מתח באוויר / "רצח ראוי" – פיטר סוונסון חוקר את טבע הרוע האנושי / ראיון ופרק ראשון

| 13/05/2017 | 0 Comments

רצח ראוי מאת פיטר סוונסון

רצח ראוי מאת פיטר סוונסון

פיטר סוונסון הוא השם החם החדש בתחום ספרי המתח הפסיכולוגיים. בכתיבה מסחררת וחסרת פשרות, הוא מצליח לעשות לקוראים מה שהוא עושה לדמויות שלו – להכניס אותם לתוך משחק חתול ועכבר עמוס בפיתולים ובהפתעות, שאין לדעת איך הוא ייגמר.

לאחרונה יצא בהוצאת דני ספרים ספרו "רצח ראוי". הספר תורגם ליותר מ- 25 שפות וזכויות ההסרטה עליו נמכרו במחיר גבוה. הספר זכה בפרס "המותחן הטוב ביותר" של אתר ibooks והיה מועמד לפרס אתר goodreads לספר המתח הטוב ביותר של שנת 2015.

העלילה לוקחת את הקוראים לטיסת לילה מלונדון לבוסטון. שם טד סוורסון פוגש אישה מהממת ומסתורית בשם לילי קינטנר. על כוסית מרטיני אחת יותר מדי, שני הזרים נסחפים למשחק של גילויי אמת ומספרים זה לזה את סודותיהם הכמוסים ביותר. טד מספר ללילי על נישואיו הכושלים עם אשתו מירנדה, שהוא בטוח שבוגדת בו עם גבר זר. טד ומירנדה לא התאימו זה לזה מההתחלה – הוא איש עסקים עשיר והיא אומנית בעלת נשמה חופשית – ניגוד שבתחילה הצית את הלהבה ביניהם אך כעת הפך לקלישאה חבוטה.

במהרה הופך המשחק הקטן לאפל ומסוכן, כשטד מגלה ללילי שהוא היה רוצה לנקום במירנדה על בגידתה בו. לילי, מבלי להחסיר פעימה, אומרת לו, "הייתי שמחה לעזור לך. אחרי הכל, יש אנשים שהעולם יהיה טוב יותר בלעדיהם…".

כשהשניים מגיעים לבוסטון, הקשר המעוות ביניהם הולך ומתחזק בעודם מתכננים יחד את הרצח של מירנדה. אבל ישנם כמה דברים בעברה של לילי בהם היא לא שיתפה את טד, כמו למשל הניסיון העשיר שלה באומנות הרצח, מסע שהחל בשלב מוקדם ביותר בילדותה.

האם טד יצליח במזימתו להיפטר מאשתו, או שמא הוא עשה את טעות חייו?

פיטר סוונסון (צילום: Megan Gallerani)

פיטר סוונסון (צילום: Megan Gallerani)

פיטר סוונסון מספר על כתיבתו:

הספר "רצח ראוי" הוא ספרך הראשון המתורגם לעברית, והקוראים הישראלים עדיין לא מכיר אותך היטב. מה תוכל לספר להם על סגנון הכתיבה שלך ועל העדפותיך הספרותיות?

תמיד הייתי קורא נלהב של מותחנים וסיפורי מסתורין. אני אוהב מאוד את ספריהן של אגאתה כריסטי ושל פטרישיה הייסמית, ואת הסרטים של היצ'קוק. אני כותב כל החיים שלי וכבר פרסמתי שלושה ספרים בז'אנר המותחן הפסיכולוגי. המותחנים האהובים עלי הם אלה בהם אנשים רגילים נלכדים בסיטואציות בלתי רגילות.

אחד הדברים הבולטים בספר זה הוא ההבנה העמוקה שלך את המצב הנפשי בו נמצאות הדמויות. איך אתה ניגש אל הפן הפסיכולוגי בספריך? האם אתה עושה מחקר מקדים בעניין?

אני עושה מחקר קטן, אבל לא מעמיק מאוד. לרוב אני פשוט מנסה לדמיין מדוע דמות מסוימת הופכת להיות מה שהיא. איך היתה ילדותה ומשפחתה? איך פועל המוסר שלה? כמה רחוק היא תלך כדי להשיג את מטרותיה? אני נהנה מאוד עבורי לדמיין דמויות קיצוניות, אנשים שעבורם גבולות החברה הנורמליים לא קיימים.

יהיו קוראים, ובעיקר קוראות, שיחושו לא בנוח עם העובדה שהדמויות הנשיות בספר הן ה"רעות". מה תאמר להם? האם זוהי החלטה מכוונת, אולי בעקבות הצלחתם של מותחנים פסיכולוגיים אחרים בזמן האחרון?

אני לא מתכנן את ספריי מראש, הם פשוט קורים תוך כדי הכתיבה. בתחילה, שתי הדמויות הראשיות, הן טד והן לילי, היו אמורות להיות בלתי מוסריות באותה מידה, אבל אז לילי החלה "לגנוב את ההצגה" מטד. מה שעניין אותי לגביה, מעבר להיותה אישה, היה כיצד היא הפכה להיות פסיכופתית מאוד מעשית, אם אפשר לומר. היא אינה צמאת דם, פשוט אין לה בעיה להשתמש ברצח כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

סצינת נמל התעופה בתחילת הספר (ובעצם כל הספר) היא מאוד חיה וקולנועית. האם כתבת אותה כשבראש שלך כבר מתבשל סרט עתידי? איזה שחקנים אתה יכול לדמיין משחקים את שתי הדמויות הראשיות בסצינה, לילי וטד?

לא חשבתי על סרט כשכתבתי את הספר, אלא חשבתי על דרך טובה לפתוח בה את הספר, ואני אוהב פגישות מקריות (או שמא לא מקריות?) יש כמה שחקנים שאני יכול לדמיין בתור לילי וטד, אבל אני אזכיר רק שניים: נטלי פורטמן ומייקל פסבנדר.

האם אתה נתקל לעתים במחסום כתיבה? איך אתה מתמודד איתו?

אני נתקל בהרבה ימים בהם הכתיבה הופכת לעבודה קשה. במקרים כאלה אני פשוט מכריח את עצמי להתחיל בתהליך, לכתוב מילים על הדף ולראות מה קורה. חשוב מאוד, אם ברצונכם לסיים ספר, לכתוב כל הזמן ולא רק כשההשראה מגיעה.

מה אתה אוהב לקרוא בזמנך החופשי? איזה סופרים אתה קורא בימינו?

תמיד אהבתי לקרוא מותחנים יותר מכל ז'אנר אחר. בזמן האחרון קראתי את המותחנים של רוס מקדונלד, רות רנדל, קרוליים קפנס וג'יליאן פלין.

האם חייך השתנו מאז שהפכת לסופר מותחנים מצליח?

השינוי הגדול ביותר הוא שלאחרונה עזבתי את עבודתי והפכתי לסופר במשרה מלאה. שינוי גדול נוסף הוא ההזדמנות שנפתחה בפניי לבקר במקומות שונים בעולם שאחרת לא הייתי מגיע אליהם. בשנה האחרונה ביקרתי, למשל, בנורבגיה ובדנמרק. מלבד זאת, אני עדיין מבלה את רוב זמני בחדר העבודה שלי, בכתיבה ובקריאה.

האם תוכל לספר לנו מעט על הספר הבא שאתה כותב?

זה ספר על בוגר קולג' בשם הארי, שעובר לגור באופן זמני עם אמו החורגת לאחר מות אביו, ומגלה שאביו ניהל חיים סודיים.

תודה רבה לקוראים שלי בישראל, אני מאוד נרגש לראות את הספר שלי יוצא לאור בעברית.

פרק ראשון מתוך "רצח ראוי"

טד

"שלום," אמרה.

הבטתי ביד החיוורת והמנומשת, שנחה על כיסא הבר הריק שלידי בטרקלין מחלקת העסקים של נמל־התעופה 'היתרו'. עיניי המשיכו לטפס כלפי מעלה, לעבר פניה של אישה זרה.

"אני מכיר אותך?" שאלתי. היא לא נראתה מוכרת, אבל עם המבטא האמריקני שלה, החולצה הלבנה המעומלנת ומכנסי הג'ינס ההדוקים בתוך המגפיים הגבוהים, היא נראתה כמו אחת מחברותיה האיומות של אשתי.

"מצטערת, לא. המשקה שלך מצא חן בעיניי." היא קיפלה את גופה הארוך והרזה ועלתה על המושב המרופד עור. "אכפת לך?" שאלה והניחה את ארנקה על הדלפק. "זה ג'ין?"

"הנדריקס," עניתי.

היא סימנה לברמן, נער בעל תסרוקת קוצים וסנטר מבהיק, וביקשה מרטיני הנדריקס עם שני זיתים. כשקיבלה את המשקה, הרימה את הגביע לעברי. נשארה לי עוד לגימה אחת. אמרתי, "לחיי התחסנות מפני טיסות בינלאומיות."

"אמן."           

סיימתי את המשקה והזמנתי עוד אחד. היא הציגה את עצמה – שם שמייד שכחתי – ואני מסרתי את שמי הפרטי, טד. רק טד, לא טד סֶוורסוֹן, בכל מקרה לא בשלב הזה. ישבנו בטרקלין המרופד מדי והמואר מדי של 'היתרו', שתינו, החלפנו כמה הערות והבנו ששנינו ממתינים לעלות על אותה טיסה ישירה לשדה־התעופה 'לוגן' בבוסטון. היא שלפה מהתיק ספר דק בכריכה רכה והחלה לקרוא, מעניקה לי הזדמנות להביט בה מקרוב. היא היתה יפהפייה: שיער אדמוני ארוך, עיני טורקיז צלולות כמו ים טרופי ועור לבן, ממש כמו חלב. כשאישה כזאת מתיישבת לידך בבר השכונתי ומחמיאה לך על המשקה שבחרת, אתה מרגיש שחייך עומדים להשתנות. אבל בברים של שדות־תעופה, שבהם שכניך לדלפק עומדים בכל רגע לעוף משם לצד השני של העולם, הכללים שונים. אף שהאישה הזאת היתה בדרכה לבוסטון, אני הייתי עדיין מלא זעם בגלל המצב עם אשתי. במהלך השבוע שלי באנגליה לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, כמעט לא ישנתי ובקושי הצלחתי לאכול.

הרמקולים הכריזו משהו לא ברור. הצלחתי להבין רק "בוסטון" ו"עיכוב". בדקתי את הלוח המואר שמעל מדף המשקאות, וראיתי שמועד ההמראה שלנו נדחה בשעה.

"זמן לעוד אחד," אמרתי. "עלי."

"למה לא," אמרה, סגרה את הספר והניחה אותו ליד ארנקה כשכריכתו כלפי מעלה. "שני פנים לינואר" מאת פטרישיה הייסמית.

"איך הספר?"

"לא מהטובים שלה."

"אין דבר יותר גרוע מספר רע ועיכוב בטיסה."

"מה אתה קורא?" שאלה.

"את העיתון. אני לא כל כך אוהב ספרים."

"אז מה אתה עושה בטיסות?"

"שותה ג'ין ומתכנן רצח."

"מעניין," חייכה בפעם הראשונה. חיוכה הרחב חשף חניכיים ורודות ושיניים מושלמות ויצר קמט בין שפתה העליונה לאפה. תהיתי בת כמה היא.

כשהתיישבה לידי, חשבתי שהיא בת שלושים ומשהו, קרובה לגילי, אבל עם החיוך והנמשים שעל גשר אפה, היא נראתה צעירה יותר. 28 אולי, בגיל של אשתי.

"אני גם עובד כשאני טס," הוספתי.

"מה אתה עושה?"

מסרתי את הגרסה המקוצרת על כך שאני מממן חברות סטארט־אפ באינטרנט ומייעץ להן. לא סיפרתי לה שעשיתי את רוב הוני ממכירת החברות האלה ברגע שנראו מבטיחות; לא סיפרתי לה שאני כבר לא צריך לעבוד, שאני אחד מאנשי האינטרנט המעטים משנות התשעים שהצליח להעלות את ערכו (ולמכור את מניותיו) ממש לפני התפוצצות הבועה. לא שחששתי שבת הלוויה שלי תחשוב שזה פוגעני או שתאבד עניין, אף פעם לא חשתי צורך להתנצל על הכסף שהרווחתי, פשוט לא התחשק לי לדבר על זה.

"מה איתך? מה את עושה?" שאלתי.

"אני עובדת ב'וִינְסלוֹ קולג'' כארכיונאית."

'וינסלו קולג'' הוא מכללה לנשים בפרבר שנמצא קצת יותר מ-30 קילומטר מבוסטון. שאלתי אותה מה עושה ארכיונאי, והיא מסרה גרסה מקוצרת משלה על איסוף מסמכים והשמירה עליהם. "ואת גרה בווינסלו?" שאלתי.

"כן."

"נשואה?"

"לא. אתה?"

הספקתי לראות ששלחה מבט חטוף אל יד שמאל שלי. "כן, לצערי," אמרתי. הרמתי את ידי כדי להראות לה שאיני עונד כל טבעת. "ולא, אני לא נוהג להסיר את טבעת הנישואים שלי בברים של שדות־תעופה, למקרה שמישהי כמוך תתיישב לידי. מעולם לא היתה לי טבעת, טבעות מפריעות לי."

"למה לצערך?" שאלה.

"סיפור ארוך."

"הטיסה מתעכבת."

"את באמת רוצה לשמוע על חיי העלובים?"

"איך אוכל לסרב?"

"אם כך, אזדקק לעוד אחד מאלה," אמרתי והושטתי את הגביע הריק שלי. "מה איתך?"

"לא, תודה. שניים זה הגבול שלי." היא משכה בשיניה את אחד הזיתים מעל הקיסם ונגסה בו. הספקתי לראות את קצה לשונה הוורודה.

"אני תמיד אומר ששני מרטיני זה יותר מדי ושלושה זה לא מספיק."

"מצחיק. גם ג'יימס תָּ'רְבֵּר אומר את זה, לא?"

"לא שמעתי עליו," גיחכתי. היה מביך להתהדר בציטוט לא לי. הברמן היה מולי לפתע והזמנתי משקה נוסף. הג'ין גרם לעור סביב פי להיות קצת רדום והתחושה היתה נעימה. היה ברור לי שאהיה שיכור מדי ואומר יותר מדי, אבל אחרי הכול היו אלה כללי נמל־התעופה, ואף ששותפתי לטיסה גרה רק 30 קילומטרים ממני, כבר שכחתי את שמה וידעתי כי הסיכוי שאי־פעם אראה אותה שוב קלוש ביותר. היה נעים לשתות ולשוחח עם אדם זר, הדיבור עצמו עזר להפיג קצת את הזעם.

אז סיפרתי לה את סיפורי. סיפרתי לה שאשתי ואני נשואים חמש שנים וגרים בבוסטון. סיפרתי לה על השבוע בספטמבר שבילינו ב'קֶנְוִויק־אִין' בחוף המזרחי של מיין, שבעקבותיו התאהבנו באזור וקנינו בית חוף יקר להחריד. סיפרתי לה שאשתי, שיש לה תואר שני במשהו שנקרא "אמנות ופעולה חברתית", החליטה שיש לה הכישורים המתאימים לשתף פעולה עם חברת אדריכלות בעיצוב הבית, ולאחרונה בילתה את מרבית זמנה בקנוויק, עם קבלן בשם בְּרָאד דָאגֵט.

"והיא ובראד…?" שאלה אחרי שהחליקה אל פיה את הזית השני.

"אהמ."

"אתה בטוח?"

נתתי לה עוד פרטים. סיפרתי לה שהחיים בבוסטון שיעממו את מירנדה. בשנה הראשונה לנישואינו היא הקדישה את כל מרצה לעיצוב בית הלבֵ נים החומות שלנו ברובע סָאוּת־אֵנְד. אחר כך מצאה עבודה במשרה חלקית בגלריה של חברה בסוָֹוה, אבל כבר אז ניתן היה לחוש בשחיקה. כבר באמצע ארוחת הערב לא היה לנו על מה לדבר והתחלנו ללכת לישון בזמנים שונים, אבל חשוב מכך, הזהות שהגדירה כל אחד מאיתנו בתחילת הקשר החלה להיעלם. בהתחלה, אני הייתי איש עסקים עשיר, שחשף בפניה עולם של יינות יקרים ונשפי צדקה, והיא היתה אמנית בוהמיינית שהזמינה טיסות לחופי תאילנד ואהבה לבלות בברים אפלים. היינו סוג של קלישאה, אבל זה עבד. התחברנו בכל רמה; אפילו נהניתי מכך שבנוכחותה אף אחת לא הסתכלה לכיוון שלי, אף שנחשבתי לגבר נאה בכל קנה מידה. היו לה רגליים ארוכות ושדיים גדולים, פנים בצורת לב ושפתיים מלאות. שערה החום היה תמיד צבוע שחור והיא הקפידה שייראה פרוע, כאילו זה עתה יצאה מהמיטה. עורה היה מושלם והיא לא נזקקה לאיפור, אבל היא מעולם לא יצאה מהבית בלי אייליינר שחור. צפיתי בגברים המרותקים אליה בברים ובמסעדות. ייתכן שהיתה זו השלכה מבחינתי, אבל המבטים שהופנו אליה היו חייתיים ורעבים, וזה גרם לי לברך על כך שלא חיינו בתקופה שבה גברים נהגו להסתובב עם נשק.

הנסיעה לקנוויק שבמדינת מֵיין היתה ספונטנית, ובאה בתגובה לתלונה של מירנדה על כך שכבר יותר משנה לא בילינו יחד. יצאנו בשבוע השלישי של ספטמבר. הימים הראשונים היו חמימים ולא מעוננים, אבל ביום הרביעי שטפה את האזור סופת גשמים שהגיעה מקנדה וכלאה אותנו בסוויטה שלנו. יצאנו ממנה רק כדי לשתות בירה ולאכול לובסטר במרתף הפונדק. משחלפה הסערה, נעשו הימים קרירים ויבשים, האור היה אפור יותר ושעת בין־הערביים ארוכה יותר. קנינו סוודרים וטיילנו בשביל המצוק, שתחילתו צפונית לפונדק והוא מתפתל בין שפת המצוק לבין האוקיינוס האטלנטי הסוער. האוויר, שעד לאחרונה היה לח ומלא בריח של קרם הגנה, היה עתה מלוח וצלול. שנינו התאהבנו בקנוויק, וכשגילינו בקצה השביל שטח מוגבה שעמד למכירה, מכוסה כולו בצמחי ורד הבר, התקשרתי מייד למספר שעל השלט והגשתי הצעה.

בשנה שלאחר מכן נעקרו שיחי ורד הבר, נחפרו יסודות, והשלד והקירות החיצוניים של הבית על שמונת חדרי השינה שלו כמעט הושלמו. שכרנו כקבלן את בראד דאגט, גרוש קשוח שחור שיער, עם זקן תיש ואף קמור. בעוד אני עובד בבוסטון כיועץ לכמה בוגרי המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) שפיתחו אלגוריתם חדש למנוע־חיפוש מבוסס בלוג, בילתה מירנדה יותר ויותר זמן בקנוויק. היא לקחה חדר בפונדק ופיקחה על עבודות הבנייה, מתלבטת ומתעקשת על כל פרט ופרט.

בתחילת ספטמבר החלטתי להפתיע אותה בביקור. השארתי לה הודעה בנייד כשעליתי על כביש I-95 צפונית לבוסטון. הגעתי לקנוויק לפני הצהריים וחיפשתי אותה בפונדק. הם אמרו שיצאה כבר בבוקר.

נסעתי אל הבית וחניתי על שביל החצץ, מאחורי הפורד F-150 של בראד.

גם המיני־קופר התכולה של מירנדה היתה שם. עברו כבר כמה שבועות מאז ביקורי האחרון במקום ושמחתי לראות שהיתה התקדמות. כל החלונות היו מורכבים ואריחי האבן הכחולה שהזמנתי עבור הגינה השקועה הגיעו. הלכתי סביב אל חלקו האחורי של הבית. בקומה השנייה היו חדרי השינה. לכל חדר שינה היתה מרפסת משלו, ואת קומת הקרקע הקיפה מרפסת עם חלונות רשת שהובילה אל פאטיו גדול, מרוצף אבן. בחזית הפאטיו נחפר בור מלבני עבור בריכה.

עליתי במדרגות האבן מהחצר וראיתי את בראד ואת מירנדה דרך חלון המטבח הגבוה הפונה אל האוקיינוס. עמדתי להקיש על החלון כדי להודיע על בואי, כשמשהו גרם לי לעצור. שניהם נשענו על השיש החדש, מביטים בעד החלון הפונה לעבר קנוויק. בראד עישן סיגריה וראיתי איך הוא מאפר לתוך כוס הקפה שאחז בידו האחרת.

אבל מירנדה היא זו שגרמה לי לעצור. משהו בעמידתה, בדרך שבה נשענה על השיש, נוטה לעבר כתפיו הרחבות של בראד. היא נראתה נינוחה לגמרי. ראיתי איך היא מרימה את ידה ובראד מניח את הסיגריה הבוערת בין אצבעותיה. היא שאפה ממנה שאיפה ארוכה והחזירה לו את הסיגריה.

הם לא הביטו זה אל זה, וידעתי שלא רק שהם שוכבים יחד, הם גם מאוהבים.

במקום כעס או טינה, חשתי פחד שמא יגלו אותי בחצר, מרגל אחריהם. חמקתי לעבר הכניסה הראשית, חציתי את המרפסת, פתחתי לרווחה את דלת הזכוכית וצעקתי אל תוך הבית, "הלו!"

"כאן," קראה מירנדה ואני נכנסתי אל המטבח.

הם התרחקו רק מעט. בראד מעך את הסיגריה בכוס הקפה. "טדי, איזו הפתעה," אמרה מירנדה. היא היתה האדם היחיד שקרא לי כך. שם החיבה הזה התחיל כבדיחה, כיוון שממש לא התאים לי.

"היי, טד," אמר בראד. "מה דעתך?"

מירנדה הקיפה את הדלפק ונשקה לי בזווית הפה. הרחתי את השמפו היקר שלה ואת סיגריית ה'מרלבורו'.

"נראה טוב. האריחים שבחרתי הגיעו."

מירנדה צחקה. "נותנים לו לִבְחוֹר דבר אחד, וזה כל מה שאכפת לו."

בראד התקרב ולחץ את ידי. כף ידו הגדולה והגרומה היתה חמימה ויבשה למגע. "רוצה סיור מודרך?"

עברנו בכל הבית. בראד דיבר על חומרי בנייה ומירנדה על הרהיטים שיוצבו בחדרים השונים, והתחלתי לחשוב שאולי חשדתי לחינם. הם לא נראו לחוצים בגללי, אולי פשוט נעשו חברים טובים שעומדים כתף אל כתף ומעשנים אותה סיגריה. מירנדה אהבה לגעת באנשים. היא תמיד שילבה ידיים עם חברותיה ובכל פגישה ופרידה נישקה את ידידינו הגברים על השפתיים. ייתכן שאני סתם פרנואיד.

אחרי הסיור נסענו, מירנדה ואני, ל'קנוויק־אין' ואכלנו ארוחת צהריים במסעדת 'לִיוֶורִי'. שנינו הזמנו כריך עם דג מעושן ואני שתיתי שתי כוסות של ויסקי עם סודה.

"אז בראד גורם לך לחזור לעשן?" שאלתי כדי לראות איך תגיב.

"מה?" שאלה וכיווצה את גבותיה.

"היה לך ריח של סיגריה קודם."

"אולי גנבתי שכטה או שתיים, אבל אני לא חוזרת לעשן, טדי."

"לא באמת אכפת לי, פשוט תהיתי."

"אתה מאמין שהבית כמעט גמור?" שאלה כשהיא טובלת את הצ'יפס שלה בקטשופ שלי.

שוחחנו על הבית, ועכשיו הייתי עוד פחות בטוח במה שראיתי. היא לא נראתה כאילו יש לה רגשות אשמה.

"תישאר לסוף־השבוע?" שאלה.

"לא, רציתי רק לראות מה נשמע. יש לי ארוחת ערב ב'לה־פראנס'."

"תבטל ותישאר. אומרים שמזג־האוויר יהיה מקסים מחר."

"מארק טס במיוחד לפגישה הזאת ואני צריך להכין כמה נתונים."

מלכתחילה תיכננתי להישאר במיין אחר־הצהריים, בתקווה שמירנדה תסכים למנוחה ארוכה בחדר המלון שלה, אבל אחרי שראיתי אותה ואת בראד יחד במטבח שעלה לי המון כסף, שיניתי את דעתי. עכשיו היתה לי תוכנית חדשה.

אחרי ארוחת הצהריים החזרתי את מירנדה אל הבית כדי שתיקח את מכוניתה, ואז במקום לחזור דרך כביש I-95, עליתי על כביש 1 דרום ונסעתי למתחם האאוטלטים הארוך בקִיטִֵרִי. עצרתי מול הכניסה לקיטרי־טריידינג־פוסט, מתחם הלבשה שעברתי על פניו פעמים רבות אבל מעולם לא נכנסתי אליו.

בתוך 15 דקות הוצאתי כמעט חמש מאות דולר על מכנסי הסוואה נגד גשם, מעיל גשם אפור עם כובע, משקפי טייסים גדולים ומשקפת יוקרתית. הלכתי לשירותים הציבוריים מול החנות של 'קרֶייט אנד בארֶל' ולבשתי את מה שקניתי. עם כובע המעיל על ראשי ומשקפי הטייסים על פניי, יהיה קשה לזהות אותי מרחוק. חזרתי אל הרכב, נסעתי שוב צפונה והחניתי את הקוואטרו שלי בין שני טנדרים במגרש חניה ציבורי ליד מפרץ קנוויק. אין כל סיבה שמירנדה ובראד יגיעו דווקא למגרש הזה, אבל מצד שני, אין כל צורך שהמכונית שלי תבלוט.

הרוח נחלשה, אבל השמיים היו אפורים וגשם חם ירד. הלכתי על החול הלח וטיפסתי על הסלעים הרופפים עד לתחילת שביל המצוק. התקדמתי בזהירות, מתעלם מהנוף הדרמטי של האוקיינוס מימיני ומקפיד להתרכז בדרך המרוצפת והחלקלקה, ששורשים בלטו ממנה פה ושם. בכמה מקומות לאורך השביל נעלמו המרצפות לגמרי ותמרור דהוי התריע מפני הסכנה. בגלל מצבו, לא הרבה אנשים הלכו בשביל הזה ובאותו אחר־צהריים חלפה על פני רק נערה אחת, שלבשה חולצה של קבוצת 'בוסטון בּרוּאִינְס' וריח קל של גראס עלה ממנה. חלפנו זה על פני זה בלי לומר מילה ובלי להחליף מבט.

לקראת סוף השביל צעדתי על קיר בטון מתפורר. הקיר סימן את קצהו של שטח פרטי שבו עמד בית אבן, שבינו לבין המגרש שלנו היה כחצי קילומטר של שטח עזוב. השביל ירד בתלילות לגובה פני הים, חצה רצועת חוף קצרה, שמצופי סימון אכולים למחצה ואצות היו מפוזרים לאורכה, וטיפס חזרה בין עצי אשוחית מעוותים. הגשם התגבר והסרתי את משקפי השמש הרטובים. הסיכוי שמישהו משניהם יהיה בחוץ היה קלוש.

תיכננתי לעצור ממש לפני השטח הפתוח ולהתמקם בין השיחים לאורך המצוק. אם מישהו מהם יציץ דרך החלון ויראה אותי עם המשקפת, הוא יחשוב שאני צַפָּר, ואם מישהו יתקרב, אוכל לסגת במהירות לעבר השביל.

כאשר הבית נגלה לעיניי, מתנשא מעל השטח המצולק, נדהמתי – לא בפעם הראשונה – מכך שחלקו האחורי שפנה אל האוקיינוס היה שונה בתכלית מהחזית הפונה אל הדרך. חזית הבית היתה מצופה אבן, עם הרבה חלונות קטנים וצמד דלתות עץ גדולות עם קשתות מוגזמות, ואילו צידו האחורי של הבית היה עץ צבוע בצבע בז', וכל החלונות הזהים והמרפסות הזהות גרמו לו להיראות כמו מלון ממוצע. "יש לי הרבה חברים," אמרה מירנדה כששאלתי אותה למה אנחנו צריכים שבעה חדרי אורחים. היא הביטה בי כאילו שאלתי למה אנחנו צריכים שירותים בתוך הבית. מצאתי נקודת תצפית טובה מתחת לאשוחית כרותה, שנראתה כמו עץ בונסאי. נשכבתי על הקרקע הלחה וכיוונתי את המשקפת עד שהצלחתי לראות דרכה את הבית. ממרחק של כ-45 מטרים יכולתי לראות היטב דרך החלונות. סרקתי את הקומה הראשונה ולא ראיתי כל תנועה. עברתי על פני הקומה השנייה – כלום. עצרתי לרגע וסקרתי את הבית בלי המשקפת, מצטער על כך שלא יכולתי לראות את שביל הגישה. כשהבאתי את מירנדה, הטנדר של דאגט היה שם, אבל יכול להיות שעכשיו אף אחד לא בבית.

כמה שנים קודם לכן יצאתי לדוג עם עמית לעסקי הדוט־קום שהיה דייג המים הפתוחים הטוב ביותר שהכרתי. הוא היה מסוגל להסתכל על פני המים ולדעת בדיוק איפה הדגים. הוא סיפר לי שהפטנט הוא להוציא את העיניים ממיקוד ולקלוט בבת־אחת את כל מה שבטווח הראייה. בדרך זו הצליח להבחין בתנועות הקטנות ביותר על פני המים. אני זוכר שניסיתי, אבל קיבלתי רק כאב ראש עמום. אחרי סיבוב נוסף עם המשקפת, החלטתי לנסות את הפטנט שלו על ביתי שלי. הנחתי לכל מה שלפניי להיטשטש וחיכיתי לתנועה שתמשוך את תשומת ליבי.

לאחר פחות מדקה קלטתי תנועה בחלון הגבוה של מה שאמור להיות הסלון בקצהו הצפוני של הבית. מיקדתי את המשקפת על אותו חלון, בראד ומירנדה בדיוק נכנסו. ראיתי אותם בבירור, שמש אחר־הצהריים פגעה בחלון בזווית מוצלחת והאירה את פנים החדר בלי לסנוור. עקבתי אחרי בראד, הוא הלך לעבר שולחן מאולתר, שהוצב שם על ידי צוות הנגרות. הוא הרים פיסת עץ שנראתה כחלק מתבליט התקרה והושיט אותה לאשתי. הוא העביר את אצבעו לאורך אחד החריצים והיא עשתה כמוהו. שפתיו נעו ומירנדה הינהנה.

לרגע חשתי מגוחך. בעל חשדן, לבוש בבגדי הסוואה ועוקב אחר אשתו והקבלן. אבל כשבראד הניח את התבליט, ראיתי שמירנדה מחליקה אל בין זרועותיו, מטה את ראשה לאחור ומנשקת אותו על פיו. הוא החליק את ידו הגדולה מטה והידק את ירכיה אליו, ובידו האחרת חפן את שערה הפרוע. אמרתי לעצמי להפסיק להסתכל, אבל לא יכולתי. המשכתי להביט בהם לפחות עשר דקות. ראיתי את בראד מכופף את אשתי על השולחן, מרים את חצאיתה הסגולה, מסיר את תחתוניה הלבנים וחודר אליה מאחור. ראיתי את מירנדה מייצבת את עצמה נגד השולחן, יד אחת נתמכת בקצהו והאחרת בין רגליה, מכוונת אותו אל תוכה. היה ברור שהם כבר עשו זאת בעבר.

החלקתי לאחור והתיישבתי. כשחזרתי אל השביל, הסרתי את הכובע והשלכתי את ארוחת הצהריים שהבאתי איתי לעבר שלולית כהה שהרוח הסעירה את מימיה.

"לפני כמה זמן זה קרה?" שאלה חברתי לטיסה כשסיימתי את סיפורי.

"קצת יותר משבוע."

היא מיצמצה ונשכה את שפתה התחתונה. ריסיה היו חיוורים כנייר דק.

"אז מה אתה מתכוון לעשות בעניין?" שאלה.

זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי כל השבוע. "מה שאני רוצה לעשות זה להרוג אותה," חייכתי עם שפתיי הרדומות מג'ין וניסיתי לקרוץ כדי להבהיר שאני מתלוצץ, אבל פניה נשארו רציניות. היא הרימה גבה אדמונית אחת.

"אני חושבת שזה מה שאתה צריך לעשות," אמרה.

חיכיתי לאיזה סימן לכך שהיא מתבדחת, אבל הסימן לא בא. מבטה היה יציב. הבטתי בה בחזרה, והבחנתי שהיא הרבה יותר יפה מכפי שחשבתי בהתחלה. זה היה יופי על־זמני, כמו בציור מתקופת הרנסנס. כל כך שונה מאשתי, שהתאימה יותר לכריכה של רומן זול משנות החמישים. כשעמדתי לבסוף לומר משהו, היטתה את ראשה כדי להקשיב למערכת הכריזה. בדיוק הודיעו שהנוסעים בטיסה שלנו מתבקשים לעלות למטוס.

 

רצח ראוי מאת פיטר סוונסון. מאנגלית: חנה בן-צבי גורן, הוצאת דני ספרים, שנת 2017, 326 עמודים


Print pagePDF pageEmail page

Tags: ,

Category: דף הבית - סופר השבוע, מתח בלש אימה

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *