מרגל רוסי מאת עמיחי יעקב שפירא / עלילת ריגול ומזימות

| 19/11/2013 | 0 Comments

מרגל רוסי מאת עמיחי יעקב שפירא

מרגל רוסי מאת עמיחי יעקב שפירא

עלילת הספר 'מרגל רוסי' מאת עמיחי יעקב שפירא, מתרחשת בתקופת האינתיפאדה השנייה, בבית מלון בירושלים וכוללת עלילות אהבה ובגידה, נאמנות ותככים. אורחיו של המלון המכובד, לכאורה, נהנים משירותיה המגוונים של חוות הסוסים הנמצאת בתחומו, אך בלילות הם יכולים ליהנות גם משירותים אחרים, המסופקים בביתנים מוצנעים. נשים וגברים, סוכני ביון ישראלים ורוסים, מרגלים מדומים ואמיתיים, ערבים ישראלים ופלשתינים, כל אלה משתלבים בעלילה.

אנו מתוודעים לרומן אסור של דימא, גיבור הסיפור, עם מירי הנשואה, בתו של גור, בעל בית המלון שבו הוא עובד כמנהל האורוות. בעלה, איש שב"כ, אשר גילה את הבגידה, מחליט להתנקם בדימא ולהעליל עליו אשמת ריגול לטובת הפלשתינים לצורך ביצוע פיגוע ראווה. הוא מפעיל את קשריו וכישוריו, וכורך סביב צווארו של דימא עלילת ריגול. במקביל, מתפתחת עלילת ריגול רוסית אמיתית שגם היא מתרחשת ברובה באתר המלון. לבלילה מצטרפים שחקנים נוספים כמו סוכני ביון רוסיים, שמארגנים מבצע שבו יצולם חבר כנסת ישראלי בזרועות נערת ליווי "שתולה" לצורך סחיטתו. הם מבקשים מדימא שהוא יהיה זה שיצלם את חבר הכנסת, אך היות והוא מסרב, הם מחליטים לסחוט גם אותו ע"י חטיפת ילדיו ואמו לשטחי הרשות הפלשתינית. שירותי הביון של רוסיה, ישראל והרשות הפלשתינית מתפתלים זה עם זה וזה בצד זה, וזה נגד זה.

עמיחי יעקב שפירא

עמיחי יעקב שפירא

עמיחי יעקב שפירא (75) תושב אשדוד, עוסק בפיקוח הנדסי בחברת תשתיות, נולד בארץ לפני קום המדינה, צמח וגדל עמה. שירותו הצבאי הוא חלק בלתי נפרד מהווייתו הישראלית, הוא שירת במילואים עד גיל 52. לדבריו, כתיבתו נובעת מהשראה שמקורותיה טמירים לו. זהו ספרו השני אחרי "יום הדין" (רומן אפוקליפטי, הוצאת חלונות 2002) כשמקביל כתב למגירה ספרים וסיפורים נוספים.

חלק מהשראת הכתיבה שאב מסיפורו של חבר נכרי שהגיע לארץ עם אשתו היהודייה ושני ילדיהם והיא התגרשה ממנו. הזרז לכתיבה היה המשבר שעבר על החבר בעקבות הגירושים. המחבר הוסיף לעלילה התרחשויות הקשורות לאינתיפאדה, יחסינו עם הפלשתינים והמלכוד שלנו בעניין זה, המהפך החומרני העובר על החברה הישראלית והצצה לנפש של הפלשתיני.

בין המסרים שהמחבר מבקש להעביר בקריאת הספר: ישנם אנשים מוצלחים מבחינת כישרון אבל רעים, אכזריים ומושחתים; תפוח אחד רקוב מסוגל לגרור ארגון או חברה לאובדן; צריך לתת הזדמנות לאהבה, היושר השקט והאמת של האנשים ההגונים – חזק מכל.

עמיחי יעקב שפירא כותב בימים אלה ספר נוסף ששמו "יומו האחרון של יחיאל גבעתי", המספר על חבר קיבוץ ותיק בדרום, אשר שלושת בניו משגשגים בהייטק האמריקני ורק בתו נשארה בקיבוץ. חייו ושגיאותיו החולפים לפניו, גורמים לו להבין את חלקו ואחריותו למצב.

