ביקור בית עם הסופרת ר. ש. גילגון / המסע אל הדרליזון

| 02/01/2016 | 0 Comments

המסע אל הדרליזון מאת ר. ש. גילגון

המסע אל הדרליזון מאת ר. ש. גילגון

המסע אל הדרליזון ספרה הראשון של ר.ש. גילגון, או בשמה הפרטי: רוני, הוא ספר פנטזיה לבני נוער, מותח ושופע הומור, שנקרא בנשימה עצורה. מבלי להיות ביקורתי, הוא מגיש באהבה ובכישרון חלופה פנטסטית לחיים על פני כדור הארץ שלנו.  דרך הקריאה בספר יכנסו הקוראים בשער לעולם ירוק וקסום, עולם שלם ומרתק שבו הזמן זורם בקצב משלו, והוא מאוכלס במגוון דמויות ובעלי חיים שונים ומוזרים בעלי יכולות המיוחדות להם. מהר מאד מתברר שעולם זה נמצא בסכנה גדולה ולבן, גיבור העלילה, מיועד תפקיד מיוחד בהצלתו.

 

 

 

 

בן נראה כמו רוב הנערים בני גילו, שמתגוררים בגאלווי שבאירלנד. בלילות הוא מתעורר ללא הרף כשאותו חלום חוזר שוב ושוב ומדיר שינה מעיניו: הוא מוצא עצמו ביער אפל ומסתורי שבו הוא מנסה למצוא את זו הקוראת בשמו… נסיבות יוצאות דופן מאפשרות לבן ולחברו הטוב ביותר איתן לטוס לישראל הרחוקה ולנסות לחקור את מקור החלומות האלה. בישראל מגלה בן אמת מפתיעה על עברו ועל משפחתו. דרך מבצר הרוס בגליל מוצאים שני הנערים את דרכם אל יקום סודי – עולם הדרליזון.

 

"הוא התקרב ממש עד לשפת הרפקטוריום, ואז הכול התרחש במהירות גדולה כל כך. "היי, חכה שנייה בן", אמר איתן, "אתה ממש קרוב לקצה התהום, תיזהר", והוא התקרב אליו, הושיט את ידו ואחז בזרועו למקרה שיעלו במוחו של בן כל מיני רעיונות. בן הסב את ראשו לאחור ואמר בשקט ובביטחון: "אין כאן תהום, איתן, זה הפתח, ולפני שמישהו הספיק לזוז או לומר משהו, הוא קפץ". (מתוך הספר)

 

ר.ש. גילגון בעלת תואר ראשון 'במדעי החיים' ותואר שני ב'מחשבה הביולוגית'.

 

שם: ר.ש. גילגון

גיל: 42

סטטוס: נ+2

מגורים: עמק חפר

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר המסע אל הדרליזון, הוצ' אסיף, 2015.

ר גילגון (צילום שני נחמיאס)

ר גילגון (צילום שני נחמיאס)

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון, ולמרות שיש לו סיום שלם ועגול, השארתי חלון להמשך. בדמיוני העלילה המשיכה לעוד שני ספרים לפחות, ובתקווה להפוך אותו לסדרה".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר הוא מסע מופלא של בן בראון, וחברו הטוב איתן, אל עולם קסום וירוק שנקרא הדרליזון. זהו יקום מקביל בו החי והצומח התפתחו לכוון שונה מזה שבעולמנו. בדרליזון שוכנים לצד בני אדם גם ישויות אחרות, בעלי חיים מיוחדים, וכן כוחות טבע שונים וקסומים. אולם לא הכל זורם בדרליזון בהרמוניה, ובן מגלה מהר מאד שהוא לא הגיע לשם במקרה, ושגם לו ישנם כוחות חדשים הנחשפים בזכות השהות במקום.

חשוב לי שגם לפנטזיה יהיו עוגנים במציאות, גיאוגרפיים ומדעיים כאחד: אמנם אם תקליד 'דרליזון' בג'י-פי-אס. תגיע רק לראש שלי, אבל תחילתה של העלילה מתרחשת בעולמנו, באירלנד, ואפילו עוצרת לביקור בארץ. אין מקום שכתבתי עליו ולא הייתי בו, כי דווקא בפנטזיה חשוב לי לדייק בעובדות על ה'מציאוּת'. אין כמו להגיע למקום שריר וקיים, וממנו לראות בעיני רוחך את הסיפור רוקם עור וגידים. עוגנים כבר אמרתי? לדוגמא: הזכרתי בספר את מבצר המונפור שבפארק גורן, אחד המקומות היפים ביותר בארץ, לדעתי. זה אולי לא המבצר המרשים ביותר כאן, בוודאי לא הגדול ביותר, אבל דווקא העובדה שהוא לא הוקם לצרכי הגנה על איזה יעד אסטרטגי חשוב או מטרה לוחמנית אחרת, היא שמושכת אותי אל המקום. קצת מסתורין".

"עשרות קילוגרמים של מים ניתכים על ראשו ועל כתפיו, ואלמלא הרגיש בידה של ארין המושכת אותו קדימה היה בן קורס תחת משקלם. צעד ועוד צעד, ושוב לא היה דבר בעולם חוץ ממים. הוא הרגיש שעוד רגע הוא טובע בעמידה, עד שלפתע הכול פסק. בן פקח את עיניו. חמישתם עדיין עמדו בשורה מחזיקים ידיים, כשהמפלים מאחוריהם כעת. מן העבר השני הפכו אותם מפלים גועשים למפל אחד ויחיד. המים צנחו מטה באוושה חרישית ונקוו בלב אגם קטן. המדהים ביותר היה מה שהבטיחה להם ארין: "הם מצאו את עצמם עומדים על סלע גדול יבשים לחלוטין פרט לסוליות נעליהם" (מתוך הספר).

מאין שאבת את ההשראה לכתיבה? "את אהבתי לז'אנר ספרי הפנטזיה ירשתי מאבי, עוד הרבה לפני שזה היה אופנתי, והורשתי אותה בתורי אל בני הבכור. כשהיה בן 8 בערך, התפרץ יום אחד לחדר וטען שהוא שונא את הדמיון שלו שכל הזמן מפריע לו להתרכז בדברים ה'חשובים' בחיים, ולֶמה הוא בכלל טוב הדמיון הזה? הייתי כל כך מופתעת שהדבר הראשון שעלה בדעתי היו הספרים שלו, שלנו. "מה היינו עושים בלי הסיפורים והספרים האלה?" שאלתי אותו, והוא השיב: "באמת, אמא, הרי אני או את לא נשב לכתוב ספר אף פעם, ולא נשתמש בדמיון שלנו בשביל זה". זה עשה לי משהו, ובאותו רגע הבטחתי שאכתוב לו סיפור. ברבות הימים כשהסיפור הפך אט אט לספר, החלטתי לשמור אותו כהפתעה ולהגיש לו את הספר המוגמר. מדי כמה חודשים, ואח"כ שנים, הוא היה שואל אותי "נו, אמא, כמה זמן לוקח לכתוב סיפור?", אך תהליך יצירת הספר היה ארוך, ורק לאחר הבר-מצווה הספר היה מוכן. מזל שמראש כיוונתי את הסיפור לנוער! הוא המתין לו 5 שנים בהן הפך בינתיים מילד לנער. שהיום, אגב, כבר יודע היטב להשתמש בדמיון לצרכיו.

אמנם את הסיפור עצמו כתבתי תוך מספר חודשים, אך מציאת המו"לית המתאימה, והעריכה, גבו את זמנם הם. לצערי אין הוצאות רבות המוכנות להמר על ז'אנר הפנטזיה לנוער כשהוא מגיע לא מתורגם. העורכים שלי קראו, והתאהבו. הם כל כך אהבו את הספר שהציעו לכוון אותו גם לקהל המבוגרים, אך העדפתי להשאיר אותו לגילאי העשרה. יש משהו בפתיחות המחשבתית של הגיל הזה שהופך את חווית קריאת הפנטזיה למשמעותית לא פחות מקריאת כל ספר אחר".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? הדמות הראשית בסיפור, בן בראון, הוא נער שחי במשפחה אומנת. משפחה אומנת היא משפחה שמתנדבת לגדל ילד שהוריו הביולוגים אינם יכולים לגדל אותו מסיבות שונות. הוריו נשארים עימו בקשר בזמן שהוא גדל במשפחה אחרת. גם בעלי ואני שמשנו כמשפחה אומנת קרוב לשש שנים. כשאני כותבת בספר על העוצמות של האומנה, אני יודעת בדיוק על מה אני מדברת, אך מעבר לכך אין כל קשר בין הדמויות למציאות חיי.

פרט מעניין נוסף בנוגע לספר הוא הכריכה שלו. לפני כשנה איבדנו בעלי ואני את חברנו הטוב, תומר בכר, שנפטר ממחלה קשה. תומר היה תרמילאי בלתי נלאה, שביקר ב-65 מדינות לאורך חייו הקצרים וצילם אלפי תמונות שמוצגות היום בספר צילומים ותערוכה נודדת. במהלך תקופת המחלה ולאחר מותו לא הייתי מסוגלת לחזור ולגעת בספר. הייתה זאת דווקא אחותו שהציעה לי שניקח את אחת מהתמונות שצילם, והיא (הדס בכר- גרפיקאית) תוסיף את הגרפיקה שלה ליצירה משותפת. כך חזרתי לעבוד על הספר בהרגשה שגם אם הוא לא זכה לראות את לידתו של הספר, לפחות הוא חלק ממנו".

" "תסתכל!" הנערים עמדו פעורי פה. הם לא האמינו למראה עיניהם. "דרקון!!!" צעק איתן לבסוף, "יש כאן דרקונים, לעזאזל!" "איפה?" שאלה ארין מופתעת, ורצה לכיוונם. "מה זה דרקון?" שאל בסטיאן בסקרנות, כשהוא ואנטירון מזדרזים להגיע אחריה. "זה לא נשמע מבטיח," מלמל בן, "אם אתם לא יודעים מה זה דרקון, אז מה זה בדיוק?" שאל כשהוא מצביע על מה שטס בשמים. השלושה הרימו את עיניהם, ומיד חייכו." (מתוך הספר)

האם יש מסר או מסרים שאת משבצת בספרך? "המון. מאיפה להתחיל? המסרים נוגעים לכל תחומי החיים, מרפואה וביולוגיה ועד פילוסופיה, אבל בנגיעות קלות ולא מורגשות. אני לא חושבת שנער או נערה שיקראו את הספר יאמרו לעצמם: "או, הנה מסר מהמֵחבּרת!", אבל זה יחלחל".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "הסופר ג'רום ק. ג'רום. אין פה שאלה בכלל. 'שלושה בסירה אחת' (באנגלית או בתרגומו של י. בורלא) הוא ספר שתמיד מונח ליד מיטתי. קראתי עוד שני ספרים שכתב, אבל אל השלושה בסירה אני תמיד חוזרת. המסע אל הדרליזון הוא אמנם ספר מסע, אך לא תמצא בו השפעות של ג'רום. עם זאת, אין לי ספק שבכל קטע הומוריסטי שכתבתי ואכתוב בחיי, ינצנץ לו אי שם במעמקי מוחי – המאסטר: ג'רום".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדותי אהבתי מאד ספרי הרפתקאות ומתח, והייתי ממש נשאבת אל תוך הספר וההרפתקה. לצערי אז לא היו יותר מידי ספרי פנטזיה, ופרט לקלאסיקות (ההוביט, נארניה, וכד') הייתי מתגנבת לספרייה של אבי וקוראת את ספרי המדע בדיוני שבה. המון אייזיק אסימוב, רוברט היינליין, והסופרים הוותיקים שכל כך השפיעו עליי".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אקח את 'שלושה בסירה אחת' ו'גן האלים' של ג'ראלד דארל כדי לשמור תמיד על אופטימיות, ואת הטרילוגיה של שר הטבעות. טוב, אם אתה מתקטנן איתי על רק-עוד-ספר-אחד, אז את 'חבורת הטבעת' מתוך הטרילוגיה".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "למצוא את העורכים שמאמינים בספר, שמתאהבים בו, ולקחת נשימה ארוכה. עם זאת, לא לוותר על האיכות והאמת הפנימית, ולא להגיד 'כן' להוא שמודיע לך שזה יהפוך לסרט הוליוודי".

משפט מסכם: "הסיפור משלב בתוכו מציאות ודמיון באופן שסוחף את הקורא לחוש שעולם הדרליזון הוא עולם ממשי, שלא צריך להתאמץ בשביל להתרגל אליו ולהקשר לתושביו. מהר מאד תרגיש כאחד מתושבי המקום, ותרצה להיות חלק מן ההרפתקה".

                                                    

מתוך הפרק הראשון

בּן עמד לבדו במעמקי היער האפלולי. הוא איבד את דרכו ביער, אך משום־מה זה לא הטריד אותו. נדמה היה לו ששמע את שמו נישא ברוח, אולם היער היה גדוש בצלילים עמומים של אוושות ושל לחשושים, והוא לא הצליח להפריד ביניהם. אי־שם והרחק מֵעל זרחה לה ודאי השמש, אך עלוות העצים הייתה כה צפופה עד כי גם כשאימץ את עיניו לא הצליח להבחין בה. לפתע שמע זאת שוב: "בֵּן…". הפעם היה לו ברור שמישהו קרא בשמו. הוא ניסה לאתר מניין בוקע הקול והחל ללכת לעברו, כשלפתע נשמע הקול שוב, הפעם מאחורי גבו. הוא סב על עקבותיו והחל לנוע בכיוון ההפוך. כעבור כמה דקות  שמע שוב את הקול, קולה של אישה, הצועקת לעברו: "בן… איפה אתה?" הוא שינה כיוון בפעם השלישית והחל לרוץ לעבר הקול. ככל שהתקדם הרגיש שהוא מתרחק. היער הפך סבוך יותר ויותר, והעצים איבדו מצבעם הירוק והפכו אפורים וחסרי־חיים. הרוח גברה, העלים סביבו התעופפו וענפי העצים החלו לשרוט אותו. הוא ניסה להגן על פניו בעזרת ידיו, אך הרוח רק הלכה והתעצמה, וקולה של האישה בעומק היער הלך וגבר…

בן התעורר.

נושף ומתנשם התיישב במיטה בניסיון להרגיע את הלמות לבו. הוא היה בבית, בגאלווי שבאירלנד, ולא בשום יער צפוף ופרוע. מחלון חדרו הפתוח למחצה יכול היה לשמוע את הרוח מייללת. "זה רק חלום," אמר לעצמו בשקט, "תירגע, זו רק הרוח בחוץ." אבל זה לא ממש עזר. החלומות הללו, שחזרו על עצמם בתקופה האחרונה, כמעט שלא הניחו לו לישון בשקט בלילות.

מי זו קוראת בשמו? מתוסכל ועייף קם ממיטתו וסגר את החלון בטריקה.

 

למחרת ירד לארוחת הבוקר בבגדים קמוטים ובשיער פרוע.

"מה זה? מישהו ישב לשחק במחשב כל הלילה?" שאל אביו בדרכו השגרתית והבלתי דיפלומטית.

"לא, סתם לא הצלחתי להירדם," ענה לו בן, משתדל לעקוף את הנושא.

"נו, ואז שיחקת במשחקי מחשב…" המשיך אביו.

"לא!" הרים בן את קולו, "סתם התהפכתי מצד אל צד."

"הלו הלו, מי זה פה צועק על הבוקר?"

טומי, אחיו הגדול, נכנס למטבח. גם הוא לא נראה כמו מישהו שישן כל הלילה, אבל מאחר שהיה כבר בן תשע עשרה, ובחופשת סוף השבוע שלו מלימודיו במכללה, להוריו היה ברור שלא יוכלו להגביל אותו בשעת החזרה הביתה מבילוי עם חברים.

"עוד לא התעוררתי, נא להנמיך את הווליום," פיהק טומי וגירד בפדחתו.

"בן קם על צד שמאל," הסביר אביו, "וכדאי שיתהפך לימין ומהר," אמר כמוסיף מילת אזהרה.

בן החליט שהשעה מוקדמת מדי לריב משפחתי , ולכן שתק. אמו חייכה וקרצה אליו. זה תמיד עזר.

"אז מי עוזר לי לגרף את העלים מהשביל?" זרק אביהם שאלה לחלל החדר.

בן וטומי החליפו מבטים מבועתים למדי.

"אמממ… האמת, שהבטחתי לכמה חברים שניפגש ונלמד למבחן שיש לנו בשבוע הבא," אמר טומי.

"כן," מיהר בן להצטרף לאחיו, "ואני הבטחתי למיכאל ולאיתן להיפגש מוקדם ולעזור להם לנקות את הכיתה. אתה יודע, העונש שהם קיבלו אתמול מגברת אוֹרַיילי." לא היה טעם להעמיד פנים שהוא יוצא למפגש לימודי. אולי זה יעבוד על הוריו כשהוא יהיה במכללה כמו טומי, אבל לא עכשיו, ולבטח לא לקראת סוף השבוע.

"טוב," אמר אביהם באכזבה קלה, "זה משאיר לי רק את פיטר."

אופס… בן שכח לגמרי כי אחיו הקטן עוד ישן, ויהיה זקוק גם הוא לחילוץ. אך היה זה מאוחר מדי. לא נורא. גם הוא, כשהיה בגילו של פיטר, עזר לנקות עלים, לשתול פרחים ולכסח את הדשא, ובזמנו זה לא היה נראה גרוע כל כך.

"טוב שלא הצעת להם לבלות אתך זמן איכות באיסוף פרפרים," הספיק עוד לשמוע את אמו סונטת באביו כשיצא מהמטבח.

בכל אופן, ניחם את עצמו, באמת קבע עם איתן ומיכאל, ועל הבוקר הזה הוא לא מתכוון לוותר. זה היה אירוע יוצא דופן שבו שני הספורטאים המצטיינים של הכיתה מקבלים עונש, ולבן אין כל חלק בו. בדרך כלל היה המצב הפוך. איתן היה זה שנחלץ לעזור לו לעבור בשלום את מגוון העונשים היצירתיים שהטילה עליו גברת אוריילי, המורה למתמטיקה. לפעמים הייתה לבן הרגשה שלקחה על עצמה, כסוג של משימה אישית, את הזכות להתערב לו בחיים בכל הזדמנות שנפלה לידיה. היא קראה לזה "לחנך" אותו, והוא מצדו כינה זאת "לאמלל אותי"… עניין של הגדרה. מה שזה לא יהיה, בפועל מצא את עצמו מרותק לכיתה לא מעט, בעיקר בהפסקות, אבל לפעמים גם אחרי שעות הלימודים.

אתמול, באופן יוצא מגדר הרגיל, היו אלה איתן ומיכאל שהפכו את הכיתה למגרש כדורגל זמני. אמנם זה היה בזמן ההפסקה, אבל גברת אוריילי, שתמיד אורבת בעיני הנץ שלה, נכנסה דווקא באותו רגע לכיתה. בן יכול היה להישבע שהתאכזבה לגלות שהפעם לא היה זה הוא שהתחיל את המהומה, ושהנה היא נאלצת לבזבז עונש מקורי ויעיל על תלמיד אחר.

לכן, למחרת, כלומר היום, יצא מהבית מוקדם כדי להגיע בזמן לבית הספר. כשהגיע מצא שם את איתן ואת מיכאל גוררים דלי ומַגבי רצפה לחדר הכיתה.

"אני עדיין לא מבין בשביל מה הצטרפת לעונש המיותר הזה שקיבלנו," רטן מיכאל בעצבנות.

"זה פשוט מעליב שהיא מענישה מישהו אחר מלבדי," הודיע לו בן, "אני לא מוכן שייקחו ממני את מעמד התלמיד־שגברת־אוריילי־הכי־אוהבת־להתעלל־בו…"

איתן צחק, אבל שניהם ידעו שבן הגיע לעזור לאיתן, בעיקר משום שברוב המקרים שבהם הטילה עליו מרי אוריילי עונש, היה זה איתן שנשאר לעזור ולארח לו לחברה.

השיעור הראשון היה כמובן עם גברת אוריילי, ובן מצא את עצמו יושב מאחורי כיסאה של אביגיל. הוא אהב את מקום הישיבה הקבוע שלו, קרוב אל שְׂער ראשה הארוך. מדי פעם, כשהייתה מניפה אותו אחורנית, עלה באפו ניחוח קל של שמפו, ובדרך כלל זה היה עוזר לו לצלוח את השיממון הזה שנקרא השיעור במתמטיקה. הוא חיכה ליום שבו יאזור די אומץ להזמין אותה לצאת אתו, אם כי בסתר לבו חשש שיום כזה לא יגיע לעולם. נכון לעכשיו, היא לא הראתה שום סימן שהיא מודעת לקיומו.

לא שהוא היה אחד שנחבא אל הכלים, להפך. מעולם לא חסך במילים ולא הסתיר את דעתו לגבי כל נושא שהוא, בין אם שאלו לדעתו ובין אם לאו. זו הייתה נקודת החוזק שלו, אבל לא פעם גם נקודת התורפה.

הילדים בכיתה ידעו שאם יעלה בדעתו של אחד המורים להתחכם על חשבונם, תמיד יהיה מישהו שיעמיד אותו במקום. כן, בן. אם אורח היה מגיע ליום ביקור בבית הספר ומשוטט במסדרונות הארוכים, את שמו של תלמיד אחד לפחות הוא היה זוכר, השם ששמע כשחלף על פני דלת חדר כיתתו: "בן בראון!!!"

 

המסע אל הדרליזון מאת ר. ש. גילגון. הוצאת אסיף, שנת 2015, 327 עמ'

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *