הפירמידה – מותחן מאת הניג מנקל / חמישה סיפורי תעלומה ורומן התבגרות של בלש בלתי נשכח

| 23/07/2013 | 0 Comments

הפירמידה מאת הנינג מנקל

הפירמידה מאת הנינג מנקל

הפירמידה הוא אחד מספרי המתח המקוריים ויוצאי הדופן שראו אור בשנים האחרונות.  לאחר ההצלחה המסחררת של הסדרה הבלשית שלו בעולם, חוזר הסופר השבדי הנינג מנקל אל ראשית הקריירה של החוקר קורט ולאנדר ומציג את תחילת דרכו במשטרה באמצעות חמישה סיפורי תעלומה. כל אחת מן החקירות היא פנינה בפני עצמה ויחד הן נקראות כרומן התבגרות של בלש בלתי נשכח – מאז היה שוטר צעיר בסוף שנות הששים ועד שנעשה לחוקר במחלק הרצח של משטרת שבדיה.

עלילת הספר: ימאי מבוגר מת בדירתו ובנתיחת גופתו מתגלים בקיבתו יהלומים; זבנית קשישה נרצחת בחנות מכולת בערב חג המולד; נהג מונית מגיע לתחנת המשטרה ובמכוניתו נוסע ללא רוח חיים; ומטוס קל מתרסק לכאורה בלי סיבה בשדה פתוח. על פתרון כל התעלומות הללו מופקד אחד מחוקרי המשטרה הנפלאים שנכתבו בספרות הבלשים בעשורים האחרונים – קורט ולאנדר.

הנינג מנקל הוא גדול סופרי המתח בשבדיה. סדרת ספרי קורט ולאנדר תורגמה לשפות רבות, זכתה באינספור פרסים, נמכרה בעשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם ועובדה לסרטים ולסדרות טלוויזיה.

 

פרק ראשון מתוך הפירמידה

 

הדקירה

1

 

בהתחלה הכול היה רק ערפל.

   או שאולי היה ים צמיג וסמיך שהכול בו לבן ודומם. נופי המוות. זאת גם היתה המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו של קוּרט וָלָאנְדֶר כשהתחיל לעלות אט-אט בחזרה אל פני השטח. שהוא כבר מת. שהגיע לגיל עשרים ואחת, לא יותר. שוטר צעיר, בקושי אדם בוגר. ואז גבר צעיר פתאום הסתער עליו עם סכין ביד, והוא לא הספיק לקפוץ הצדה.

   ואחר כך רק הערפל הלבן. והדממה.

   אט-אט התעורר, אט-אט חזר לחיים. התמונות שהסתחררו בראשו מאחורי המצח היו מטושטשות. הוא ניסה ללכוד אותן במנוסתן, כמו שלוכדים פרפרים. אבל התמונות חמקו ורק בעמל רב הוא הצליח לשחזר מה באמת קרה…

לוולאנדר היה יום חופש. זה היה ב-3 ביוני 1969 והוא ליווה זה עתה את מוֹנָה אל אחת המעבורות לדנמרק, לא אחת הרחפות החדישות, אלא אחד מכלי השיט הוותיקים והנאמנים שבהם עדיין היה לך זמן לארוחה של ממש במשך ההפלגה לקופנהגן. היא התכוונה לפגוש חבֵרה, ושתיהן יבקרו אולי בגן השעשועים טיבוֹלי, אבל בעיקר בחנויות בגדים. ולאנדר רצה להצטרף אליה מאחר שהיה לו יום חופש. אבל היא סירבה. הנסיעה הזאת היא רק לה ולחברה שלה. הכניסה לגברים אסורה.

   עכשיו הוא ראה את האונייה מתרחקת מפתח הנמל. מוֹנָה תחזור בערב, והוא הבטיח לפגוש אותה כשתחזור. אם מזג האוויר הנאה לא יתקלקל הם יעשו טיול ברגל. ואחר כך ילכו לדירה שלו ברוּסֶנְגוֹרְד.

   ולאנדר שם לב שעצם המחשבה על זה מלהיבה אותו. הוא סידר את מכנסיו ואז חצה את הרחוב באלכסון ונכנס לבניין התחנה. שם קנה חפיסת סיגריות "ג'וֹן סילבֶר", כרגיל, והדליק אחת עוד לפני שיצא מהתחנה.

   לוולאנדר לא היו תוכניות לאותו יום. היה יום שלישי, והיה לו יום חופש. הצטברו לו הרבה שעות נוספות, לא מעט בגלל ההפגנות הגדולות החוזרות ונשנות נגד מלחמת וייטנאם, גם בלוּנְד וגם במַלְמוֹ. במלמו פרצו עימותים. כל המצב הזה עורר בו סלידה. הוא לא ידע ממש מה דעתו על תביעת המפגינים שארצות הברית תצא מווייטנאם. יום קודם לכן הוא ניסה לדבר על זה עם מוֹנָה אבל לא היתה לה דעה בנושא מעבר לקביעה ש"המפגינים עושים בעיות". כשוולאנדר התעקש וטען שקשה למצוא צדק במצב שבו המעצמה הצבאית הגדולה בעולם מפציצה וכותשת מדינה חקלאית ענייה באסיה או "מחזירה אותה לתקופת האבן" כפי שהתבטא איש צבא אמריקאי בכיר בעיתון שקרא, מוֹנָה ענתה ואמרה שמה שבטוח, אין לה שום כוונה להתחתן עם קומוניסט.

   ולאנדר השתתק. לשיחה הזאת לא היה המשך. והוא יתחתן עם מוֹנָה, בזה הוא היה משוכנע. הבחורה עם השיער החום הבהיר, האף המחודד והסנטר הצר. אולי לא הבחורה הכי יפה שפגש בימי חייו. אבל אותה הוא רוצה.

   הם נפגשו שנה קודם לכן. ולאנדר יצא לפני זה יותר משנה עם בחורה ושמה הֶלֶנָה, שעבדה במשרד להובלה ימית בעיר. ואז, יום אחד, היא פתאום הודיעה לו שהסיפור נגמר, שהיא מצאה מישהו אחר. ולאנדר, בהתחלה, הוכה אלם. אחר כך בכה סופשבוע שלם בדירה שלו. הוא יצא מדעתו מרוב קנאה, ואחרי שהצליח למחות את הדמעות נסע לפאב של תחנת הרכבת המרכזית והשתכר. אחר כך חזר הביתה והמשיך לבכות. היום, כשהיה עובר מפעם לפעם ליד הכניסה לפאב, היה מצטמרר. כף רגלו לא תדרוך שם יותר.

   אחר כך עברו עליו כמה חודשים כבדים, כשניסה לשכנע את הלנה לשנות את דעתה ולחזור אליו. אבל היא דחתה אותו על הסף, ובסוף ההפצרות העיקשות שלו כל כך עצבנו אותה שהיא איימה להגיש נגדו תלונה במשטרה. אז הוא ירד מהסיפור. ולמרבה הפלא נדמה היה אז שהכול נגמר. שהלנה תיהנה בשקט מהגבר החדש שלה. זה היה ביום שישי.

   באותו ערב הוא חצה את המיצר לדנמרק, ובהפלגה בחזרה מקופנהגן מצא את עצמו ליד בחורה בשם מוֹנָה, שישבה וסרגה.

   ולאנדר התהלך בעיר שקוע במחשבות. הוא תהה מה מוֹנָה והחברה שלה עושות ברגע זה. אחר כך חשב על מה שקרה שבוע קודם לכן. ההפגנות שיצאו מכלל שליטה. או שאולי המפקדים שלו לא העריכו נכון את המצב. ולאנדר נמנה עם כוח פשיטה מאולתר שהיה אמור לשמש עתודה ולהישאר ברקע. רק כשפרצה מהומת אלוהים החליטו לקרוא להם. דבר שרק החריף את המצב והגביר את התוהו ובוהו. 

   האדם היחיד שווולאנדר ניסה לדבר אתו על פוליטיקה היה אבא שלו. הוא היה בן שישים והחליט זה עתה לעבור לאוֹסְטֶרְלֶן. האב היה טיפוס גחמני וּולאנדר אף פעם לא ידע באיזה מצב רוח יתפוס אותו. בעיקר אחרי שפעם היה האב נסער ומאוכזב כל כך עד שאיים לנתק כל קשר עם בנו. זה קרה כמה שנים קודם לכן, כשוולאנדר הגיע הביתה והודיע שהוא מתכוון להיות שוטר. האב ישב באותו זמן בסטודיו שלו, שתמיד עמדו בו ריחות של צבעי שמן ושל קפה. הוא זרק על ולאנדר מכחול והורה לו להסתלק ולא לחזור לעולם. לא היתה לו שום כוונה לסבול שום שוטר במשפחה. מריבה קשה פרצה בין השניים. אבל ולאנדר עמד על שלו, הוא מתכוון להיות שוטר, ושום מכחולים שיוטלו עליו לא ישנו את ההחלטה. המריבה הסתיימה בפתאומיות, האב התעטף בשתיקה עוינת והתיישב שוב מול כן הציור שלו. בציורים שלו בחר תמיד באותו נושא, נוף יער, ומדי פעם בפעם גיוון אותו בתוספת של תרנגול בר.

   ולאנדר קימט את המצח כשחשב על אבא שלו. הם אף פעם לא באמת התפייסו. אבל הם חזרו לדבר. ולאנדר תהה לא פעם איך אמא שלו, שמתה בזמן שלמד בבית הספר לשוטרים, החזיקה מעמד עם בעלה. אחותו קריסטינה נהגה בחוכמה ועזבה את הבית בשלב מוקדם ככל האפשר, ועכשיו היא גרה בסטוקהולם.

   השעה כבר היתה תשע. רוח חלשה נשבה ברחובות מלמו. ולאנדר נכנס לבית קפה סמוך לכל-בו NK. הוא הזמין קפה וסנדוויץ', דפדף ב"אַרְבֶּטֶט" וב"סידְסְוֶנְסְקַן". בשני העיתונים הופיעו מכתבים למערכת מקוראים ששיבחו או גינו את התנהגות המשטרה בהפגנות. ולאנדר מיהר לדפדף הלאה. לא היה לו כוח לקרוא. הוא קיווה שבעוד זמן קצר לא יצטרך עוד לעבוד בפיזור הפגנות. הוא רצה להיות חוקר פלילי. זאת היתה הכוונה שלו מלכתחילה, והוא לא שמר על זה בסוד. בעוד כמה חודשים יתחיל לעבוד באחת המחלקות העוסקות בחקירת פשעים אלימים ואפילו בעבירות מין חמורות.

   פתאום מישהו עמד מולו. ולאנדר החזיק ספל קפה. הוא הרים את עיניו. בחורה כבת שבע-עשרה עם שיער ארוך. היא היתה חיוורת מאוד ונעצה בו מבט זועם. אחר כך התכופפה עד ששׂערה כיסה את הפנים, והצביעה על העורף שלה.

   "הנה," אמרה. "הנה, פה הרבצת לי."

   ולאנדר הניח את הספל. הוא לא הבין כלום.

   בינתיים היא זקפה את הראש.

   "אני חושש שאני לא מבין לְמה את מתכוונת," אמר ולאנדר.

   "אתה שוטר, נכון?"

   "כן."

   "ואתה היית בהפגנה והרבצת מכות?"

   עכשיו הבין ולאנדר את ההקשר. היא זיהתה אותו, אף על פי שלא לבש מדים.

   "אני לא הרבצתי לאף אחד," השיב.

   "לא משנה מי החזיק באלה. היית שם. זאת אומרת, השתתפת במכות שהרביצו לנו."

   "אתם הפרתם את תנאי ההפגנה," השיב ולאנדר, והמילים שיצאו מפיו נשמעו לו תפלות.

   "אני ממש לא סובלת שוטרים," היא אמרה. "חשבתי לשתות פה קפה. אבל עכשיו החלטתי ללכת למקום אחר."

   אמרה והלכה. המלצרית שמאחורי הדלפק נתנה בו מבט נוקב. כאילו ולאנדר גזל ממנה לקוחה.

   הוא שילם והלך. חצי סנדוויץ' נשאר בצלחת. הפגישה עם הצעירה הסעירה אותו כהוגן. פתאום היה נדמה לו שכולם ברחוב נועצים בו מבטים. כאילו הוא לובש מדים. ולא מכנסיים כחולים כהים, חולצה בהירה וז'קט ירוק.

   אני חייב לרדת מהרחובות, חשב. לעבוד במשרד, לשבת בישיבות של צוותי חקירה, להגיע היישר לזירות הפשע. לא רוצה יותר הפגנות. עוד הפגנה אחת ואני אצא לחופשת מחלה.

   הוא הגביר את מהירות ההליכה. שקל אם לנסוע לרוּסֶנְגוֹרְד באוטובוס. אבל החליט שהוא זקוק לפעילות גופנית. עכשיו גם העדיף להיות בלתי נראה, לא להיתקל במישהו שהוא מכיר.

   אבל הוא נתקל כמובן באבא שלו, ליד פוֹלְקְפַּרְקֶן, סוחב את אחד הציורים שלו עטוף בנייר חום. ולאנדר, שצעד ועיניו מושפלות ארצה, הבחין בו מאוחר מכדי להעמיד פנים שהוא בלתי נראה. האב חבש לראשו מצנפת צמר משונה והיה לבוש במעיל עבה, ותחתיו מין טרנינג ונעלי ספורט בלי גרביים.

  ולאנדר גנח לעצמו. הוא נראה כמו נווד, חשב. למה הוא לא יכול לפחות להתלבש כמו בן אדם?

   האב הניח מידיו את הציור והתנשף.

   "למה אתה לא במדים?" שאל בלי לברך אותו לשלום. "אתה כבר לא שוטר?"

   "יש לי יום חופש."

   "חשבתי ששוטרים תמיד נמצאים בתפקיד. בשביל להציל אותנו מכל הרוע בעולם."

   ולאנדר הצליח לכבוש את הזעם שלו.

   "למה אתה לובש מעיל חורפי?" שאל במקום זה. "עשרים מעלות בחוץ."

   "יכול להיות," אמר האב. "אבל אני שומר על הבריאות ועל הכושר בעזרת הזעה מרובה. כדאי גם לך לעשות את זה."

   "אי-אפשר להסתובב במעיל חורפי בקיץ."

   "בסדר, מצדי תהיה חולה."

   "אבל אני אף פעם לא חולה."

   "עוד לא. אבל זה יגיע."

   "ראית איך אתה נראה?"

   "אני לא מבזבז את הזמן שלי בעמידה מול המראָה."

   "אבל אתה לא יכול לחבוש כובע צמר חורפי בחודש יוני."

   "תנסה להוריד לי אותו אם יש לך דם. כי אז אני אתלונן עליך במשטרה על תקיפה. אני גם מניח שהשתתפת בהפגנות והרבצת למפגינים."

   עכשיו גם הוא, חשב ולאנדר. אני לא מאמין. הוא אף פעם לא התעניין בנושאים פוליטיים. גם כשניסיתי לשוחח אתו לפעמים.

   אבל ולאנדר טעה.

   "כל אדם הגון צריך לתפוס מרחק מהמלחמה הזאת," אמר האב בנחישות.

   "כל אדם צריך גם לעשות את העבודה שלו," השיב ולאנדר בשלווה כבושה.

   "אתה יודע מה אמרתי לך. לא היית צריך בכלל להיות שוטר. אבל לא הקשבת לי. ועכשיו תראה מה אתה עושה. מרביץ במקלות על הראש לילדים קטנים וחפים מפשע."

   "אני בחיים שלי לא הרבצתי לאף אחד," השיב ולאנדר בזעם פתאומי. "חוץ מזה, אנחנו משתמשים באלות ולא במקלות. לאן אתה הולך עם התמונה הזאת?"

   "אני הולך להחליף אותה במכשיר שמוסיף לחות לאוויר."

   "מה לך ולמכשיר כזה?"

   "אני אחליף את המכשיר במזרן חדש. המזרן שיש לי גרוע. עושה לי כאבי גב."

   ולאנדר ידע שאבא שלו מעורב לא פעם בעסקאות שונות ומשונות, שהורכבו לפעמים מחוליות רבות עד שהסחורה הדרושה הגיעה סוף-סוף לידיו.

   "רוצה שאני אעזור לך?" שאל ולאנדר.

   "אני לא זקוק לליווי משטרתי. אבל לא יזיק אם תבוא איזה ערב לשחק קלפים."

   "אני אבוא," השיב ולאנדר. "כשיהיה לי זמן."

   משחקי קלפים, חשב. חבל ההצלה היחיד שמקשר בינינו.

   האב הרים את התמונה.

   "למה אין לי נכדים?" שאל לבסוף.

   אבל הוא לא חיכה לתשובה, והלך לדרכו.

   ולאנדר עקב אחריו במבטו. הוא חשב שירווח לו כשאבא שלו יעבור לגור באוֹסְטֶרְלֶן. שלא תהיה עוד סכנה שייתקל בו במקרה.

 

ולאנדר גר בבניין ישן ברובע רוסנגורד. כל האזור חי תחת איום הריסה מתמיד. אבל הוא אהב את המקום, אם כי מוֹנָה אמרה לו שאם יתחתנו יהיה עליהם למצוא לעצמם אזור אחר. הדירה של ולאנדר כללה חדר, מטבח וחדר אמבטיה צפוף. זאת היתה הדירה הראשונה שלו. את הרהיטים קנה במכירות פומביות ובכל מיני שוקי פשפשים. על הקירות תלה כרזות עם דוגמאות של פרחים או איים אקזוטיים. ומאחר שאבא שלו היה מגיע לביקור מעת לעת, הוא הרגיש מחויב לתלות על הקיר מעל לספה את אחד מציורי הנוף שלו. הוא בחר בציור ללא תרנגול בר.

   אבל הפריט הכי חשוב בחדר היה הגרמופון. לוולאנדר לא היו תקליטים רבים, והמבחר שהיה לו כלל כמעט רק אופרות. כשאירח בביתו עמיתים מהמשטרה, הם תמיד שאלו אותו איך הוא מסוגל להקשיב למוזיקה כזאת. על כן דאג שיהיו במלאי גם כמה תקליטים אחרים שאפשר להשמיע כשיש אורחים. מסיבה שלא היתה ברורה לו נדמה היה ששוטרים רבים מתלהבים מרוֹי אוֹרבּיסוֹן.

   השעה היתה קצת אחרי אחת, הוא הספיק לאכול צהריים, לשתות קפה ולְפנות ולסדר את הערבוביה הבולטת ביותר לעין. אגב כך גם הקשיב לתקליט בביצוע יוּסי בּיוֹרלינג. זה היה התקליט הראשון שקנה, הוא חרק מעל ומעבר לכל היגיון, אבל לא פעם עלה בדעתו שזה הדבר הראשון שהיה מציל לוּ היתה פורצת שריפה פתאומית בבניין.

   בדיוק כשהניח את התקליט על הגרמופון בפעם השנייה נשמעה דפיקה מלמעלה. ולאנדר הנמיך את עוצמת הקול. קירות הבניין היו חדירים מאוד לרעש. מעליו גרה גמלאית שפעם היתה לה חנות פרחים. שמה היה לינֶאָה אַלְמְקְוויסְט. כשנדמה היה לה שהוא שומע מוזיקה בעוצמה גבוהה מדי, היא השמיעה דפיקה. והוא הנמיך בצייתנות. החלון היה פתוח, הווילון שמוֹנָה תלתה התנופף ברוח, והוא נשכב על המיטה. הוא הרגיש עייף ועצל גם יחד. זכותו לנוח. הוא התחיל לעלעל בחוברת של המגזין "לֶקְטיר", כולל התמונות הפורנוגרפיות שבו. לקראת הביקור של מוֹנָה הוא דאג להחביא אותו היטב. אבל עד מהרה הוא נרדם והחוברת נשמטה על הרצפה.

   הוא התעורר בבעתה בשל רעש חזק. הוא לא הצליח להחליט מאין הגיע. הוא קם ויצא למטבח כדי לבדוק אם משהו שם נפל על הרצפה. במטבח הכול עמד במקומו. אחר כך חזר לחדר והסתכל מהחלון החוצה. החצר בין הבניינים היתה נטושה. סרבל כחול היה תלוי בדד על מתקן לייבוש כביסה בחצר, התנופף לאט ברוח הקלה. ולאנדר חזר למיטה. הוא ניעור מתוך חלום. בחלום הופיעה הבחורה מבית הקפה. אבל החלום היה מטושטש ומבולבל.

   הוא קם והביט בשעון. רבע לארבע. הוא ישן יותר משעתיים. הוא התיישב ליד השולחן במטבח וערך רשימת מצרכים שעליו לקנות. מוֹנָה הבטיחה לקנות בקבוק או שניים בקופנהגן. הוא תחב את הפתק לכיס, לקח את הז'קט שלו וסגר את הדלת מאחוריו.

   ואז הוא נעמד במקומו באפלולית. הדלת של השכן היתה פתוחה כדי חרך. זה הפתיע את ולאנדר, כי השכן היה אדם סגור ומפוחד מאוד ולא מזמן, במאי, אפילו דאג להתקין מנעול נוסף. ולאנדר חכך בדעתו אם להניח לעניין אבל החליט לדפוק בדלת. הגבר שגר בדירה בגפו היה ימאי בפנסיה בשם אַרטוּר הוֹלֶן. הוא כבר גר בבניין כשוולאנדר נכנס לגור שם. הם נהגו לברך לשלום זה את זה ומפעם לפעם ניהלו שיחה קצרה וסתמית כשנפגשו במקרה בחדר המדרגות, אבל שום דבר מעבר לזה. ולאנדר מעולם לא ראה או שמע את הוֹלֶן מקבל אורחים. בבקרים הוא נהג להקשיב לרדיו, בערבים הדליק טלוויזיה. אבל בעשר כבר שררה דממה. כמה פעמים תהה ולאנדר מה הולן קולט כשוולאנדר מארח גברות בביתו, בייחוד בכל מה שקשור לקולות הסוערים בלילה. אבל הוא מעולם לא שאל, כמובן.

   ולאנדר דפק בדלת פעם נוספת. לא היתה תשובה. אחר כך הוא פתח את הדלת וקרא בקול. דממה. הוא נכנס להוֹל בצעדים מהוססים. ריח סגירוּת עמד באוויר, ריח מעופש של זִקנה. ולאנדר שוב קרא.

   הוא בטח שכח לנעול כשיצא, חשב ולאנדר. אסור לשכוח שהוא בן קרוב לשבעים. אולי הזיכרון שלו התחיל לבגוד בו.

   ולאנדר העיף מבט בכיוון המטבח. טופס טוטו מקומט היה מונח על השעוונית שעל השולחן ליד ספל קפה. אחר כך הסיט את הווילון לפני הכניסה לחדר. הוא נבעת. הולן שכב על הרצפה. החולצה הלבנה היתה מגואלת בדם. ליד אחת מידיו היה מונח אקדח.

   הרעש, חשב לעצמו ולאנדר. מה ששמעתי היה ירייה.

   הוא קלט שהוא נאחז בחילה. לא פעם ולא פעמיים כבר ראה אנשים מתים. אנשים שטבעו בים ואנשים שתלו את עצמם. אנשים שנשרפו למוות או נמחצו בתאונות דרכים עד שלא היה ניתן עוד לזהות אותם. אבל הוא עדיין לא התרגל.

   הוא הביט סביבו. הדירה של הולן היתה תמונת ראי של דירתו שלו. הסידור והריהוט  בדירה יצרו רושם של דלות. שום פרח או חפץ נוי. המיטה לא היתה מסודרת.

   ולאנדר התבונן עוד רגע בגופה. נראה שהולן ירה בעצמו כדור בחזה. והוא מת. לא היה צורך לבדוק את הדופק שלו כדי לקבוע שהוא מת.

   הוא חזר במהירות לדירה שלו והתקשר למשטרה. אמר מיהו, עמית לעבודה, וסיפר מה אירע. אחר כך יצא לרחוב וחיכה לכלי הרכב של שירותי החירום.

   המשטרה והאמבולנס הגיעו כמעט בו בזמן. ולאנדר הנהן לשלום אל האנשים שיצאו מכלי הרכב. הוא הכיר את כולם.

   "מה מצאת כאן?" שאל אחד משוטרי הסיור. שמו היה סְווֶן סְוונסוֹן, מלַנְדְסְקְרוּנָה, אבל איש לא כינה אותו אלא בשם טָגֶן – הקוץ – כי פעם במרדף אחרי פורץ הוא נפל לתוך גדר חיה קוצנית וכמה קוצים נתקעו לו באזור המבושים.

   "השכן שלי," אמר ולאנדר. "הוא ירה בעצמו."

   "הֶמְבֶּרג בדרך," אמר טָגֶן. "הסיפור מחייב בדיקה של המחלקה לחקירות פליליות."

   ולאנדר הנהן. הוא ידע. מקרי מוות בבית, טבעיים ככל שייראו, תמיד צריכים להיבדק בידי המשטרה.

   הֶמְבֶּרג היה אדם שיצאו לו מוניטין מסוימים. לא רק חיוביים. הוא נטה להתלקח במהירות ולנהוג ברשעות בשותפים שלו לעבודה. אבל יחד עם זאת הוא גילה וירטואוזיות כה מרשימה בעבודתו עד שאיש בעצם לא העז להתנגד לו. ולאנדר הרגיש שהוא מתמלא עצבנות. האם טעה בדבר מה? הֶמְבֶּרג יעלה על זה בו במקום. וברגע שוולאנדר יצליח לקבל העברה, הוא יתחיל לעבוד עם מפקח המשטרה הֶמְבֶּרג ולא אחר.

   ולאנדר עדיין עמד ברחוב וחיכה. וולוו כהה עצרה ליד המדרכה והֶמְבֶּרג יצא מתוכה. הוא היה לבדו. נדרשו לו כמה שניות לזהות את ולאנדר.

   "מה לעזאזל אתה עושה פה?" שאל הֶמְבֶּרג.

   "אני גר פה," השיב ולאנדר. "האיש שירה בעצמו הוא שכן שלי. אני הזעקתי את המשטרה."

   הֶמְבֶּרג זקר גבה בעניין.

   "ראית אותו?"

   "מה זאת אומרת ראיתי?"

   "ראית אותו יורה בעצמו?"

   "ברור שלא."

   "אז איך אתה יודע שמדובר בהתאבדות?"

   "הנשק מונח ליד הגופה."

   "אז מה?"

   ולאנדר לא ידע מה לענות.

   "אתה חייב ללמוד לשאול שאלות נכונות," אמר הֶמְבֶּרג. "אם יש לך כוונה להתחיל לעבוד כחוקר פלילי. כבר יש לי מספיק אנשים שלא חושבים כמו שצריך. אני לא רוצה אצלי עוד אחד."

   ואז הוא שינה סגנון ונעשה נעים יותר.

   "אם אתה אומר שמדובר בהתאבדות, זה בטח נכון. איפה הוא?"

   ולאנדר הצביע על דלת הכניסה לבניין. הם נכנסו.

   ולאנדר עקב בקפידה אחר עבודתו של הֶמְבֶּרג. ראה איך הוא משתופף ליד הגופה ומשוחח על חור הכניסה של הכדור עם הרופא שהגיע לזירה. מתבונן במיקום כלי הנשק, במיקום היד. אחר כך עשה סיבוב בדירה, בדק את המגירות בשידה, את ארונות הבגדים ואת הבגדים.

   הוא גמר כעבור שעה בערך. הוא סימן לוולאנדר לבוא אתו למטבח.

   "זאת התאבדות, אין ספק," אמר הֶמְבֶּרג, ואגב כך החליק בפיזור דעת את טופס הטוטו המונח על השולחן ועיין בו.

   "שמעתי רעש," אמר ולאנדר. "כנראה הירייה."

   "לא שמעת שום דבר אחר?"

   ולאנדר חשב שעדיף לומר את האמת.

   "ישנתי שנת צהריים," השיב. "הרעש העיר אותי."

   "ואחרי זה? שום צעדי ריצה בחדר המדרגות?"

   "לא."

   "הכרת אותו?"

   ולאנדר סיפר את המעט שידע.

   "לא היו לו קרובים?"

   "לא עד כמה שידוע לי."

   "נצטרך לברר את העניין."

   הֶמְבֶּרג ישב בשקט כמה שניות.

   "אין שום תצלומים משפחתיים," המשיך ואמר. "לא על השידה בחדר וגם לא על הקירות. גם אין כלום במגירות. רק שני פנקסי ימאי ישנים. הדבר המעניין היחיד שמצאתי זה חיפושית ססגונית בתוך צנצנת. יותר גדולה מחיפושית אַיָל. אתה יודע מה זאת חיפושית אַיָל?"

   ולאנדר לא ידע.

   "החיפושית הכי גדולה בשוודיה, שהלסתות המסועפות שלה דומות לקרניים של איל," אמר הֶמְבֶּרג. "אבל היא הולכת ונכחדת."

   הוא הניח את טופס הטוטו.

   "גם אין מכתב פרידה," המשיך. "אדם זקן מואס בכול ונפרד מהעולם ברעש. לדברי הרופא הוא היטיב לכוון. לאמצע הלב."

   שוטר נכנס למטבח עם ארנק כסף והושיט אותו להֶמְבֶּרג, שפתח אותו והוציא מתוכו תעודת זהות שהונפקה בדואר.

   "ארטור הולן," אמר הֶמְבֶּרג. "יליד 1898. היו לו קעקועים רבים. כיאה לימאי מהזן הישן. אתה יודע במה הוא עסק בים?"

   "אני חושב שהוא היה מכונאי."  

   "באחד מפנקסי הימאי רשום שהיה מכונאי. בכרטיס מוקדם יותר: מלח. הוא עבד אפוא בדברים שונים בים. הוא היה מאוהב פעם בבחורה בשם לוּסיָה. השם הזה מקועקע לו על הכתף הימנית ועל החזה. אם רוצים, אפשר לומר שהוא ירה באופן סמלי היישר לתוך השם היפה הזה."

   הֶמְבֶּרג הכניס את תעודת הזהות ואת הארנק לתוך תיק.

   "המילה האחרונה תהיה כמובן של הפתולוג," אמר. "וכדרך שגרה נבדוק גם את הנשק ואת הקליע. אבל מדובר בהתאבדות, אין ספק."

   הֶמְבֶּרג שוב העיף מבט אל טופס הטוטו.

   "ארטור הולן לא הבין הרבה בכדורגל אנגלי," אמר. "אם הוא היה זוכה עם הטופס הזה הוא היה זוכה יחיד."

   הֶמְבֶּרג קם. בינתיים כבר הורחקה הגופה מהדירה. האלונקה המכוסה תוּמרנה בזהירות מן ההוֹל הצר והחוצה.

   "זה קורה לעתים קרובות יותר ויותר," אמר הֶמְבֶּרג, מהורהר. "אנשים זקנים שנפרדים מהעולם במו ידיהם. אבל לרוב לא בירייה. ובייחוד לא באקדח."

   לפתע הוא התבונן בוולאנדר בתשומת לב.

   "אבל על זה כמובן כבר חשבת."

   "על מה?"

   "שמוזר שהיה לו אקדח. עברנו על תכולת השידה. אבל לא מצאנו רשיון נשק."

   "הוא בטח קנה אותו פעם בימים שבילה בים."

   הֶמְבֶּרג משך בכתפיים.

   "ברור."

   ולאנדר ליווה את הֶמְבֶּרג למטה לרחוב.

   "מאחר שאתה שכן, חשבתי שתוכל לדאוג למפתח. כשהבחורים יסיימו הם ימסרו לך אותו. תוודא שאף אחד בלתי מורשה לא ייכנס לפני שנהיה בטוחים לגמרי שמדובר בהתאבדות."

   ולאנדר נכנס בחזרה לבניין. במדרגות פגש את לינֶאָה אַלְמְקְוויסְט, שהיתה בדרכה החוצה ובידה שקית אשפה.

   "מה המהומה הנוראה הזאת במדרגות?" היא שאלה בפנים חמורי סבר.

   "לצערי היה לנו פה מקרה מוות," השיב ולאנדר בנימוס. "הולן מת."

   ניכר בה שהבשורה מזעזעת אותה.

   "אני חושבת שהוא היה בודד מאוד," היא אמרה בשקט. "כמה פעמים ניסיתי להזמין אותו לקפה. הוא התנצל ואמר שאין לו זמן. אבל זמן זה כל מה שהיה לו, לא?"

   "בקושי הכרתי אותו," אמר ולאנדר.

   "התקף לב?"

   ולאנדר הנהן.

   "כן," אמר. "כנראה התקף לב."

   "לפחות נקווה שלא ייכנסו לגור במקומו צעירים שעושים רעש," אמרה והלכה לדרכה.

   ולאנדר חזר לדירה של הולן. היה לו יותר קל עכשיו, אחרי פינוי הגופה. טכנאי המעבדה לזיהוי פלילי היה עסוק בהכנסת ציוד לתיק. כתם הדם התכהה על רצפת הלינולאום. טגן עמד וניקה את ציפורניו.

   "הֶמְבֶּרג אמר לי לדאוג למפתחות," אמר ולאנדר.

   טגן הצביע על צרור מפתחות שעל השידה.

   "מעניין מי בעל הבניין," אמר טגן "יש לי חברה שמחפשת מקום לגור."

   "שומעים פה כל רחש מהשכנים," אמר ולאנדר. "פשוט שתדע."

   "לא שמעת על מיטות המים האקזוטיות החדשות?" שאל טגן. "הן לא חורקות."

 

כשוולאנדר נעל את דלת הדירה של הולן השעה כבר היתה שש ורבע. עדיין היה לו הרבה זמן עד הפגישה עם מוֹנָה. הוא נכנס לדירה שלו והכין לו קפה. בחוץ החלה רוח. הוא סגר את החלון והתיישב במטבח. הוא לא הספיק לעשות קניות ובינתיים החנות כבר נסגרה. ולא היתה בסביבה שום חנות שפתוחה בערב. הוא חשב שיהיה עליו להזמין את מוֹנָה לארוחת ערב במסעדה. הארנק היה מונח על השולחן. הוא בדק אם יש לו מספיק כסף. מוֹנָה אהבה לצאת למסעדות, אבל ולאנדר חשב שמדובר בבזבוז מיותר.

   קומקום הקפה צפצף. הוא מזג קפה לספל והניח בו שלוש קוביות סוכר. חיכה שהקפה יתקרר.

   משהו מילא אותו אי-שקט.

   הוא לא ידע מאיפה זה בא.

   אבל התחושה היתה חזקה מאוד.

   הוא לא ידע מה זה. מלבד העובדה שהיה קשור להולן. הוא עבר במחשבותיו על מה שקרה. הרעש שהעיר אותו, הדלת הפתוחה כדי חרך, הגופה על הרצפה בחדר. אדם שׂם קץ לחייו, אדם שבמקרה גם היה שכן שלו.

   ובכל זאת, משהו לא התקבל על הדעת. ולאנדר נכנס לחדר ונשכב על המיטה. הוא הקשיב בזיכרונו לרעש. האם שמע משהו נוסף? לפני הרעש או אחריו? האם רחשים כלשהם חדרו לחלומות שלו? הוא חיפש אבל לא מצא כלום. ועם זאת היה בטוח שמשהו נעלם מעיניו. הוא המשיך לחפש במחשבותיו. אבל לא מצא שם אלא דממה. הוא קם מהמיטה וחזר למטבח. הקפה התקרר בינתיים.

   אני מדמיין לעצמי דברים, חשב. במו עיני ראיתי, הֶמְבֶּרג ראה, כולם ראו. גבר זקן ובודד שאמר לעצמו עד כאן.

   ולמרות זאת נדמה היה שהוא רואה משהו בלי שקלט מה הוא רואה.

   ואגב כך הבין שיש כמובן משהו מושך במחשבה הזאת. שיכול להיות שהבחין במשהו שנעלם מעיניו של הֶמְבֶּרג. הדבר עשוי היה להגביר את סיכוייו להתקדם במהירות לדרגת חוקר פלילי.

   הוא הביט בשעון. עדיין היה לו מספיק זמן עד שיהיה עליו לצאת לקבל את פניה של מוֹנָה במעבורת מדנמרק. הוא הניח את הספל בכיור, לקח את צרור המפתחות ונכנס לדירה של הולן. כשנכנס לחדר הכול היה כפי שהיה כשגילה את הגופה, פרט לזה שכבר פונתה משם. אבל החדר נשאר כשהיה. ולאנדר סקר את המקום. מה עושים? חשב. איך אני מגלה את מה שראיתי בלי לראות?

   היה שם משהו, הוא היה משוכנע בזה.

   אבל הוא לא ראה מה.

   הוא יצא למטבח והתיישב על הכיסא שעליו ישב הֶמְבֶּרג קודם לכן. טופס הטוטו היה מונח לפניו. ולאנדר לא התמצא במיוחד בכדורגל אנגלי. האמת היא שכמעט לא התמצא בכדורגל בכלל. אם קרה שהימר, הוא עשה זאת בטופס לוטו. לא יותר מזה.

   הוא ראה שהטופס מתייחס למשחקי השבת הקרובה. הולן אפילו רשם עליו את שמו ואת הכתובת.

   ולאנדר חזר לחדר ונעמד ליד החלון כדי לסקור את החדר מזווית אחרת. מבטו עצר ליד המיטה. הולן היה לבוש כששׂם קץ לחייו. אבל המיטה לא היתה מסודרת. אם כי בכל שאר הדירה שרר סדר מופתי. למה הוא לא סידר את המיטה? חשב ולאנדר. הרי לא מתקבל על הדעת שהוא ישן לבוש, התעורר ואז ירה בעצמו בלי לסדר את המיטה. ולמה טופס הטוטו שהוא מילא מונח על השולחן במטבח?

   זה לא מתקבל על הדעת. אבל אולי גם לזה אין משמעות. אולי הולן החליט במהירות לשים קץ לכול. יכול להיות שהבין שאין טעם לסדר את המיטה בפעם האחרונה.

   ולאנדר התיישב בכורסה היחידה בחדר. זאת היתה כורסה שקועה ומרופטת. אני מדמיין דברים, הוא חשב שוב. הפתולוג קבע שזאת התאבדות, בדיקת המעבדה תאשר שהנשק והקליע שימשו בירי ושהירייה נורתה בידי הולן עצמו.

   ולאנדר החליט להסתלק משם. הוא רצה להתרחץ ולהחליף בגדים לפני שיֵצא לפגוש את מוֹנָה. אבל משהו עצר אותו ולא נתן לו ללכת. הוא ניגש אל השידה והתחיל לפתוח מגירות. מיד מצא את שני פנקסי הימאי. ארטור הולן היה גבר נאה בצעירותו. שיער בהיר, חיוך גדול ורחב. ולאנדר התקשה לדמיין שהתמונה היא של אותו אדם שחי בשקט ובצנעה את ימיו האחרונים ברוסנגורד. ועוד פחות מכך שמדובר בתמונה של מי שיום אחד ישים קץ לחייו. אבל הוא ידע שהוא טועה. לעולם אי-אפשר לאפיין מתאבדים על פי תבניות נתונות.

   הוא מצא את החיפושית הססגונית וניגש אתה לחלון. מתחת לקופסה נדמה היה לו שהבחין במילה "ברזיל". מזכרת שהולן קנה פעם באחד ממסעותיו. ולאנדר המשיך לעבור על המגירות. מפתחות, מטבעות מארצות שונות, שום דבר שלכד את תשומת הלב. באמצע המגירה, מתחת לנייר הקרוע שציפה את תחתיתה, היתה מונחת מעטפה חומה. כשפתח אותה ראה שיש בה תצלום ישן. חתן וכלה ביום הכלולות. מאחור הופיע שמו של סטודיו לצילום ותאריך, 15 במאי 1894. הסטודיו נמצא בהֶרְנוֹסַנְד. נוסף על כך היה כתוב שם: מַנְדָה ואני ביום החתונה שלנו. ההורים, חשב ולאנדר. הבן נולד כעבור ארבע שנים.

   כשסיים לעבור על השידה נִפנה לארון הספרים. להפתעתו גילה שם ספרים רבים בגרמנית. הם נראו משומשים וניכר שקראו בהם ביסודיות. חוץ מהם היו שם כמה מספריו של וילהלם מוּבֶּרג, ספר בישול ספרדי וכמה כתבי עת למתעניינים בבניית טיסנים. ולאנדר נד בראשו בתמיהה. דמותו של הולן נראתה מורכבת לאין ערוך יותר ממה שחשב. הוא הניח לארון הספרים והציץ מתחת למיטה. שום דבר. אחר כך המשיך אל ארון הבגדים. הבגדים היו תלויים בקפידה, שלושה זוגות נעליים מצוחצחות היטב. רק המיטה הסתורה נראית יוצאת דופן, חשב שוב ולאנדר. משבשת את התמונה.

   ממש כשעמד לסגור את הארון נשמע צלצול בדלת. ולאנדר נדרך. הוא חיכה. עוד צלצול. ולאנדר נִמלא תחושה שהוא נמצא בשטח אסור. הוא חיכה עוד רגע. אבל כשנשמע הצלצול השלישי ניגש לפתוח.

   בחוץ עמד גבר במעיל אפור. הוא הביט בוולאנדר, מופתע.

   "טעיתי בדלת?" שאל. "אני מחפש את מר הולן."

   ולאנדר ניסה לשוות לקולו נימה רשמית, כיאה למעמד.

   "יורשה לי לשאול מי אתה?" אמר בקשיחות מיותרת.

   האיש קימט את המצח.

   "מי אתה?" הוא שאל.

   "אני שוטר," אמר ולאנדר. סמל קורט ולאנדר, חקירות פליליות. אתה מוכן בבקשה לענות על השאלה, מי אתה ומה אתה רוצה?"

   "אני מוכר אנציקלופדיות," אמר האיש בהכנעה. "הייתי פה בשבוע שעבר והצגתי את הספרים. ארטור הולן ביקש שאחזור היום. הוא כבר שלח לי את החוזה ואת התשלום הראשון. הייתי אמור להביא את הכרך הראשון בתוספת ספר מתנה שמקבל כל קונה חדש." 

   הוא הוציא שני ספרים מתוך תיק מנהלים, כמו לשכנע את ולאנדר שהוא דובר אמת.

   ולאנדר הקשיב בפליאה גוברת והולכת. התחושה שמשהו אינו כשורה התעצמה לפתע. הוא זז הצדה ואותת במנוד ראש לאיש שייכנס.

   "קרה משהו?" שאל האיש.

   ולאנדר הוביל אותו למטבח בלי לענות וסימן לו להתיישב ליד השולחן.

   אחר כך קלט ולאנדר שהוא עומד, לראשונה בחייו, לבשר על מקרה מוות. דבר שתמיד העביר בו צמרמורת. אבל הוא גם הביא בחשבון שהאדם מולו אינו קרוב משפחה אלא רק סוכן נוסע שמוכר ספרים.

   "ארטור הולן מת," אמר.

   נדמה היה שהאיש מהצד השני של השולחן לא מבין.

   "אבל דיברתי אתו היום בשעה מוקדמת יותר."

   "היה נדמה לי שאמרת שנפגשתם בשבוע שעבר."

   "התקשרתי היום לפני הצהריים לשאול את מתאים לו שאבוא הערב."

   "ומה הוא אמר?"

   "שזה בסדר גמור. אחרת, אתה חושב שהייתי בא? אני לא אחד שנדחף בכוח. לאנשים יש דימוי כל כך משונה על מוכרי ספרים מדלת לדלת."

   ולאנדר לא חשב שהאיש משקר.

   "בוא נתחיל את הסיפור מההתחלה," אמר.

   "מה קרה?" קטע אותו האיש.

   "ארטור הולן מת," השיב ולאנדר. "לפי שעה זה כל מה שאני יכול לומר."

   "אבל אם המשטרה מעורבת, סימן שמשהו קרה, לא? הוא נדרס למוות?"

   "לפי שעה זה כל מה שאני יכול לומר," חזר ולאנדר על דבריו ותהה למה הוא עושה את המעמד לדרמטי כל כך שלא לצורך.

   אחר כך ביקש מהאיש לספר את הסיפור כולו.

   "בורניאו?"

 

 

הפירמידה מאת הנינג מנקל, משוודית: רות שפירא, הוצאת כתר, שנת 2013, 431 עמ'


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , ,

Category: מתח בלש אימה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.