פרק ראשון מתוך מרגל רוסי

 

1.        

 

מירי עקבה בעיניה אחרי דימה, המוליך את הסוס שעליו סיים לרכוב רגעים אחדים קודם לכן. הוא הצעיד את הבהמה הלוך ושוב בדרך העפר, ששתי שורות אקליפטוסים סוככו עליה משני עבריה. מדי פעם, כאשר חלף על פני מקום שבו היה המרווח בין העצים גדול מעט יותר, האירו קרני השמש של אחר הצהריים את האיש וסוסו. מירי אמנם באה לכאן ללמוד רכיבה, אך לא יכלה שלא להביט בדימה – גבר בנוי לתפארת כבן שלושים וחמש. לפני שהחל להוליך את הסוס בצעדים מתונים, כדי שיירגע וינוח מעט מדהרתו, הסיר את חולצתו. גוו השרירי והשחום מעט משלוש שנות שְהִייה בישראל, התנשא מעל חגורתו כמחומש שצידו הרחב למעלה. כאשר שב ופנה לעבר המקום שעמדה בו, הבחינה מירי בשרירי בטנו וזרועותיו, וכשקרב אליה, יכלה לראות גם את השקע בסנטרו, הנחשב כסימן לאומץ-לב.  

מירי שמה לב גם להליכתו המיוחדת: רגליו משולחות לפנים האחת אחר חברתה, כמעט מבלי לכפוף את ברכיו, גוו זקוף, זרועותיו צמודות לצידי גופו, ידו האוחזת באפסר הסוס כפופה במרפק וגופו מדמה תנועות רכיבה.

כאשר חלף על פניה, הפטיר בחיוך קל: "עוד מְיאַט". מירי הנהנה בראשה לאות הסכמה וצירפה לכך תנועת יד, לסמן כי ההשהיה בשעת תחילתו של שיעור הרכיבה אינה מפריעה לה.

תלתל גדול משערו החום והסמיך של דימה השתלשל על מצחו, וכשניער אותו לאחור, הבליטה התנועה העזה של ראשו את שרירי צווארו. חזהו היה חלק כמעט לחלוטין משיער ומותניו היו צרות להפליא, בניגוד גמור לרוחב כתפיו. שניהם, האדם והסוס, נראו מושלמים בחיטובם הנאה, אך מה שהרשים את מירי מעבר ליופיים הטבעי, היתה האווירה שהשרה עליה מראם של השניים, הפוסעים זה לצידו של זה. דימה הוליך את הסוס בשלווה ששידרה שפת הגוף שלו ובמעין ריכוז, שנתן לצופה בו תחושה כי אין לו דבר חשוב יותר לעשותו ברגע זה מאשר להוליך את הסוס  הערמוני ולהרגיעו מדהרתו.

דימה נכנס עם הסוס לחצר האורווה ומסרו לאחר מעוזריו. אחרי רגע קצר חזר העוזר ועמו  סוס אחר, קטן יותר, שצבעו חום כהה, מאופסר ומוכן לרכיבה. דימה הראה למירי כיצד ניגשים אל הסוס ומרגיעים אותו והדגים לה כיצד יושבים עליו ואוחזים במושכות.  

"ידיים בצד גוף," הסביר דימה בעברית חסרה ובמבטא רוסי מודגש, אך בטון בוטח. "סוס צריך מרגיש מי בעל בית," אמר נחרצות, כאילו בכוחו של הטון שבו נאמרים הדברים לקבע בתודעתה של מירי את הגישה הנכונה לשליטה בסוס.

"אם הוא לאכול בזמן את למעלה, את למשוך קצת ברתמה בשביל סוס יודע עכשיו צריך לעשות מה את רוצה," המשיך בדבריו והדגים כיצד באמצעות משיכה קצרצרה במושכות הוא מונע מהסוס לכוף את ראשו וללחך עשב.

"סוס צריך כל הזמן לדעת מה את רוצה את רוצה הוא לעמוד, הוא להסתובב, הוא לרוץ. אם סוס לא יודע מה את רוצה, הוא לעשות מה הוא רוצה." מירי חייכה, מעט בשל שפתו העילגת של דימה, אך בעיקר בשל יכולתו להביע את עקרונות השליטה בסוס במעט העברית שידע.

העוזר הביא לדימה סוס נוסף, מאופסר ומוכן לרכיבה גם הוא. דימה עזר למירי לעלות ולשבת על האוכף ואמר:

"עכשיו אני לעזוב רתמה ואת בעל בית סוס. אני גם על סוס לראות הכול בסדר." הוא קפץ בקלילות על האוכף, בעוד מירי, זרועותיה צמודות לגווה וידיה אוחזות במושכות, החלה ליישם מה שהבינה מדבריו. כמורה במקצועה, לא יכלה שלא להתפעל מהאופן שבו הדריך אותה וממספר המלים המועט שבו השתמש כדי להביע את כוונותיו, אך יותר מכל הרשימו אותה, כמקודם,  הריכוז שבו עשה את מלאכתו והטבעיות שאפיינה זאת.

אחרי שעה וחצי של הדרכה חשה מירי מעט נינוחה יותר על גב הסוס, כל עוד די לו בהליכה מתונה. רכיבה במהירות רבה יותר נראתה לה כחזון לעתיד לבוא, ודהרה – כדבר שלעולם לא יעלה בידה, אבל דימה, מצידו, הבטיח לה שהיא תדע גם לדהור.

"גם הסוס לא ללמוד ביום אחד להיות סוס," הרגיע אותה, והיא לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק רם. דימה, שפירש את צחוקה הבלתי מרוסן כביטוי של שמחה בשל ההישגים הצפויים לה בעתיד באמנות הרכיבה ולא כלעג לשגיאותיו בעברית, אמנם הגיב בחיוך, אבל מירי חדלה מצחוקה, מחשש שייפגע.

היא הציעה לסייע לו בהסרת האוכף והרתמה, ודימה שמח להתעניינותה בעודו מביט בדאגה לעבר פתח האורווה. כל הקבוצות שיצאו לרכיבה היו אמורות לחזור עד השעה חמש אחר הצהריים.

לפני שיצאה מהאורווה, ביקשה מירי מדימה להתכופף. במבוכת מה עשה כבקשתה והיא נשקה לו על לחיו והוסיפה: "תודה." האיש הסמיק מאוד ונבוך עוד יותר, אך מירי ידעה עוד בטרם החל שיעור הרכיבה כי זה מה שברצונה לעשות. היא סילקה באצבעותיה את קווצת השיער המרדנית שירדה מפעם לפעם על מצחו של דימה הוסיפה בחיוך עליז: "אתה המורה לרכיבה הכי חמוד בעולם."

דימה, עדיין סמוק ממבוכה, הביט במירי המתרחקת לעבר המלון שליד חוות הסוסים. אכן, לא רק סומק בלחייו העלתה האישה אדומת השיער וירוקת העין. הוא חש שגם לבבו אינו כתמול שלשום.

מלון "בונגלו הרים" היה בבעלותו של אריה גור, עוזב קיבוץ שהכול קראו לו בשם משפחתו בלבד. בעבר הקים חוות סוסים בקיבוצו, אך נאלץ לנטוש אותה עם עזיבתו. את הקיבוץ עזב  בשל עזיבתן של בנותיו. שתיהן נישאו לבני קיבוצים אחרים ואלה דוקא הצטרפו לקיבוצו של גור,  התערו בו היטב ואף הולידו שני נכדים ונכדה לזוג הסבים המאושר, אריה ובת זוגו ענת. אחד משני החתנים היה מהנדס מחשבים – תואר שרכש על חשבון הקיבוץ, והשני – איש שב"כ. אלא שלאחר מספר שנים החליטו שני הזוגות – הבנות ובני זוגן – לעזוב את הקיבוץ ולא בשל  בעיות כלשהן, אלא בשל שאיפתם של בני הזוג לטפח קריירה מחוץ לקיבוץ.  

גור נלחם כארי, אך משקמה העזיבה והיתה לעובדה, כעס לא רק על בנותיו ובני זוגן, אלא גם על הקיבוץ, המעניק לעוזבים פיצויים ובכך מאפשר את תופעת העזיבה.

"אין לי כוונה להישאר פנסיונר בקיבוץ שבניו ובנותיו נוטשים אותו ולתת לבני זרים להשליך אותי ואת בת הזוג שלי לבית אבות," חזר ואמר בזעם לאורך כל השנה שלאחר עזיבת בנותיו. לאחר שנה עזב אף הוא. במעלה הדרך לירושלים הקים יחד עם חנן זנדברג, ידיד עירוני מתקופת השירות בצבא, את המלון "בונגלו הרים.”

המלון התפרסם בזכות חוות הסוסים שלידו, שהציעה לנופשים שיעורי רכיבה וטיולים רכובים. זנדברג, בעל היוזמה והחוש המסחרי המפותח, הציע לבאי מלונו  סוג נוסף של בילוי. בכמה עשרות בונגלוס שהוצבו במתחם העורפי של המלון, מוסתרים בצמחייה צפופה ביותר, התאפשר לאורחים שהעדיפו פרטיות לפוש באורח אנונימי. הם נכנסו דרך השער המיועד למשאיות האספקה ויכלו לנסוע ברכבם עד לבונגלו שהזמינו מראש בטלפון. המכונית הוסתרה בסככה עטוית קיסוס, והאורח היה נכנס לביתן בעזרת כרטיס מגנטי שקיבל בשער, דרך פתח בצד הסככה. גם היציאה היתה אנונימית ולא דרך הלובי. האחראי בדלפק הקבלה עמד בקשר עם האורח וחייב את חשבונו באמצעות כרטיס אשראי.

גם אורחים שחפצו בבילוי דיסקרטי מבלי שיביאו עמם בת זוג לא קופחו. זנדברג, שהכול כינוהו "זנד" והכיר כל מי שהוא משהו בארץ, דאג לספק לאותם אורחים שירותי ליווי. לאורח שלא רצה להיראות כלל, ניתנה האפשרות לוותר על הארוחות בחדר האוכל ולהזמין מזון לבונגלו. כך יכול היה להגיע ולבלות בחברת בת זוג אלמונית שבאה עמו, או בחברת נערת ליווי שסיפק לו זנד, ולצאת כלעומת שבא, מבלי שאיש ידע איש על בואו ולכתו, למעט משרד הקבלה. זנד שמר על חשאיות, ועובדים שלשונם ארוכה מדי פוטרו מיד.

המלון שגשג לא רק בזכות השירות הדיסקרטי, אלא גם בזכותה של חוות הסוסים, שהציעה  אטרקציה טובה. בנוסף לכך, נודע המקום בערבי ההווי שנערכו בו, מעין "מסביב למדורה" מורחב, עם שירה בציבור, אמנים ובדרנים. ישראלים אהבו לבוא לערבים אלה כדי להתחכך בישראליות זאת, כמובן, בתנאי שהיה בידיהם הממון הדרוש לכך.

כשבנותיו, שנפשו מדי פעם במקום עם בעליהן וצאצאיהן, מתחו ביקורת על השירותים הדיסקרטיים שנהג המלון לתת לאורחיו, השיב להן גור בחריפות:

"אל תדברו איתי על הזניית ערכים. לחיות בקיבוץ, ללמוד על חשבונו, לרכוש ניסיון ניהולי ומקצועי ואחר כך לעזוב עם פיצויים זאת הזניה. אם הבנות שלי עשו את זה, אני יכול לעשות את זה יותר טוב. רק אל תטיפו לי מוסר. אם אני ואמא שלכן צריכים להזדקן רחוק מכן נעשה את זה לפי הדרך שלנו. אני לא רוצה להגיע לגיל שמונים ולראות מזכיר קיבוץ שאני לא מכיר שוכר בשבילי פיליפינית להסיע אותי בכיסא גלגלים או מחפש בשבילי איזה בית סיעודי זול. אמא ואני נגור בווילה ויהיה לנו די כסף לשכור את הסיעוד היקר והטוב ביותר האפשרי."

באחד מסופי השבוע שבהם נפשה כל המשפחה במלון, פנה רובי חן, בעלה של מירי, לחמיו: "תגיד, גור: לנו, למשפחה, אין הנחות בשירותי הליווי?"

גור הביט בו נזעם ואחר השיב בבוז קר כקרח:

"אני סומך על מירי שתדע לטפל בזה."

כעבור מספר שבועות, בשעה שגור שהה בחו"ל עם רעייתו, ביקר רובי בחשאי במלון ונהנה מאותם שירותים דיסקרטיים שהיוו חלק מהמוניטין של המקום.

כששב גור ארצה, סיפר לו זנד שותפו על מעשיו של חתנו. גור נמלא חימה והתקשה להחליט כיצד עליו לנהוג. האם לספר לבתו את האמת, או שמא מוטב שלא יעשה כך, אך יקיים שיחה קשה עם בעלה. לבסוף הגיע למסקנה כי הדרך הנבונה ביותר היא להחריש, אך שמר את הדבר בלבו.

מירי שבה לחדרה במלון שבעת רצון משיעור הרכיבה. עתה תוכל להצטרף לטיולי הרכיבה של שאר בני המשפחה: אחותה רינה, גיסה זאב נרקיס וילדיהם: רווית בת האחת עשרה וטל בן השבע. בני משפחת נרקיס היו רוכבים מנוסים. ילדיהם התוודעו לסוסים מיום שלמדו ללכת, ואין זה פלא, אמם, רינה, נמשכה מילדותה לחוות הסוסים שהקים אביה בקיבוץ עשרים שנה קודם לכן.

מירי לא נשבתה בלשון המעטה – בקסמם של הסוסים, למרות מאמציו של אביה. כאשר נישאה לרובי, הוא מיהר להשתלב בהצלחה בספורט המשפחתי, בעיקר כדי שלא יימצא חסר: אדם שאינו יודע לרכוב במשפחה של חובבי סוסים – כמוהו כנכה. "אביך הקים חוות סוסים ואת אפילו לא יודעת לרכוב," היה סונט ברעייתו.

"הסנדלר הולך יחף," היתה משיבה לו.

אבל באוגוסט 2001, במהלך חופשת הקיץ ב"בונגלו הרים,” החליטה מירי שדי לה לפרוש מן הציבור, כלומר מבני משפחתה, בנושא הרכיבה. אפילו אמה בת השישים נהגה לרכוב, שלא לדבר על בנה זיו, שבגיל תשע כבר היה רוכב מיומן.

אבל לרצונה הפתאומי של מירי ללמוד רכיבה דווקא באותו חודש אוגוסט בשנת 2001 היתה סיבה נוספת, נסתרת: דימה, מנהל חוות הסוסים של המלון. גבר חסון זה, שנראה כצבר ואף כקיבוצניק, עד שפתח את פיו לדבר, נשא חן בעיניה מהרגע הראשון. עד כה, בעשר שנות נישואיה, לא ביקשה הרפתקאות ואף עתה לא פירשה את רצונה בקרבתו כדבר שעלול לפגוע בנישואיה ויש להסתירו. אביה ערך היכרות ביניהם בערב הראשון של אותה חופשה באוגוסט. למחרת היום, לאחר שצפתה בתחרות רכיבה להנאתם של אורחי המלון, תחרות שבה הקסים דימה את כל הצופים בלהטוטיו, הביעה באזני אביה את רצונה בשיעורי רכיבה.

"מה קרה? עשרים שנה ניסיתי לקרב אותך לסוסים ונכשלתי ופתאום עכשיו את רוצה?" הגיב האב בפליאה. "דימה," פנה למנהל החווה, שהסב עם בני המשפחה לשולחנם לפי הזמנתו,  "היית מאמין שהבת שלי לא יודעת לרכוב?"

דימה הרים את ראשו, חדל לרגע מעיסוקו באוכל ובחן את בתו אדומת השיער וירוקת העיניים של גור. באותו רגע חשה מירי שכל רצונה להיות תמירה כדוגמנית.

איזה שמנה מגעילה אני ונוסף לכל גם לא יודעת לרכוב, חשבה.

"אבא לא ללמוד לך סוסים?" שאל דימה. העברית המשובשת שבפיו עוררה במירי תחושה קלה של אכזבה. הוא נראה כמו צבר ופתאום הגמגום הזה, חשבה.

"עכשיו אבא ילמד אותי," השיבה בחיוך.

"עכשיו לאבא שלך אין זמן ועצבים ללמד אותך," מיהר אביה להתערב בשיחה, "אבל אני אבקש מדימה לעשות את זה. מממ, דימה?" פנה גור אל האיש, ומירי הבחינה בכך שאביה פונה לדימה בטון עדין ביותר.

"בסדר, גור," השיב דימה. שני הרי"שים במילים שביטא הסגירו את מוצאו.

כך בא לעולם שיעור הרכיבה הראשון של מירי.

רובי, בעלה של מירי, היה אמור להצטרף לשאר בני המשפחה ביום שישי. הוא היה איש שב"כ והתעסוקה שלו, לפחות לדבריו, מנעה ממנו לצאת עם כל המשפחה לנופש שהחל מיום רביעי.

במהלך הארוחה קשרה מירי שיחה עם דימה ונודע לה כי שמו ואדים שוסטקוב, בן להורים רוסים פרבוסלבים, ששירת במלחמה בצ'צ'ניה כקצין בדרגת לייטנאנט (סגן), נפל בשבי והצליח לברוח בזכות היכרותו הטובה עם הסוסים. הוא גם סיפר לה שכמעט עמד למשפט צבאי בעקבות הנפילה בשבי, פוטר מן הצבא והיה שרוי במצוקה קשה, עד שרעייתו נזכרה ביהדותה והחליטה לעלות לישראל.

שיחתם של מירי ודימה נמשכה גם בלובי, לשם עברה המשפחה בציפייה לתכנית האמנותית שעמדה להתחיל.

"מאיפה למדת לרכב כל כך טוב?" שאלה מירי .

"אבא היה מנהל מקום עם סוסים כמו יש כאן," השיב דימה.

"אז יכולת לעבוד שם, לא?" התעניינה מירי.

"כן. אני לעבוד שם, אבל אבא מת ולבוא מנהל חדש. זה חדש מנהל לא אוהב דימה, ואני בלי עבודה. אחר כך אנחנו באים בישראל."

"והיכן אמא שלך עכשיו?"

"צ'טו אטא איכן?" (מה זה היכן?) שאל דימה ברוסית ומיד התנצל.

"סליחה, אני לבקש סליחה, מה זה מלה 'איכן'?"

מירי חייכה מעט והסבירה בסבלנות. דימה חייך גם הוא והשיב:

"אמא עכשיו ברוסיה   לראות חברים, חברות מפעם. עוד שבוע לחזור. אמא לעבוד פה. אבא שלך מסדר עבודה אמא כאן במקום איפה עושים הכול מה יש על מיטה נקי."

לאחר מספר שאלות הבהרה נוספות הבינה מירי לבסוף כי כוונתו של דימה היתה לומר שאמו מועסקת במכבסה שבמקום.

"נו, ומה אתה אומר טוב לך אצלנו בישראל?"

דימה חייך במבוכה ואמר, "כן, כן, טוב!"

מבלי משים הניחה מירי את אצבעותיה על גב כף ידו השזופה והקשה של דימה. המגע כמו העביר בשניהם זרם חשמלי. דימה נבוך מאוד ואף היא חשה במעין בושה ואספה את אצבעותיה, אך המשיכה לעודד אותו להביע את אשר על לבו:

"דבר דימה, דבר. מה אתה מרגיש באמת?"

"כאן בישראל טוב. טוב, אבל לא חברים כמו ברוסיה."

"אין לך חברים פה?"

"כן, לא, יש, אבל לא כמו שם," נבוך דימה וניסה להסביר: "שם אנחנו ללכת ביחד, לשתות, לאכול, עושים ככה בחור עם בחורה." דימה תופף באצבעותיו על השולחן, מדמה בחן צעדי ריקוד.

"רוקדים בחור עם בחורה?"

דימה בחן אותה שוב כלא מבין.

"רוקדים, לזה התכוונת?" מירי קמה והדגימה תנועת ריקוד.

"כן, רוקדים ויש הרבה טוב בלב," פלט דימה.

"אבל גם פה במלון רוקדים, לא?"

"כן גם פה, אבל פה אנשים חדש כל הזמן וגם לא אותו דבר כמו מרגישים שם," התנסח דימה בכבדות ונדם.

"מתי שיהיו ריקודים אני ואתה נרקוד ביחד ויהיה לך שמח כמו שם," עודדה אותו מירי.

דימה חייך והניד את ראשו ימינה ושמאלה, לא בתנועת שלילה, בסיבוב חלקי של הראש סביב הצוואר, אלא בהטיית הראש ימינה ושמאלה, כאומר: "טוב, נגיד, שיהיה ככה."

פרץ מוסיקה רעשני ופתאומי קטע את שיחתם. התכנית האמנותית החלה.

מאוחר בערב, כשעלו למעלה לישון, אמרה לה אחותה, מסננת בין שיניה בקול מונמך:

"מוצא חן בעינייך הדימה הזה, אה?"

"כן, נחמד," השיבה מירי בפיזור נפש.

"היית עסוקה איתו מאוד."

"שוחחנו שיחה  קלילה."

"מירי, זיו אמר לך שלוש פעמים שהוא עולה לישון עם רווית וטל שלי. לא התייחסת אליו," הטיחה בה רינה.

"מה, באמת?" התפלאה מירי. היא לא זכרה דבר כזה.

"מירי, אני לא יודעת מה עובר בראש שלך. שלא יהיו לך מחר הצגות קנאה מרובי," הזהירה אותה אחותה בטון רציני.

"שטויות רינה. אין פה שום דבר רציני," הגיבה מירי בטון של אדם בטוח בעצמו.

רינה הביטה בה ואמרה חרש:

"מירי, יכול להיות שאת לא מתכוונת לשום דבר רציני, אבל בלי שתתכווני זה יהיה בכל זאת רציני."

"שטויות, איך זה יכול להיות רציני מבלי שאני אתכוון?"

בחדרה, לאחר שהתקלחה ועלתה על מיטתה, חשבה מירי על דבריה של אחותה הבכורה.

"הרי באמת לא התכוונתי לשום דבר רציני," אמרה לעצמה, בוחנת את רגשותיה. "סתם היה נעים לי לשוחח אתו."

אבל היא התקשתה להירדם אותו ערב ולא מחמת געגועים לרובי בעלה. כל העת היה בדמיונה מראהו של דימה, מתנסח בכבדות בעברית הלקויה שלו במבטא הרוסי המודגש כל כך.

כשנרדמה לבסוף, באשמורת השלישית, חלמה שהיא מנסה לטפס על עץ גבוה בעזרתו של דימה. בחלומה כשלה ונפלה לזרועותיו וחשה תחושה נפלאה, שלא מן העולם הזה.

בבוקר, כאשר התעוררה משנתה, זכרה שהיה לה מפגש עם דימה. תחילה חשבה על  שיחתם בערב הקודם, אבל היא חשה שהמפגש עורר בה תחושות עמוקות בהרבה. ואז נזכרה בחלום.

"אבל הרי זו לא אשמתי שחלמתי את החלום הזה," אמרה מירי לעצמה ופתאום הבינה את פשר הדברים שאמרה אחותה: "אולי בלי שתתכווני זה יהיה בכל זאת רציני." בחיפזון, כמעורטלת המכסה את עירומה, ניסתה מירי להרחיק את המחשבה הזאת. "הרי לא יזמתי את החלום שבא אלי בלילה," ניסתה לשכנע את עצמה.

השעה היתה שמונה ושלושים. מופתעת חשבה על כך שרובי לא טלפן בשעה שמונה, כפי שנהג בכל בוקר, ומשום מה נעם לה הדבר. במחשבותיה ערכה השוואה בין הליכתו הזקופה והגאה של דימה בעודו מוליך את הסוס, לבין הליכתו של בעלה, שלא היה בה דבר היאה לציון. היא נזכרה בכתפיו הרחבות של דימה, בזרועותיו החסונות ובראשו המעוטר בבלורית שופעת ומונח על צוואר זקוף וחזק, סוסי כמעט. אלא שלא יופיו וחוסנו הגופני של דימה הם שהשאירו בה רושם עז כל כך, כי אם התנהגותו: השקט, היעדר הקולניות, הנימוס הטבעי שהיה בו. לא היה בגינוניו  משהו המוני או זול. האיפוק שבו נהג ביחסיו עמה לא נבע מהיותה בתו של הבוס, אלא ממשהו בפנימיותו. היא ראתה שזו דרכו גם עם אחרים: מדבר בקול נמוך, כמעט בלתי נשמע, רציני ומרוכז, אך מחייך לפרקים חיוך שובה לב, המדגיש את הגומה בסנטרו. רובי בעלה, בהשוואה אליו, לא השאיר רושם גופני שיש בו כדי להסעיר. התנהגותו, כך הרגישה, היתה נשלטת ומחושבת. מעולם כמעט לא הרשה לעצמו להיסחף. ניסוחיו היו מאופקים, אך עוצמת קולו ירדה או עלתה בהתאם לקהל שומעיו או למאזין הבודד שעמו ניהל שיחה. כאשר רצה למשוך תשומת לב, העלה במקצת את עוצמת קולו והחריף את טון דיבורו.

רובי, כדימה, היה גבה קומה, אך גופו היה צר בהרבה, זרועותיו ארוכות וחזהו מידלדל. רק בבטנו היתה התעגלות קטנה, מעין כרסונת, שלא משכה תשומת לב רבה. אצבעותיו היו ארוכות ועדינות. כאשר עמד, נצבו זרועותיו הרזות משני צידי גופו, בעוד אצבעותיו פרוסות, כעומד בפני פקודים. הוא התגאה בעברו כסרן בחיל המודיעין ועוד יותר בתפקידו הנוכחי בשב"כ שעליו, מטבע הדברים, המעיט לדבר. היתה בו הכרת ערך עצמי שגרמה לאנשים ובתוכם גם לרעייתו מירי, לכבד אותו. אביה, לעומת זאת, היה משתלח בו לפעמים בהערה עוקצנית בדבר הפער שבין הערכתו העצמית לבין המציאות.

אין ספק שגם אריה גור, אביה של מירי, העריך את כושרו של רובי ליצור לעצמו מעמד  ולעלות על מסלול של התקדמות, אך יחד עם זאת, היתה ביחסו אל האיש נימה מסוימת של  הסתייגות. לגור היתה ביקורת חריפה ובלתי מתפשרת על ההתנהלות המיוחסת לשב"כ כלפי משתפי פעולה. כשגור הגדיר פעם אחת את משתפי הפעולה  כ"סוכנים חד-פעמיים", הוא זכה לשבחים מפיו של רובי על "ההגדרה הממצה" כלשונו, אבל רק אחרי שגור ביקר אותו בחריפות, למד רובי בדרך הקשה עד כמה מתעב אביה של רעייתו את הדרך שבה התייחס לנושא זה. דבריו על אודות "ההתנהלות השקולה, המחושבת והנמנעת מהסתבכויות כלפי משתפי הפעולה" נראו לחותנו כ"ניסוח חלקלק וציני".

 

מרגל רוסי מאת עמיחי יעקב שפירא הוצאת אוריון, שנת 2013, 386 עמודים,

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: מתח בלש אימה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.