בהתרחשות, כל פעלול בלתי צפוי, כולם נאלצו להשתמש בסולם. כה תמימה ונכבדה היא אמנות הבמה בחיתוליה!

 ארבעה שוטרים ממשמר הפּאלה, אמונים על כל שעשועי הציבור – בימי חג כבימי גרדום – ניצבו בארבע הפינות של משטח השיש.

ההצגה נועדה להתחיל רק בחצות היום, בזמן שהשעון הגדול בהיכל מצלצל שתים-עשרה פעמים. ללא ספק שעה מאוחרת להצגת תיאטרון, אבל היה צריך להמתין לשגרירים.

ההמון המתין במקום מאז שעות הבוקר. רבים מן הסקרנים הנכבדים רעדו מקור על מדרגות ההיכל כבר עם בוא השחר. אחדים הכריזו שהעבירו את הלילה ברחבת הכניסה הגדולה, כדי להיות הראשונים בהיכל. ההמון הלך והמה, הלך ורב, וכמו מים העולים על גדותיהם החל לטפס לאורך הקירות, להתיישב על העמודים ולתפוס מקום על כל קורה, כרכוב או בליטה פנויה. לאלה נוספו הדוחק, העייפות, הדריכות, הציניות ורוח השטות ששרו בכול מאז הבוקר ועוררו קטטות בכל רגע, בעקבות דחיפת מרפק או נעל מסמרים. ההמתנה המתישה נתנה את אותותיה במלוא מרירותה ועוצמתה, זמן רב לפני בואם המתוכנן של השגרירים. ההמון הממתין בעט ברגליו, הלם באגרופיו, הדף ונדחף, צרח ונדחק זה כנגד זה, עד שכמעט נחנק. המולת התלונות, הקללות והגידופים שהורעפו על הפלמים, על נציב הסוחרים, על הקרדינל דה בורבון, על משמר הפּאלה, על הגבירה מרגרטה מאוסטריה, על השוטרים, על הקור, על החום, על מזג האוויר הגרוע, על הבישוף של פריז, אפיפיור השוטים, העמודים, הפסלים, הדלת הסגורה שם והחלון הפתוח פה, היתה הדבר היחיד שנשמע – להנאתם הגדולה של חבורות הסטודנטים ופקידי הפרקליטות הפזורים בקהל, שיצקו לתוך הטרוניה הכללית הערות עוקצניות ולעג מרושע וכך יצקו שמן על מדורת הדכדוך.

בין אלה היתה חבורת פוחזים שניפצה את אחד הוויטראז'ים, התיישבה בשחצנות על הקורות ומשם הביטה וצחקה, פעם על ההמון באולם ופעם על ההמון הממתין בכיכר. המבטים, הצחוק המהדהד, הצעקות שהחליפו עם חבריהם בקצה האחר של האולם, כל אלה הבהירו כי מדובר בסטודנטים צעירים שלא חלקו עם שאר הנוכחים את תחושת העייפות והשעמום. הם השכילו להפיק הנאה מהמחזה שלפניהם, ולהמתין בסבלנות למחזה האחר.

"אני לא מאמין! זה אתה שם, יוֹהָנֵס פְרוֹלוֹ דה מוֹלֶנְדינוֹ!" קרא אחד מהם לעבר פרחח בלונדי צעיר בעל פנים נאות ושובבות, שנתלה על כותרתו המסולסלת של אחד העמודים, "לא בכדי מכנים אותך ז׳אן דו מוּלָן, 'ז'אן איש טחנת הרוח', כי שתי הרגליים ושתי הידיים שלך מתנפנפות כמו טחנת רוח. ממתי אתה פה?"

"ירחם עלי השטן," ענה אותו יוהנס פרולו, "כבר יותר מארבע שעות, ואני מקווה מאוד שיקזזו לי את הזמן הזה מהגיהינום. כבר בשבע בבוקר שמעתי את שמונת זמרי המקהלה של מלך סיציליה בביצוע המזמור הראשון של המיסה הגדולה בכנסיית סן שאפֵּל."

"זמרים בחסד!" ענה חברו, "כובעים מחודדים יש להם, וקולות חדים עוד יותר! לפני שהחליט המלך להקדיש מיסה ליוהָנס הקדוש, כדאי היה לו לברר אם האדון יוהנס הקדוש אוהב לשמוע שירה לטינית במבטא של פרובנס."

"והכול בשביל להעסיק את זמרי המקהלה הארורים מסיציליה!" התרתחה אחת הזקנות בין ההמונים שעמדו מתחת לחלון. "תקשיבו כמה זה עלה! אלף לירות פריזאיות בשביל מיסה אחת! ועוד מהמסים על הדגים בשוק של פריז!"

"תשתקי, זקנה!" צווח איש שמן וגדול, שסתם את נחירו הצמוד למוכרת הדגים, "מה רצית שהמלך יעשה? לא יערוך מיסה? את רוצה ששוב ייפול למשכב?"

"מילים כדורבנות, אדון ז׳יל לֵקוֹרנוּ, הפרוון הראשי של גלימות המלך!" צעק הסטודנט הקטן שנאחז בעמוד.

לשמע שמו האומלל של הפרוון הראשי פרצו כל הסטודנטים בצחוק גדול.

"לקורנוּ! ז׳יל המקורנן!" קראו אחדים.

"Cornutus et hirsutus," ענה אחר.

"כן, בוודאי," הוסיף הפרחח הקטן על העמוד, "מה יש כאן לצחוק? ז׳יל לקורנו הוא אדם מכובד, אחיו של מר ז'אן לקורנו, החצרן הראשי של המלך, בנו של מר מאיֶיה לקורנו, השומר הראשי של יער ונסן. כולם בורגנים פריזאים, נשואים מקטן עד גדול!"

ההמולה העליזה הלכה וגברה. הפרוון השמן לא אמר מילה, רק העווה את פניו וניסה לחמוק מן המבטים שננעצו בו מכל עבר. אך לחינם הזיע והתנשם: כמו טריז שחודר לעץ, כל מאמציו רק קיבעו ביתר שאת את פניו התפוחות והסמוקות בחמת זעם בין כתפי שכניו.

לבסוף נחלץ לעזרתו אחד מהם, שמן, גוץ ונכבד כמותו.

"בושה וחרפה! שסטודנטים ידברו ככה אל בורגני! בזמני היו מלקים אותם ומעלים אותם על המוקד."

כל החבורה פרצה בצחוק.

"הוֹלָה היי, מי זה מקשקש שם? מי הינשוף עם הבשורות הרעות?"

"חכה, אני מכיר אותו," אמר אחד, "זה מר אנדרִי מוּנְיֶיה."

"אחד מארבעת מוכרי הספרים המורשים של האוניברסיטה!" אמר חברו.

"אצלו בחנות הכול ברביעיות," קרא שלישי, "ארבע אומות, ארבע פקולטות, ארבעה חגים, ארבעה פְּרוֹקוּרָטוֹרים, ארבעה אֵלֶקטוֹרים וארבעה מוכרי ספרים."

"וארבעתנו," המשיך ז’אן פרולו, "נעשה לו את המוות."

"מונייה, נשרוף לך את הספרים."

"מינייה, נרביץ למשרתים."

"מונייה, נציק לאשתך."

"מַדמואזל אוּדארד השמנמונת."

"רעננה ועליזה כאילו היתה אלמנה."

"ייקח אתכם האופל!" נהם האדון אנדרי מונייה.

"מר אנדרי," המשיך ז’אן, עדיין נאחז בעמוד שלו, "שתוק או שאקפוץ לך על הראש!"

מר אנדרי הרים את עיניו, נראה כאומד לרגע את גובהו של העמוד ואת משקלו של הלץ הצעיר, הכפיל את המשקל בריבוע המהירות, והשתתק.

ז׳אן, המנצח בקרב, המשיך בתרועה: "אני אעשה את זה, חכה ותראה, אפילו שאחי ארכידיאקון!"

"אנשים מיוחסים יש אצלנו באוניברסיטה! מה הפלא ששכחו אותנו ביום שכזה? בקריה יש עץ מאי ומדורה, בסיטֶה מחזה מוסר, אפיפיור השוטים ושגרירים פלמים, ובאוניברסיטה אין כלום!"

"ובכיכר מוֹבֵּר לא חסר מקום!" ענה סטודנט אחד, שהתמקם על אדן החלון.

"הלאה הרֶקטור, האֵלקטורים והפרוֹקורטורים!" קרא ז'אן.

"צריך לעשות הערב מדורת חג בשאן גָיאר," המשיך חברו, "ולשרוף שם את הספרים של מר אנדרי."

"ואת שולחנות הלבלרים!" אמר שכנו.

"ואת מטות השמשים!"

"ומרקקות הדיקנים!"

"ושולחנות הפרוקורטורים!"

"וארגזי האלקטורים!"

"והשרפרפים של הרקטור!"

"הלאה כולם!" ניצח ז׳אן הקטן על התזמורת, "הלאה מר אנדרי, הלאה השמשים והלבלרים, התיאולוגים, הרופאים והמשפטנים, הלאה הפרוקורטורים, האלקטורים והרקטור!"

"סוף העולם הגיע," מלמל מר אנדרי וכיסה את אוזניו.

"דרך אגב, הנה הרקטור! הנה הוא עובר בכיכר!" קרא אחד מיושבי החלון.

כל המבטים פנו אל הכיכר.

"זה באמת כבוד הרקטור, מר טִיבּוֹ?" שאל ז’אן פרולו דוּ מולן, שעדיין נאחז בעמוד ולא ראה את המתרחש בחוץ.

"כן, כן," אמרו האחרים, "זה הוא, מר טיבּו הרקטור."

ואכן, היו אלה הרקטור וכל נכבדי האוניברסיטה שצעדו בתהלוכה על פני השגרירות, ועכשיו חלפו בכיכר הפּאלֶה. הסטודנטים הצטופפו ליד החלון וליוו את התהלוכה בהערות עוקצניות ולעגניות. הרקטור צעד בראש וספג את המהלומה הראשונה, שהיתה גסה.

"בוקר טוב, מסייה לֶה רקטור! הולה היי! בוקר טוב לך!"

"איך הוא הצליח להגיע לכאן, המהמר? יכול להיות שעזב את קוביות המשחק שלו?"

"איך שהוא רוכב על הפרדה! והאוזניים שלה פחות ארוכות משלו!"

"הולה היי! בוקר טוב, מסייה לה רקטור טיבּו! Tybalde aleator‏! אימבציל זקן! מהמר זקן!"

"שישמור אותך אלוהים! יצא לך הרבה שש-שש הלילה?"

"הו! איזה פנים מכוערות – צרות, קמוטות ומובסות מאהבה להימורים ולקוביות משחק!"

"ככה אתה הולך, Tybalde ad dados‏,[9] מפנה את הגב לאוניברסיטה ושועט אל הקריה?"

"הוא בטח מחפש מקום לגור ברחוב הקובייה," קרא ז'אן דו מולן.

כל החבורה חזרה על הבדיחה בצחוק רועם ומתגלגל ובמחיאות כפיים פראיות.

"אתה מחפש את רחוב הקובייה, מסייה לה רקטור, שחקן מטעם השטן, מה?"

אחר הגיע תורם של הנכבדים האחרים.

"הלאה השמשים! הלאה נושאי המקלות!"

"תגיד לי, רוֹבָּן פּוּסְפָּן, מי זה שם בקצה?"

"ז׳ילבּר דה סוּאִי, Gilbertus de Soliaco, נשיא מכללת אוֹטָן."

"איש הסוליה? הנה, קח את הנעל שלי. זרוק לו אותה על הראש, המיקום שלך יותר טוב משלי."

"Saturnalitias mittimus ecce nuces."

"הלאה ששת התיאולוגים עם הגלימות הלבנות!"

"אלה התיאולוגים? חשבתי שאלה ששת האווזים הלבנים שניתנו לעיר על ידי סן ז׳נבייב תמורת מבצר רוּני."

"הלאה הרופאים!"

"הלאה הוויכוחים והפולמוסים של הכמרים!"

"הנה לך הכובע שלי, נשיא סן ז׳נבייב. אתה קיפחת אותי. כן, זה נכון! הוא נתן את המקום שלי באומת נורמנדי לאַסקַניוֹ פַלְצַסְפּאדה שבא ממחוז בּוּרז׳, רק מפני שהוא איטלקי!"

"זה חוסר צודק!" קראו כל הסטודנטים, "הלאה נשיא סן ז׳נבייב!"

"הו היי, יואכים דה לָדֵאוֹר, הו היי, לואי דאוויל, היי, לַמְבֵּר אוֹקטמָן!"

"יחנוק השטן את פרוקורטור האומה הגרמנית!"

"ואת הכמרים של סן שאפּל, עם הגלימות האפורות; cum tunicis grisis!"

"Seu de pellibus grisis fourratis!"

"הולה היי! אתם שם, המוסמכים! כל אלה עם הכיפות השחורות! אתם עם הכיפות האדומות המגונדרות!"

"שובל יפה יש לו, לרקטור!"

"כאילו הדוכס של ונציה הולך להתחתן עם הים."

"תראה, ז׳אן, הכמרים של סן ז׳נבייב!"

"לעזאזל הכמרים כולם!"

"האב קלוד שוֹאר! דוקטור קלוד שואר! אתה מחפש את מארי לָה ז׳יפַרְד?"

"היא נמצאת ברחוב גְלָטיני."

"היא מסדרת את המיטה של מלך ההוללים!"

"היא משלמת ארבעה דינרים, quatuor denarios."

"Aut unum bombum‏."

"אתה רוצה שתשלם לך פנים אל פנים?"

"חברים! מר סימון סַנגוּאָן, האלקטור של פיקרדי, עם אשתו על גב סוס."

"Post equitem sedet atra cura‏."

"כל הכבוד למר סימון!"

"בוקר טוב, אדוני האלקטור!"

"ערב טוב לך, גברתי האלקטורית!"

"איזה מזל יש להם, הם רואים הכול," נאנח יוהנס דה מולנדינו, שעדיין נאחז בעלי הכותרת של העמוד.

במהלך הדברים האלה מר אנדרי מונייה, מוכר הספרים המורשה של האוניברסיטה, הצמיד את שפתיו לאוזנו של מר ז׳יל לקורנו, הפרוון הראשי של גלימות המלך.

"אני אומר לך, אדוני, זהו סוף העולם. לא ראיתי מעודי התנהגות מחפירה שכזאת בקרב סטודנטים. ההמצאות הארורות של המאה הזאת מחריבות כל חלקה טובה. תותחים, זיקוקים, פצצות, ומעל לכול – הדפוס, רעה חולה היישר מגרמניה. אין עוד כתבי יד! אין ספרים! הדפוס מחסל את ענף הספרים. זהו זה, סוף העולם מגיע."

"רואים זאת בבירור, בכל מקום רק קטיפה," ענה סוחר הפרוות.

בו-ברגע צלצל השעון שתים-עשרה פעמים.

"אה!.." קרא ההמון כאיש אחד. הסטודנטים השתתקו. וכאן התחילה המולה אדירה, תנועה המונית של רגליים וראשים, שאון עצום של שיעולים וממחטות. כולם תפסו את מקומם והתכוננו למחזה. דממה מוחלטת השתררה באולם – צווארים התמתחו, פיות נפערו, עיניים ננעצו במשטח השיש – אך דבר לא התרחש, רק ארבעת הסַמָלים עוד עמדו שם, נוקשים ודוממים כארבעה פסלים צבועים. כל המבטים הופנו לעבר הרחבה שהוקצתה לשליחים הפלמים. הדלת נותרה נעולה והרחבה עמדה ריקה. מהבוקר המתין הקהל לשלושה דברים: לשעה שתים-עשרה, לשגרירי פלנדריה ולהצגה. רק השעה שתים-עשרה באה במועדה.

הקש שבר את גב הגמל.

הקהל המתין דקה, שתיים, שלוש, חמש דקות, רבע שעה, אך דבר לא קרה. הרחבה נותרה ריקה מאדם, הבמה עמדה אילמת. חוסר הסבלנות התחלף בינתיים בזעם. מילים כעוסות החלו להישמע, אם כי עדיין בלחש. "ההצגה! ההצגה!" מלמלו האנשים בחצי קול. סערה החלה להתקדר מעל ראשי ההמון, סערה שלפי שעה הסתפקה ברעמים. ז׳אן דו מולן הצית את הניצוץ הראשון.

"רוצים הצגה, ולעזאזל הפלמים!" צרח בכל כוחו והתפתל כנחש על הכרכוב.

הקהל מחא כפיים.

"ההצגה!" חזרו על קריאתו. "ושכל פלנדריה תלך לעזאזל!"

"תתחילו את הצגה תכף ומיד," המשיך הסטודנט, "וָלא, אני מציע לתלות את משמר הפּאלה, כך נהנה מקומדיה וממחזה מוסר בכרטיס אחד."

"יפה אמרת," קרא ההמון. "וראשונים נתלה את השוטרים."

תרועות רמות הדהדו באולם. ארבעת האומללים הביטו זה בזה והחלו להחוויר. הקהל התקדם לעברם, ומעקה העץ הדק שהפריד ביניהם לבין הציבור נכנע וכרע תחת הלחץ.

הרגע הזה היה מכריע.

"לקשור אותם! לקשור אותם!" בקעו צעקות מכל עבר.

באותו רגע הורמו השטיחים שכיסו את חדר ההלבשה, ומראה האדם שיצא משם עצר את הקהל וכבמטה קסם המיר את הזעם בסקרנות.

"שקט, שקט!"

האיש, נבוך ורועד מכף רגל ועד ראש, התקדם עד קצה משטח השיש בקידות רבות מספור, וככל שהתקרב נראו הקידות יותר ויותר כמו כריעות ברך.

בינתיים הלך הקהל ונרגע. נותר רק זמזומו החלוש של המון שותק.

"רבותי הבורגנים," פתח. "וגברותי הבורגניות. יש לנו הכבוד להציג בפני הוד רוממותו האדון הקרדינל מחזה מוסר משובח ושמו 'השכל הישר של הבתולה מריה'. אני אשחק בתפקיד יופיטר. ברגעים אלה ממש מלווה הוד רוממותו את השגריר הנכבד דוכס אוסטריה, שמתעכב לפי שעה בפּוֹרט בּוֹדֶה ומאזין שם לנאומו של רקטור האוניברסיטה. מיד כשיגיע הוד רוממותו הקרדינל, נתחיל בהצגה."

אין ספק שיופיטר בכבודו ובעצמו הוא היחיד שיכול היה להציל את ארבעת הסַמָלים האומללים של היכל המשפט. וזהו סיפור אמיתי כל כולו מטבע הדברים, אך לו התמזל מזלנו להמציאו, ובכך להיחשב אחראים לו בפני גברתנו הביקורת, אין לזקוף לחובתנו את המימרה הקלאסית "אֵל בַּל יִתְעָרֵב"‏. ועל כל פנים, תלבושתו של אדון יופיטר, שהיתה נאה מאוד, משכה את תשומת לבו של הקהל ועזרה לא מעט לשכך את חמתו. יופיטר עטה שריון מכוסה קטיפה שחורה, עטור נעצים מוזהבים, ולראשו חבש ברדס מקושט בכפתורי כסף מוזהבים. ולולא הזקן האדמדם האדיר שכיסה את מחצית פניו, לולא גליל הקרטון הזהוב שהחזיק בידו, גליל מנוקד ושופע רצועות שיודעי דבר זיהו בקלות כברק, ולולא כפות רגליו שהיו צבועות בצבע עור וקשורות ברצועות כרגלי יווני, ודאי אפשר היה להשוות את הבעתו החמורה לזו של אחד הקשתים הבְּרֵטוֹנים של הדוכס מבֵּרי.

 

הגיבן מנוטרדאם מאת ויקטור הוגו, מצרפתית: ארז וולק, פן הוצאה לאור וידיעות ספרים, שנת 2013, 637 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , ,

Category: פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.