האלה הלבנה: דקדוק היסטורי של מיתוס פיוטי מאת רוברט גרייבס

| 16/02/2012 | 0 Comments

"האלה הלבנה", ספרו של רוברט גרייבס, משורר, סופר וחוקר תרבויות קדומות, ראה אור בשנת 1948 והפך מיד עם הוצאתו לאור לאבן היסוד של חקר המיתוסים האירופאיים והמזרח–תיכוניים ולסלע מחלוקת בין חוקרים והיסטוריונים שונים. ספר רחב יריעה זה דן למעשה במאבק שבין האלה הלבנה, האלה המתאימה עצמה למחזור הלבנה בריבוי פניה, ובין האל הגברי המונותאיסטי. גרייבס מתבסס על מיתוסים וכתבים שמקורם באירופה, באגן הים התיכון ובאגן הסהר הפורה — מקורות התרבות הפגאנית, היהודית והנוצרית. 

הספר הניח את היסוד להתפתחותה הרעיונית של התנועה הפמיניסטית, לשינויים בדוקטרינות דתיות שהביאו להעלאת מעמדה של האישה, ולהבנה חדשה של מסורות ומיתוסים עתיקים.

"זה ספר שבו ימצאו עניין המלומד המשכיל כמו גם הקורא המתעניין…" כתב הסאנדי טיימס בביקורתו. "זהו צופן דה–וינצ'י לקורא המשכיל," מוסיף אחד המבקרים הספרותיים עם הוצאתה לאור של המהדורה המחודשת, "כתב חידות הנפתר מול עינינו, פיסה אחר פיסה, כתוב בשפה פיוטית, עד שמתגלית התמונה הגדולה כולה.  כתב חידות פיוטי, שירה טהורה לעוצמתה ולכוחה של האלה, האם, הרעיה, הבת… האישה הנצחית".

רוברט גרייבס ראה באלה הלבנה את ספרו החשוב ביותר, והוא חזר אל ספר זה מספר פעמים, ערך ושינה את הכתוב, וכל הדפסה של הספר שונה מקודמתה. רק בשנת 1961 הודפס הנוסח האחרון שעודכן על ידי המחבר. נוסח זה שימש את טלה בר בתרגום הספר לעברית, עבודה מפרכת שנמשכה שנים רבות.

 

"רוברט גרייבס הנו מהסופרים הפיוטיים הבולטים ביותר בשפה האנגלית… ספרו האלה הלבנה מעלה מול עיני הקורא תמונה מלאת חיים וססגונית של מוצא המיתוסים, המסורות והדתות… ספר בעל חשיבות לכל קורא, בן כל דת… ובייחוד לנשים שימצאו בכתוב ביטוי שלם להווייתן." (ניו אינגליש וויקלי)

 

רוברט גרייבס, 1895-1985, משורר וסופר אנגלי שכתב, ערך ותרגם קרוב למאתיים פרסומים, מתאגרף, קצין צבא וחובב נשים מושבע. כתב בין היתר את "אני קלאודיוס", "קלאודיוס האל ואשתו מסלינה", "גיזת הזהב", "המלך ישוע" ו"האלה הלבנה". 

 

מתוך הספר "האלה הלבנה" – הקדמת המחבר

אסיר תודה אני לפיליפ וסאלי גרייבס, כריסטופר הוקס, ג׳והן ניטל, ואלנטין איירמונגר, מאקס מאלוון, א.מ. פאר, ג׳ושוע פודרו, לינט רוברטם, מרטין סיימור־סמית, ג׳והן הית־סטאבם ורבים כמותם, אשר סיפקו לי חומר לכתיבת הספר; ולקנת גיי אשר עזר לי בסידורו. אך מאז הופיעה המהדורה הראשונה בשנת 1946 לא הציע לי שום מומחה לאירית או וולשית עתיקה כל עזרה בזיקוק טענותי, ולא ציין אף אחת מהטעויות העלולות להתגנב לספר, ואפילו לא ענה על מכתביי. התאכזבתי אך לא הופתעתי כלל. אכן, אין זה ספר רגיל: אך מובן שאיש טרם ניסה לכתוב דקדוק היסטורי של לשון המיתוס הפיוטי, וכדי להבטיח את נאמנות דבריי נאלצתי להתעמת עם ״שאלות מביכות, אף כי לא בלתי ניתנות לניחוש״, כמו הדוגמאות שהביא סר תומם בראון בספרו ״הדריוטאפיה״: ״איזה שיר שרו הסירנות, או באיזה שם נקרא אכילס כאשר נחבא בין הנשים״. אני מצאתי תשובות מעשיות ובלתי מתחמקות לשאלות אלו, ולרבות אחרות כמותן, כגון:

מי שיסע את רגל השטן?

מתי הגיעו חמישים הדנאידות בנפותיהן לבריטניה?

איזה סוד היה ארוג בקשר הגורדי?

מדוע ברא יהוה עצים ועשבים לפני שברא את השמש, הלבנה והכוכבים?

איפה תימצא החכמה?

אין זה אלא הוגן להזהיר את הקוראים, שהספר עדיין קשה ומוזר, ועל אנשים שמחשבתם מפוזרת, עייפה או מדעית־קשוחה להימנע מקריאתו. מצאתי לנחוץ לא לדלג על שום שלב בטיעון המייגע, אם גם יהיה זה מפני שקוראי הרומנים ההיסטוריים האחרונים שלי נעשו חשדניים במקצת למשמע מסקנות בלתי מקובלות, שאינן מלוות תמיד בציון המקורות המוסמכים. אולי עכשיו ישתכנעו כי הנוסחה הסודית של עגל־הפר ושני אלפביתי־העצים אשר הבאתי ב״המלך ישוע״ אינם ״בדותות מופקדות״ פרי דמיוני אלא הקשים הגיוניים מתעודות עתיקות מהימנות.

הנחתי היא שלשון המיתוס הפיוטי, שהיתה נפוצה בזמנים קדומים באיזור הים התיכון ואירופה הצפונית, היתה לשון מגית הקשורה בטקסים דתיים עממיים לכבודה של אלת־הלבנה, או המוזה – אחדים מהם מוצאם מתקופת האבן הקדומה – והיא נותרה לשון השירה האמיתית, ״אמיתית״ במובן זה שהיא מביעה געגועים אל ״המקור שאין לשפרו או להחליפו בתחליפים מלאכותיים.״ ידיים נשלחו בלשון זו בתקופה המינואית המאוחרת, כאשר פולשים ממרכז אסיה החלו להחליף את הייחוס לפי האם לייחום לפי האב, ועיצבו מחדש, או סרסו, את המיתום כדי להצדיק שינויים חברתיים. אחר כך באו הפילוסופים היווניים, שהתנגדו נמרצות לשירה המגית שהיוותה איום לדת החדשה, דת ההיגיון; בהשפעתם שוכללה שפת־שירה הגיונית )הקרויה עכשיו קלאסית) לכבוד פטרונם אפולו, וזו נכפתה על העולם כמילה האחרונה בהארה רוחנית: מתקופת הפילוסופים היווניים ועד היום שלטת השקפה זו בבתי־הספר ובאוניברסיטאות של אירופה, והמיתוס נלמד שם עכשיו רק כשריד משונה מגיל הילדות של המין האנושי.

סוקראטס היה אחד מאלה שדחו את המיתולוגיה היוונית הקדומה דחייה בלתי מתפשרת ביותר. המיתוס הפחיד והרגיז אותו, והוא העדיף להפנות אליו את גבו ולהרגיל את מחשבתו למשמעת מדעית: ״לחקור את סיבת הווייתו של כל דבר – כל דבר כפי שהוא ולא כפי שהוא נראה, ולדחות כל דעה שאין לה הסבר״.

הנה קטע אופייני מתוך פאידרוס של אפלטון:

פאידרוס: אמור לי, סוקראטס, הלא נאמר על בוריאס שנשא את אוריתיה מאחד המקומות בחלק זה של איליסוס?

סוקראטס: כך אומרים.

פאידרוס: האין זה מהמקום הזה? כי נראה שהמים בסביבות אלו יפים, בהירים וצלולים, ומתאימים מאוד לשעשועיהן של בנות.

סוקראטס: לא כאן אלא במרחק־מה במורד, כשתים או שלוש סטאדיות מפה, מקום בו אנו חוצים את הנהר אל מקדשה של הציידת. באותו מקום נמצא גם מזבח מקודש לבוריאס.

פאידרוס: מעולם לא השגחתי בו. אך, חי יופיטר, אמור לי, סוקראטס, התאמין שסיפור דמיוני זה הוא אמת?

סוקראטס: אם לא אאמין בכך, כפי שיעשו החכמים, אין להאשימני בחוסר היגיון: ואם להזדקק לשנינות, הייתי אומר שמשב רוח של בוריאס הפילה מהצוקים הסמוכים בעודה משתעשעת עם פרמאקיאה; ומכיוון שכך מצאה את מותה נאמר עליה שבוריאס נשאה מהצוקים, או מגבעת מארס; כי שמועה אחרת אומרת שלא מכאן נשאה אלא משם. אשר לי, פאידרוס, סיפורים אלה נחמדים למדי בעיניי; אך נראה לי שפתרונם נתון בידיו של אדם סקרני מאוד, שקדן ולא מאושר ביותר, ועליו לעסוק בהם רק בתנאי שיוכל לאחר מכן להסביר לנו גם את צורתם של ההיפוקנטאורים, ואחר־כך את זו של הכימרה; גם מפלצות אחרות תיווספנה לרשימה, כמו הגורגונות ופיגאסוס ויצורים אחרים, רבים ומשונים להפליא. אילו רצה מישהו לא להאמין בהם אלא לטרוח ולהסביר את משמעותו של כל אחד ואחד, הרי היה נזקק לשפע של פנאי ולפקחות מחוספסת. אך לי אין פנאי לעניינים שכאלה; וזו סיבת הדבר, ידידי: עדיין איני מסוגל לדעת את עצמי לפי מצוות דלפי. נדמה לי שיהיה זה מגוחך אם, בעודני בור בעניין הזה, אתעסק בעניינים שאינם נוגעים לי.

 

למעשה, בזמנו של סוקראטם כבר נשתכחה משמעותם של רוב סיפורי המיתוס שהשתייכו לתקופה קדומה יותר, או שנשתמרו כסוד דתי חבוי; אף כי המיתוס עצמו נשתמר עדיין כתמונות של אמנות דתית והופיע גם בסיפורי אגדות שמהם נהגו המשוררים לצטט. אם נדרש הפילוסוף להאמין בכימרה, בקנטאורים או בפיגאסוס – הסום המכונף – היה נאלץ לדחותם כבלתי מתקבלים על הדעת מבחינה זואולוגית; ומכיוון שלא היה לו מושג על זהותה האמיתית של ה״נימפה אוריתיה״ או על תולדות הפולחן האתונאי העתיק של בוריאס, יכול היה רק להסביר את האונס על הר איליסוס בדברים מעורפלים של חובב טבע: ״בלי ספק הועפה ברוח מעל אחד הצוקים בסביבה ומצאה את מותה לרגליו״.

כל הבעיות שהוזכרו על ידי סוקראטס נחקרו בספר הזה ונפתרו, להנחת דעתי שלי לפחות; אף כי הנני ״אדם סקרני ושקדן מאוד״, אין זה נכון שאני פחות מאושר מסוקראטס, או שיש לי פנאי רב יותר משהיה לו, או שהבנת לשון המיתום אינה חשובה לאדם להכרת עצמו. מקולו קצר־הרוח המשתמע בביטוי ״פקחות מחוספסת״ אני מסיק שהוא בילה זמן רב בהרהורים על אודות הכימרה, ההיפוקנטאורים וכל השאר. סיבות הווייתם נעלמו ממנו כי לא היה משורר ולא בטח כמשוררים, וכפי שהודה בפני פאידרוס, בגלל היותו עירוני מושבע שרק לעתים רחוקות יצא אל מחוץ לעיר: ״השדות והעצים לא ילמדוני דבר בעוד שבני־האדם יעשו זאת.״ לימוד המיתולוגיה, כפי שאראה להלן, מיוסד במלואו על תורת העצים וההסתכלות העונתית בחיי השדה.

לאמיתו של דבר, בהפנותו את גבו אל המיתוס הפיוטי, הפנה סוקראטם את גבו לאלת־הלבנה, אשר ממנה השראתו ואשר דרשה מהגברים כי יכבדו את הנשים מבחינה רוחנית ומינית: בריחתו של הפילוסוף מכוחה של האלה אל ההומוסקסואליות השכלתנית היתה, למעשה, לא אהבה אפלטונית אלא אהבה סוקראטית.

 

 

פרק א, – משוררים וחרזנים

מגיל חמש־עשרה משלה השירה בכל תשוקותיי ומעולם לא לקחתי על עצמי משימה ביודעין, או התיידדתי, בניגוד לעקרונות השירה; ובגלל תכונה זו זכיתי לפעמים לכינוי של יוצא דופן. פרנסתי על הפרוזה, אך השתמשתי בה כדי להשחיז את חוש השירה, השונה תכלית שינוי. נושאי כתיבתי בפרוזה קשורים תמיד במוחי בבעיות שירתיות מיוחדות. בן ששים וחמש – אני עדיין תמה על המשכיותה העיקשת של השירה בציוויליזציה הקיימת. שטח לימוד זה הוא היחיד אשר, על אף היותו מקצוע לימודי מוכר, אין לו אקדמיות משלו ולא קנה־מידה, אף הפשוט ביותר, כדי למדוד בו את איכותו הטכנית. ״משוררים נולדים, לא נעשים״. המסקנה שיש להוציא מפסוק זה היא, שאכן אופי השירה מסתורי ביותר ואינו סובל בחינה: למעשה, הוא אף יותר מסתורי מהמלכות, כי מלכים לא רק נולדים אלא גם נעשים, וציטאטות של מלכים שמתו חשיבותן מעטה ביותר גם על בימת המטיפים וגם בבית־ המרזח.

אפשר להסביר את הזרות הזאת בעובדת החשיבות הרשמית המיוחסת עדיין למשורר, כמו למלך, וההרגשה ששורשי השירה – הבזה למדע – נעוצים במעין כישוף, והכישוף אינו מביא כבוד לעוסק בו. ואמנם, ביסודה מבוססת תורת השירה האירופית על עקרונות הכישוף, ויסודותיה היו במשך מאות בשנים סוד דתי שמור; אך אלה עוותו לבסוף, הורדו מגדולתם ונשכחו. עתה, רק בעזרת נסיגה רוחנית נדירה קורה שמשורר יוצר שירה הרת־כישוף במובן העתיק. כל יתר צורות השירה המודרנית מזכירות את נסיעות השוא הפנטסטיים של אלכימאי ימי־הביניים להפוך מתכת פשוטה לזהב; אך האלכימאים, לפחות, הכירו את הזהב כשראו אותו והחזיקו אותו בידם. והרי זהב אפשר להפיק רק מעפרות זהב. ספר זה הוא אודות הגילוי מחדש של יסודות שירת הכישוף, והעקרונות הפעילים המושלים בהם.

טיעוני מבוסם על בחינה מפורטת של שתי שירות וולשיות מיוחדות במינן מהמאה השלוש־עשרה, אשר בהן מוסתר בצורה מחוכמת ביותר המפתח לסוד העתיק הנ״ל. השירות הן ״מלחמת העצים״ ו״הרומאנס של טאלייסיך”, פרי יצירתו של זמר נודד — מינסטרל — וולשי מראשית המאה השלוש־עשרה לפה״נ. בתקופה ההיא התנגשו הזמרים הנודדים בבריטניה עם משוררי־החצר — בארדים — כי בעוד ששירת האחרונים נכבלה בתוכנה לפי דרישות פטרוניהם, מלכים ונסיכים, ובצורתה לפי דרישות האופנה, הרי הזמרים הנודדים היו עניים אך חופשיים ליצור כרצונם; השירה האנגלית, הוולשית והאירית החליפו לסירוגין את שלטון שירת הזמר הנודד עם זה של משורר החצר, וחוזר חלילה. סגנון ומשקל שירי משתנים עם הזמן, אך מה בדבר נושא השירה? מי ידע לקבוע מהו נושא פיוטי ומהו נושא שאינו פיוטי, מלבד השפעת השירה על הקורא?

רבים אולי יסכימו עם הרגשתו של המשורר הוולשי אלון לואיס, שלפני מותו בבורמה בחודש מארס 1944 כתב על ״נושא השירה היחיד אודות החיים והמוות… השאלה מה נותר מן האהוב״. לעיתונאי שבשירה עומדים אמנם נושאים רבים לבחירה, אך למשורר, כפי שהבין זאת אלון לואיס, אין ברירה. יסודותיו של הנושא היחיד והמשתנה לאין סוף נמצאים בכמה מיתוסים פיוטיים עתיקים. אף כי אלה השתנו בהתאם לשינויים דתיים שחלו בכל תקופה, ניתן עדיין לגלות את הקווים הכלליים.

נאמנות מושלמת לנושא גורמת לקורא תחושה מוזרה – בין עונג לאימה – המתבטאת בכך שהשערות סומרות, פשוטו כמשמעו. מבחנו של א.א. האוסמן לבדיקת שירה אמיתית הוא פשוט ומעשי: האם שינונה בשקט גורם לשערות הזקן לסמור בעת הגילוח. הוא לא הסביר מדוע תסמרנה השערות.

הקלטים הקדמוניים נזהרו בכבודו של המשורר. בתחילה הוא היה כוהן ושופט, וגופו היה מקודש – להבדיל מן החרזן הפשוט. באירית הוא נקרא פילי – רואה; בוולשית, דרוויד – רואה־בעץ־האלון, ומכאן, כנראה, נבעה המילה דרואיד. אפילו מלכים נשמעו להוראות המוסר שלו. כאשר ניגשו שני צבאות למלחמה היו משוררי שני הצדדים מסתלקים יחד אל גבעה אחת, ושם דנים בקרב בלא משוא פנים. בשירה הוולשית ״גודודיך מהמאה השישית מצויין כי ״משוררי העולם קובעים מיהם אמיצי הלב.״ לאחר שהופרדו הנלחמים לפתע על־ידי המשוררים – דבר שאירע לעתים קרובות – הם קיבלו על עצמם את פסק הדין, שהושמע בשירה אם היה ראוי לכך, בהערכה ובעונג. החרזן, לעומת זאת, היה בדחן, בדרן ולא כוהן: הוא היה לקוח של האצולה הצבאית ולא נזקק לאימון המקצועי הקשה של המשורר. את הופעתו היה מגוון תכופות במעשי חיקוי ולוליינות; גמולו היה רבידי זהב ועוגות דבש, או סקילה בעצמות מארוחת פטרוניו, בהתאם לאיכות שירתו. אבל יחם של אי־כבוד למשורר אמיתי, גם מאות בשנים לאחר שאיבד את תפקיד הכהונה לטובת הכמרים הנוצריים, גרר כתיבת סאטירה על־ידי המשורר, שהיתה גורמת למעליב לשיגעון או למחלה מבישה.

בקיצור, ״נושא השירה היחיד״ הוא סיפור בעל שלושה־עשר פרקים ואפילוג, המספר אודות הולדתו, חייו, מותו ותחייתו של אל השנה הגוברת. בפרק המרכזי מסופר איך מפסיד האל בקרב עם אל השנה הפוחתת על אהבתה של האלה המשולשת, הגחמתית והכל־יכולה שהיא, אם השניים, כלתם והגורמת למותם. המשורר מזדהה עם אל השנה הגוברת, והמוזה של שירתו היא האלה. מתחרהו הוא אחיו בדם, ה״אני״ השני שלו, גורלו המיועד. כל שירה אמיתית – בהתאם למבחנו של האוסמן – מספרת על מאורע מסויים או תמונה כלשהי מסיפור עתיק זה. שלושת המשתתפים העיקריים הם חלק בלתי נפרד מירושת המין האנושי; הם מכריזים על קיומם לא רק בשירה אלא גם בהשפעת מתח רגשי על חלומות, מראות פרנואידיים ותעתועי דמיון. הגורל, או המתחרה, מופיע לעתים תכופות כסיוטי לילה כרוח רפאים ארוך, כחוש ואפל־פנים, או כנסיך האוויר, והוא מנסה למשוך את החולם דרך החלון כך שזה מסתכל לאחוריו ורואה את גופו מוטל קשוח על המיטה. הוא גם מופיע בצורת רבות אחרות, רשעיות, שטניות, דמויות נחשים, וכדומה.

האלה עצמה היא אישה יפה ועדינה, חטמה נשרי, פניה חוורים כמוות, שפתיה אדומות בגרגרי החוזרר, עיניה כחולות להפתיע ושערה ארוך ובהיר. באופן פתאומי היא עשויה להפוך לחזירה, סוסה, כלבה, שועלה, אתון, נמיה, נחש, לילית, זאבה, נמרה, בתולת־ים או מכשפה זקנה. שמותיה ותואריה לאין מספר. בסיפורי רוחות היא מופיעה תכופות כ״גבירה לבנה״ ובדתות העתיקות מהאיים הבריטיים ועד הרי הקווקז היא ידועה בשם ״האלה הלבנה״. איני מכיר משורר אחד מאז הומירוס שלא סיפר על פגישתו האישית אתה. אפשר לומר שמבחן חזונו של משורר הוא דיוק תיאורו את האלה הלבנה ואת האי שתחת ממשלתה. פעולות השיער הסומר, הדמעות בעיניים, הגרון החונק והצמרמורת האוחזת בשעת כתיבת או קריאת שירה אמיתית נגרמות מכיוון שהשירה האמיתית הינה השבעת האלה הלבנה, או המוזה, או ״אם כל חי״, שהיא כוח האימה והתאווה הקדמוני, נקבת העכביש או מלכת הדבורים אשר חיבוקה מוות. להאוסמן יש מבחן משני של שירה אמיתית: התחושה המבוטאת בפסוק משיר של קיטם, ״כל מה שמזכיר לי אותה חודר לתוכי כפגיון״. גם זה שייך ל״נושא״. בצל המוות כתב קיטס על אודות המוזה שלו, פאני בראון, ו״הפגיון השואג לדם״ הוא הנשק המסורתי של התליין האפל תופס השלטון.

לפעמים תסמרנה השערות תוך כדי קריאת שיר אף אם התמונה המתוארת בו היא חסרת דמויות או מאורעות, אבל תיאור הטבע מכריז בבירור על נוכחותה הבלתי נראית: למשל כאשר הינשוף מנשף, הלבנה שטה כספינה בין העננים החולפים, עצים נעים לאט מעל רצי מפל־מים, ומרחוק נשמעת נביחת כלבים; או כאשר צלצול פעמונים באוויר הקופא מכריז פתאום על הולדת השנה החדשה.

על אף סיפוק החושים העמוק המופק מ״שירה קלאסית”,/ היא לעולם לא תגרום לשערות לסמור או ללב לזנק, מלבד במקרה של חוסר שלמות. גורם לכך ההבדל בין המשורר הקלאסי לבין המשורר האמיתי ביחסם אל האלה הלבנה. אך אין לזהות את המשורר האמיתי עם הרומנטי. המלה ״רומנטי״, שפעם תיארה את כותבי הרומאנסים שהחזירו למערב־אירופה את תחושת הכבוד המסתורית כלפי האישה, הדרדרה מתוך שימוש ללא אבחנה. המשורר הרומנטי הטיפוסי מהמאה התשע־עשרה היה לרוב אדם מנוון גוף, חולני או שטוף סמים ומלנכוליה, חסר חוש ביקורת מאוזן. תכונתו כמשורר אמיתי התבטאה רק ביחסו הפטאליסטי אל האלה כגבירת גורלו. לעומתו, שירתו של המשורר הקלאסי, עם כל היותו מחונן וחרוץ, לא תעבור את המבחן, כי הוא רואה את עצמו כאדון לאלה; לא גבירה היא לו אלא פילגש ואשת אהבים החיה תחת חסותו. ולפעמים הוא אפילו משמש לה כסרסור, בנסותו להחביב עליה את חרוזיו כשהוא משבץ בהם מליצות שנשאלו משירה אמיתית.

בפרקים הבאים תתגלה לפנינו מערכת של השבעות מקודשות מתקופות קדומות שונות, אשר בהן תומצתו נוסחאות שונות של ״נושא השירה היחיד".

 

 

 

האלה הלבנה – דקדוק היסטורי של מיתוס פיוטי מאת רוברט גרייבס, מאנגלית: טלה בר, הוצאת אסטרולוג, שנת 2012, 480 עמודים

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.