שבוע הספר 2012: ברוח העונה וחגיה – חג ביכורים ושבוע הספר / סיפור מאת סיגל מושכל

| 22/05/2012 | 0 Comments

מצאתי את הסיפור הראשון שכתבתי. זהו היצור הראשון שהגיח ממני והודיע לי: "הנה אני, תראי, יצא לך סיפור…". וזה היה מוזר. כאילו פותחים את הפה ונשמע קול זר, עמוק, מהדהד, כמו בהצגות וסרטים על דיבוק. לקח לי זמן להודות שהוא שלי, להתחיל להכיר אותו, לחבב אותו.

הוא היה הרבה יותר מסורבל, הסיפור, ועבדתי עליו, שוב ושוב, מגלה את העונג במחיקת שורות והחזרתן, בהתלבטות סביב פסיק, בשקיעה מתוקה אל מחוזות שהם רק שלי. וקראו לו "ארבע", בהתחלה. אחר כך נדבק אליו השם הנוכחי. 

באיזשהו שלב אפילו שלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של הארץ (ולא זכיתי), ובשקט, בשקט, התחלתי להראות לחברים, אחר כך לזרים.

ואז באו עוד סיפורים.

בספר שראה אור, מרגלות בחיים של עצמנו (בהוצאת ספרית פועלים, 2011), יש הרבה סיפורים. והוא, הראשון, לא נכנס. בזמנו, כשהגשתי את כתב היד, חשבתי שהוא גולמי מדי, ראשוני מדי, לא מספיק מעוצב.

כשאני קוראת אותו היום, בפרספקטיבה של כמה שנים ומתוך ריחוק רגשי מסוים, אני רואה שנזרעו בו הזרעים לכמה וכמה מסיפורי הקובץ.

הוא היה מין פיגום, או אולי, מדויק יותר להגיד, מין מצפן. 

 

חבצלות

 

לא ישנתי כל הלילה. כל פעם כשנדמה היה לי שהנה, נרדמתי, ראיתי שלא עברה דקה. קמתי, שתיתי, חזרתי למיטה, התהפכתי, הפכתי את הכרית, כמו שהייתי ילדה, שיהיה יותר קר. אין לי מנוחה. כבר שבועות שאין לי מנוחה.

לקחו את הילדים לבית הספר, עכשיו אני לבד. המקרר מלא. כלום לא יחסר להם. השארתי דף עם הסברים, הנחיות מפורטות. כתבתי "אין לי ברירה". הוספתי שזה "עניין של חיים ומוות". הגזמתי? ממש אשה מוגזמת. אבל באמת אין לי ברירה. עדיף ככה, לפני שיהיה מאוחר, לפני שיקרה משהו נורא. יותר מדי מלחמות, המקהלה הפנימית שכחה מה זה הרמוניה, רק צעקות, צווחות היסטריות בין חדרי הלב. כבר לא יכולה לסתום את האזניים מבפנים.

רק עוד טלפון ליערה. היא מחפשת אותי מאתמול. אדבר איתה דקה וזהו, אני יוצאת. אתמול הוצאתי כסף ומילאתי דלק. הכל מוכן, ואם אזדרז אצליח לברוח לפני שהמשרתים הקטנים שמרפדים לי את הנשמה יתחילו להתחנן שלא אלך, שאסור להפקיר, שיש לי אחריות. אני מתקשרת והיא בוכה, היא לא יכולה יותר. אני לוקחת כאן פיקוד, מדברת אליה בטון שהיא לא מכירה. את אורזת תיק קטן. עכשיו. נוסעים. היית אתמול בסופר. יהיה להם מה לאכול. תשאירי פתק. חכי לי למטה, עוד חצי שעה אני אצלך. תני לי סופשבוע ונרפא אותך.  

נוסעת מהר. ברגע האחרון נזכרת לעצור, לציית לתמרור ההוא, תפסו אותי שם פעם. חונה, קונה שתיה, חוזרת לאוטו. רק לא לפגוש אף אחד, שיתנו מנוחה, שיסתדרו בלעדי, זה כל מה שאני רוצה. יערה מחכה ברחוב. אף פעם לא ראיתי אותה ככה, פרועה ובוכה, ואין זמן להרגעות, אם לא ניסע מיד, היא תתחרט. אני קשוחה, תראי מה הם עשו לך, תראי איך את נראית. הנייד מצפצף. לא בא לי לענות, שיעזבו אותי, כולם. אני עונה בכל זאת. איילה. כבר ימים שאני לא מפסיקה לחפש אותה. נעלמה. ודוקא עכשיו נזכרה לחזור אלי, כשאנחנו מוכרחות לברוח. היא בקושי נושמת, ממלמלת שברי מילים, "ברחתי מהבית. מחמש בבוקר אני יושבת באוטו, לא יכולה לצאת, כל הגוף כואב לי". אני צוחקת, קצת בהיסטריה. יופי. גם היא ברחה. איך דמיינתי את שלושתנו על הדשא של נעה ביומולדת ארבעים שלי, והנה זה מתגשם כמה חודשים קודם. דמיינתי אותנו ארבע נשים, מתחבקות וצוחקות ומדברות. בלי הגברים ובלי הילדים ובלי האהבות הנכזבות הבלתי אפשריות וכל השטויות שמייסרות אותנו כבר חודשים. ארבע נשים. כמו בוקר אחד במושבה הגרמנית. אני ועוד שלוש נשים זרות, על האי תנועה. מבוגרות, בשלות, לא מטופחות במיוחד, לא חתיכות ולא מאופרות, אבל הבגדים הצבעוניים והשיער והשפע וזקיפות הקומה. היינו נורא יפות. כל כך רציתי שיעברו שם ויראו. גדולות, מאירות, כמו נשים בספרים, היו מתרגשים לראות אותנו מתגשמות, קורמות עור וגידים, ככה בבוקר, כמו ונוס של בוטיצ'לי, עולות מתוך אי תנועה. ועכשיו, עוד מעט יהיה לי אוטו מלא משוגעות. בספרים יש גם נשים כאלה.

מה אני הוזה, שכחתי שאיילה שם, נואשת, בהתקף חרדה. את יכולה לנהוג? אני שואלת, היא לא עונה. תקשיבי, נוסעים לחופש. חכי לנו ליד הכיכר ותסעי אחרי. "אני לא יכולה לזוז, אני לא יכולה לזוז", נואקת, נוהמת, הקול הזה שלה, עולה ממעמקים. תרגעי. אנחנו באות אליך. רק שלא יראו אותנו, שלא נפגוש אף אחד, זה אזור מועד לפורענות בשביל שלושתנו. איך הבתים הבורגניים משמשים תפאורה לכל הרגשות האלה. אני רואה אותה. יושבת בסוברו הירוקה. רועדת, נורא חיוורת. הניידים מטרטרים ויערה בוכה. לנייד שלי אני לא עונה, אבל היא כבר מדברת, מתחננת למישהו. אני רצה לאיילה, עוזרת לה לקום, מחבקת אותה, מנשקת, מובילה אותה לאוטו שלי. גבוהה כזאת ונשענת עלי. כמעט נשברת, בקושי מצליחה ללכת. אני מוציאה צעיף גדול מהבגאז' ועוטפת אותה, חוגרת אותה, כמו ילדה קטנה, בספסל האחורי, מציעה לה תפוח, קצת מים. ונוסעות. איך נגררנו לתוך הסיפור ההזוי הזה. הזוי לגמרי. אנחנו סקרניות לדעת מה קרה לכל אחת, אבל אין כח לדבר. הכי הייתי רוצה לעצור בצד הדרך, לישון כמה שעות. אני מתה מעייפות. לא ישנתי כל הלילה, שבועות שאני לא ישנה. לא ישנה וגם לא אוכלת. רק שלא יתחילו לבלבל לי שזה טוב לדיאטה, עכשיו, כשהחיים פה מתפרקים.

אני נוסעת. שתיהן מיד נרדמות. עוצרת בשער הגיא. מים יש לנו מספיק, אני קונה שוקולד. תידלוק לנפש. אחר כך נמצא חנות נורמלית ונצטייד. סופשבוע ארוך. בית בודד ליד הים זה מה שאנחנו צריכות. מכמורת? בית ינאי? משהו כזה. אני חוזרת לאוטו. שלוש שיחות שלא נענו בנייד. נֹעה. מצוין. שתעזור לי עם עדר הנשים המוגזמות. אני מתקשרת, רוצה  לספר לה את כל הסיפור, והיא קוטעת אותי, מתארת ליל שימורים, הם לא נתנו לה לישון, ואיך לקחה מזמרה וחתכה את החוטים של הטלויזיה. הפעם "זאת היתה פגיעה בתשתיות הטרור", מציירת לי את הסיטואציה. אני מפסיקה אותה, תספרי לי אחר כך, עכשיו, גם את נכנסת לאוטו ובאה איתנו. איפה ניפגש? תגידי את. את המומחית לניווטים. בטח שאני מטורפת, אין לי ברירה אלא להיות מטורפת. צאי וזהו. אחר כך נחליט אם אנחנו תלמה ולואיז או המדונות האנגליות מ'אפריל הקסום'. אולי קלינט איסטווד בגירסה נשית? לא משנה. העיקר שנברח. העיקר שנהיה יחד. ארבע נשים. מול כל העולם.

הן ממשיכות לישון. אני נוסעת. בטייפ נורית גלרון שרה לאה גולדברג, נפרדנו כך, היטב היטב חרה לי … אצלי הרטיבות היא בטוח דמעות. בבכי שלי אין שום כלימה, אבל אני מוחה אותן באגרסיביות, צריכה לראות את הכביש. לבכות יהיה מספיק זמן, יש לי את כל הזמן שבעולם לזלוג ככה. אני מנסה להתרכז, מסתכלת קדימה. אפור היום, מכמיר לב, כמו שאני אוהבת, אור רך. מהבוקר עוד לא שמתי לב. תסכלי על השמיים. תנשמי, תנשמי, מרגיעה את עצמי. יערה מתעוררת, שותה מים, מתחפרת שוב בשינה. אני מעיפה מבט חטוף במראה, איילה מחזיקה בקצות הצעיף באגרופי-ילדה קמוצים, חולמת. נעה כבר עומדת בצומת ליד המכונית שלה. מחכה לנו. לובשת את החצאית שאני אוהבת, מאופרת פיקס. מתי היא הספיקה, הורגת אותי. אני יוצאת אליה, אנחנו מתחבקות ומחליטות על מכמורת. ראיתי מודעה על צימר. בטח פנוי שם. חוף-מבטחים-לכלנו בהישג יד. כן, נביא את כלנו לחוף מבטחים, ננוח יומיים, נדבר. אחר כך נמכור את הזכויות לאיזה סופר, שיכניס לספר, גם את הדיאלוגים שירוצו שם וגם את הוראות הבמה. די. עכשיו שקט. אני משתיקה את הפלפון ומנסה להשתיק גם את הסוסים שמושכים לי את הנשמה, את הלמות הלב. די. העיקר לא לפחד כלל, ממלמלת, באטרף, כמו הברסלבים, יהיה בסדר, משננת מנטרות. "אל תירא נמצ'ק!", אני צוחקת. עוד שעה וחצי, מקסימום שעתיים, נחזור לנשום.

* * * * *

נוסעת. איך הזמן בורח. קבעתי עם נעה שנעצור בתחנת הדלק ההיא, שנאכל משהו. יערה התעוררה. היא שקטה מאד. אני מתאמצת לפטפט והיא עונה בקמצנות. כועסת עלי, כאילו שהכרחתי אותה לברוח. חבל שאיילה עוד ישנה, היא היתה עוזרת לי למלא במלים את החלל.  קצת פקק, טיפה מתחמם, האור כבר מסנוור. אני רואה את נעה, נוסעת, לפעמים לפני, לפעמים מאחורי, השפתיים שלה זזות בקצב. מדברת בנייד? אולי שרה. מחייכת. היא מבינה מה קורה פה, היא יודעת שזה מבצע להצלת נפשות, ושגם הצלה זמנית יכולה לתת כח. לפעמים אפשר לקחת סוגריים קטנים בתוך החיים ומה שקורה שם, בתוך הסוגריים, יכול להחזיק אותך לחודשים. בועת-חסד. איך חיים שלמים נארזו בפגישות האלה, איתו. חיים שלמים בהילוך מהיר? אפשרות של חיים שלמים? אולי אשליה? לא יודעת בעצמי. תפארת ההחמצות. אבל אם היינו מעמידים את זה למבחן-מציאות הכל היה מתקלש מזמן, נשחק, מתלכלך, נהרס. עם כל החביתות והשניצלים וטרדות היומיום, הכל תמיד מתלכלך ונהרס. כמו שלג ביום שאחרי, רק ערימות של לכלוך נשארות. ועכשיו, לא רוצה יותר לחשוב עליו. מתחייך לי כשאני חושבת עליו, זה לא מתאים. במסע הזה אנחנו זקוקות לרוח-קרב, לא למתיקות הזאת. די, תסתלק, ממילא נעלמת. איפה אתה כשצריכים אותך? ספון בקיטונך אפוף מלים. אנחנו בורחות אל הכביסה, אתם אל המלים. נכון, שלפעמים, מלים יכולות להפיח בי רוח חיים, אבל עכשיו אני צריכה סתם חיבוק פשוט, בשר ודם, או פגישה ברמזור, חיוכים, נפנופי-יד. לא יותר.

אני חוזרת למציאות בחלל האוטו. מסתכלת על יערה. מתה לדעת מה שבר אותה כל כך. איילה התעוררה והן מרכלות בשטף על מכרים משותפים. הן נכנסו למשחק, והן משחקות אותו עד הסוף. בסדר. כל הסופשבוע הזה יהיה קצת משחק, נהיה כמו בסרט, כמו ארבע דמויות מספר. מתאים לנו. אנחנו עם ההגזמות, עם הנפש שגולשת מכל הכיוונים.

עוד מעט נעצור. כל אחת תתקשר לארגן את הבית, לתת הנחיות בשלט-רחוק לגבר שהשאירה מאחור. הפעם צריך נחרצות. שיהיה ברור. חד וחלק. אם לא נעצור את המירוץ המטורף הזה, לחופש הבא נוכל לנסוע רק באמבולנס. המחלות כבר מקננות אצלנו בגוף, חותרות תחתינו. אחת, כבר שנים עם האלרגיות האיומות והשניה עם התקפים של כאבים בחזה, השלישית עם הבלוטה שמשתגעת, ואני, כואבות לי הרגליים, ובקיץ, חודש שלם של שיעול-מחניק. אנחנו חכמות ויפות. כלם סומכים עלינו, תלויים בנו. נשים מושיעות, נשים גדולות, אבל לגוף נמאס לשלם את הריבית על האוברדרפט שהנפש לוקחת, בלי חשבון. ואיך כל אחת חוטפת בדיוק בנקודה המוגזמת שלה. יופי. אני והתיאוריות שלי. בגוף אני מבינה… עאלק… נהייתי פרשנית מחלות. יותר מדי ספרים אני קוראת. ופה, אם לא שכחתי במקרה, פה זה החיים.

נעה מחכה בתחנת הדלק. כלנו רעבות. נכנסות למסעדה. זוללות סלט, מורחות חמאה על לחמניות טריות, אוכלות בשקיקה, מבקשות עוד. חבל שאין לי מצלמה, להנציח את הרגע, איך בבת אחת התקלפו מכלנו שכבות האבק, איך אנחנו מלאות-חיים פתאום, מזמן לא אכלתי כל כך בתאבון, וגם הן שכחו את הדיאטות. יערה ואיילה פרשו לרגע, כל אחת בתורה עם הנייד שלה, חזרו מחייכות. הזמנו קינוח. מפטפטות שטויות. מתחילות את היומיים-גיבוש. איזה צוות, תענוג. כמו החברים שלי, כל היפיופים,  שהלכו לפני שנים לסיירת מטכ"ל. גם אנחנו, ה"בנות", בקלות נצליח לטפס על האוורסט, להגיע לירח. אפילו, סוף סוף להציל את עצמנו. אני מסתכלת עלינו. בגוף אני הכי גדולה. אמא של כלן. טוב לי איתן, אני רגועה. מעניין אם גם הן מרגישות ככה, אם איילה לא מרגישה אבודה, ומה עם יערה? מה עובר עליה? פתאום נסגרה בפני. ונעה, מספרת משהו בדרמטיות, מרתקת אותן, אבל עיני הרנטגן שלי רואות את הסדקים, את גוש-הגעגוע שמייסר אותה. וגם אצלי מכרסמים געגועים. חושבת, מה הוא עושה מה הוא חושב מה הוא אומר לעצמו?  מה אכפת לי בעצם? במילא הוא לא יכול להיות שלי. במילא אף אחד לא יכול להיות של אף אחד. אני שוקעת פנימה, דולה פניני רגעים. שבכל זאת אאסוף לו? שאשלח לו מזמרת-לבי? אולי כשנחזור. הרי בסוף נחזור. לעזאזל, לכלנו יש חיים אחד קשור לרגליים, ובסוף, אפילו אחרי בועות-חסד, חוזרים לחיים.

אנחנו סוגרות סופית את התכנית. נעה מתקשרת לצימר במכמורת. כמובן ששמחים שנבוא, עכשיו, כשהכל מת. זה קרוב מאד לים, שני חדרי שינה וסלון ומטבח. כן, יש שם הכל. ניסע לשם.  היום ומחר, מרגיעה את עצמי, נרפא את כלנו. הגרעינים  הפנימיים שלנו חזקים, תראי את האנרגיה הקורנת. ארבע נשים בשלות. אי אפשר לעמוד מולנו. פעם היו מעלים נשים כמונו על המוקד, מכשפות.

* * * * *

שתיים בצהריים. כמה מהר מסתגלים למקום חדש. כל אחת תפסה לה נישה. אני סדרתי את התשלום עם בעלת הבית, נעה דאגה לקניות והתחילה לבשל מרק בסיר ענק. איילה הלכה לטיול בחולות וחזרה עם חבצלות. ויערה מדברת בטלפון כל הזמן, מסדרת עניינים, נותנת פקודות. מה קורה לה?

ברדיו רשת ג'. התארגנות מוסיקלית לקראת שבת, ושקט. הולכות על קצות האצבעות. בקושי מדברות, נוגעות בעדינות, מלטפות שיער. עצב מתוק. הלב נצבט מגעגועים.

סלון ענק. חלונות גדולים פונים אל הים. שני חדרי שינה, שתי מיטות זוגיות. מי תישן עם מי? אני דוחה את ההתלבטות לאחר כך, פורקת את התיק הגדול שארזתי בחופזה, בגדים וצעיפים וספרים. המון ספרים. איילה נוברת בערימה ולוקחת משהו לקרוא, בורחת לאחת המיטות ותוך זמן קצר אני שומעת אותה נושמת עמוק. ישנה. לאחרונה היא כל הזמן בורחת אל השינה. אני מציעה ליערה שנצא לטייל. אנחנו הולכות, מדברות קצת, אבל כמו זרות, מגששות, כאילו צריך לסלול דרך חדשה בין הלבבות. אולי שתיקה של יומיים תעזור לה. יותר מדי מלים זרמו בינה לבין העולם בזמן האחרון. גם לי לא יזיק טיפה לשתוק. 

כשאנחנו חוזרות הבית מלא ריחות מרק-ירקות. גם איילה התעוררה. אנחנו עורכות את השלחן ואוכלות מרק. שותקות. אחר כך, כמו בטקס, כל אחת בתורה, בוכה. איילה שרה בקול צווחני "ים של דמעות בשתי עיני", כמו בכוכב-נולד. אנחנו מצטרפות, צוחקות, מקנחות אפים בתרועה. סיר המרק ממשיך להזרים את הנוזל הביתי הסמיך. נס-סיר-המרק. שעות אנחנו יושבות ככה, סביב השלחן הגדול. הרמוניה של נשים. הזמן עובר. לא הדלקנו אור. מבעד לחלון הים בולע את עוגת השמש. כתום בעיניים. כבדות מתוקה באיברים. אנחנו חוטפות כמה מגבות ורצות לחוף. בלי להגיד מילה אנחנו מתפשטות ונכנסות עירומות למים. ארבע נשים יורדות אל הרחצה. ארבע נשים עושות תשליך של הנשמה. המים שקטים וחמימים ואנחנו רובצות כמו היפופוטמיות חיכניות, שמחות בחלקן. כמעט לא מדברות. נעה, כרגיל, לא יכולה להישאר במקום אחד, שוחה רחוק וחוזרת. אני ליד איילה, פני מדונה ארוכות. יערה לא ניסתה אפילו להסתיר את הצלקת בבטן, היא נותנת לגלים ללטף לה את הגוף, מתמכרת ללטיפות, השפתיים שלה נעות, כמו בתפילה. טוב לנו. את כל הדאגות נדחה ביום, אולי יומיים. בסוף, כשנחזור, הכל יפול עלינו, כמו צבא הקלפים אצל אליס. אני יודעת בדיוק איך יום ראשון ייראה, יום ראשון טיפוסי שיבוא עלינו לטובה, כמו אלה שאחריו, כמו בכל שבוע, כל השנים. יהיה צריך לקום מוקדם, לציית לשעון להעיר ולארגן ולהאכיל ולהשקות ולנשק ולהסיע ולהתפרנס ולקנות ולכבס ולבשל ושוב להסיע ולעזור ולחפוף ראש ולסרק תלתלים לחבק ושוב להאכיל ושוב להשקות ובאמצע לדבר בטלפון, להתארגן עם מטלות השבוע ולקפל כביסה ולמלא מקרר, והזבל והכלים. ולטפל ולפנק, לדאוג ולחמול ולאהוב ולהקשיב. מערבולת. אבל כעת, לעצור. לא לחשוב. להקשיב לגוף, להיענות למגע המים, לנעימוּת. החיים זה כאן, עכשיו, איתן. אנחנו מתלבשות וחוזרות הביתה. מתקלחות לפי התור. כמו פרפרים צבעוניים גדולים מסתובבות בין החדרים רחוצות וריחניות. שלוה גדולה נופלת. הדלקנו המון נרות בסלון. אולי נשתה יין. הלואי שהזמן יעצור, שלא נצטרך לחזור, שנוכל, סתם, להיות, סתם לנשום, סתם להתרגש מהדברים הקטנים הפשוטים, להיות שבעות ונינוחות. שנים שלא הרגשתי כזה שקט.

עכשיו, כשכל אחת מכונסת בתוך עצמה, בתוך מעמקי הכאבים הפרטיים שלה, היא חושבת על הילדים שהביאה לעולם, על היתדות שקושרים אותה כל כך חזק אל הקיום. כל אחת מול המראה שלה, החלומות שלה והכמיהות. נרגשת. מבכה החמצות, עומדת משתאה מול הפתחים הנגלים רק להרף עין, נגלים ונעלמים, בחומת המציאות. 

הפיה היתה כאן, לפני רגע, היא עברה ופיזרה זהרורים, ואנחנו מלאות נצנצים-של-ילדוֹת. הקסם נגע בנו, בקמטים שתחת העינים, וברגליים, שקצת כבדו, ובסימני המתיחה על הבטן, ההריונות, הלידות, ובפטמות שזוכרות פיות קטנים יונקים ופיות גדולים שרוצים גם, רוצים עוד, רוצים תמיד. הפיה היתה כאן, זרקה אור על הפנים שהשנים פרכסו. יפות. רק לא לשכוח את הרגע,  להחזיק כמו נר שיאיר.

גררנו את המזרונים מהחדרים אל הסלון והצמדהו אותם. הן נרדמו. שלושתן. אני עוברת, נושפת בכל הנרות וממלמלת משאלות, מכבה את האורות, משאירה רק אור קטן, ליד שלחן האוכל. כל הכלים עוד עליו. החבצלות זורחות. פתחתי חלון, שהרוח תיכנס, שתנשוב פנימה כל הלילה, שתתפרץ לנו לתוך כל תאי הגוף, כמו מפוח, תחדש את המנגנונים שהתחילו להחליד. אני יושבת. בולעת שקט. שומעים רק נשימות וצרצר שמתחנן לאהבה. נאנחת. נזכרתי בשורה של הופמן "לפעמים הלב מחשב להישבר. אין שיעור לקדושה הזאת". אין שיעור.

מחר. נקום מוקדם. נלך לים. נישן ונאכל, נבזבז את הזמן בכוונה גדולה. קצת נדבר, קצת נשתוק, נכבד את הוילון העדין שמאחוריו תישאר כל אחת, לבדה. אחר כך נשמע מוסיקה, אולי נשיר. כל אחת תוכל לקרוא לאחרות קטעים מספרים שהיא אוהבת. אפשר לרקום ביחד שמיכת טלאים, להשחיל מחרוזות, לברור עדשים, כמו שעשו נשים כמונו, מאות בשנים, בררו עדשים ודברו שירה. מחר נהיה יחד, ארבעתנו. תמנוּנה חולמת, מרובת ראשים, יפת-עינים, מרחפת.

רק אחרי שיחשיך ניסע חזרה.

ובימים הראשונים, בבית, ישקלו כל צעד, יסתובבו סביבנו כמו על ביצים, יזהרו לא לגעת, בובות חרסינה גדולות שכמונו, שלא נישבר. אף אחד לא צריך על מצפונו אשה משוגעת, אף אחד לא רוצה אמא כזאת. הימים יעברו, השיגרה תחזור ותשתלט על הכל, מהר מאד הם ישכחו את פרשת הסופשבוע הזה. ידחיקו וישכחו. אבל אנחנו הוקדשנו למיסדר. לארבעתנו יש על המצח סימן, פס זוהר שהפיה השאירה. כשנראה אחת מאיתנו, ניזכר. גם מול המראה, נדע. זר לא יבין זאת. 

* * * * *

כמעט לילה. נפרדנו מנעה. היא נכנסה לאוטו, לבדה, נסעה הביתה.

ואנחנו. שלוש נשים בתוך מכונית אדומה. נוסעות. אני נורא אוהבת לנהוג בלילה. מתרחב לי הלב מול החושך. כל הדרך שירים ברדיו. מקשיבות בדומיה, לא אומרות מילה, זמזום עדין עולה מהספסל האחורי. יערה ירדה בבית. אחר כך נסענו לאוטו של איילה, שמחכה מאתמול. גם היא נסעה. נבלעת בלוע הכביש. נותרתי אחת. נסעתי גם אני. לאט. הביתה. תיכף אגיע. כלם בטח ישנים. אכנס על בהונות ואשב עוד שעה ארוכה להיטען מהלבד המבורך. אל תגעו בי. לא עכשיו.  תתאפקו עד מחר. מרגע שתזרח השמש, מחר, כבר תקבלו את שלכם. היומיום לא יפגע. מקררים יתמלאו, סלי כביסה יעברו ממקום למקום, ומזון ימשיך לנוע מסיר לקערה ומקערה לפה, וכל ההסעות יצאו בזמן ויגיעו ליעדן וגם החיבוקים וכל מנות האהבה ומנות הנדיבות. כל מה שנוצר אצלי בגוף ישאב אל כל תאי גופכם, ירפד לכם את פינות הנפש. וכך יהיה תמיד. וכך צריך להיות. מכונת החיים תמשיך לעבוד במקצועיות, ביעילות מעוררת התפעלות. איש לא יקופח. מאומה לא יחסר. אל תדאגו. אני לא שוכחת לרגע שאני אמא של כולכם.

אבל, לאט לאט, במסתרים, אני נהיית קלה והכנפיים שלי צומחות. הן קטנות עדיין, רכות וקטנות, ואני מטפלת בהן, מאמנת, מושַחת דבש, מזליפה בושם-חבצלות, ובכל יום הן גדלות ומתחזקות. ואני לומדת איתן את סוד הציפיה וההתכוננות והנחישות העדינה. עד שנפרח ונעוף.

ואני יודעת, כי כבר המון זמן אני רואה את הנצנוץ, אני יודעת שמחכים לי.

 

* * * * *

 

 

סיגל מושכל כתבה את הספר מרַגלות בחיים של עצמנו בהוצאת ספרית הפועלים, 2011, הכולל בתוכו אוסף של סיפורים קצרים
.

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: סיפורים קצרים שלכם

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *