בארץ המובטחת מאת סבסטיאן בארי / סיפורה של אישה בלתי נשכחת

| 02/09/2012 | 0 Comments

בארץ המובטחת מאת סבסטיאן בארי

בערוב ימיה, כשהיא בת שמונים ותשע, שב המוות והִכה באכזריות בלילי. נכדה היחיד ביל, אותו גידלה לבדה מאז שהיה בן שנתיים, התאבד בתלייה. כמה ימים לפני כן, הלך לעולמו מר נולאן, הידיד הקרוב ביותר שהיה אי-פעם ללילי הקשישה. כעת היא יושבת במטבח המבהיק שלה, ליד שולחן הפורמייקה האדום, וכותבת במשך שבעה-עשר ימים את סיפור חייה, על רגעי האושר והאימה הרבים שבהם. השכול מציף אותה בזרם של זיכרונות ופחדים ישנים. "איזה צליל משמיע לב בן שמונים ותשע שנשבר?" היא שואלת בתחילת הווידוי שלה. "הוא אינו יכול להיות הרבה יותר מדממה". 

סיפורה של לילי, גיבורת הרומן 'בארץ המובטחת' מאת סבסטיאן בארי, רצוף לכל אורכו בטרגדיות ובמלחמות: החל במותו של אחיה הנערץ וילי, במלחמת העולם הראשונה; דרך בריחתה לארצות הברית ממולדתה אירלנד, יחד עם אהובהּ טאג, לאחר שמורדים אירים הוציאו גזר דין מוות על שניהם; וכלה במותו של הנכד ביל, שיצא לשרת כחייל במלחמת המפרץ ושב אל בית סבתו שבברידג'המפטון, ניו יורק, כשהוא הלום קרב. במהלך נדודיה בארץ המובטחת – היא אמריקה, שאליה נמלטה מדבלין הבוערת בשנות המרד בבריטים – המוות ליווה אותה כמו צל, ואהוביה נטשו אותה בזה אחר זה.

כעת, ליד שולחן המטבח, כשהיא ממתינה למותה שלה, היא מעלה על הכתב את המסלול המפותל שעברה, מנסה לפענח את חייה, ובתוך כך חושפת סודות מפתיעים.

'בארץ המובטחת' הוא שיר קינה שנפרש על פני שבעה עשורים, מפי אישה שבורת לב אך מפוכחת, שמוצאת בתוכה את הכוח לסלוח גם למי שפגעו בה יותר מכול. המחבר, סבסטיאן בארי, הוא מהסופרים האירים המצליחים ביותר בעולם.

סבסטיאן בארי, אחד הסופרים האהובים והמצליחים בבריטניה, נולד ביולי 1955 בדבלין, אירלנד, לאב ארכיטקט (פרנק בארי) ולאם שחקנית (ג'ואן אוהרה). הוא גדל עם שני אחיו בבית פרטי גדול ומבודד ליד הים, ואמו נעדרה רבות מהבית בשל הופעות בתיאטרון וצילומים לקולנוע.

בארי למד בבית ספר קתולי ובטריניטי קולג' בעיר מגוריו. הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל תשע, ופירסם את הרומן הראשון שלו, Macker's Garden, בגיל עשרים ושבע. כשנה לאחר מכן הוציא ספר שירים ראשון. מאז הוא הוציא לאור עשרה רומנים שזכו להצלחה מסחרית גדולה, וכן ארבעה ספרי שירה, אחד-עשר מחזות וספר ילדים אחד. בין ספריו הבולטים נמנה הרומן Long Way Long, שהיה מועמד לפרס מאן בוקר ב-2005. מחזהו הראשון של בארי, Boss Grady's Boys, הועלה בשנת 1988 בתיאטרון אֶבּי שבדבלין וזכה להצלחה. מאז הועלו מחזותיו של בארי על במות דבלין, לונדון, ניו יורק וסידני.

בארי עוסק רבות ביצירותיו במורכבות החיים באירלנד, ובהשפעת ההיסטוריה על חיי הפרט. מורכבות זו לא נחסכה גם מחייו. סבו מצד אמו היה רב-סרן בצבא הבריטי, ואילו סבו מצד אביו היה לאומן אירי נחוש. מורשת משפחתית זו השפיעה עמוקות על חייו ועל יצירתו, והובילה אותו לחקור אותה לפני ולפנים.

בלא מעט מיצירותיו משחזר בארי קולות משפחה אבודים כדי להאיר את סיפורה של אירלנד. מחזהו Sligo of Lady Our מבוסס על חייה של סבתו. פרסומו של המחזה גרם לנתק בינו לבין סבו, שסירב לדבר איתו עד יום מותו. גם ברומן “הכתובים הסודיים", ספרו הראשון של בארי שתורגם לעברית (אחוזת בית, 2009), שזורה ההיסטוריה המשפחתית של המחבר. הדמות הראשית מבוססת על סיפור חייה של דודתו של אביו. היא נודתה מהמשפחה בשל הפרת כללי ההתנהגות הקתוליים, ובארי ידע עליה רק שהיתה “יפה" ו"לא מהוגנת". הספר זכה בפרס קוסטה 2008, בשתי קטגוריות: פרס הרומן הטוב של השנה והפרס הגדול — ספר השנה. במקביל, הוא היה מועמד לפרס מאן בוקר, הפרס הספרותי החשוב ביותר בבריטניה.

כיום מתגורר סבסטיאן בארי במחוז ויקלו שבאירלנד. הוא נשוי לאליסון ואב לשלושה ילדים.

 

חלק ראשון מתוך בארץ המובטחת

היום הראשון בלי ביל

 

ביל איננו.

איזה צליל משמיע לב בן שמונים ותשע שנשבר? הוא אינו יכול להיות הרבה יותר מדממה, והוא בוודאי צליל קטן וחלוש.

כשהייתי בת ארבע היתה לי בובת חרסינה שקיבלתי בדרך מוזרה. אחות של אמי, שגרה בוויקלו, שמרה אותה מימי הילדוּת שלה ושל אחותה, ונתנה לי אותה כמעין מזכרת מאמי. בגיל ארבע יכולה בובה כזאת להיות יקרה ללב מסיבות שונות, ויופי אינו הפחותה שבהן. אני עדיין רואה את הפנים הצבועות, שלוות ואוריינטליות, ואת שמלת המשי הכחולה שהיא לבשה. את אבי, לפליאתי הרבה, הדאיגה מתנה שכזאת. היא הטרידה את מנוחתו בדרך שלא היו לי שום כלים להבינה. הוא אמר שזה יותר מדי לילדה קטנה, אף על פי שאת אותה ילדה קטנה הוא אהב עד כדי סגידה מוחלטת.

באחד מימי ראשון, כשנה לאחר שקיבלתי אותה, התעקשתי לקחת אותה איתי לתפילה, למרות מחאותיו הארכניות והמפורטות של אבי, שהיה דתי במובן זה שהוא קיווה שהעולם הבא קיים. הוא היה בטוח בכך בכל לבו. איכשהו הוא גרס שבובה איננה פריט הולם למתפלל אדוק.

כשנשאתי אותה בעקשנות אל הפרו-קתדרלה שברחוב מרלבּוֹרוֹ, לא מתוך כוונה כלשהי, מן הסתם בגלל אווירת הרצינות הכבדה ששררה שם, היא התחילה להישמט מזרועותי. עד היום אינני בטוחה, לא ממש, שלא הנחתי לה ליפול מתוך דחף משונה כלשהו. אבל אם עשיתי זאת, התחרטתי על כך מיד. רצפת הקתדרלה היתה מרוצפת אבנים וקשה. שמלתה היפה לא יכלה להצילהּ, ופניה המושלמות פגעו באבן והתרסקו כמו לפחות קליפת ביצה. לבי נשבר בגללה בו ברגע, וכך הפך קול חורבנה בזיכרון הילדוּת שלי לקולו של לבי הנשבר. ואף שבדמיון תינוקי מדובר, אני תוהה עכשיו אם אין זה צליל דומה לזה שמשמיע לב בן שמונים ותשע, שנשבר לרסיסים מיגון — צליל קטן וחלוש.

אבל ההרגשה שזה מעורר היא של נוף מוצף במי שיטפון בחושך מוחלט, והכול, בית ורפת, חיה ואדם, אחוזי אימה וחשופים לסכנה. כאילו מישהו, גוף גדול כלשהו, הסִי-אַי-אֵי של השמים, הכיר היטב את המנגנון הקטן שהוא אני, וכיצד הוא ארוז ומורכב, ויש לו חוברת או מדריך עם הוראות כיצד לפרק אותי, והוא עושה זאת, בורג אחרי בורג וחוט אחרי חוט, בלי שום כוונה בכלל להרכיב אותי בחזרה, ובלי להתחשב בעובדה שכל חלקַי מושלכים ואובדים. אני כה מבועתת מיגון, שאיני מוצאת נחמה בשום דבר. אני נושאת בגולגולתי מעין כדור מותך במקום מוח, ואני בוערת שם, באימה, בייסורים.

יסלח לי אלוהים. יעזור לי אלוהים. עלי להתעשת. אני חייבת. אנא, אלוהים, עזור לי. אתה רואה אותי? אני יושבת כאן ליד השולחן במטבח שלי, עם משטח הפורמייקה האדומה. המטבח מבהיק. הכנתי תה. יצקתי מים רותחים לקנקן, למרות דעתי המוסחת. כפית עלֵי תה אחת לי ואחת לקנקן. הנחתי לחליטה לעשות את שלה, כרגיל, המתנתי, כרגיל. האור הצהוב שבחלון מול הים נראה מוצק כמגן ברונזה עתיק. בשמלתי האפורה, מאריג פשתן כבד, שהתחרטתי על קנייתה ברגע שהוצאתי את סכום הכסף עבורה, ברחוב מֵיין לפני שנים, ועדיין אני מתחרטת, אף שהיא מחממת במזג האוויר הסוער הזה. אשתה את התה. אשתה את התה.

ביל איננו.

האגדה על אמי מספרת שהיא מתה בשעה שהולידה אותי. יצאתי לחופשי, אמר אבי, כפסיון הפורץ מתוך מחסה, ברעש. אביו שלו היה מנהל משק הבית באחוזת יוּמְווּד שבוִויקלוֹ, וכך ידע איך נראה פסיון כשהוא פורץ מתוך מחסה. אמי מתה בדיוק בשעה שאור הנר לא נדרש עוד, באור ראשון של זריחה. זה היה בכפר דאלקי, לא רחוק מהים.

במשך שנים רבות זה היה רק סיפור עבורי. אבל כשהריתי ללדת את ילדי שלי, הסיפור נעשה לפתע חי, כאילו אירע בהווה. חשתי באמי בחדר הלידה הדחוס ההוא בקליוולנד, כשהתאמצתי לחלץ אותו החוצה. מעולם לא היתה לי כל מחשבה אמיתית על אמי, ולמרות זאת אני חושבת שברגעים ההם שום בן אנוש לא היה קרוב יותר לזולתו. לאחר שהתינוק הונח על חזי לבסוף, כשאני מתנשמת כמו חיה, ואושר שאין דומה לו גאה בי, בכיתי עליה, וערכן ומשקלן של הדמעות ההן יקרו לי מכל ממלכה.

כשלימדו אותי את עיקרי הדת הקתולית בגיל ארבע, בגן הילדים הצמוד לטירה, ונשאלה השאלה הראשונה, מי ברא את העולם? ידעתי בלבי שהמורה גברת אוֹטוּל טעתה בתשובה שנתנה: אלוהים. היא עמדה לפנינו וקראה את השאלה בקולה המצייץ כגִדרוֹן. ואני הייתי אולי נוטה להאמין לה, כי בגיל ארבע היא היתה בעיני אישיות מרשימה בחצאיתה האפורה ככלב מים בגן החיות של דבלין, והיא היתה טובה אלי מאוד כשהתחלתי ללמוד, ונתנה לי תפוח. אבל את העולם, כפי שחשבתי שעליה לדעת, ברא אבי, ג'יימס פטריק דאן, שהיה, לא בדיוק אז, אלא מאוחר יותר, המפקח הראשי במשטרת המטרופולין של דבלין.

האגדה על אבי מספרת שהוא עמד בראש ההסתערות על אנשיו של לארקין ברחוב סאקוויל. כשלארקין עלה על גשר אוקונֶל עטוי זקן ושפם מלאכותיים, וצעד במסדרונות השיש של מלון "אימפריאל", ויצא אל המרפסת, והתחיל לשאת נאום לפני מאות פועלים שהתגודדו למטה, דבר שנאסר בצו, פקדו אבי וקצינים אחרים על השוטרים הממתינים להסתער באלות שלופות.

כשסיפרו לי את הסיפור הזה בילדותי בפעם הראשונה, ממש בערב התרחשותו, לא הבנתי אותו נכון, וחשבתי שמעשהו של אבי היה מעשה גבורה. הוספתי בדמיוני סוס לבן, שהוא רכב עליו כשחרב טקסית שלופה בידו. ראיתי אותו מזנק קדימה בהסתערות פרשים של ממש. נפעמתי מאבירותו ומאומץ לבו.

רק שנים אחרי כן הבנתי שהוא הסתער רגלי, וששלושה מהפועלים נהרגו.

*

עניינים נושנים. והם לא קשורים ממש ליגון שבהווה, פרט לכך שהודות להם אני מחזיקה מעמד. עכשיו אנשום עמוק ואתחיל כראוי.

כשחזרתי מההלוויה נוכחתי שידידי מר דילינג'ר נכנס לחדר הכניסה בזמן שלא הייתי בבית והשאיר פרחים אך לא חיכה לי. היו אלה פרחים יקרים מאוד, והוא צירף אליהם פתק קטן בזו הלשון, "לידידתי היקרה גברת ביר, בשעת אובדנה הגדול." הדבר נגע ללבי, באמת. אני בטוחה שאילו מר נוֹלאן עדיין היה בחיים, היה גם הוא מתגנב כך פנימה. אבל הדבר לא היה מתקבל בברכה. אולי, אילולא ידעתי מה שאני יודעת עכשיו, אולי, אילולא אירע מותו של מר נולאן בזמן שאירע, הייתי ממשיכה לחשוב אותו לידיד הקרוב ביותר שהיה לי בחיים. מוזר כל כך שמותו ומות נכדי ביל אירעו בסמיכות זמנים כזאת. הכול קורה תמיד בשלשות, אין ספק שזה נכון. המוות השלישי יהיה שלי. אני בת שמונים ותשע ואסיים את חיי בקרוב מאוד. איך אוכל לחיות בלי ביל?

אינני יכולה לעשות דבר נורא שכזה בלי להסביר, אבל למי אסביר? למר דילינג'ר? לגברת וולוהאן? לעצמי? אינני יכולה להיפרד בלי לעשות מאמץ כלשהו להסביר את הייאוש הזה. אינני נוטה להתייאש בדרך כלל, ואני מקווה שהוכחתי משהו מזה כאישה חיה ונושמת. זה לא הסגנון שלי בכלל. לכן לא ארבה לעסוק בכך עכשיו. אני מרגישה את זה כה עמוק בתוכי, שאני חוששת שזה מציק אפילו ללבלב שלי, האיבר הכחול המוזר הזה שהרג את מר נולאן, אבל אין בכוונתי להרגיש זאת עוד זמן רב. לא יותר מהזמן שיידרש לי לדבּר אל תוך צללי העבר, אל תוך שמי התכלת של העתיד, כך אני מקווה ומתפללת.

אחר כך אמצא דרך שקטה כלשהי לשלח את עצמי.

אינני מחוסנת מפני כל המראות היפים של העולם הזה שהוענקו לי, בין שהיתה זו פינת ילדוּת בדבלין, איזו חצר צנועה בטירה שנראתה לי כגן עדן מאובק, ובין שהיו אלה, בזמנים מאוחרים יותר, יצורי ערפילים ארוכי רגליים שפושטים על ההֶמפּטוֹנס כמו צבאות, ואם הם מתקיפים או נסוגים, אם יוצאים לדרך או שבים הביתה, קשה לדעת.

אני מקווה ומתפללת שמר נולאן עושה את הדרך הארוכה מטה לגיהינום, והשדות מתחילים לבעור סביבו, ואור השמש מקבל גוון מדאיג ומרופט, והנופים משתנים ונראים לו מוזרים — לא שדות הטבק הרחבים והגבעות העליזות המיוערות של הבית אחרי הכול, כי הוא נולד וגדל בטנסי, למרות שמו האירי, וככל בן מקום הנוטה למות, אולי הוא ראה את עצמו בדמיונו חוזר הביתה, כמובן, במותו. ואף שבעצם אהבתי אותו כשהיה בחיים, ובמשך שנים רבות מאוד היינו ידידים, אין זה אלא צודק ונכון עכשיו, כשהשטן אוחז בידו ומוליך אותו בין כרי הדשא המעשנים.

לשטן, אני מתחילה לחשוד, וצער רב גורם לי הדבר, יש חוש צדק מפותח יותר מלכל אדם.

"רק הלא-מאמינים יכולים באמת להאמין, רק המפסידנים יכולים באמת לנצח" — את זה אמר לי פעם נכדי ביל, באחת ההברקות הרגילות שלו, לפני שיצא למלחמת המדבר. הוא כבר היה גרוש, בגיל תשע-עשרה, וכבר האמין שהוא הפסיד בחיים. או הפסיד את החיים, כפי שהוא קרא לכך. המלחמה גזלה ממנו את הברק האחרון. הוא חזר מהמדבר הבוער כאדם שראה את אחד מנִסי השטן. שבועות ספורים אחרי כן הוא יצא לבילוי עם חבריו, אולי גם התמסר קצת לשתייה שהוא אהב. למחרת מצאה אותו המנקה בשירותים של בית הספר התיכון שהוא למד בו, דווקא שם. הוא טיפס לשם מתוך דחף שהיה ידוע רק לו. הוא התאבד בשבת בערב, כדי שרק השרת, אני בטוחה, ימצא אותו ביום ראשון, ולא נחשול הילדים ביום שני. הוא תלה את עצמו בעניבה שהוא קשר לוָו הדלת.

למה אני חיה והוא מת? למה המוות לקח אותו?

שום דבר אחר בעולם לא היה מושיב אותי לכתוב. אני שונאת לכתוב. אני שונאת עטים ונייר ואת כל המהומה שסביבם. הסתדרתי יפה גם בלעדיהם, אני חושבת. טוב, אני משקרת לעצמי. פחדתי לכתוב, בקושי ידעתי לכתוב את שמי עד שמלאו לי שמונה. הנזירות ברחוב נוֹרת גרֵייט ג'ורג' לא ראו זאת בעין יפה. אבל ספרים הצילו אותי לפעמים, זאת האמת — השומרונים שלי. ספרי בישול כשלמדתי את משלח ידי, לפני כל כך הרבה שנים, אם כי בשנים האחרונות אני עדיין מוצאת את עצמי צוללת שוב אל תוך "ספר הבישול של הבית הלבן" המרופט שלי, כן, בהחלט, כדי להזכיר לעצמי פרט חמקני כלשהו. אין טבח טוב שלא מצא טעויות אפילו בספר הבישול החביב עליו, וציין אותן בשוליים, כמו בספר ישן שהיה אולי בספרייה האבודה של אלכסנדריה. לפעמים, כשאני במצב רוח מסוים, אני קוראת את העיתון של יום ראשון, מהעמוד הראשון ועד האחרון. צורבת את כולו כלהבה מתלקחת. אני די אוהבת את כתבי הקודש במצבי רוח נדירים יותר. כתבי הקודש הם כמו מוזיקה מיוחדת, ולא תמיד אנחנו יכולים לתפוס את המנגינה שלהם. גם נכדי ביל אהב את כתבי הקודש, הוא התמחה בניתוח חזון יוחנן. הוא אמר שכזה היה המדבר, בכוויית, בער ובער, כמו אגם של אש. "וכל איש אשר לא נמצא כתוב בספר החיים הושלך באגם האש".

אני אוהבת סיפורים שאנשים אחרים מספרים, ישר מהפה — או מה"גוֹבּ" כמו שהיינו אומרים באירלנד. מעשיות קלות, שלופות מן השרוול, משעשעות. לא סיפורי היסטוריה מדכאים.

ולי היתה היסטוריה שמספיקה לכל החיים, היסטוריה מהחיים שלי, שלא להזכיר את החיים של המעסיקה שלי, גברת וולוהאן.

זה שם אירי, כמובן, אבל כיוון שאין W בשפה האירית, עלי להניח שהאות הזאת הוּספה באמריקה, לפני שנים רבות, בדור אחר. שכּן שמתי לב לדבר אחד בקשר למילים באמריקה: הן לא יושבות בשקט. כמו האנשים עצמם. רק הציפורים של אמריקה נוטות להישאר כמות שהן, ציפורים שטבען וצבעיהן סיקרנו אותי ובילבלו אותי כל כך כשרק הגעתי. בסביבה הזאת, בימים אלה, דרור החופים, רָלית המים, הזרזיר, החופמי המצייץ ושלושה-עשר המינים של הסִבּכי מכבדים את החופים בנוכחותם. אני עצמי הסתובבתי מעט, בסך הכול. העיר הראשונה שהגעתי אליה היתה ניו הייבן, לפני אלף אלפי ירחים, כמו שאומרים. עם טאג אהובי. הו, זה היה סיפור פראי למדי. אבל אנסה לכתוב עליו מחר. קר לי עכשיו, למרות שהחום של ראשית הקיץ מספיק. קר לי כי אינני מוצאת את לבי.

 

בארץ המובטחת מאת סבסטיאן בארימאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת אחוזת בית, שנת 2012, 261 עמ'

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *