ביקור בית עם הסופרת רוני אשכול: עלמא

| 09/02/2012 | 1 Comment

רוני אשכול מתגוררת באשחר (יישוב מעורב של דתיים וחילונים בגליל), היא ספרנית ומנחת סדנאות כתיבה לילדים ונוער, ובמקביל, לומדת הוראת מחוננים. רוני צמחונית, ומשוגעת על בעלי חיים, בעיקר פרוותיים. כשהיא רואה גור, לא משנה של מה, היא נמסה מיד וצריך לנגב אותה מהרצפה.

ספרה הראשון "עלמא" היא יצירה שכולה קסם, המבקשת לברוא עולם מכושף השואב את השראתו מהפילוסופיה היהודית והבודהיסטית ומהז'אנר הפנטסטי. רוני אשכול טווה ממקורות אלו יצירה מקורית, גדושת הרפתקאות ורבת־יופי והמצאה, שבה יצור קדמוני שמררתו מרעילה את הים; בריות יחידאיות חסרות גוף ויודעות־כול; עלם המתחבא ביער פיגם קוצני; ואי שאנשיו ניזונים מן הים הרעיל ואינם מחייכים לעולם. גיבורת הספר, עלמא, מגלה שיש לה משימה אדירה לבצע, אבל מהי בדיוק? היכן הוא לב העולם? מה תגלה עלמא על עצמה?

 

 

 

שם: רוני אשכול

גיל: 34

סטטוס: נשואה לניר ואם לשלוש בנות: הלל, תמה וכליל.

מגורים: אשחר

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את ספר הביכורים שלה עלמא, הוצאת זמורה ביתן, 2012.

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? משירים ומסיפורים שאני קוראת, מזיכרונות ילדות, מציורים שציירתי אני או שציירו אחרים, מחלומות בשינה ובהקיץ, מהגות ופילוסופיה, ובעיקר מהדברים עצמם, אלו שצריך לצאת מהקופסא בשביל לראות אותם – נוף טבעי ונוף אנושי.

אני צמחונית ומשוגעת על בעלי חיים, בעיקר פרוותיים, וכשאני רואה גור, לא משנה של מה, אני נמסה מיד וצריך לנגב אותי מהרצפה. כשהייתי ילדה רציתי להיות ציירת ועדיין לא ברור לי איך התגלגלתי לכתיבה.  אני רוצה ללמוד אנימציה, כי בסרטי אנימציה, כמו בספרות פנטזיה – הכול אפשרי, אלא שבמקום מילים משתמשים בדימויים חזותיים. למעשה, זו ההגשמה הפשוטה של הציווי הספרותי האלמותי "show, don't tell"

רוני מספרת, "הגחתי לאוויר העולם שעתיים בלבד לפני ה־ 7.7.77.  תמיד חשבתי שהמלקחיים ששלפו אותי בכוח מרחם אמי מנעו ממני גורל מסעיר ומסתורי, והפכו אותי לסתם ילדה רגילה. לאמיתו של דבר, למרות המזימה הזדונית, לא הייתי ילדה רגילה כלל וכלל. ילדותי עברה עלי במצפה מבודד על פסגת הר ערפילי וגשום. ככל שהבטתי סביב ראיתי חורש טבעי עד האופק, סלעי קוורץ מתנוצצים בשמש, חיות בר מכל המינים, גיריות, דרבנים, עופות נודדים, בתי אבן נסתרים, קרחות יער טבעיות. לא היו שם הרבה בני אדם ובפרט ילדים בגילי, כך שאת מרבית זמני העברתי בקריאת ספרים ובשיטוטים אינסופיים בחורש הפראי בחברתה הנאמנה של כלבת הזאב הלבנה שלי.

בבית הספר סבלתי כהוגן, אבל היו כמה נקודות אור בילדותי הנשכחת: ספריית בית הספר למשל, שנראתה כמו אולם מפואר, ריח האבק המתוק שעלה מהספרים הישנים ודיגדג את נחירי, וחוג האמנות שהייתי בו (בלי להגזים) המשתתפת היחידה.

מאז ומעולם רציתי להיות ציירת. בתיכון בחרתי במגמת אמנות. הייתי יושבת שעות (בדרך כלל מתחת לאחד השולחנות) ומציירת יצורים דמיוניים בצבעי מים, דיו ופחם. חיות ראשוניות, חצי שקופות, שעצמותיהן נראו בבירור מבעד לעורן הדקיק. גרתי אז בקיבוץ בתור ילדת חוץ וגיליתי שאני מסוגלת להיות גם יצור חברתי, ולא רק פרא אדם.

במהלך שנת שירות שעשיתי בעיירת פיתוח בדרום, מצאתי כמה ספרים חומי כריכה וזהובי אותיות ואלו עוררו בי תשוקה דתית רדומה. מסתבר שלמרות האתאיזם הציני הפושה סביבי, משהו בתוכי היה מאוהב עד כלות וללא תנאי במי שאמר והיה עולם.

עברתי לירושלים והתנדבתי במסגרת שירות לאומי. פעם בחודש הנחתי בצד את "עניי עירך קודמים" ונסעתי לסדנאות סוף שבוע בשכם. אחת מהן עסקה בדמיון מודרך. אני זוכרת שהתבקשנו על ידי המנחה לעצום את עינינו ולדמיין מקום בטוח. זה היה תהליך מדיטטיבי ארוך ושקט ואני נכנסתי יותר ויותר פנימה עד שהגעתי לחוף ים סלעי ובתולי. מצד אחד התנשא מצוק, מצד שני הים, בתווך מרעה דליל ועדר סוסים משונים. אני עצמי הייתי שם, הלכתי ברגליים יחפות על גבי מדף הסלע ונגעתי בקצות אצבעותי במי הים החמימים. בדמיוני אילפתי סוס פרא ורכבתי עליו. ציפור לבנה הופיעה משום מקום והתיישבה על כתפי ולעיני נגלו מדרגות נסתרות חצובות במעלה המצוק. טיפסתי וגיליתי בראש המצוק מעיין בצורת רחם. ברי היה לי שזהו נופו של עולם אחר. הסדנה הסתיימה ושבתי מוצפת לביתי. לשווא ניסיתי לצייר את הדימוי הפנטסטי שחוויתי, הוא היה חמקמק מדי. לבסוף התכרבל לו בפינה חמימה במוחי ונרדם ואני המשכתי בחיי הריאליסטיים והאינטנסיביים.

חזרתי בתשובה, התחתנתי, ילדתי שלוש קיסריות, חליתי, החלמתי, השכלתי, חזרתי בשאלה ועברתי אינספור עבודות ודירות… 

במהלך כל השנים הסוערות הללו, אף פעם לא הפסקתי לצייר. חיות קודש שקופות, דיוקנאות, מנדלות, איורי קומיקס וסתם שרבוטים. לבסוף, דרך הציור הגעתי אל הכתיבה.

מעשה שהיה כך היה: יום אחד החלטתי לאייר סיפור ילדים על פי רעיון כללי שהיה לי. האיורים סיפרו בדרכם השקטה את סיפורם, אבל התקשיתי למצוא מי שיכתוב את הטקסט. לבסוף התייאשתי והתיישבתי לכתוב אותו בעצמי. ברגע שהתחלתי נכתבו המילים מעצמן, אבל לא ידעתי שזרע הכתיבה השובב השתרש בראשי הקודח כבר אז וחיכה לאות. עדיין רציתי להיות ציירת…

ואז, לילה אחד מצאתי את עצמי יושבת ובוהה במסך המחשב בלי סיבה נראית לעין. את המטלה לאוניברסיטה הפתוחה כבר שלחתי, הילדות נרדמו, השקט והחושך… פתאום נזכרתי בסדנה ותמונת החוף והמעיין הצטיירה במוחי בבהירות רעננה וחיה. הרשתי לעצמי לשקוע בסיפור ולתת לאצבעות לרקד ולפזז בחופשיות על המקלדת. באותו לילה נולדה עלמא.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? שנה וחצי.

איזה ספרים קראת לאחרונה? 1Q84 מאת הרוקי  מוריקמי, אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי, שבת מאת יאן מקיואן, ג'מילה מאת צינגיז איטמטוב, היקום הטרגי שלנו מאת סקרלט תומס, רוח צפונית מאת גל אמיר, הרוח של אניה מאת ורה ברוסגול, קמט בזמן מאת מדלין ל'אנגל.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? איטלו קאלווינו, הסופר האיטלקי שכתב את "הערים הסמויות מעין" ואת "אבות אבותינו" מלווה אותי כל הזמן ומן הסתם משפיע לא רק על איך שאני כותבת, אלא גם על איך שאני חושבת…

אילו ספרים קראת בילדותך? מגיל אפס עד חמש הכי אהבתי את פלוטו כלבלב, ויהי ערב והפר פרדיננד. בין חמש לעשר את החמישייה והשביעייה הסודית, האסופית, סוד הגן הנעלם, אורה הכפולה והסיפור שאינו נגמר. ומשם עברתי ישר לשבט דוב המערות ולאבות אבותינו.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? סיפורים של פרנץ קפקא, "אלו ואלו" של עגנון ואת "על הסף" של אורסולה לה-גווין. ברגע האחרון הייתי מגניבה אל כיס המזוודה גם את "סידהרתא" של הרמן הסה, ואת "המשכוכית" של קוני ויליס.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? ראשון לגמרי.

ספרי קצת על הספר שכתבת: עלמא היא רועת צאן צעירה שמגוררת בקצהו הצפוני של העולם החצוי. היא עוזבת את מולדתה ויוצאת למסע שעתיד לשנות אותה ואת כל מי שסביבה. הספר עוקב אחר מסעה ברחבי העולם, פגישותיה עם יצורים שונים ומשונים, החל מעיזאות וענמלכים וכלה בנוודנים וביחידאים, התמודדותה מול כוחות אפלים ולבסוף –  טוב, לא באמת חשבתם שאגלה לכם את הסוף.

* * * * *

כמו כל גיבורה ראויה לשמה, גם עלמא מתחילה את חייה כרועה בכפר קטן, תחת השמים הכחולים ששני ירחים משייטים בהם. אבל עלמא שונה מבני משפחתה ומתושבי הכפר – היא סקרנית, סקרנית מספיק בכדי להידחק לסדק קטן במצוק אשר בגבול אדמות המרעה ולמצוא את עצמה במקום בו השמש איננה זורחת או שוקעת. משימה אדירה ממתינה לה שם, ועליה לצאת למסע שבמהלכו תגלה את לא רק מהם ייעודה וזהותה, אלא גם היכן טמון לב העולם וכיצד ניתן לרפא אותו.

 

בעולמה של עלמא יש מפלץ קדמוני אדיר מימדים המרעיל את הים; חומה בלתי עבירה המחלקת את הכל לשניים; עלם צעיר המתחבא ביער פיגם קוצני; אי שאנשיו הירקרקים ניזונים מן הים הארסי ואינם מחייכים לעולם; נסיכים אבודים ורודנים אימתניים. עלמא הוא ספר שכולו קסם, המבקש לברוא עולם מכושף השואב את השראתו מהפילוסופיה היהודית כמו גם ממוסכמות הז'אנר הפנטסטי. רוני אשכול טווה ממקורות אלו יצירה מקורית, גדושת הרפתקאות ורבת יופי ואמצאה.

* * * * *

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? אני עובדת על ספר נוסף שייקרא "המכשפה מנחל חילזון". גם הוא, כמו עלמא, ספר פנטזיה וגם בו הגיבורה היא נערה, אבל שלא כמו 'עלמא' שמתרחש בעולם אחר לגמרי, ב'מכשפה מנחל חילזון' הדברים מחוברים,לפחות בהתחלה, גם לקרקע המציאות המוכרת לנו ומשם הם נזרקים ללא רחמים למציאויות אלטרנטיביות מוטרפות למדי.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? אל תחפשו נושאים לכתיבה, כתבו את עצמכם. 

ארגנו לכם קופסא (או מחברת או אלבום) של אוספים, אספו בה כל דבר שעורר בכם פליאה או התפעלות. זה יכול להיות ציטוט מסרט, קטע משיר, צילום מטיול, שורה ממכתב, משפט ששמעתם בתוך ראשכם או מחוצה לו, חלקיק ציור, תמונה מהעיתון או מספר ישן, בקיצור –  זה עשוי להיות כל דבר. אט אט האוסף הזה יהפוך למטמון של השראה עבורכם.  ועוד דבר, כשמשפט יפה ומדויק מופיע פתאום משום מקום ומתנגן לכם בראש – עצרו הכל ורשמו אותו. אל תפספסו את היהלומים היקרים האלה. כמו לחלומות, יש להם נטייה להיעלם ולא לשוב.

משפט מסכם: הכל אחד.

 

מתוך הספר "עלמא"

 

 

מעבר לחומה

געגוע מוכר צף ועלה בעלמא וכיווץ את ריאותיה בתחושת מחנק.

משב רוח פתאומי בא ועלה מעבר לחומה, נושא עמו ריחות עלומים מן הים. היא עצמה את עיניה ושאפה אל קרבה את האוויר החם.

הרוח התחילה צונחת ארצה ומשחקת עם עשבי הבר, מנחשלת אותם מצד לצד, כופפת וזוקפת אותם לסירוגין. עלמא דימתה בלבה שהעשבים עצמם מתעוררים לחיים ומצטרפים למשחק. הם התפתלו והתכופפו כמשתחווים ארצה לפני אדון נעלם, ואז קמו והזדקפו, רק כדי לשוב ולשוח ארצה, וכל זאת בתיאום מושלם.

השמש, כתומה ורוטטת כחלמון יוֹנאה טרי, נעצרה על מקומה לרגע אחד, בדיוק על קו החומה, ואז נשמטה מטה, משלחת קרניים אחרונות, מהבהבות ומרצדות על פני גלי העשב.

עלמא נעמדה והתרוממה על קצות אצבעותיה, מותחת את גופה מעלה ככל שניתן, והשקיפה מעבר לעשבים המתנחשלים אל חומת הים האפורה. היא נאנחה עמוקות ותהתה, בפעם המי יודע כמה, מה יש שם? מה מסתירה ממנה החומה? מהו הדבר ששולח אליה ריחות, רוחות וצלילים ומספר לה סיפור ללא מילים?

 

אינספור סיפורים מבעיתים שמעה על הים הצפוני ועל שוכניו המסתוריים, המאיימים.

היא לא ידעה איך לדמיין ים, אבל את היצורים המסוכנים תיארה לעצמה כנחשים ועכבישים שגדלו לממדי ענק. רק חלק קטן מהסיפורים שמעה ישירות מפי הנוודנים שהתארחו בכפרה. רובם הגיעו אל אוזניה בתיווך אחיה הגדולים, כמו הסיפור על אותה פעם שבה מפלץ ענקי הגיח מן הים באחת הארצות שלא השכילו לחצוץ בינן ובין המים הגדולים, עלה וטיפס על היבשה וטרף עיר שלמה על כל בתיה ויושביהם בתוכם, וכמו הסיפור על הארץ המצוקית, שם מושלכים ילדים לא ממושמעים הימה, ואלה נופלים היישר לתוך לועם השחור של יצורי ענק שאינם יודעים שובעה.

היו עוד עשרות סיפורים כגון אלה, אך למרות הפחד שהוחדר בה, עלמא השתוקקה לראות את הים בעיניה שלה.

המשכוכית הגניבה אל עלמא מבט תוהה ואז קמה ודינדנה לעבר הסלע הניבי בצעדים קטנים אך נחושים. יתר העיזאות פיזזו בעקבותיה וכלבתא קמה באי־רצון וזינבה מאחוריהן בעצלתיים. העיזאות ידעו — הגיע הזמן לשוב אל הכפר, השמש כבר שקעה מאחורי החומה והתנים החלו ליילל אל מול הסהר הכסוף שהקדים לזרוח.

עלמא היתה מעדיפה להישאר במרעה. בקושי התיקה את עיניה מן החומה והביטה לאחור. מעבר לחומת הכפר ושעריה הקטנים, מתוך שדות החיטה והסלק, האחו הפורה ובוסתני הפרי, ביצבצו ועלו בתי הכפר, שטוחים וגוציים כמו בעליהם, עשויים טיט משובץ אבני שדה ומכוסים חזזית וטחב. הארובות הגולמיות, כולן כאחת, העלו עשן אפרורי שהיתמר מעל לגגות הקש וכיסה את השמים כשמיכה חורפית, אך לא הצליח להסתיר את מגדל המוצעצע של אבורטין, שהזדקר במרכז הכפר כגזע שמן וגבוה במיוחד, מקושט באבקת גבישים מנצנצת למרחוק.

באופק, מעבר לגבעות הרחוקות, היה אפשר להבחין בכפרים נוספים ומגדלי המוצעצעות במרכזם, ועלמא ידעה שבמרכז כל עיר וכפר ברחבי חצי העולם הצפוני, ולא רק באנלזיה, היה נטוע מגדל כזה.

מסיפורי הנוודנים הבינה שבימים עברו שימשו בנייני המוצעצעות כבתי ספרים וקתדרות. ילדים רבים, מקומיים וזרים גם יחד, למדו בהם את מלאכת הרקמה והקריאה, והיו גם אנשים מבוגרים, זרים מארצות הדרום האבודות, שערכו בהם מחקרים. עלמא לא הבינה מה פירוש המילים "קתדרא", "ספר" או "מחקר", אבל ידעה רקמה מהי, והעריכה שכל המילים הנוכריות הללו מציינות דבר מה שבתוכו שומרים על ידע מפני כליה.

בינתיים חרבו ארצות הדרום. הסְפרים, יהיו אשר יהיו, הושמדו, כל בתי הספרים הורחבו, הוגבהו וצופו אבקות אבני חן, לגדל ולפאר את יושביהם. הם כונו מוצעצעות, גובות המסים ואוכפות החוקים.

מדי כמה ירחים כרוז היה מודיע על החוקים החדשים, והעונש על הפרת אחד מהם היה תלוי במידת שכרותו של ראש המוצעצע — החל בחנינה גורפת וכלה בהוצאה פומבית להורג.

ראש המוצעצע, הפקידים הזוטרים ומוכסי הדרכים היו ראוותניים בלבושם ובמנהגם. חליפותיהם המתפקעות על כרסיהם נצבעו בצבעים עזים ועליהן נתפרו תכשיטי גבישים יקרים. הם נהגו להתרחק מפשוטי העם, המקומיים והזרים גם יחד, והקפידו להשתמש במליצות ובמילים סתומות כדי להתבדל מהאחרים. מתקני ההוצאה להורג שניצבו בכניסות למוצעצעות נצצו ובהקו ונראו מסתוריים ומעוררי יראה, וכמוהם גם כלי הנשק המהודרים וחדי התער שהיו מנופפים בהם בידיהם ארוכות הציפורניים בשעה שאספו את המסים והקנסות ובשעה שחתכו את הסרטים בטקסים שערכו לרגל חניכת גשרים ושערים חדשים.

הם כינו אלה את אלה בשמות ארוכי הברות וסבוכי הגייה, שלא העידו על דבר מלבד חוכמה מופלגת, שהרי האנלזים לא העניקו שמות לילדיהם, אלא חיכו עד שיבחרו את שמותיהם בעצמם. הנוהג היה לחכות עד שהתינוק יהגה הברות ברורות, ואת הראשונות שבהן לקבוע כשמו.

להוריה ולאחיה של עלמא, וליתר האנלזים, היו שמות שנשמעו בדיוק כמו פטפוטי תינוקות חסרי שחר. בֶּה־בֶּה, דוּדַה, חְפְּש.

 

מבטה צף והיא מצאה את עצמה בוהה בעננים המשייטים בעצלתיים מעל לכפר. ההברות הברורות הראשונות שלה עצמה היו אמנם קצרות, אך כה משונות ובלתי שגרתיות. על־מא.

היא הבינה כיצד קרה שגם שמה שימש כמושא לעג ולהג לעת מצוא, אבל לא יכלה להאשים בכך איש. הלא היא הגתה אותו בעצמה.

היא שבה והתמקדה בגג המחודד של המגדל. האנלזים, הנוודנים והרוכלים נהגו בפקידי המוצעצע כבוד רב. הם התרפסו בפניהם בשעה שאלה גבו מהם מסים שערורייתיים ללא רחמים, השתחוו כמצוּוה בכל פעם שנתקלו בהם ברחוב, והשפילו את עיניהם ביראה כשחלפו ליד מגדל המוצעצע. עלמא עצמה מעולם לא התקרבה, לא למגדל ולא לאנשי המוצעצע של כפרה, וכך נמנעה ממחוות חנופה ומחיכוכים מיותרים.

עלמא פלטה אנחת גועל, זינקה ארצה ועמדה להצטרף אל העדר ולשים פעמיה לעבר הכפר, אך לפתע פתאום נתקלו עיניה בסדק צר בתחתית הסלע הגדול והניבי. הסדק נראה עמוק למדי ועלמא היתה מרוצה — החורף קרב ולא היו די מקומות מסתור במרעה החיצון.

אם תגלה שהוא מרווח דיו, חשבה, תוכל לחפור מעט מסביב ולהרחיב את הכניסה וליצור מחסה מושלם לימות החורף הקרים. היא דחקה את עצמה פנימה בכוח וגיששה את דרכה מטה באפלה. קרקעית המחילה היתה קרירה ומכוסה שכבה עבה של אבק רך. בשלחה את שתי ידיה לפנים ולצדדים, לא נתקלה בקירות ובתקרה. עלמא חייכה לעצמה בסיפוק כשהתברר לה שלמרות הפתח הקטנטן, חלל המערה היה מרווח למדי ואולי אף יספיק לכל העדר. עלמא ידעה שיהיה עליה לטפס ולצאת מהמחילה בקרוב, כי שעת הדמדומים קרבה, ומוטב שלא תישאר במרעה החיצון בלילה, על אחת כמה וכמה מתחת לאדמה, אך היא גמרה בדעתה לצאת החוצה רק לאחר שתתור את המחילה לכל אורכה ותעריך את היקפה. היא התקדמה בחשש, ידיה שלוחות לפנים, עד שנתקלו בדופן חלקלק, ואז החלה להתקדם לאורך הקיר שהלך והתקער. חלל המערה היה מעוגל ועלמא שיערה שמישוש הקיר יוביל אותה בסופו של דבר בחזרה אל הפתח הצר. חיוך רחב עלה על פניה כשאמדה את גודל המערה. גדולה דיה ואף יתר על המידה. היא עדיין הבחינה באור הדמדומים הקלוש שבקע מן הפתח, אבל כעת חשה ברגליה צינה מוזרה והתפלאה לגלות פתח נוסף של מחילה אחרת בדופן האחורי של המערה, בדיוק מול פתח הכניסה.

הסקרנות גברה על החשש ועלמא דחקה שוב את גופה מבעד לפתח ואל פי מחילה פנימית, שהיתה חשוכה ולחה עוד יותר מקודמתה. היא התקדמה בזחילה על גחון, מרגישה את כובד הארץ רובץ מעליה. שערה ושמלת הצמר הכבדה שלה מלאו אבק, ברכיה נשרטו ומעט האוויר שעמד במערה היה טחוב ומחניק, אבל עלמא לא הצליחה לסוב על מקומה ולכן המשיכה לגשש את דרכה הלאה, כעיוורת.

כעבור זמן מה הרגישה שהתקרה כבר אינה לוחצת על גופה מלמעלה, אלא עולה ומתרחקת ממנה. היא המשיכה להתקדם בזחילה על שש, ובתוך רגעים ספורים התרוממה להליכה שפופה ולבסוף להליכה זקופה. עיניה היו פקוחות לרווחה אך לא ראו דבר. היא מיששה את הקירות וחשה שהם מכוסים בליטות ושקערוריות. מדי פעם ביצבצו מתוכם שורשי אילנות לחים. עלמא תלשה כמה מהם, ליקקה אותם וניסתה למצוץ את לשדם כדי להרגיע מעט את צימאונה המתגבר.

המערה התמתחה והתמשכה עוד ועוד, השתעשעה בבטן האדמה, עלתה וירדה, פנתה לימין ולשמאל, הוצרה והתרחבה לסירוגין.

עם כל צעד נוסף, איבדה עלמא עוד ועוד פיסות מתחושת הזמן והמרחב שלה. כבר לא היה ברור לה מאיזה כיוון הגיעה וכמה זמן היא מתקדמת בחושך המוחלט. היה נדמה לה שהיא רואה הבזקי אור לפניה ושומעת קול מהדהד, עמום — אולי מחפשים אחריה? לא סביר.

שעות ארוכות המשיכה להתקדם לאורך המחילה, חנוקה ועיוורת, עד שהבחינה באור קלוש מהבהב במרחק. הפעם לא היתה זו אשליה כי אם אור ממשי. היא חשה שהאוויר נעשה קל יותר, ושהתקרה שוב הולכת ומנמיכה. היא חזרה להליכה כפופה ולבסוף לזחילה על הגחון, עד שהצליחה אך בקושי לתחוב את ראשה מבעד לסדק הצר והמואר שנפער לפניה.

היא דחפה קדימה בכוח, עד שלבסוף נחלצה החוצה בתנופה, כגרעין שהורק מפי עיזאה.

 

הדבר הראשון שהבחינה בו היה אופיו המשונה של האור הבהיר והמרצד שהקיף אותה מכל עבר. עלמא השתוממה, הרי החושך כבר מזמן היה אמור לרדת. האם הגיעה לחציו השני של העולם?! לא ייתכן. אם קיים בכלל מקום כזה, הוא איננו כאן, אלא רחוק יותר. רחוק מאוד. הייתכן שרגליה וידיה נשאו אותה עד לשם?

היא הרימה את עיניה בחשש וראתה סביבה נוף משונה, שלא נראה חרוך ושחור, כפי שהדרום אמור להיראות, כי אם לבן ומסולע, מעוגל ומנוקב, ככברת ענק המתנשאת מצדדיה ומעליה וחולשת על כל מרחב הראייה. רק אז הבינה שהיא עדיין נמצאת מתחת לפני הקרקע, בתוך סדקים חלולים בסלע רטוב שהיה רחב כשדה. היא טיפסה ונעמדה מעל לחללים, על תקרת הסלע הלבנה. היא הביטה למעלה, על רכס המניפה המתנשא משמאלה. הוא היה מוכר לה משיטוטיה במרעה החיצון, ועם זאת שונה. מימינה התנשא מצוק לבן, כמו הסלע שלרגליה, ומשמאלה נמשכה רצועת החוף והתארכה עד האופק. אז הסתובבה לאחור וציפתה לראות חומת כורכר כמו זאת שתחמה את ארצה, אך אל מול עיניה המשתאות נגלה משטח ירוק, מימי, שהשתרע שלם ואחיד, גדול כמו השמים עצמם.

ריח מוכר, אבל חזק וחריף יותר מתמיד הציף את נחיריה.

עכשיו הבינה סוף סוף היכן היא נמצאת. מולה נפרש כתם אחיד וחסר גבולות. מעין שוקת אינסופית וחסרת דפנות של מים עכורים ובאושים. האם זהו הים?! מה ששלח אליה רוחות וריחות לא ידועים, מה שאליו נכספה מאז ומעולם, שקרא לה לבוא אליו, אל מעבר לחומה?

נראה שכך הוא!

עלמא עמדה על החוף הסלעי, המנוקב כגבינה קשה, בצדה השני של המחילה, שמלתה המלוכלכת מתנופפת ברוח הקלה. עדיין בצפון, אולם בארץ זרה. רבות שמעה על הארץ השכנה, ואף על פי שכף רגלה מעולם לא דרכה בה, ידעה מיד שאליה הגיעה. בלי הזמנה, בלי ליווי, בלי כוונה.

פתחה של המנהרה נפער בתחתיתו של רכס המניפה האדיר, הגובל בארצה שלה. היא הכירה את המקום מסיפורי הנוודנים. בדרך כלל הם כינו אותו "הארץ החיוורת" וסיפרו שכולה מורכבת מסלעי גיר, קירטוֹן וחוואר לבנים ואלה מקנים לה מראה חולני ועייף. האנלזים כינו אותה "ארץ קרובה רחוקה", מכיוון שעבור ציפור נמצאה במרחק של אלף נפנופי כנפיים, אך למסע רגלי נדרשו כמה חודשים כדי לעקוף את רכס המניפה העצום מדרום, לצלוח אגם שמימיו קפואים ולחצות יער סבוך שאין בו שבילים.

עוברי אורח יודעי דבר כינו אותה בשמה העתיק, "ציחאר", אך גם עבורם היתה מחוץ לתחום. איש לא העז להעפיל אל הרכס שקירותיו מכוסים בגבנוני צור חדים כתער. 

 

 

עלמא מאת רוני אשכול, הוצאת זמורה ביתן, שנת 2012, 463 עמודים


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

One Response to ביקור בית עם הסופרת רוני אשכול: עלמא

  1. ספר קסום ומרגש. מתחילים לקרוא ומיד צוללים אל תוך עולם אחר, שונה אך מוכר. קראתי את הספר, ומאז אני לא מפסיקה להתגעגע…

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.