אוקסה פולוק- יער התועים מאת אן פלישוטה וסנדרין וולף / שני בסדרת פנטזיה ממכרת לנוער

| 11/11/2012 | 0 Comments

אוקסה פולוק -  יער התועים מאת סנדרין וולף ואן פלישוטה

'אוקסה פולוק – יער  התועים' הוא הספר השני בסדרה לנוער שכובשת את העולם ותורגמה ל- 24 שפות. מדובר בסדרת פנטזיה ממכרת. ברגע שמכירים את אוקסה, את דרדומירה ואת שאר בני משפחת פולוק המדהימה והיצורים הססגוניים שלהם, אי אפשר לעזוב אותם או את עולמם.

אוקסה פולוק – יער התועים מאת אן פלישוטה וסנדרין וולףהוא שני בסדרת ספרי פנטזיה ממכרת, על נערה צרפתייה, אוקסה פולוק, המגלה שיש לה כוחות מיוחדים ושהיא בעצם יורשת העצר של ממלכת אדפיה – עולם בלתי נראה, החבוי אי – שם על פני כדור הארץ ונשלט בידי עריץ אכזר ובוגדני.

אוקסה ובני משפחתה וידידיה נקלעים להרפתקה מסוכנת ומסחררת בתוך תמונה מכושפת. ברקע מתפתח משולש רומנטי מסובך, מפחיד ומעורפל, בין אוקסה לשני נערים חדשים שנכנסו לתוך מערבולת של הרפתקה : ג'וס – הנאמן, וטוגדואל- האפל. האם תצליח אוקסה להתגבר על כל המכשולים ולקרב את האנילימילים אל מטרתם – השיבה אל ממלכת אדפיה האבודה?

עלילה שסוחפת את הקורא לעולם מסתורי ואפל.

 

על הספר הראשון בסדרה כולל פרק ראשון: אוקסה פולוק – התקווה האחרונה

 http://readbooks.co.il/oksa-pollock-1/

הספר השלישי בסדרה, שיתפרסם בהמשך הוא: אוקסה פולוק – הלב של שני העולמות

 

אוקסה פולוק – יער התועים / פרק ראשון

1

הפוגה קצרה

התלמידים היו מאושרים. הם רצו וצעקו בקול בחצר של סנט פרוקסימוס במדים מרושלים ובעניבה משוחררת. היה זה היום האחרון ללימודים. סוף-סוף! שנת הלימודים הזאת פשוט לא נגמרה עבור אוקסה פולוק וגוס בֶּלַאנזֶ'ה, והחופשה הגיעה בזמן. כל כך הרבה דברים התרחשו… בין הגילוי של שורשיה המסתוריים של אוקסה ובין סילוקו של אורטון מק'גרואו, האויב של שבט האנילימילים, החודשים האחרונים היו מלאים בתגליות ובאתגרים. אוקסה טלטלה את ראשה כדי לסלק את המחשבות הללו, שקלקלו את מצב רוחה, וגררה את גוס לעבר המזרקה שבמרכז החצר המרוצפת. הנער ניסה להתנגד וצחק.

"את חושבת שלא הבנתי את התוכנית הזדונית שלך?" אמר גוס.

"אמבטיה טובה כדי לחגוג את היום המבורך הזה, אתה לא יכול לסרב לזה!" אמרה אוקסה ומשכה בכל כוחותיה את זרועו של חברה.

"את טועה אם את חושבת שתצליחי להכריח אותי! את שוכחת שאני לא נכנע לשום דבר ולאף אחד!"

גוס הסיט לאחור קווּצַת שׂער חומה ממצחו בהתנשאות מבודחת. אוקסה צחקה, עזבה אותו… נפלה והשתטחה על שולי המזרקה.

"איי!" נאנחה. "המרפק שלי!"

חולצתה נקרעה, והילה אדומה החלה להתפשט עליה.

"אוף, באמת!" רטנה. "תסתכל איך אני נראית!" גוס הושיט לה את ידו כדי לעזור לה לקום. לאחר שנעמדה, התכופפה כדי להרים את התיק הקטן שנשאה על כתפה.

"קח!" אמרה והושיטה אותו לעברו. "אתה יכול לשמור לי על זה בזמן שאני הולכת להתנקות".

"הו… אביזרי הקסם של הנשגבת הצעירה? איזה כבוד!"

אוקסה חייכה לעברו ופנתה לאכסדרת האבן האפורה. גוס עקב אחריה בעיניו עד שנעלמה בצִלן של מדרגות הבניין המפואר.

עשרים דקות מאוחר יותר גוס עדיין עמד באותו מקום, נשען על קיר נמוך.

"גוס!" צעק תלמיד בעל שׂער זהוב. "אתה בא לשחק כדורסל?"

"לא, תודה, מרלין! אני מחכה לאוקסה".

גוס היה סבלני, אך משועמם. הוא נקש על התיק באצבעו והרגיש משהו עגול ורך. הצְרַח-צְוַוח… רק שיישאר רגוע! כאילו קרא את מחשבותיו, פנה אליו הצרח-צווח:

"אל תדאג, אדון צעיר. השליטה העצמית היא אחד ממאפייניי העיקריים; כי, תדע לך, התרגשות והסוואה לא יכולות לפעול יחד".

גוס המשועשע מהיצור המשונה חייך.

"טוב, אוקסה… מה את עושה שם כל כך הרבה זמן?" מלמל אחרי כמה שניות.

"אני יכול לציין שהנשגבת הצעירה נמצאת כרגע בשירותים שבקומה הראשונה, במרחק 56 מטרים מכאן בכיוון צפון-צפון-מערב", אמר היצור הקטן שלא הצליח להתאפק, בקול חנוק.

גוס נחרד מהמחשבה שמישהו עלול להיות עד לדיון המשונה הזה. אבל כולם היו עסוקים מדי בהשתוללות משחררת מכדי לשים לב אליו. לבסוף הוא קם ופנה לעבר המדרגות.

כשחצה את המסדרון השומם, הוא שמע רק פטפוטים שהגיעו מהחצר ואת קול צעדיו על הרצפה. תחושה מוזרה הציפה אותו והזכירה לו את האירועים הנוראים, שהתרחשו בבית הספר ארבעה חודשים לפני כן… אוקסה הפצועה, מק'גרואו השטני, גברת לב-שבור… כשעבר ליד המעבדה, לא הצליח גוס להתאפק והציץ פנימה. לפתע שמע שירה, שירה עצובה ואטית שדמתה לבכי. הוא הסתקרן וסובב את ידית הדלת: המעבדה היתה פתוחה. גוס נכנס והביט סביבו. לא היה שם איש, אך עם זאת הוא שמע בכי, כאילו מישהו יילל מאוד קרוב אליו. הוא פתח את התיק של אוקסה: הצרח-צווח היה רגוע; זה לא היה הוא. מה זה צריך להיות?

הוא עשה סיבוב בכיתה, מצמיד בחוזקה את תיקה של אוקסה לגופו. הוא בדק מתחת לכל שולחן, פתח את דלת ארונית האחסון ואת דלת הארון הגדול. לא-כלום… אך היבבה הרכה והחודרת עדיין צלצלה באוזניו. הוא הפסיק לחפש ונעמד באמצע החדר, מרוכז, חושיו קשובים לכל רמז. בתוך הבכי שעטף אותו הוא שמע כעת מילים שהיה לו קשה לזהותן.

"מה אתה אומר? איפה אתה?" מלמל והביט סביבו למרות חששו.

קול מרוחק וקרוב גם יחד הגיע לאוזניו.

"אני כאן, מולך. אני זקוקה לעזרה, בוא לשחרר אותי… בבקשה…"

***

אוקסה, חולצתה עדיין לחה, עמדה לחזור לחצר כשלפתע שמעה הדהוד של צלצול חזק. 'היי, זה נשמע כמו הטלפון הנייד של גוס!' חשבה.

כשחלפה מול המעבדה בקומה הראשונה, הצלצול התחזק, ואז פסק. אוקסה עצרה במקום וחיכתה כמה שניות. היא חייכה כששמעה את הסימן שחיכתה לו: הקול המתנשף של דַארת' וֵיידֶר, שהודיע שהתקבלה הודעה בתא הקולי של גוס. אוקסה לא טעתה! ללא היסוס פתחה את דלת המעבדה ונכנסה.

"גוס! אתה כאן?"

אין תשובה. אוקסה הביטה סביבה וחיפשה מתחת לשולחנות. חברהּ לא היה טיפוס שיעשה מעשי תעלולים כאלו, אבל אין לדעת מה עבר בראשו… לפתע הבחינה בטלפון שלו על הרצפה.

"מה עושה הטלפון שלו כאן?" מלמלה בגבות מכווצות.

היא הרימה אותו, הביטה שוב סביבה במבט סקרני ואז יצאה מהחדר והצטרפה לאחרים.

"זוֹאי, ראית את גוס?"

זואי הרימה את עיניה ואוקסה ראתה צל של דאגה מעיב על פניה היפים. אוקסה לא רצתה להבהיל אותה ללא סיבה, ומיד הוסיפה:

"הוא כזה מפוזר… תראי, הוא איבד את הטלפון שלו!"

בספונטניות אופיינית היא משכה את ידה של זואי וגררה אותה אתה.

"בואי, אני בטוחה שהוא מתחבא באיזה מקום! אנחנו נמצא אותו, את תראי!"

מאז שזואי עברה להתגורר אצל משפחת פולוק, גילתה אוקסה את האושר שבחברות, חברות אמיתית. הרחמים, שחשה כלפי זואי בהתחלה עקב הדברים המחרידים שעברה, פינו מקומם בסופו של דבר לקשר אמיתי והדדי שהפתיע את שתיהן. היום איחד אותן סוד אפל, וחברותן היתה יציבה כסלע איתן.

"איפה הוא יכול להיות?" התעצבנה אוקסה.

שתי החברות חזרו לנקודת ההתחלה לאחר חיפושים של חצי שעה, מודאגות יותר מכפי שהיו מוכנות להודות. יום הלימודים התקרב לקצו, והתלמידים התחילו לצאת מהמבנה.

"כדאי שתתקשרי הביתה", הציעה זואי במצח מקומט, שרק הוסיף לדאגתה של אוקסה.

כשפְּיֶיר בֶּלַאנזֶ'ה ופָּאבֶל פּוֹלוֹק הופיעו בחצר בית הספר, חרדתן של שתי הבנות כבר הגיעה לשיאה. במשך קרוב לשעה סרקו שוב את בית הספר מקצה לקצה בחרדה גוברת.

"הוא לא נמצא בביגטואו סקוור, ולא אצלנו…" הודיע פייר וסגר את הטלפון הנייד שלו.

לאחר מכן סגר השרת את הדלתות הכבדות של סנט פרוקסימוס, וכולם נאלצו להכיר במציאות: גוס נעלם! אוקסה וזואי הביטו זו בזו בעיניים דומעות. בסופו של דבר השלווה של החודשים האחרונים היתה רק הפוגה קצרה…

האנילימילים היו המומים. כאות הזדהות הצטרפו במהרה ברון ונפתלי קְנוּט, השבדים המרשימים, ולֵיאוֹמִידוֹ, אחיה של דרגומירה, למשפחת פולוק בביתה. השמים החשיכו במהרה והעכירו את האווירה שהיתה קשה מאוד גם כך. פייר, פניו חרושי קמטים מרוב דאגה, חיבק את אשתו ז'אן שבכתה בשקט, ללא הפסקה. דרגומירה התקרבה כדי לחבקם בזרועותיה וחיפשה ללא הצלחה מילים שיוכלו לנחמם או להרגיעם. פאבל עמד מאחורי כיסא הגלגלים של מארי ולא הסיר את עיניו מאוקסה. הוא חש כיצד החרדה מתפשטת בראשו כמו רעל בלתי נראה.

"צריך אולי להודיע למשטרה…" הציעה אוקסה בקול שבור.

"לא, אוקסה, אין טעם", ענה לה אָבָּאקוּם, מגן האנילימילים, "אנו יודעים היטב שיגידו לנו שמדובר בבריחה…"

"גוס אינו טיפוס שבורח! הוא נחטף!" צעקה ז'אן, נסערת.

"אבל מי חטף אותו?" הרהרו כולם בלי לבטא את תהייתם בקול. אוקסה היתה היחידה שהעזה לשאול:

"אתם חושבים שאולי זה בוגדן? אורטון מק'גרואו ודאי אינו הבוגדן היחיד שיצא מאדפיה". כולם הביטו בה בהכרת תודה. מכל האפשרויות היתה זו האפשרות המועדפת עליהם, מכיוון שמשמעותה היא שגוס משמש בעצם רק קלף מיקוח וּודאי לא אירע לו דבר, כל עוד לא החל המשא ומתן; אבל מה אם הוא לא נחטף על-ידי בוגדן? עדיף היה לא לחשוב על כך.

הם נשארו ערים כל הלילה, נועצים עיניהם בדלת הכניסה, מכשיר הטלפון הנייד בהישג יד, מעלים בראשם אלפי אפשרויות ומצבים. רק בחמש בבוקר גילתה אוקסה, שהיתה שרועה על הספה ליד זואי התשושה, את מה שעמד להתברר כקצה חוט לפתרון התעלומה. הטלפון של גוס היה אצלה והיא הקשיבה בפעם המאה להודעה האחרונה שהפעילה את ההתרעה, שמשכה את תשומת לבה. היתה זו הודעה מז'אן. "גוס, אני לא מצליחה להשיג אותך. אבא יבוא לאסוף אותך עוד שעה. להתראות בקרוב!"

נדהמת מכך שלא חשבה על כך קודם, החלה אוקסה להסתכל על כל ההודעות השמורות בטלפון של גוס. היא לא גילתה שום דבר מעניין ועברה לתיקיית התמונות. שם היה משהו מוזר: בדיוק לפני שהתקבלה השיחה מאמו – כפי שהעידה השעה – צילם גוס תמונה משונה.

"תראו!"

אוקסה הראתה להם את התמונה הזעירה שהופיעה על מסך הטלפון הנייד.

"מה זה יכול להיות?"

מיד הדליק פאבל את המחשב שלו כדי להגדיל את התמונה, וכולם הצטופפו סביבו. ברגע שהופיעה התמונה על המסך, צעקה זואי:

"היי, זאת סבתא שלי! זאת רֶמיניסֶנס!"

"את בטוחה?" שאלה דרגומירה.

"כן!"

כולם בהו במסך בתמונת הדיוקן של אישה כבת שבעים, שרק החצי העליון של גופה נראה בה. היא הביטה קדימה, עיניה הכחולות הבהירות פקוחות לרווחה בייאוש ובחשש. היא היתה רזה, לבושה בגדים כהים, ופניה עוררו אהדה רבה.

"זאת סבתא שלי…" הוסיפה זואי בקול צרוד מעייפות ומהתרגשות.

דרגומירה ואבאקום הביטו זה בזה בתדהמה. ברק של הבנה קטע לפתע את שתיקתם, והם צעקו יחד מבלי להוריד את עיניהם זה מזה:

"ההתְמָנה!"

 

 

 

אוקסה פולוק- יער התועים מאת סנדרין וולף ו-ואן פלישוטה, מצרפתית: ליאורה לוי מלינסקי, הוצאת דני ספרים, שנת 2012, 461 עמ'

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות נוער, פנטסיה ומדע בידיוני

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *