תרגום חדש לאדיפוס המלך מאת סופוקלס

| 28/02/2012 | 0 Comments

 

אֶדִיפּוּס הַמֶּלֶךְ הוא אחד מהמחזות הנפלאים ביותר שנכתבו אי פעם, ומבחינה מבנית, אחד המושלמים שבהם. רובנו מכירים את הסיפור על אֶדִיפּוּס שרצח את אביו והתחתן עם אמו, ובכל זאת, אנחנו צופים במחזה או קוראים אותו בתקווה שהפעם, רק הפעם הזאת, יציל סוֹפוֹקְלֶס את גיבורו. ממה? ברור, מהגילוי. מכך שיגלה את מי הוא רצח ולמי הוא נשוי. אבל אם סוֹפוֹקְלֶס יציל אותו, הוא יעַקֵר את מה שהופך אותנו לבני אדם – את הסקרנות ואת הדחף הבלתי נלאים לחפש ולגלות. הנה, למבוי הסתום הארור הזה קוראים טרגדיה יוונית. זהו סיפורו של אדם החותר אל האמת בכל מאודו, וכל זאת לעיני הצופים היודעים מן הרגע הראשון לאן האמת הזאת תוביל.

 

סוֹפוֹקְלֶס כתב את אֶדִיפּוּס הַמֶּלֶךְ באתונה בין 430 ל- 425 לפני הספירה. למעלה מאלפיים וארבע מאות שנים עברו מאז והמחזה תקף היום לא פחות מכפי שהיה אז. וככל הנראה הוא יהיה תקף כל עוד יהיו בני אדם בעולם. התרגום החדש המוגש כאן לקורא מדגיש את הצד הדרמטי של המחזה ואת העובדה שבסופו של דבר מדובר בטקסט להצגת תיאטרון חי.

 

סוֹפוֹקְלֶס נולד בקולונוס, פרבר של אתונה, בשנת 495 או 496 לפני הספירה, ומת כעבור 90 שנה. הוא היה לא רק מחזאי פורה שכתב למעלה מ- 120 מחזות אלא היה אף שותף פעיל ובכיר בחיים הציבוריים, ולפרק זמן מסוים היה גנרל בצבא. מכל מחזותיו של סופוקלס השתמרו 7 בלבד (ועוד פרגמנטים מכמה מחזות אחרים): נשות טְרָכִיס, אַנְטִיגוֹנֶה, אַיְאַס, אֶדִיפּוּס המלך, אֶלֶקְטְרָה, פִילוֹקְטֶטֶס, אֶדִיפּוּס בקוֹלוֹנוֹס (המחזה הזה נכתב בשנתו האחרונה של סוֹפוֹקְלֶס, והוצג רק לאחר מותו).

 

סוֹפוֹקְלֶס הוא התמצית של אתונה במיטבה במאה החמישית לפני הספירה- הדמוקרטיה הראשונה, ואולי גם המוצלחת ביותר מאז ומעולם.

 

המשורר שמעון בוזגלו תירגם את אַנטיגוֹנֶה של סופוקלס (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים 2007). כמו-כן תרגם את המחזות מֶדֵיאָה, איפגֶנְיָה באָוּליס, הֶקָבֶּה והנשים מטרויה של אֶוּריפּידֶס. לספרי עליית הגג תירגם מיוונית עתיקה בין השאר גם שלושה כרכים מן הדיאלוגים של אפלטון: חייו ומותו של סוקרטס: אֶוּתיפרון, נאום ההגנה (אפּולוגיה), קְריטוֹן (מהדורה שנייה, 2005), פַיידוֹן (2005), ומֶנוֹן, לָכֶס (2012)

 

 

מתוך אדיפוס המלך מאת סופוקלס

 

הדמויות במחזה (לפי סדר הופעתן)

אֶדִיפּוּס: מלך תֶבַּי

כוהן זקן

קְרֶאוֹן: גיסו של אֶדִיפּוּס

מקהלה: מקהלת זקנים בני תֶבַּי

טֵירֶסִיאַס: נביא עיוור מתֶבַּי

יוֹקַסְטֶה: אשתו של אֶדִיפּוּס, אחותו של קְרֶאוֹן

שליח מקוֹרִינְתוֹס

רועה

שליח שני

דמויות דוממות: נערים, כוהנים זקנים, משרתים, הנער המנחה את טֵירֶסִיאַס, שתי בנותיו הקטנות של אֶדִיפּוּס

 

 

כל התפקידים בטרגדיה היוונית גולמו על-ידי שלושה שחקנים בלבד, כולם גברים. הדבר התאפשר מפני שהם חבשו מסיכות. התפקידים במחזה חולקו כך: שחקן א' גילם את אֶדִיפּוּס; שחקן ב' את קְרֶאוֹן ואת השליח מקוֹרִינְתוֹס; שחקן ג' את הכוהן, את יוֹקַסְטֶה ואת הרועה. את התפקידים של טֵירֶסִיאַס ושל השליח השני גילמו שחקנים ב' או ג'.

 

פרולוג

המבנה בירכתי הבמה מייצג את ארמון המלך בתֶבַּי. במרכזו שער גדול, ומשני צִדיו מעברים אל הבמה וממנה. המעבר הימני (מימין למבנה) מוביל אל שאר חלקי העיר תֶבַּי; המעבר השמאלי – אל מחוץ לחומות העיר. מול הכניסה לארמון ניצבים מזבחות אחדים ופסל אַפּוֹלוֹן. תושבים בני גילים שונים (ילדים, צעירים וקבוצת כוהנים זקנים) יושבים למרגלות המזבחות, חלקם על מדרגות המזבחות, ובידיהם ענפי תחנונים (ענפי זית או דפנה שזורים רצועות צמר). עלילת המחזה מתרחשת במשך יום אחד. אֶדִיפּוּס יוצא מהארמון, מוקף במשרתיו.

 

אֶדִיפּוּס:

     בָּנַי, תּוֹשָׁבֵי אֶרֶץ תֶבַּי,

     לָמָּה אַתֶּם יוֹשְׁבִים כָּאן עִם עַנְפֵי תַּחֲנוּנִים?

     לָמָּה הַמְּדִינָה אֲפוּפָה בִּקְטֹרֶת, בִּתְפִלּוֹת, בַּאֲנָחוֹת?

     בָּנַי, חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה לֹא יִהְיֶה הוֹגֵן

     אִם יְתַוְּכוּ בֵּינֵינוּ שְׁלִיחִים. לָכֵן בָּאתִי לְכָאן בְּעַצְמִי:

     אֲנִי, אֶדִיפּוּס, שֶׁכֻּלָּם מַעֲרִיצִים.

 

     [לכוהן] בּוֹא, זָקֵן, תַּגִּיד לִי – רָאוּי שֶׁאַתָּה תְּיַצֵּג אֶת כֻּלָּם –        10

     מָה מֵבִיא אֶתְכֶם אֵלַי: פַּחַד אוֹ תִּקְוָה?

     אֲנִי מַבְטִיחַ לָכֶם שֶׁאַגִּישׁ כָּל עֶזְרָה.

     זֶה יִהְיֶה אַכְזָרִי מִצִּדִּי לֹא לְהַרְגִּישׁ רַחֲמִים

     מוּל תְּחִנָּה כָּזֹאת.

 

כוהן:

     אֶדִיפּוּס, שַׁלִּיט הָאָרֶץ,

     אַתָּה רוֹאֶה אֵיךְ אֲנַחְנוּ, בְּנֵי גִּילִים שׁוֹנִים,

     יוֹשְׁבִים לְרַגְלֵי הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁלְּךָ.

     חֶלְקֵנוּ לֹא בְּשֵׁלִים לִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם וְלָעוּף

     וְחֶלְקֵנוּ כְּפוּפִים מִזִּקְנָה – הִנֵּה. [מצביע על קבוצת הכוהנים.]

     אֲנִי הַכּוֹהֵן שֶׁל זֶאוּס וְאֵלֶּה צְעִירִים מֻבְחָרִים.

     שְׁאַר בְּנֵי הָעָם יוֹשְׁבִים בַּכִּכָּרוֹת, עִם עַנְפֵי תַּחֲנוּנִים בַּיָּדַיִם,

     לְיַד שְׁנֵי הַמִּקְדָּשִׁים שֶׁל אָתֶנָה, קָרוֹב לְהֵיכַל הַנְּבוּאָה – 20

     שָׁם אֵפֶר הַזְּבָחִים לוֹחֵשׁ מָה שֶׁעָתִיד לִקְרוֹת.

 

     אֶדִיפּוּס, אַתָּה רוֹאֶה בְּעַצְמְךָ: הַמְּדִינָה טוֹבַעַת,

     הִיא לֹא יְכוֹלָה לִשְׁלֹף אֶת הָרֹאשׁ

     מֵהַמְּצוּלוֹת שֶׁל יָם נוֹטֵף מָוֶת.

     הַיְּרָקוֹת וְהַפֵּרוֹת נִרְקָבִים,

     עֶדְרֵי הַבָּקָר גּוֹוְעִים, פַּגִּים מֵתִים בָּרֶחֶם.

     הַמַּגֵּפָה הַנִּתְעֶבֶת[1] – קְלָלָה מַלְהִיטַת מְצָחִים –

     הִתְנַפְּלָה עַל הַמְּדִינָה, מַחְרִיבָה אוֹתָהּ,

     מְרוֹקֶנֶת אֶת הָאָרֶץ וּמַעֲשִׁירָה בִּילָלוֹת

     אֶת הַבַּיִת הַשָּׁחֹר שֶׁל הַשְּׁאוֹל.                                30

     לֹא, אַתָּה לֹא שָׁוֶה לָאֵלִים,

     וּבְכָל זֹאת – אֲנִי וְהַיְּלָדִים הָאֵלֶּה כּוֹרְעִים בִּתְחִנָּה לְפָנֶיךָ,

     כִּי אַתָּה הַמַּנְהִיג שֶׁלָּנוּ, הָאִישׁ הֲכִי מַתְאִים

     לְהַנְחוֹת אוֹתָנוּ בַּזְּמַנִּים הַקָּשִׁים וְאֵיךְ לִנְהֹג עִם הָאֵלִים.

     אַתָּה, רַק אַתָּה, בָּאתָ לְתֶבַּי וְגָאַלְתָּ אוֹתָנוּ מִמַּס הָאָדָם

     שֶׁשִּׁלַּמְנוּ לַמִּפְלֶצֶת, לַסְּפִינְקְס[2] הַקַּטְלָנִית.

     וְעָשִׂיתָ אֶת זֶה בְּלִי הַנְחָיוֹת מֵאִתָּנוּ, בְּלִי מֵידָע מֻקְדָּם.

     אוֹמְרִים שֶׁהָאֵל עַצְמוֹ נֶחְלַץ לְעֶזְרָתְךָ וְכָכָה הִצַּלְתָּ אוֹתָנוּ.

     לָכֵן, מֶלֶךְ אַדִּיר, כֻּלָּנוּ מִתְחַנְּנִים לְפָנֶיךָ

     שֶׁתַּצִּיל אוֹתָנוּ גַּם עַכְשָׁו:                                        40

     בְּעֶזְרַת אַחַד הָאֵלִים אוֹ בְּעֶזְרַת בְּנֵי אָדָם –

     כִּי גַּם עֵצוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים מְנֻסִּים יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת מוֹעִילוֹת.

 

     קָדִימָה, הַנַּעֲלֶה מִכֻּלָּנוּ, תַּעֲמִיד אֶת הַמְּדִינָה עַל הָרַגְלַיִם!

     קָדִימָה, שְׁמֹר גַּם עַל שִׁמְךָ הַטּוֹב!

     הֲרֵי עַכְשָׁו הָאָרֶץ קוֹרֵאת לְךָ "מוֹשִׁיעַ" בִּזְכוּת הָאֹמֶץ שֶׁהִפְגַּנְתָּ.

     בּוֹא לֹא נִזְכֹּר אֶת הַשִּׁלְטוֹן שֶׁלְּךָ

     בְּתוֹר תְּקוּפָה שֶׁבָּהּ הִזְדַּקַּפְנוּ רַק כְּדֵי לִקְרֹס אַחַר-כָּךְ.    50

     לֹא! יַצֵּב אֶת הַמְּדִינָה עַל רֶגֶל אֵיתָנָה!

     פַּעַם, לִפְנֵי שָׁנִים, בָּאתָ עַל כַּנְפֵי הַמַּזָּל

     וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ בְּרָכָה – עֲשֵׂה אֶת זֶה גַּם עַכְשָׁו!

 

     אֶדִיפּוּס, אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ לִשְׁלֹט,

     מוּטָב לִשְׁלֹט עַל מְדִינָה מְאֻכְלֶסֶת, לֹא עַל אֶרֶץ שׁוֹמֵמָה.

     עִיר אוֹ סְפִינָה הֵן שׁוּם דָּבָר אִם לֹא גָּרִים בְּתוֹכָן אֲנָשִׁים.

 

אֶדִיפּוּס:

     בָּנִים מִסְכֵּנִים! אֲנִי יוֹדֵעַ לָמָּה בָּאתֶם אֵלַי, מָה אַתֶּם רוֹצִים.

     אֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁכֻּלְּכֶם חוֹלִים,

     אֲבָל אַף אֶחָד מִכֶּם לֹא חוֹלֶה כָּמוֹנִי.                     60

     כָּל אֶחָד מִכֶּם חַי רַק אֶת הַכְּאֵב שֶׁלּוֹ, לֹא אֶת הַכְּאֵב שֶׁל הָאַחֵר.

     אֲבָל אֲנִי, אֲנִי נֶאֱנָח מֵעֹמֶק הַלֵּב עַל הַמְּדִינָה, עָלַי, עֲלֵיכֶם –

     עַל הַכֹּל בְּיַחַד.

     לֹא בָּאתֶם וְהַעַרְתֶּם אוֹתִי מֵחֲלוֹם. לְהֶפֶךְ –

     הַרְבֵּה דְּמָעוֹת הוֹרַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי לִי בְּלִי סוֹף.

     הָלַכְתִּי, בָּדַקְתִּי וּמָצָאתִי תְּרוּפָה אַחַת בִּלְבַד:

     שָׁלַחְתִּי אֶת קְרֶאוֹן, גִּיסִי,

     לַמִּקְדָּשׁ שֶׁל אַפּוֹלוֹן בְּדֶלְפִי,[3]                                   70

     כְּדֵי לָדַעַת מָה לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִיל לְהַצִּיל אֶת הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ.

 

מביט בדאגה לכיוון הכניסה השמאלית.

 

 

     כְּשֶׁאֲנִי מְחַשֵּׁב כַּמָּה יָמִים עָבְרוּ

     מֵאָז שֶׁהוּא יָצָא לַדֶּרֶךְ, זֶה מַדְאִיג אוֹתִי.

     מְעַנְיֵן מָה קוֹרֶה לוֹ. הוּא נֶעֱדָר יוֹתֵר מִדַּי זְמַן.

     כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, זוֹ תִּהְיֶה שִׁפְלוּת מִצִּדִּי

     אִם אֲנִי לֹא אֲקַיֵּם אֶת כָּל הַהוֹרָאוֹת שֶׁל הָאֵל.

 

כוהן:

     עַכְשָׁו תִּצְטָרֵךְ לְהוֹכִיחַ אֶת זֶה.

     הִנֵּה, מְסַמְּנִים לִי שֶׁקְּרֶאוֹן מִתְקָרֵב.

 

אדיפוס:

     הַלְוַאי שֶׁהוּא יָבִיא אִתּוֹ רַק בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת!       80

 

כוהן:

     אִם לְנַחֵשׁ, כָּךְ זֶה נִרְאֶה.

     אַחֶרֶת, הוּא לֹא הָיָה מַגִּיעַ עִם זֵר דַּפְנָה מְפֹאָר עַל הָרֹאשׁ.

 

אדיפוס:

     תֶּכֶף נֵדַע, הוּא כְּבָר בִּטְוַח שְׁמִיעָה.

 

אֶדִיפּוּס פונה בקול רם אל קְרֶאוֹן, שהצופים עדיין אינם רואים אותו.

 

נָסִיךְ, גִּיסִי, קְרֶאוֹן, אֵיזֶה מֶסֶר[4] אַתָּה מֵבִיא לָנוּ מֵהָאֵל?

 

קְרֶאוֹן נכנס משמאל.

 

קְרֶאוֹן:

     מֶסֶר מְעוֹרֵר תִּקְוָה. תֵּדַע לְךָ:

     גַּם צָרוֹת הֵן בְּרָכָה, אִם הֵן נִפְתָּרוֹת לְטוֹבָה.

 

אדיפוס:

     אֲבָל מָה הַמֶּסֶר? הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ עַכְשָׁו

     מַשְׁאִירִים אוֹתִי תָּלוּי בֵּין פַּחַד לְתִקְוָה.                90

 

קְרֶאוֹן:

     אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֲנִי אֲדַבֵּר לְיָדָם? לֹא כְּדַאי שֶׁנִּכָּנֵס פְּנִימָה?

 

אדיפוס:

     דַּבֵּר בְּנוֹכְחוּת כֻּלָּם! כּוֹאֵב לִי עֲלֵיהֶם, לֹא עָלַי.

 

קראון:

     אִם כָּכָה, אֲנִי אֹמַר לְךָ מָה מָסַר לִי הָאֵל.

     אַפּוֹלוֹן מְצַוֶּה עָלֵינוּ חַד-מַשְׁמָעִית

     לְגָרֵשׁ אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁצָּמְחָה בָּאָרֶץ וּלְחַסֵּל אוֹתָהּ!

 

אדיפוס:

     אֵיזוֹ טֻמְאָה? אֵיךְ נִטַּהֵר מִמֶּנָּה?

 

קראון:

     בְּהַגְלָיָה, אוֹ דָּם תַּחַת דָּם. הָרֶצַח הַזֶּה זִעֲזֵעַ אֶת הַמְּדִינָה.           100

 

אדיפוס:

     אֵיזֶה רֶצַח? הָאֵל גִּלָּה לְךָ?

 

קראון:

     מֶלֶךְ, לִפְנֵי שֶׁבָּאתָ לְנַוֵּט אֶת הַסְּפִינָה שֶׁלָּנוּ,

     לָיוֹס הֶחְזִיק בַּהֶגֶה.

 

אדיפוס:

     אֲנִי יוֹדֵעַ, שָׁמַעְתִּי עַל זֶה. אֲבָל לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ מֵעוֹלָם.

 

קראון:

     הוּא נִרְצַח, וְהָאֵל דּוֹרֵשׁ עַכְשָׁו

     לִנְקֹם בָּרוֹצְחִים, יִהְיוּ מִי שֶׁיִּהְיוּ.

 

אדיפוס:

     אֵיפֹה הֵם? אֵיפֹה נִמְצָא עֲקֵבוֹת לַפֶּשַׁע הַיָּשָׁן? הַכֹּל בֶּטַח נִמְחַק.

 

קראון:

     כָּאן, הָאֵל אָמַר, בָּאָרֶץ הַזֹּאת.                               110

     "אִם מְחַפְּשִׂים – מוֹצְאִים; אִם מַזְנִיחִים – לֹא מוֹצְאִים".

 

אדיפוס:

     אֵיפֹה לָיוֹס נִרְצַח: בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ, בַּשָּׂדוֹת, בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת?

 

קראון:

     "אֲנִי נוֹסֵעַ לְדֶלְפִי," כָּכָה הוּא אָמַר לָנוּ. נָסַע – וְלֹא חָזַר.

 

אדיפוס:

     וְלֹא הָיָה שָׁם אַף אֶחָד, עֵד רְאִיָּה אוֹ שֻׁתָּף לַמַּסָּע,

     שֶׁיּוּכַל לְסַפֵּר מָה קָרָה?

 

קראון:

     לֹא, כֻּלָּם נִרְצְחוּ… חוּץ מֵאֶחָד שֶׁבָּרַח מֵרֹב פַּחַד.

     הוּא שָׁכַח אֶת כָּל מָה שֶׁרָאָה – חוּץ מִפְּרָט אֶחָד.

 

אדיפוס:

     מַהוּ?[5] עִם מְעַט אֱמוּנָה וְתִקְוָה                              120

     נוּכַל לִבְנוֹת תְּמוּנָה שְׁלֵמָה מִתּוֹךְ עֻבְדָּה אַחַת.

 

קראון:

     הוּא אָמַר שֶׁשּׁוֹדְדִים תָּקְפוּ אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ וְהָרְגוּ אוֹתוֹ.

     לֹא אֶחָד – כְּנֻפְיַת שׁוֹדְדִים!

 

אדיפוס:

     אֲבָל אֵיךְ הַשּׁוֹדֵד[6] הִסְתַּכֵּן עַד כְּדֵי כָּךְ?

     נִרְאֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ מִתֶּבַּי שִׁחֵד אוֹתוֹ כַּהֹגֶן.

 

קראון:

     כָּכָה בְּדִיּוּק חָשַׁבְנוּ. אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁלָּיוֹס מֵת

     הִסְתַּבַּכְנוּ בְּצָרָה חֲדָשָׁה.

 

אדיפוס:

     אֵיזוֹ מִין צָרָה מָנְעָה מִכֶּם לַחְקֹר אֶת הָרֶצַח הַזֶּה?

     לָיוֹס, תַּרְשֶׁה לִי לְהַזְכִּיר, הָיָה הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּכֶם!

 

קראון:

     הַסְּפִינְקְס הָרַצְחָנִית, בְּשִׁירֵי הַחִידָה שֶׁלָּהּ,           130

     אִלְּצָה אוֹתָנוּ לְהִתְיַחֵס רַק אֵלֶיהָ, וְלֹא אֶל מָה שֶׁרָחוֹק מֵהָעַיִן.

 

אדיפוס:

     אִם כָּכָה, אֲנִי עַצְמִי אַתְחִיל לַחְשֹׂף אֶת מָה שֶׁרָחוֹק מֵהָעַיִן.

     אַפּוֹלוֹן צוֹדֵק – גַּם אַתָּה, קְרֶאוֹן – צָרִיךְ לְהִתְמַקֵּד בַּנִּרְצָח.

     אַתֶּם תִּרְאוּ שֶׁאֲנִי אֶלָּחֵם לְמַעֲנוֹ וְאֶנְקֹם אֶת הַנְּקָמָה

     שֶׁל הַמְּדִינָה הַזֹּאת וְשֶׁל הָאֵל.

 

     רַבּוֹתַי, לֹא אָסִיר אֶת הַטֻּמְאָה הַזֹּאת לְטוֹבַת מַכָּר כָּלְשֶׁהוּ,

     לֹא – אֲנִי אָסִיר אוֹתָהּ לְטוֹבָתִי בִּלְבַד!

     כִּי מִי שֶׁרָצַח אֶת לָיוֹס יִרְצֶה לְהָרִים אֶת הַיָּד שֶׁלּוֹ גַּם עָלַי.          140

     לָכֵן לַעֲזֹר לוֹ זֶה לַעֲזֹר לְעַצְמִי.

 

     קָדִימָה, בָּנִים, מַהֵר, קוּמוּ מֵהַמַּדְרֵגוֹת,

     קְחוּ אִתְּכֶם אֶת עַנְפֵי הַתַּחֲנוּנִים.

 

פונה אל משרתיו.

 

     שֶׁמִּישֶׁהוּ יַזְעִיק לְכָאן אֶת כָּל תּוֹשָׁבֵי תֶבַּי.

     תַּגִּידוּ לָהֶם שֶׁאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל מָה שֶׁאֲנִי יָכוֹל.

 

אחד המשרתים יוצא מימין.

 

     נְקַוֶּה, בְּעֶזְרַת הָאֵל, שֶׁהַמַּזָּל יִהְיֶה לְצִדֵּנוּ.

     אִם לֹא, אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים.

 

אדיפוס נכנס לארמון.

 

כוהן:

     בּוֹאוּ, נָקוּם! הַמֶּלֶךְ הִכְרִיז עַכְשָׁו עַל מָה שֶׁקִּוִּינוּ לִשְׁמֹעַ.

     הַלְוַאי שֶׁהָאֵל אַפּוֹלוֹן, שֶׁשָּׁלַח אֶת הַנְּבוּאוֹת הָאֵלֶּה,

     יָבוֹא לְהַצִּיל אוֹתָנוּ וּלְגָרֵשׁ אֶת הַמַּגֵּפָה מֵהַבַּיִת שֶׁלָּנוּ. 150

 

קראון, הכוהן וכל השאר יוצאים מימין. רגע אחר-כך נכנסת מימין מקהלת זקנים, אזרחים נכבדים בני תֶבַּי. המקהלה נשארת על הבמה עד סוף המחזה. היא פוצחת במזמור פתיחה מלוּוה בריקודים ובמוזיקה.[7]

 

 

 


[1]   המגיפה הנתעבת – בשנת 430 לפני הספירה, השנה השנייה של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספּרטה, פרצה באתונה מגיפת דֶבר איומה שהפילה חללים רבים. יש סברה שהמגיפה במחזה היא הד לאותה מגיפה.

 

 

 

[2]   סְפינְקְס – מפלצת בעלת "פני אישה, חזה, רגליים וזנב של אריה, וכנפי ציפור" (ראו במבוא).

 

 

 

[3]   למקדש של אַפּוֹלוֹן בדֶלְפִי – הכוונה היא לאוֹרַקְל בדֶלְפִי. האוֹרקלים היו "מקדשים שבהם אפשר היה לשאול את האלים שאלות בענייני הכלל כמו בבעיות פרטיות ולקבל מהם תשובות מוסמכות. החשוב והמפורסם [באורקלים] … היה המקדש של אַפּוֹלוֹן בדֶלְפוֹי (= דֶלְפִי, יישוב במרכז יוון)" (משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, עמוד 230). אַפּוֹלוֹן הוא אֵל האור, המוזיקה והשירה, אבל גם אֵל היסודות האפלים – הנבואה והמגיפה. מהמחזה שלפנינו אפשר ללמוד מה ציפו המאמינים מן האוֹרקל: לנבא את העתיד (הבן שייוולד ירצח את אביו וישכב עם אמו), ולקבל עצה (איך להיפטר מהמגיפה). חשוב להדגיש כי הפונקציה השנייה היתה העיקרית והרווחת.

 

 

 

[4]   מסר – כלומר, דברי האל שנמסרו לשואל בתיווכה של כוהנת אַפּוֹלוֹן.

 

 

 

[5]   מַהוּ – אֶדִיפּוּס אינו שואל "מיהו" (זה שברח ממקום הרצח) – שהיא השאלה הראשונה שהיה שואל כל בלש מתחיל – אלא "מהו" (הדבר שאותו אדם לא שכח). אבל אֶדִיפּוּס המלך איננו מחזה בלשי. הרעיון איננו לגלות מי הרוצח ותו לא.

 

 

 

[6]   לא, אין זו טעות, ככה בדיוק כתוב, בלשון יחיד, אף שבשורה הקודמת טורח קְרֶאוֹן להדגיש שמדובר ב"כנופיית שודדים".

 

 

 

[7]   המקהלה הורכבה בדרך כלל משנים-עשר עד חמישה-עשר משתתפים (גברים בלבד) חובשי מסיכות. היא שרה בליווי אָוּלוֹס, כלי נשיפה דו-קני, שצלילו דמה אולי לצליל האבוב של ימינו, ובליווי קִיתָרָה (ומכאן, מאוחר יותר, המִלה גיטרה), כלי פריטה ממשפחת הנבל. המקהלה גם רקדה. כל מזמור נפתח בבית שנקרא סְטְרוֹפֶה (=סיבוב) ואחריו בית בשם אַנְטיסְטְרוֹפֶה (=סיבוב
לצד הנגדי), וכן הלאה, סְטְרוֹפֶה-אַנְטיסְטְרוֹפֶה עד סוף המזמור. השמות האלה מרמזים מן הסתם על הכוֹרֵיאוֹגרפיה. נוסף על כך, כל סְטְרוֹפֶה מקביל מבחינת המשקל (המטריקה) לאַנְטיסְטְרוֹפֶה שלו.

 

 

 

 

אֶדִיפּוּס הַמֶּלֶךְ, מאת סוֹפוֹקְלֶס, מבוא, תרגום מיוונית והערות: שמעון בוזגלו. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, שנת 2012, 170 עמודים.

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.