ביקור בית עם הסופרת אורית רז: "מי בכלל דיבר על אהבה"

| 15/12/2011 | 0 Comments

הספר שזור בדמויות וסיטואציות מחייה של אורית רז, נכתב בהשראת רחל דודתה ומתוך הזדהות עמוקה עימה. סיפור חייה של הדודה – דמות חריגה (כנראה מפגרת) ומרדנית (התרועעה עם חיילים אנגליים וכנראה הרתה לאחד מהם), ריתק את אורית. את בדידותה ונידוייה של הדודה על ידי משפחתה, גילגלה רז לתוך דמותה של רוחל'ה, גיבורת הספר.

 

 

שם: אורית רז

גיל: 59

סטטוס: גרושה, חיה בזוג

מגורים: רמת-השרון.

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר: מי בכלל דיבר על אהבה בהוצאת ספרית הפועלים, 2011

מתוך הספר: מדוע אמה של רוחל'ה מכנה אותה נשמה חוטאת? האם האם משליכה על בתה סוד אפל בעברה? האם רוחל'ה מקבלת על עצמה את הקביעה הזאת ומגשימה אותה? מה עושה לאדם הקלות הבלתי נסבלת שבה מודבקת לו תווית שלילית?  הצרות המתרגשות על רוחל'ה מתחילות ביום שאביה נוטש אותה ואת אמה ועוזב את הארץ. כמעט בלי משים, מובילים אותה שיגיונותיה של האם אל אהבתה הראשונה ('המתקשר' הנשוי אתו מתייעצת אמה). בלי כל הכנה, מוצאת עצמה רוחל'ה, בת ה-22, נושאת ברחמה את  פרי האהבה הזו, שאביו אינו רוצה בו, ונאלצת להתמודד עם ההחלטה האם לגדלו לבדה. כדי לשכנע אותה להפיל את העובר, מגלה לה המאהב את נסיבות הולדתה.

התחילה כתסריטאית

רז החלה את דרכה כתסריטאית בתוכניות ילדים בטלוויזיה החינוכית והכללית. השתתפה בכתיבת תוכניות כמו: פנאי לי, בלי סודות, שלוש ארבע חמש וחצי, מטבחה של סמירה, ריץ' רץ', קשקשתא ועוד. כמו כן הקימה תיאטרון בובות לגיל הרך שהעלה אחדים מסיפוריה. היא בוגרת ספרות וחינוך באוני' העברית בירושלים, ובעלת תואר שני בספרות (במסלול כתיבה יוצרת) של אוניברסיטת בן-גוריון וכן בעלת תעודת הוראה. כסופרת ילדים ונוער היא נפגשת עם תלמידי בתי ספר ברחבי הארץ וכן מעבירה סדנאות לכתיבה יוצרת. השנה (2011) כיהנה כסופרת אורחת של מערכת החינוך – תפקיד שמילאה כבר מספר פעמים בעבר. נולדה וגדלה בפתח תקוה כבת זקונים במשפחה בת שלושה ילדים, והיא אם לשני בנים.

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? באופן כללי מחיי ומחיי הסובבים אותי. במקרה הספציפי הזה, מהמיתולוגיה המשפחתית שלי. דמות נוספת שהיוותה מקור השראה לכתיבת הרומן, היא סבתה הדתית-פנאטית של רז ויחסיה עם בתה – הדודה רחל. בספר יצקה רז את דמות סבתה לתוך דמות אמה של רוחל'ה. אהרון, אביה המשכיל של רוחל'ה, הולך בדרכו של סבה של רז, שנטש את משפחתו ונמלט לחו"ל מפני נושיו, לאחר שעסקיו בארץ התמוטטו.

נישואי הסבא והסבתא של רז היו נישואי שידוך שלא עלו יפה וכך גם נישואיהם של הוריה של רוחל'ה. אמה של רוחל'ה הולכת בעקבות סבתה של רז ורוצה לסיים את הריונה, וכפי שקרה במציאות, ההפלה נמנעת בהתערבות החותן.

בשלב מסויים בתהליך כתיבת הספר, הפכה רז את גיבורת הרומן לבת דמותה – אשה כותבת, וכך חלקו של הספר מסופר ע"י רוחל'ה בגוף ראשון וחלקו בגוף שלישי באמצעות כתביה המשובצים בסיפור.

הרומן מתרחש על רקע התקופה של רצח רבין ומהווה בבואה אירונית של החברה הישראלית בתקופה זו. הוא בוחן באופן סימבולי את שנאת הזר והשונה ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם, לתועלתו או מתוך חולשה ופחד, מסית כנגד אדם אחר ומקעקע ממנו את הלגיטימיות.

איזה ספרים קראת לאחרונה? לבד בברלין, נוילנד, גוף שני יחיד.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? 20 שנה. 

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? נורית זרחי. קשה מאוד להיות מושפע ממנה או לחקות אותה. היא מאוד מקורית וחד פעמית.

אילו ספרים קראת בילדותך? האסופית, פנג הלבן, חסמבה, השד מכיתה ז', השביעיה הסודית.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? זכרון דברים, כזב וכישוף, לבד בברלין.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי הראשון למבוגרים.

אורית רז פרסמה עד כה כ-50 ספרים לילדים, נוער ומבוגרים בהוצאות: כתר, הקיבוץ המאוחד, פועלים, ידיעות אחרונות, דני ספרים, קוראים ועוד. ספריה זכו להצלחה רבה וחלקם זיכו אותה בפרסים חשובים, ביניהם: צל"ש של פרס זאב (2002) על "מזכרות מאיש השלג" , פרס הדסה (2002) על "אף מילה ליסמין" , עיטור אנדרסן (2010) על "ברווז ושמו געגוע".

"מר זוטא ועץ התפוחים," שהפך לרב מכר, מכר כבר עשרות מהדורות והגיע למקום הראשון במצעד הספרים.  הוא עובד לתוכניות ילדים בטלוויזיה וברדיו וכן להצגת תיאטרון שרצה על הבמות שמונה שנים ברציפות. לאחר שירדה, הועלה הסיפור מחדש בעיבוד להצגת מחול שמוצגת בימים אלו ממש, על ידי התיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת. בתחילת השנה יועלה הסיפור ע"י תיאטרון פרינג' בנצרת כהצגה בערבית.

בין ספריה: "עוז והאגוז" (על מורכבותם של יחסים בין אחים), "סב סביון לומד לעוף" (על יחסי הורים וילדים, צעד במצעד הספרים), "מה קרה לזהובית" (על מי שהחברה דוחה), "עוד שנה יוצאת לדרך" , "מזכרות מאיש השלג", ברווז ושמו געגועים", "אף מילה ליסמין", חבורת אחל"ה" (סדרה פופולרית על חבורת נערים המצילה בעלי חיים מהתעללות), "זמר של שיר" ו"החגים שלנו" (שירים לכל חג+קלטת).

ספרי קצת על הספר שכתבת: זהו ספר על שתי נשים: אימא פנאטית וביתה המרדנית. הדמויות לקוחות מההסטוריה המשפחתית שלי – דמות האם היא דמותה של סבתי אשר אף היא נינטשה על ידי בעלה. חייה הקשים הם שעיצבו את אופייה הקשה. כתבתי עליה בהרבה חמלה ואהבה למרות שהיא אישה לא קלה. הבת במקור הייתה דודתי, אותה סעדתי בשנותיה האחרונות, אולם במשך הזמן היא השתנתה וקיבלה יותר אפיונים שלי, וגם אני, תוך כדי כתיבת הדמות המחודשת, קיבלתי אפיונים שלה.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? יש לי ספר בקנה – הוא מספר על המסע שעשה בן זוגי עם משפחתו אחרי השואה בדרך מאירופה לישראל, אבל אני עוד מלווה את הספר שיצא זה עתה כך שאיני פנויה לעסוק בו.

מה הטיפ שלי לסופר מתחיל? לקרוא הרבה, סגנונות שונים. להפנים את מבנה הנרטיב.

משפט מסכם: כתיבת הספר הייתה חוויה מכוננת בשבילי. קשה אך גם מענגת ומשחררת.

קוראים כותבים:

רומן מרתק ומפתיע, המייצג שכבה חברתית שלמה בארץ, בתוך רצף נפשי וגופני ייחודי. אורית רז, שהיא סופרת ילדים ידועה, הציבה כאן ברומן הראשון שלה מיצג מעניין בתוך המתחם הריאליסטי של הסיפורת השוטפת.

גבריאל מוקד

צמיחתה של סופרת בתוך מצוקה של משפחה דתית שננטשה על ידי האב בעקבות זוגיות כושלת והתדרדרות כלכלית. יחסיה המורכבים של הבת עם אם מרירה ופנאטית, יציאתה ההדרגתית מתוך העולם הדתי אל העולם החילוני, והתבגרותה מתוך כל אלה, הם המרכיבים העיקריים בספר זה. כוחו של הסיפור הוא ביכולתו ליצור מבנה מתוך הכאוס של העולם. הספר כתוב היטב, מעניין ומצליח לדייק במהלכים המשפחתיים והחברתיים המורכבים שהוא פותח ובו בזמן ליצור תחושה של אמת.

נורית זרחי

ביד אמן מציירת אורית רז שני עולמות: עולמם המתרסק של גבר ואשה, ועולמה הנבנה של בתם. היא מפליאה לתאר בשפה עכשווית ופיוטית כאחד את הזיקה שבין העולמות הללו, ואת החוויה הפנימית של שלוש הדמויות, הנעות בין תקווה לא-שפויה למציאות-סיוטית.

אמנון ז'קונט

 

 

פרק ראשון מתוך הספר:

נשמה חוטאת

 

**

רגע, אין לי שום קשר לנסיעה שלו, אני מוכנה להישבע! אז מה אם אני מסרתי לה את המכתב? הוא ביקש שאתן לה, אז נתתי. אין לי שום מושג מה כתוב בו! שכך יהיה לי טוב! אז למה היא אוחזת בזרועי בכוח, אצבעותיה המיוזעות ננעצות בבשרי, מושכות אותי אל דלת היציאה?

"חכי רגע," אני מנסה לעכב אותה, "אפילו להסתרק עוד לא הספקתי," אבל היא מסלקת מפיה את היד שאת ציפורניה כססה בזעם, תולשת מידי את מברשת השיער, הולמת בה על המזנון.

"נו, למה את מחכה, רוחל'ה," היא מנופפת לי מול העיניים במעטפה הלבנה, שהשם "חווה" רשום עליה באותיות של קידוש לבנה, "אנחנו עוד צריכות לעצור מונית למטה, בואי כבר!"

"מונית? בשביל מה? לאן אנחנו נוסעות?" בחטף אני בוחנת במראה את פני הצנומים, החיוורים, ומנסה, בידי הפנויה, לתקן את התלתלים המזדקרים סביבם בלי סדר. תודה לאל. היא מבחינה בפניה הנפולים הנשקפים אליה מן המראה ומעבירה יד מודאגת על לחייה: כמו מחלה ממארת המקננת בגוף זמן רב פרצה הזִקנה על פניה בבת אחת. לרגע היא מרפה ממני, מאפשרת לי לבדוק בדאגה את הסימנים האדומים שהשאירו ציפורניה על עורי. בתנועה נרגזת היא שולפת מתיק הפלסטיק השחור שלה את אביזר האיפור החשוב ביותר שלה: השפתון. יש לה שיגעון לשפתון. מעולם לא יצאה בלעדיו אל הרחוב, וגם כעת היא מושחת בו את שפתיה עד שהן נעשות אדומות כדם.

פתאום נעשה לה חם. היא תולשת את השביס מעל לראשה, נחיריה רוטטים ומעוררי חמלה. אור שמש הבוקר החיוור חודר מבעד לחלון הפתוח, צונח על שיער השיבה המהודק אל עורפה בפקעת, מאיר את פניה המוארכים, הרזים, את האף הדק, הנשרי. עור הקרם שלה הולך ומתבהר מתחת לכרית הפודרה שהיא מעבירה עליו בתנועות קצובות, פודרה עם מקדם הגנה, כי השמש הישראלית עלולה לעשות בה שמות, ולאישה, עור פנים הוא בכל זאת נכס שצריך לשמור עליו. כשאני חושבת על החיוך הערמומי שריצד לה רק אתמול על השפתיים, ועל העיניים שלה, שנצצו, מתכווץ לי הלב בחזה מרוב צער. זה היה כשחזרה מהמקובל הזה מויאל, הקורא לה בקפה.

"יהיה בסדר, רוחל'ה," קרצה לי רגע לפני שנכנסה לחדר של אבא, פוסעת על בהונות, "בעזרת השם, אחרי שמויאל בירך אותי, את תראי שייצא מזה טוב."

לפעמים, כשהיא מזכירה את מויאל, היא מסמיקה וקולה נעשה צרוד ודק.

מבעד לדלת הפתוחה ראיתי איך היא רוכנת מעל לראשו של אבא, שישן על הספה כשהוא שרוע על גבו, ומספריים ישנים רועדים בידה. בתנועה זריזה גזרה חרש תלתל מראשו.

שאלתי אותה בצאתה. "מה זה? מה את עושה?"

"השתגעת לגמרי?"

"השתגעת לגמרי?"

היא לא ענתה. בשפתיים קפוצות נכנסה אל המטבח, עוקרת מן המדף צנצנת דבש, טובלת בתוכה את התלתל שבידה. לזה הוסיפה קמצוץ של מלח, כי מויאל אמר שאין כמו המלח כדי לגרש את הרוחות הרעות. את כל זה עטפה בפיסת נייר שהשמות שלה ושל אבא נכתבו עליה ודחפה מתחת למזרן של מיטתו.

"כך את רוצה להשאיר את אבא כאן?" לא הצלחתי לעצור את המילים.

"אולי את צודקת," אמרה לאחר שהרהרה בדברַי. "אולי כל זה מיותר. מי ששומע באיזו גסות הוא מדבר אלי יכול לחשוב שהוא יכול לקום ולעזוב. אבל הוא לא ייסע." היא השתתקה רגע, שוקלת את המילים: "איך ייסע אם הוא קשור אלי בכל לִבּו? אנשים, כשרע להם, מוציאים את הכעס על הקרובים להם ביותר."

ליתר ביטחון הוציאה מהמגירה את הדרכון של אבא והחביאה בארון שלה, מתחת לערימה של תחתונים. אחר-כך פרצה בצחוק רם, כי אבא חושב שהוא יתקבל בניו יורק כמו מיניסטר, כמו ערפאת, פרס ורבין על מדשאות הבית הלבן. לבסוף הסתכלה לראות אם הוא לא התעורר, חלילה וחס, בשביל לשמוע.

"ואת," זקרה לעומתי את גבותיה באיום, "שלא תגידי לו על זה אפילו מילה. זה לא הגישעפטן שלך. את שומעת מה שאני אומרת לך, רוחל'ה?"

הייתה לי ברירה? הבטחתי לשתוק כמו דג. מזמן הבנתי שבשבילה – כל מילה של מויאל היא דברי אלוהים חיים.

בכל אופן, נראה שהפעם דווקא ידע מויאל מה הוא מייעץ לה, כי כשאבא קם – פתאום היה לו מבט אחר בעיניים. עצוב ומהורהר. הוא ניגש אל אימא, שהדיחה את הכלים בכיור, הסיר מעל ראשה את השביס וליטף בכף ידו את שערה הדליל, מפזר קבוצות של תלתלים על מצחה. היא הפנתה אליו את ראשה במבט מופתע. המכסה של מְכל הסוכר שהיא קִרצפה והבריקה נשמט מידה והתנפץ על דופן הכיור. "רק זה מה שהיה חסר לי," נבהלה אימא, שולפת את השברים באצבעות נוטפות סבון ומשליכה אל האשפה, אבל אבא אמר שלא תצטער, ממילא היו אלה שרידים של שני סרוויסים שונים שלא התאימו זה לזה. מכסה הזכוכית בלט תמיד מעל שולי צנצנת החרסינה. רק אימא חיברה ביניהם. אימא נשכה את שפתיה והשתררה שתיקה.

"אני מקווה שזה לא פוגע בך שאני אומר את זה," אמר אבא פתאום, "חווה, אני מבקש שתסלחי לי אם פגעתי בך אי פעם." הוא נשק לה על המצח ואמר שרק אישה טובה כמותה הייתה מוכנה לסבול כל-כך הרבה שנים את מצבי הרוח שלו. הקול שלו היה רך כמו חמאה כשאמר שגבר אחר בטח היה כורע ומנשק את האדמה שעליה דורכת כף רגלה, אישה כל-כך נאמנה ומסורה! ואז הוא נשק על שפתיה. למרות שנדף מפיה ריח של סלט ביצים עם בצל, שהיא אכלה קודם, הוא לא נרתע, אף-על-פי שאין מאכל שהוא שונא כמו סלט ביצים עם בצל, ואפילו הריח שלו עושה לו בחילה.

נרגשת פרמה אימא את שרוכי הסינור, מקנחת בו את כפות ידיה. אבא רכן אליה בתנועה הססנית, מעוררת חמלה, וכשחיבקה אותו בזרועותיה היה לי ברור שהלילה, בפעם הראשונה זה זמן רב, הם שוב ילכו לישון באותו חדר.

אימא התחילה ללכת למויאל כשהסחורה של אבא התחילה לחזור והוא ביקש ממנה למכור את התכשיטים שקיבלה בנדוניה. "זה רק בינתיים," אמר אבא בקול רך, "כדי לכסות את האובר." הוא קרב אליה צעד-צעד ואמר בקול רך ומתחנן: "את ממילא לא משתמשת בהם אף פעם."  אימא סגרה מייד את החלון כדי שאיש מהשכנים לא ישמע לאן התדרדר המצב הכספי שלנו.

"מה אתה מדבר שטויות," הדף אותו קולה לאחור באמצע הדרך. הוא התנשם בכבדות.

קיר של קופסאות קרטון התרומם מאחוריו, פעורות פה. מתוכן ניגרו הדגמים הפסטלים כמו נהר גלידה מתוק ורך. הוא התכופף, מרים בשתי ידיו חולצת סטן ורודה תפוחת שרוולים. "תראי איזו השקעה," נדלק ניצוץ של גאווה בעיניו ותיכף כבה, "בפאריז היו חוטפים אותן מן המדפים. תגידי בעצמך: זה לא אידיוטי שהנשים כאן מתלבשות בבגדים משוק הכרמל כשיש להן דגמים כאלה מתחת לאף? ארויס געוואָרפען דאָס געלט. אף אחת מהן לא מבינה באופנה והסוחרים אפילו לא מעיזים להציג בפניהן את פס הייצור הגאוני שלי. החזירו לי את כל הסחורה. ודווקא כשהשקעתי כל-כך הרבה מחשבה בכל אחת מחליפות הערב עם הפייטים ובשמלות המשי בשילוב של בדי תחרה. עכשיו הן מתחבאות במחסנים כמו, איך אומרים? כמו אבן שאין לה הופכין. איך אני אחזיר את ההשקעה שהשקעתי, תגידי לי?"

היו חודשים שאבא לא הצליח למכור אפילו פריט אחד. הוא ניסה לפרסם את הסחורה שלו בעיתון המקומי, לחשוף אותה בתצוגת האופנה של הוועד למען החייל, אבל שום דבר לא הועיל.

"תבקש כסף מאבא שלך," ליקקה אימא את שפתיה שהתכווצו במתיחות, "ברוך השם, המצב שלו טוב. מה זה בשבילו לעזור לך קצת?" אבל אבא שיסע אותה מייד: "תודה רבה," התעקם פיו בכאב, חושף טור מצהיב של שיניים מוכתמות ניקוטין. "אם יש דבר שמנחם אותי, זה שאבא לא יודע שום דבר על המצב של העסק שלי. גם ככה הוא לא מבין את השיגעון שלי להישאר בארץ שבכל יום שני וחמישי יש בה פיגועי טרור, בזמן שהוא זקוק לי שם. אין שיחת טלפון שהוא לא אומר: 'תשמע לי, אהרון. כמו שהעסקים עם וובסטר נראים, ברוך השם, אתם תלכו כאן בכסף וזהב.' תודה רבה. שיהרגו אותי – לשם אני לא חוזר. אני – יותר טוב לי לאכול כל יום לחם ובצל."

"אז תלווה כסף מהבנק," ניערה אימא את ראשה עד שהשביס כמעט ונשמט ממנו, "אבל בתכשיטים שלי שלא תיגע. הוריך נתנו לי אותם באהבה ואני קשורה לכל אחד ואחד מהם."

"את חונקת אותי, חווה," הידיים של אבא נכרכו סביב צווארו ופניו האדימו. "מה אני כבר מבקש ממך," הצטמצמו עיניו שהיו לחות מדמעות וקולו יצא מפיו דק, גבוה וסדוק, "כמה שרשראות של זהב ועוד שני שעונים משובצים יהלומים וכמה טבעות? אני לא מבין. למה הם כל-כך חשובים לך? מה את צריכה את כל הקופסה הזאת של הזהב? תני לי למכור אותם. מחר העסק יתאושש ואני אקנה לך את הכול מחדש!"

"בשום אופן!" נענעה אימא בראשה בקול קודר. ליתר ביטחון הוציאה את קופסת התכשיטים מן הארון והחביאה בבוידעם. אולם כעבור שבוע, כשנעלמו טבעת האיזמרגד והשעון התואם, קראה לברטה השכנה וסיפרה לה על צרותיה.

ברטה נענעה בראשה בכובד ראש. "רק לא להתייאש," אמרה בתום שתיקה ארוכה. "אני מציעה שתתייעצי עם המקובל ההוא מויאל."

"מויאל?" ברגע הראשון אימא עיקמה את אפה, כי הרי לא התאים לאישה תרבותית כמוה, שבאה מבורו-פארק, להקשיב לכל האמונות הטפלות של הפרימיטיבים מן המזרח."הוא אולי מקובל, אבל על פי השם שלו הוא פרענק," מחקה את הנושא מסדר היום.

אלמלי השרשרת עם המגן דוד המצופה יהלומים שנעלמה ימים אחדים אחר-כך, הייתה עומדת בסירובה ולא מתקרבת אל ביתו. אבל אז נשבעה ברטה שמויאל הוא שהציל את חיי המשפחה של בלה זילברמן מחנות הדגים ואפילו בביתה של לאה פרומקין הצולעת, שבעלה נהג להשתכר ולהכות אותה, הצליח להשכין שלום. על כל פנים, אחרי הביקור הראשון אצלו הבינה אימא שמויאל דווקא לא פרימיטיבי: הוא תיעב את העסקאות שמבצעת הממשלה עם ראשי הטרור של אשף לא פחות ממנה. הוא ראה בה אישה חכמה ונבונה וכשהבטיח לה שאם תשמור שבת ותלך למקווה היא תזכה בשלום בית, היא לא היססה אפילו לרגע אחד. היא אמרה שהיה כדאי לאבד תכשיט אחד או שניים כדי לזכות להכיר אישיות ברמה שלו.

"רוחל'ה?" החלום שלי נעים, אבל נקישה על דלת חדרי מעירה אותי בבת אחת.

 "מי זה?" עיני דביקות ואני מסירה בגב ידי קורי שינה ורואה איך, בהיסוס רב, נפתחת הדלת.

"את ערה?" הקול של אבא, לוחש, מתנצל.

"מה אתה רוצה?" אני מרימה את ראשי מהכרית ומפהקת. אבא מתקרב על קצות האצבעות. "אני צריך שתעשי בשבילי משהו," הוא מדליק את הנורה מעל לראשי. רגע, מה קרה שבשעה כזאת יש לו תרמיל על הגב? ולמה הוא לובש חליפה באמצע הלילה? הוא מוציא מעטפת נייר מכיסו ומניח על השולחן.

"אני רוצה שתיתני את זה לאימא. טוב?"

"מחר," אני רוטנת, "עכשיו עוד לילה, תן לי לישון."

"או, יה, את צודקת." הוא מצטחק, מתיישב על המזרן לידי ומתכופף לנשק את מצחי. אחר-כך הוא מלטף את גבי, חיוך מתעקל על שפתיו. "תשני, תשני, רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך," מתהדקות זרועותיו מסביב גופי, חמות וטובות, "ושתהיי ילדה טובה ותשמעי בקול אימא, את צריכה לתת לה כבוד, היא אימא שלך, בכל זאת."

"אפשר לדבר על זה בבוקר?" אני הודפת את הידיים שלו ממני והוא מכופף את גבו.

"את צודקת. אני כבר נותן לך לישון. ואל תשכחי לתת את זה לאימא."

אני מתקנת את השמיכה סביב גופי, אבל הוא ממשיך לשבת לידי עוד זמן מה בשקט, בחיוכו הנבוך, ודווקא אז, כשהעפעפיים שלי מתחילים להיעצם אני מרגישה מתוך נמנום איך הוא קם בבת אחת, יוצא את החדר ומתרחק בצעדים חרישיים.

"שעיין וי די לבונה," מעיר אותי משנתי בשבע קולה הדק, הנלהב, של אימא. "ליכטיק וי די שטערן," הוא חודר לי לתוך החלום וזה רועד, נמוג ונעלם בתוך אור הבוקר, "פין הימל המתונה ביסטה מיר צו געשיקט. מיין גליק האט דיר געפוגן."

אני קמה, מטילה על כתפי את החלוק המשובץ. כפכפי הגומי שלי זרוקים מתחת השולחן וכשאני משחילה לתוכם את רגלי אני מבחינה במעטפה המונחת על השולחן. אצבעותַי נשלחות, אוספות אותה ממקומה ומכניסות לכיס החלוק.

"נו, מה אמרתי?" מקבלת אימא את פני בעיניים בורקות, בידיה זר ורדים ענק שקטפה מן החצר. "שרק נשמע בשורות ונחמות, אמן!"

פרפרים קלילים שקופי כנפיים מרחפים במרומי הגבעולים הזקופים, מפיצים בחלל המטבח ריח של בושם דק, ורדרד. היא שואפת אותו אל תוכה.

"אני ידעתי תמיד שהוא לא ייסע. איך ייסע, אם הוא קשור אלי בכל לִבּו?" כעת, כשהיא נועצת את הגבעולים בזה אחר זה לתוך הספוג הירוק, מתמלא לִבּהּ מתיקות, כאילו היא שוב הנערה מבורו-פארק שאִמהּ מתפעלת מיופייה כשהיא מודדת לראשונה את שמלת הנישואין אל מול המראה, זוקפת את גבה בזהירות, נזהרת לבל תידקר מן הסיכות שנעצה בבד לאה'לה התופרת.

"הבעיה עם גברים היא שהם לא יודעים לבטא רגשות," מחייכת אלי אימא, "אבל אישה לא צריכה הרבה בשביל לדעת." היא תולשת מן המדף אגרטל של זכוכית.

"גם בלי הברכה של מויאל זה היה מסתדר לבסוף, הוא רק זירז את מה שהיה צריך לקרות ממילא," היא רוכנת אל הברז, "הוא לא חשב אפילו לנסוע, ריד מי ליפס! הארץ הזאת בשבילו היא כל העולם. גבר כשהוא בצרות, משתעשע קצת בדמיון, זה הכול!"

זרם דק מפזז מתוך הפייה ומתגלגל בעליזות ושוקע אל תוך כרסו השקופה של האגרטל, וכבר היא חובשת לראשו כתר ורדים גנדרני ומניחה על השולחן.

"איזה יום נפלא," היא מצמידה את פניה אל זגוגית החלון ומחייכת אל החוחית העליזה הנצמדת בציפורניה אל ענף עץ התות. "אני אומרת לך, רוחל'ה, מהיום החיים שלנו ישתנו."

שקט שביר עומד במטבח ולרגע נדמה לי שהחיים בבית נעשו קלים פתאום, חדלו להיות גוש אפל עכור.

ואז אני פתאום נזכרת במכתב שהשאיר אבא. "זה בשבילך," אני מוציאה מכיס החלוק את המעטפה הלבנה.

"בשבילי?" היא מתרחקת מן החלון ומסתובבת אלי, שולחת את ידה קדימה וחיוך דק על פניה. רגע ממריאה המעטפה ביחד עם אצבעותיה, עוף גאה, בטוח בעצמו, מנופף בכנפיו אל מול החלון המואר.

כמו ברק הקורע את שמי החורף מתפרצות אצבעותיה לתוך הנייר וחתך אלכסוני מזוגזג מתפשט לאורכו במהירות. מתוך כיס החלוק נשלפות משקפי הקריאה.

"אוי, וויי איז מיר!" אני שומעת אותה ממלמלת.

בבת אחת נמחה החיוך מעל שפתיה. כשני עופות שחוטים נשמטים המעטפה והמכתב בזה אחר זו מבין אצבעותיה וצונחים על משטח הפורמייקה האפור של שולחן האוכל, רובצים עליו כשני פגרים חיוורים נטולי חיים.

"אה בּרוך צו מיר," היא מייבבת, "איך הוא עשה לי את זה? שנים שאני מכבסת, מגהצת, משרתת ודואגת לו ומכינה מרק עוף עם לוקשן נגד הצרבת וסלט ביצים עם בצל כל ערב, כמו שהוא אוהב." רגע אחד היא קופאת על מקומה, מכסה את פניה בידיה, מנסה לעכל את הבשורות, ואז, בבת אחת, היא מתעוררת: "רגע. איך זה יכול להיות?" היא מתבוננת בי בעיניה הנוצצות, קולה נלהב, גופה הצנום מתמלא חיים בתוך חלוק הבית הפרחוני.

"על מה הוא בכלל מדבר, אבינו שבשמים, הוא לא יכול!" חיוך ערמומי נפער בתוך פניה הקמוטים, חושף שני טורי שיניים צהובות מדיפות ריח רע. "אוֹ, מַיי גוֹד, תודה לאל, אני לא כל-כך אידיוטית כמו שהוא חושב. יתגדל שמו ויתברך – אין כאן שום מקום לדאגה, רוחל'ה!" בלגלוג של מנצחים היא משתתקת ובוחנת את תגובתי ועיניה נוצצות בעליזות. כשאני מושכת בכתפי באדישות היא תופסת את כף ידי בידה האחת. "אַי אֵמ נוֹט ג'וֹקִינְג. בואי, תראי, את חושבת שהאימא שלך כבר לא שווה כמו שהיא הייתה, מה? את חושבת שהיא כבר לא יודעת מה שהיא עושה?" וכבר היא מושכת אותי אחריה בכוח לחדר השינה. התשוקה להציג בפני את הראיות בוערת כאש בעצמותיה והיא פותחת בעליצות את דלת הארון.

"הנה, זה כאן," היא מפשפשת בידיה מתחת לערימות של תחתונים וגופיות. "לא כאן, אלא שם," נעשות תנועותיה מהירות, עצבניות וכבר היא טורדת ממקומן ממחטות וגופיות לכל עבר בערבוביה. "רגע, זה הרי מוכרח להיות כאן, תני לי להיזכר איפה שמתי את זה," היא ממלמלת כאילו לעצמה, בוחנת במבט קודר את פגרי הלבנים הדוממים על מדפי הארון.

"מים. תני לי מים," בוקעת פקודה מגרונה, דקה, צרודה. "את לא מבינה מה שמדברים אלייך? בחורה בת עשרים ושתיים ומתנהגת כמו בת שלוש. תני לי כבר כוס מים. הפה שלי יבש."

כשאני חוזרת למטבח אני שומעת את צעדיה נוקשים על הרצפה ויודעת שהיא פוסעת בעקבותַי. אני ממלאה כוס מים ומושיטה לה.

"אוֹ, מַיי גוֹד," אימא מורידה בנקישה את הכוס אל השולחן, מצניחה את גופה על הכיסא, "מים היא מביאה לי זאתי, מי ביקש מים!" כל אחת ממילותיה מתדרדרת מרירה מתוך שפתיה בייאוש, כמו אבן במורד תלול. "אדם כואב לו הלב וזו מביאה כוס מים!"

"ביקשת," אני ממלמלת, אבל היא מבטלת את דברי בתנועה נרגזת של כף ידה. "מה יעזרו לי מים בלי כדור אספירין," היא אומרת ואחרי שאני מביאה לה כדור היא בולעת בבת אחת.

"המנוול, למה הוא עשה לי את זה!"

כשהיא מסתכלת בי בתוכחה, היא מזכירה לי את מאיה, שכבר חודשיים נפגשת עם ה"בן זונה", שכל יום שני וחמישי מבריז לה ובכל ערב היא מתאפרת ומתלבשת לכבודו מחדש.

"תגידי, רוחל'לה, אני פגעתי בו אי פעם?"

פתאום היא פורצת בצחוק רועד. מעליב אותה לחשוב שאדם שאפילו חביתה לא יודע להכין לעצמו, מחליט יום אחד לקום וללכת.

"הרי הכביסה הראשונה תחזיר אותו הביתה!" היא מתייפחת מצחוק, מצניחה את ראשה אל השולחן, הפנים מוסתרים בכפות הידיים. אני ניגשת אליה, מניחה את כף ידי על ראשה, אבל היא מטה אותו באלכסון, "את יכולה לפתוח בשבילי בבקשה את החלון," היא מנופפת בכף ידה אל מול פניה, "אין לי אוויר, את שומעת רוחל'ה מה שאני אומרת לך? מזה שאבא נסע נגמר לי האוויר. המחשבה שאפילו מויאל, שיש לו כוחות, תודה לאל, לא הצליח לגרום לך להפסיק לעשות לי את המזל הרע– חונקת אותי! מויאל אמנם אומר שאַת התיקון שלי, אבל מכמה צרות כבר אפשר לסבול בשביל תיקון? הרי אפשר ממש לצאת מן הדעת! מעולם לא העליתי בדעתי בתחילת ההיריון, כשסבא זלמן פרץ בבכי מרוב אושר וסבתא הניה הסירה מידה את השעון שלה שהיה מצופה יהלומים וענדה על זרועי, שהחיים שלי יהיו בזכותך כל-כך מרים וקשים!"

 

"למה את חושבת שאני מביאה לך מזל רע?" שאלתי אותה יותר מפעם.

היא אף פעם לא ענתה. רק השפתיים שלה התלכדו במתיחות לפס דק.

 

נרעדת אני פותחת את החלון לרווחה ובפעם האלף אומרת לעצמי שזה בטח לא בדיוק כמו שזה נשמע. אני הרי יודעת שהיא לא באמת מאמינה במה שהיא אומרת. אהבה זה מה שאימהות אמורות להרגיש כלפי ילדיהן, לא? אט-אט אני זוקפת את הסנטר, מנסה לנשום אבל האוויר שחודר מן החוץ דחוס ונדמה כי איבד פתאום מצלילותו. כאילו סיגריה בוערת הושלכה אל עשבי הקיץ והם מעלים עשן סמיך של איבה. ובינתיים מניפה אימא את הכוס בידה וגומעת מן המים בבת אחת.

"צריך להזדרז," היא מביטה בשעונה במבט זועף, "אנחנו חייבות לעצור אותו."

אגרטל הוורדים מסתתר מאחורי גופה כשהיא קמה ממקומה אך מייד מתגלה שנית: זקופות מיתמרות מתוכו חניתות ורדים בעיגול, זרות זו לזו. וכמו עברה אותה רוח רעה נמלטת החוחית מעבר לזגוגית בבהלה אל השמים שהתקדרו בבת אחת.

"אה בּרוך צו מיר, רוחל'ה, צריך להציל אותו מפני עצמו." רגע קופאת אימא על מקומה ואז קמה ויוצאת אל הפרוזדור, טורקת נסערת את דלת חדרה. שעה ארוכה היא מתעכבת בפנים ואז היא יוצאת בבגדי השבת שלה, ענן של נינה ריצ'י מקיף אותה כהילה.

"את מוכנה?" שתי ידיה מונחות על מותניה בתקיפות והיא מביטה בי בקוצר רוח, בתוכחה.

"מצאת זמן למרוח וזלין על השפתיים," משתנק קולה. אני מתפתלת באי נוחות, "זה ייקח רק שנייה," אני מצטדקת אבל היא ממשיכה, "הרי עם הברק על השפתיים את נראית כל-כך זולה!" ומייד היא מעיפה מבט בשעונה. "את לא מבינה שאין זמן?" היא מתמלאת חימה. "הרי כבר תשע, עוד מעט." בצעדים נמרצים היא פוסעת בחדר הלוך ושוב, ידיה שלובות מאחורי גבה ואז פתאום היא נעמדת מאחורי, מסמיכה אל ראשי את ראשה. "כמה פעמים צריך להזכיר לך – יופיה של האישה בצניעותה." בעגמומיות היא מלכסנת אל הראי את מבטה, תופסת בשתי ידיה את ראשה, כאילו הוא עומד ליפול מצווארה. "אוי, מַיי גוֹש, תראי כמה שהעיניים שלי אדומות," היא מקרבת את פניה אל הראי, "איך אפשר לצאת כך לרחוב?"

לאט היא פותחת את הדלת לכדי סדק דק ומקשיבה, וכשהיא שומעת צעדים מלמטה היא ממהרת לשוב ולסגור אותה.

"השכנים, מה הם יגידו, פה כולם זוכרים איזה זוג לתפארת היינו כשרק הגענו מניו יורק, מי לא קינא בנו, והנה, פתאום, הוא עזב אותי לאנחות, ונסע." באצבעות כבדות היא מפשפשת בתיקה ולפני שהיא יוצאת, היא חייבת להרכיב את משקפי השמש שלה.

"נו, את באה?" היא אומרת בקול צרוד ושבה ואוחזת בזרועי, לוחצת באצבעותיה בעצבנות עד שאני מתפתלת מכאב.

"את רוצה שהוא עוד ייסע, על ראש כל שונאי?"

"איך תעצרי אותו?" אני מלקקת את פרקי אצבעותַי. הן יבשות ומשאירות על לשוני עקצוצים קטנים של מליחות. "ובכלל, לאן אנחנו נוסעות?"

אימא לא עונה. היא רק פורשת שתי ידיים תמהות אל התמונה של אבא הצופה בשתינו מן הקיר, איש צנום שזקנו הקצר מטופח וניצני קרחת על פדחתו.

"איך יכולת לעשות לנו את זה," מבקשות אצבעותיה הפסוקות לחצוב את התשובה מתוך החלל האדיש, אבל אבא לא אומר דבר. הוא סוקר אותנו בשתיקה, מבטו מלגלג כשל אציל הסוקר את נתיניו מבעד למשקפי הקרן שלו. היא נאנחת. נרגזת היא פותחת את הדלת ומנסה להכניס את המפתח לחור המנעול, אבל ידה רועדת ואינה מוצאת את החריץ, וכשאני לוקחת את המפתח ממנה היא מתלוננת: "נו כבר, למה כל-כך לאט, צב יותר מהיר ממך, את לא מבינה שאנחנו עלולות לאחר? אבל לך מה אכפת שנאחר? לך הרי לא אכפת מכלום."

ביד כבדה היא נאחזת במעקה כאילו האדמה רועדת מתחת לרגליה.

"את לא יכולה לרדת יותר בשקט?" היא מפנה אלי את פניה המאופרים, "את לא קולטת, אני מתפללת שאף שכן לא יראה אותנו וגם לא ישמע."

 

בחוץ מקנחת מטלית של רוח שרבית את הזיעה מעל מצחי העצים. אוטובוס נאנח בעגמומיות כשהוא פותח בתחנה את דלתותיו בפני הנוסעים ואימא מנופפת בכף ידה כבמניפה ואומרת שמעולם לא חשבה שתצטרך לרדוף אחרי אבא כדי להחזיר אותו הביתה, אז, בימים ההם, כשהיו הולכים לבית הכנסת יד ביד, לבושים בבגדי השבת ואנשים היו מחייכים בהתפעלות אל הזוג הכי יפה בקהילה.

על הספסל שאחרי הנהג היא מתייפחת בקול רועד: "אדם, כשהוא במצוקה," היא מסבירה, "דבר ראשון שהוא פוגע בו, זה בעצמו." ואז היא פותחת את התיק, מוציאה ממחטת נייר. "אילו לפחות הייתי מתעוררת בשעה הרגילה," היא מוחה דמעה מעינה, "הייתי איכשהו משכנעת אותו שיישאר. הוא עקשן לא קטן, אבל ברוך השם, אם יש מישהי שהוא בכל זאת נותן בה אמון זו אני. כמו שרק מעט גברים בוטחים בנשותיהם כך במילה שלי הוא בוטח." רגע היא משתתקת כדי לקנח בקול את חוטמה, ואז, עיניה נעוצות מעבר לזגוגית, היא פורצת ביבבה: "מה כבר יש לגבר לבד לחפש בניו יורק שאין לו כאן? מה הוא יאכל? אפילו האימא שלו לא תכין לו את האוכל שאני מכינה, פשוט וטעים, לא עושה צרבות, כמו שהוא צריך."

 

הטרמינל מוצף אור פלורוסצנטי חיוור. איש אפור שיער בחליפה שחורה עומד מול המסך הכחול וקורא את מועדי הטיסות. שני בחורים הנושאים על גבם תרמילים ענקיים נעמדים בסוף התור המתפתל בדרך אל עמדת הבידוק הביטחוני. בחורה בג'ינס מתייפחת. שוב ושוב היא נושקת לבחור צנום ומתולתל שיער ואני מתבוננת כמרותקת איך הוא מצמיד את לחיו אל מצחה, כמה מרגשת ויפה היא האהבה, אבל הדיילת בדלפק המודיעין בוחנת בראי פצעון שצומח על סנטרה ומפהקת.

"מתי הטיסה הבאה לארצות הברית?" צועקת אליה אימא בקול שהתקווה והייאוש מתערבבים בו ופניה מקבלים מבע מושפל ועייף. לא מוצא חן בעיניה שהדיילת מהדקת את ציפורניה סביב הפצעון וסוחטת אותו היטב. עד מהרה מגלה אימא את המסך הכחול התלוי למעלה ומסתבר שהטיסה האחרונה לארצות הברית יצאה זה עתה ושהטיסה הבאה תצא לפנות ערב. אימא עוזבת את כף ידי, פניה חיוורים, "את יכולה לברר לי בבקשה אם אהרון גנץ נסע בטיסה שיצאה או שהוא רק יעלה על המטוס בטיסה שאחריה?" היא שוב פונה אל הדיילת, שעכשיו מוחה בפיסת צמר גפן טיפת דם על סנטרה והדיילת לוקחת אגד מדבק ומדביקה מעל לפצעון ואת צמר הגפן משליכה אל סל הניירות. כעת, לאחר שהתפנתה לברר בטלפון את העובדות היא קובעת בקול משועמם: "הוא כבר יצא."

"וועי איז מיר, רק זה מה שהיה חסר לי," מביטה בי אימא במבט נרעש, "אה שיינע געשעפט!"

"את לא צריכה לקבל את זה כל-כך קשה," אני אומרת בקול מהסס.

"לא לקחת את זה קשה?" רגע לובשים פניה חיוך מריר, ואז פתאום היא מרצינה, "אז איך לדעתך אני צריכה לקחת את זה?"

"מה הוא עושה, בסך הכול," אני מדגישה, "מנסה להרוויח קצת כסף כדי לסגור את החוב?" כהלומת רעם היא קופאת על מקומה. "אוט געזוגט!" היא אומרת לבסוף בקול ניחר, "אילו רק היה שומע בקולי, אולי היינו יכולים להסתפק במה שאני מרוויחה, אמנם זה לא הרבה כסף, אבל לא נורא לחיות בצניעות, זה בטח יותר טוב מאשר לפרק משפחה!"

"למה את חושבת שהוא הולך לפרק משפחה?" אני מרימה את קולי. היא מעקמת את שפתיה ומתבוננת בי בשאט נפש. ואז, כאילו כוחות רדומים נֵעורים בתוכה, נוקשים עקביה על הרצפה, מפיקים מן האבן צליל מריר, אפרפר, בדרכה אל שורת הדלתות הנסגרות מעצמן. הדרך אצה לה. קבוצה של בני נוער מתקרבת אליה, גוש נערים קולני, תרמילים על גבם ובעיניהם מבע של ציפייה. איש מביניהם אינו מבחין באישה הכחושה הנבלעת בתוכם.

עיניה מושפלות, עצומות כמעט, ראשה מתנועע על צווארה והיא מדברת אל עצמה בקול. שיידעו העוברים ושבים, שיידע ריבונו של עולם, שלא בהגינות נוהג הוא עִמה, לא בצדק. הרי לא ניתן להבין איך ייתכן שדבר כזה קורה לאשת חיל כמותה, שהלכה אחרי בעלה כמעט אל המדבר כדי לחיות בחסכנות ובצניעות. מילא אם זה היה קורה לאחת מן הצאצקעס ההן שמוציאות את כל הכסף של הבעל על בגדים ומספרה. אבל היא – מאז שהגענו ארצה היא מקיימת את המשפחה בזיעת אפה, תופרת וסורגת ושומרת על בית מבריק מניקיון, ומן המצרכים הזולים היא מכינה מטעמים. אז שיגיד בעצמו – איך קם גבר ועוזב אישה שכמותה, שאפילו אותי מגדלת לתפארת, למרות מזל הביש שאני תמיד מביאה לה.

בצעדים כבדים אני פוסעת בעקבותיה ובוהה בגבה המתרחק. צליל דבריה עדיין מהדהד באוזנַי, ונדמה לי שהנשמה החוטאת, שאינה אלא פרי דמיונה, בכל זאת קורמת עור וגידים. איש לא יכול להרגיש בה מלבד אימא, אבל אני כן, כמו עוּבּר אני נושאת אותה בתוך בטני. סמויה מן העין אבל חיה ומעיקה היא גדלה בתוכי מיום ליום.

אני מחישה את צעדַי עד שגופי נתקל בתרמיל גב תלוי מאחורי בחור בלונדיני אדום פנים. אני מתנצלת ועוקפת קבוצה של תיירים דוברי אנגלית העומדת בעיגול ורואה אותה מתרחקת. "אימא, חכי לי," אני מנסה לצעוק, מרחיבה את צעדי ומנסה להדביק את צעדיה. אולם היא כאילו להכעיס עוד מגבירה את קצב הילוכה, נעלמת מאחרי עמוד שיש ולרגע נדמה לי שהיא נמלטת מפני כמפני מגפה.

קבוצת בנות מצווה חמודות ממלאות את החלל שבינינו. כל-כך נבוכות. רק אתמול הייתי בגילן, בוגרת בית ספר יסודי. אני עוד זוכרת את כיסאות הפלסטיק סדורים על המדשאה כמו חיילים במסדר ואת הבמה הקטנה שהוקמה מול משרדי ההנהלה. כל הבוקר עמלו הפועלים להקים אותה ולפנות ערב כבר עמדו עליה המיקרופונים כמו ג'ירפות זקופות צוואר, שמאחוריהם השולחן עם המפה הלבנה. אחר-כך ישבו אליו המנהלת וצוות המורות והמורה פנינה הכריזה בקול חגיגי שלקריאת שיר שפרסמה בעיתון בית הספר היא מזמינה אל הבמה את מי שכתבה אותו, את התלמידה רוחל'ה גנץ. בחיוך אימהי הביטה בי מפלסת את דרכי אל הבמה, לבושה בחצאית הכחולה ובחולצה לבנה מכופתרת, ששרווליה מגיעים עד מעבר למרפק. ברגליים רועדות עליתי במדרגות והתייצבתי מאחורי המיקרופון. "ענבל מיטלטל לימין ולשמאל" קראתי במבטא אמריקני, משתדלת לעשות זאת לאט, בהטעמה, עיני נעוצות בגיליון העיתון שבידי.

"דין דון, דין דון

הגורל הוא עגול והוא סוגר עלי

ככיפה של פעמון.

ורק צליל דק נפרם אלי

מסריגי התיל ממול,

נשרט בזיזי הסלעים וחודי הצבר

שיהא צערי מתפזר במדרון

נחרט בקרקע וצועק בצרידות

כפריחות רועדות אלו

 של פרג".

מחיאות כפיים עלו מן המדשאה. קדתי קלות וחשתי בידה של המנהלת על זרועי.

"כל הכבוד," היא משכה אותי אליה והדביקה נשיקה על לחיי. חייכתי אליה בהקלה וברדתי מן הבמה מחיתי בכף ידי את שרידי הרוק שעל פני. אבל אז הקיפו אותי ידיה של אימא, פיה על לחיי. "היית נהדרת," אמרה והרחיקה אותי מעל גופה. "תמשיכי ככה, רוחל'ה," שלחה את ידיה וכפתרה בזעף את הכפתור העליון של חולצתי. "תגדלי ותמצאי בעזרת השם את בן זוגך ותלדי לו בנים. את שומעת אותי, רוחל'ה, אחד לפחות. אישה שאין לה בנים היא כקליפת השום. בשביל גבר, בן זכר שיישא את שמו זה הכול, הוא ילך אחרי אשתו כמו שדלי הולך אחרי החבל. רִיד מַי לִיפּס. אם היא תלד לו בן זכר הוא לא יעזוב אותה בחיים." קרעתי את עצמי מבין זרועותיה ושבתי למקומי. קור צרב בחלל החזה שלי, כשלרגע היה נדמה לי שפיענחתי סוף-סוף את מקור מזל הביש שאני מביאה לה – נולדתי בת ולא בן.

איפה היא? בגב ידי אני מקנחת את הדמעות שעולות בעיני המשוטטות בטרמינל. בלבי אני מנסה לדמיין איך במקומי יש לה בן, תינוק עגול לחיים בחליפות סרוגות בצבע כחול, רכבות ומטוסים פזורים סביבו על השטיח במקום בובות. לאט-לאט הוא הולך וגדל, הולך לחדר, אחר-כך לתלמוד תורה, נוסע איתם ארצה כשכיפה שחורה על ראשו. הנה הוא כבר בן שלוש -עשרה, מתכונן לדרשת הבר מצווה, מתנדנד בשעת התפילה כמו לולב והיא מתבוננת בו בעיניים בורקות, אותן עיניים עליזות שבהן התבוננה באבא בתמונות החתונה.

איפה היא? היעדרותה מכה בבטני עד שקשה לי לנשום.

מה היה קורה אילו במקום נשמה חוטאת היה נולד לה בן? בעיני רוחי אני רואה את המטוס של אבא סוטה ממסלולו וחוזר. במהירות מטורפת הוא מתקרב אל הקרקע ונוחת, כמו בסרט בהילוך לאחור. הנה נפתחת הדלת, אבא יורד במדרגות וחוזר לטרמינל, שם נלקחים מדרכונו כל החתימות והאישורים. בבהילות הוא לוקח מן הדיילת את חפציו הארוזים ומסתלק, וחוזר הביתה אל אימא ואל בנו כאילו דבר לא אירע.

"אימא, חכי!" נמלטת מפי צעקה. אולם היא אינה שומעת. כבר יצאה וכעת היא נבלעת בהמולת נהגי המוניות שבחוץ, תיק הפלסטיק השחור תלוי על זרועה. אני מחישה עוד יותר את צעדי ונתקלת בעגלת מזוודות המובלת על-ידי אברך גבה קומה.

"סליחה," אני ממלמלת. מתנועות ידיה המתנופפות באוויר אני למדה שהיא מנהלת משא ומתן עם נהג עב כרס וכסוף שיער שנוקב באוזניה מחיר גבוה לנסיעה והיא מנסה להורידו. הוא מתרעם. לבסוף היא נאלצת להסכים למחיר שביקש. מובסת היא נכנסת לתוך הרכב וקורסת אל המושב הקדמי כשסנטרה רועד.

כשאני עוברת לצעדי ריצה אני חושבת על מזלה הביש. כמו חתול תובעני מתנפלת עלי האימה מבפנים, שורטת אותי בציפורני אשמה חדות. יכול להיות שאיכשהו בגללי עזב אותנו אבא וחזר לארצות הברית? אולי לא צריך לדחות את האפשרות?

אימא סיפרה לי שהרעיון לנסוע לארץ הקודש ולהקים בה מפעל היה של אבא. זה היה בתקופה שלמד באוניברסיטה. רייב פינקס לקח אותו לפגישה של הליגה להגנה יהודית וכל החיים התהפכו. מאותו רגע התחיל אבא להרתיח על הלהבה של הרב כהנא את הכעסים שחיכו אצלו בבטן מאז ששני כושים שיכורים משכו לו בפיאות ברכבת, לקחו לו את הארנק וקראו לו "פרצוף של יהודי". הוא התחיל לבלות זמן רב מחוץ לבית וכשהיה חוזר סוף-סוף בשעה מאוחרת היה עייף מכדי להתעניין באימא או בי. לא הועיל לאימא ספר תהילים שפתחה כל יום וגם לא הצדקה שנתנה לבית הכנסת. העניין הציוני מילא לו את הראש. אימא סיפרה איך היה חוזר הביתה ובידו קטעי עיתונים, ספרים בעברית ותמונות קטנות של ירושלים. למורת רוחו היה סבא זלמן מגלה ספרים בעברית מפוזרים בכל מקום, כי אבא שנא בכל לִבו את הגויים שעשו אִתו עסקים. תמיד התלונן שהם אמנם יודעים להעריך את הסחורה שלו, כי היא הרי אערשט קלאס, אבל הוא בז להם בלִבּו. הוא היה די ממולח כדי לא להניח להם להרגיש בבוז שלו והיה נפגש אִתם בבתי הקפה, מרים אִתם כוסית ולוחץ את ידיהם כאילו היה אחד מהם. אבל רק ממבע עיניהם אפשר היה לראות שבשבילם הוא היה ונשאר יהודי. לאימא היה מספר שבלב נרקמים לו חוטים שקופים של נקמה: יום אחד ייסע מכאן הוא והסחורה שלו, ונראה אותם מסתדרים בלעדיו. המחשבה על הצער שייגרם להם הסבה לו הנאה. הם עוד יתחרטו על הבוז המתנשא הזה, היה נוחר באוזניה בבוז, מפני שהם לא ימצאו עוד מישהו שיספק להם סחורה כמוהו. בינתיים השתדל ככל יכולתו ללמוד עברית.

נשימתי כבדה. רגלי כואבות. בשארית כוחותי אני יוצאת מן הטרמינל ושומעת את דלת המונית נטרקת ואת המנוע נדלק.

"אימא, חכי!"

 בברכיים כושלות אני מתקרבת אל החלון הפתוח, מוצאת אותה רועדת מעלבון, לחיה נתמכת על כף ידה ושפתיה מופשלות.

"מה את עושה," אני גוערת בה, נשענת בגופי על דופן המונית, "את רוצה להשאיר אותי כאן?"

מופתעת היא מרימה אלי את ראשה, כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה:

"מה קורה איתך," היא אומרת, "כבר שעה אני מדברת אלייך ואת לא עונה. נו , היכנסי כבר לרכב."

אני בוהה בה, מתנשפת בכבדות. היא מוציאה את הארנק מן התיק ומפטירה לעברי, "תזדרזי, למה את מחכה?"

אני צונחת אל תוך המושב האחורי.

ריח דק של לימון מעורב בריח חמוץ של זיעה עומד באוויר המונית. הנהג מגביר את הווליום ברדיו: "אך רוזה רוזה, את אהובה שלי", הוא מצטרף אל יהורם גאון בקולו. מעל למבנה הטרמינל, אל תוך השמים המתנכרים, המסתירים את פניהם תחת מעטה קל של ענני בוקר, מזנק מטוס. קולו מתפתל באוויר הלאה כמו זמזום של נחיל דבורים ואני מביטה בו וחושבת על אבא. פעם, אחרי מריבה עם אימא, יעץ לי לעזוב את הבית, לקחת דירה שכורה ביחד עם מאיה. אבל אימא אמרה שעל גופתה. כלה מויד תעזוב את הבית רק עם בעלה לאחר החופה. כעת הוא עושה את זה במקומי. טעם רע עומד בפי שהרי ילדים עוזבים את הוריהם ולא להיפך. והנה הוא באוויר, לוקח אִתו את חירותי שלי, זו שתיארתי לעצמי בדמות ציפור פצועה שהוא הביא הביתה בילדותי. יומיים טיפלנו בה כמו בתינוק, מטפטפים אל מקורה מי סוכר ופירורי לחם לחים, מלטפים אותה בעדינות על גבה. צהלת שמחה פרצה לה מהמקור כשהעמדנו אותה לאחר שהבריאה על אדן החלון ופתחנו לפניה את הזגוגית. רגע הציצה בנו בהיסוס ואז טפחו כנפיה באוויר נושאות אותה בביטחון, כמו המטוס הממריא שאני צופה בו מלמטה בכעס, בקנאה, בתימהון ובצער, מנסה להחיות את זכר החיבוק האחרון של אבא על גופי, להיאחז בו כמו בנפנוף של פרידה.

"סע כבר," נוזפת אימא בנהג בתקיפות והוא מעביר הילוך. חמסה מוכספת משתלשלת מן המראה הקדמית, מסתחררת מול פניו. "מהר," נוזפת בו אימא בקול צרוד. "פתח-תקווה, רח' בן דוד."

וכבר עושה המונית את דרכה לאורך האספלט. היא עוברת ליד הבודקה עם השומר החמוש, עוקפת את הכיכר העגולה ונכנסת לכביש ששתי שורות של איקליפטוסים נטועות מצדדיו. מבעד לחלון אפשר לראות מטוסים קטנים כצעצועים ממריאים אל על. גם שדה התעופה מאחור הולך ומצטמק.

"אתה לא יכול לנסוע יותר מהר?" מרימה אימא את קולה והנהג אומר: "גברת, אני נוסע במהירות המותרת לפי החוק." היא מפנה את ראשה לאחור, המבט העכור שלה מרפרף על פני:

"שוב עשית לי עין הרע," היא מתנשפת, עיניה מצומצמות והאישונים מתרוצצים בעצבנות כאילו היו שני עכברים שנלכדו במלכודת.

"שלא תחשבי, אבא לא ייהנה שם אפילו רגע, זה בטוח. וטוב שהוא לא ייהנה, כי כשבן אדם סובל הוא לומד מהחיים. החיים זה הבית ספר הכי הטוב."

 

 

 

 

 מי בכלל דיבר על אהבה? מאת אורית רז, ספרית פועלים, שנת 2011, 272 עמודים.


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *