ביקור בית עם הסופרת אורית גרוס: רצפת חול / סיפור מאבק מתמיד שבין הרצון לדעת והפחד לדעת

| 25/08/2012 | 0 Comments

רצפת חול מאת אורית גרוס

אפשר לומר ש'רצפת חול', ספרה השלישי של הסופרת אורית גרוס, הוא רומן פסיכולוגי, אבל לא רק. הוא גם ספר מתח, לרגעים ספר אימה, על תהליכים נפשיים, שמתפענחים בהדרגה. 'רצפת חול' הוא סיפור מאבק מתמיד שבין הרצון לדעת והפחד לדעת. עבורה, רצפת חול היא קרקע שאין בה אחיזה בטוחה, יציבות שנשמטה, ובו בעת, השקיעה אל תוך החול, וההליכה המותירה אחריה עקבות, מזמנת את החיפוש אחר היציבות החסרה, ומאפשרת את הפיכתה לרצפה יציבה דיה.  

 

 

 

 

 

ביד אמן רגישה ומחמירה טווה אורית גרוס את חוטי מסעה של גליה, גיבורת הסיפור, אל עצמה, על רגעי האימה והאור שבו, עד להשלמתו. זוהי כתיבה קפדנית מאוד, כמעט מסוגפת, ומפתיעה בעוצמתה.  ברמזים הדקים שעולים מבין השורות, בפליטות הפה, בקולות המתחלפים, הנשזרים ונבללים זה בזה, מצליחה גרוס להביא אותנו סמוך לאפֵלה הטראומטית, למרחב שאין בו מלים. ביכולת ספרותית נדירה נרקם ולובש צורה מה שיישאר לעולם חתום ובלתי נגיש, מה שאור היום מטשטש ומוחק, ועם זאת הוא ממשיך וחותר תחת זרם היומיום בלי הרף, מטביע את חותמו בכל תו מתווי חיינו.  

אורית גרוס היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, ותואר שני בטיפול בתנועה, והכשרה בפסיכותרפיה. היא עובדת כתרפיסטית, ומדריכה בתוכנית להכשרת מטפלים באמצעות אמנויות בסמינר הקיבוצים, ובמשך שנים עבדה במרכז לבריאות הנפש באר-יעקב. כתבה ופרסמה מאמרים בכתבי עת מקצועיים.

שם:  אורית גרוס

גיל: 57

סטטוס: נשואה לאברהם, וביחד הורים לשלושה ילדים.

מגורים: תל-אביב, לא רחוק מהמקום שבו גדלתי כילדה.

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר רצפת חול, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

אורית גרוס (צילום בבת בורנשטיין)

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "אני מניחה שאין בּאֵר אחת ממנה נשאבים החומרים, ואם הדבר היה ברור ומוגדר, אזי מלאכת הכתיבה הייתה פחות מורכבת ומפתיעה, ואולי גם פחות מעניינת. תמונות  משגרת החיים  – רחוב, גינה ציבורית, זקנים יושבים על ספסל  – תמונות קטנות שעיניי נתקלות בהן, קולטות, נאספות, ו"בזמנן החופשי" עוברות עיבוד ועריכה מחדש.

דווקא שם – בפיסות הקטנות של החיים, מתרחשות דרמות גדולות של הנפש. בנוסף, אני עובדת שנים רבות כתרפיסטית.   במרחבים של  חדר הטיפול, בבית החולים או בקליניקה, מתרחש המפגש עם ההוויה האנושית של היחיד, החובקת  בתוכה גם סבל וכאב. שם אני פוגשת את מה שהדעת אינה יכולה לשאת או להבין, ואת מה שהגוף והנפש כמהים לבטא, לעיתים ללא קול או מילים.  הקרקע נסדקת,  ובור נפער בה.  

עבורי, רצפת חול היא קרקע שאין בה אחיזה בטוחה, יציבות שנשמטה, ובו בעת, השקיעה אל תוך החול, וההליכה המותירה אחריה עקבות, מזמנת את החיפוש  אחר היציבות החסרה, ומאפשרת את הפיכתה לרצפה יציבה דיה".  

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "הספר נכתב במשך מספר שנים. לכתיבת הרומן  היה קצב אחר.   ספריי הקודמים הם קבצים של סיפורים קצרים,  והכתיבה התרחשה כמו ספרינטים – ריצה למרחקים קצרים.  ואילו בתהליך הנוכחי, הכתיבה חייבה מיומנות של ריצה למרחקים ארוכים – נשימה ארוכה ואורך רוח. כאן גם המקום לציין את הליווי הקרוב והרגיש של טלי לטוביצקי – העורכת".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים 'למעלה שקט' מאת חרברנד באקר, 'כרוך סביב צווארך' מאת צ'יממנדנגוזי אדיצ'יה, 'לרוקן את בית הוריך' מאת לידיה פלם, 'רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל'  מאת של אסקילדסן".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אני מתקשה לחשוב רק על אחד ויחיד, וארשה לעצמי לקבץ אחדים ולמנות אותם, ולא לפי סדר חשיבות:  צ'כוב,  אגוטה קריסטוף, חורחה לואיס בורחס, אלזה מורנטו, יהודית הנדל, לאה איני, יהושע קנז, ועוד רבים וטובים. וברשימה אחרת אוסיף יוצרים מתחום הריקוד, שגם דרכו אני "קוראת" את העולם:  מקס קנינגהם, מוריס ביז'אר, מרתה גראהם, ופינה באוש".  

אילו ספרים קראת בילדותך? "הדרך מביתי לספריה העירונית הייתה קצרה ומהירה, הדרך חזרה תמיד התארכה. הולכת וקוראת. 'נשים קטנות', ספריו המיוחדים של עודד בורלא, כל סדרת 'החמישייה הסודית', ו'דנידין הרואה ואינו נראה', וספריו הרבים של אריך קסטנר – 'אורה הכפולה', 'אמיל והבלשים', 'פצפונת ואנטון'…. קדמו להם ספרים שקראו בפני: הראשון ברשימה תמיד יהיה 'ויהי ערב' מאת פניה ברגשטין שגם בפעם האלף עורר לחלוחית בעיניי, ואחריו הפנינים של מרים ילן-שטקליס".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "הייתי מבקשת אישור מיוחד להגיע לאי הבודד ללא ספרים, (אולי עם מחברת ריקה, שדפיה חפים משורות), ולחשוב על האי כאילו הוא בעצמו ספר לקרוא בו".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השלישי.  לפניו הוצאתי שני ספרים של סיפורים קצרים".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "אם נשתמש בהגדרות הרווחות, אפשר לומר ש'רצפת חול' הוא רומן פסיכולוגי, אבל לא רק. הוא גם ספר מתח, לרגעים ספר אימה, על תהליכים נפשיים, שמתפענחים בהדרגה. זהו ספר שעוסק בהשפעה ההרסנית של מצבי התעללות  על מי שהוא חסר אונים. הוא גם מספר את חייה של משפחה אחת, ומתבונן בקשר הזוגי וביחסים הבין דוריים.  ועם כל זאת, זהו ספר שעוסק במשבר ובכוחות המאפשרים ריפוי, ונוגע בצורך הקיומי בקשר ובאהבה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן, אני כותבת, והדרך עוד ארוכה, ואין לדעת לאן תוביל, וההליכה הזאת מסקרנת, מרגשת, לעיתים גם מפחידה. הפעם אני כותבת על בניין משותף והחיים בתוכו, כאשר אחד מדיירי הבית מטיל את אימתו על האחרים".   

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "להקשיב למה שנכתב בין השורות, למה שהמילים מנסות לכסות".

משפט מסכם: "גליה צובעת קיר עליו ציירה  זאבים, וחגי מציע לה שבפעם הבאה תצייר על בד,  כדי שהציור יישאר. היא אומרת/מסכמת: "זה נשאר, הם כל הזמן כאן, רק מכוסים. כמו לוח מודעות, שכבה על שכבה"."

 

אורית גרוס – ספרים

סיפורים מאחורי הגב, הוצאת כרמל, 2003. זכה בפרס על ספר ביכורים מטעם שרת החינוך והתרבות.

קליפות שקופות, הוצאת כרמל, 2006

רצפת חול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012

 

רצפת חול מאת אורית גרוס

מאחורי דלת סגורה נשמע קול זועם של ילדה, קול בוטה, אלים ומוטרף. דרך הקול הזה נחשפת גליה, העובדת הסוציאלית, לעקבותיה של פגיעה קשה מנשוא. מן העבר השני של הדלת יושב חגי, ממתין לגליה. הוא אינו מבין מה קושר את אשתו לילדה המופרעת הזאת, וחש שבגללה היא הולכת ומתרחקת ממנו ומילדיהם.

אט אט נשמטים מידיה של גליה כל תפקידיה הרגילים, ושגרת החיים בבית מתערערת ומתרסקת. שאלותיו של חגי  נשארות תלויות באוויר ללא מענה: מדוע מסרבת גליה להפסיק את הטיפול בילדה? מה פשר הזעם הגואה של גליה כלפי אמה אופירה,  מדוע איש אינו מבקר את סבתא פולה כל השנים האלה, ואיזה סיפור מספרים חדריו העגומים של הבית ברחוב האשל, שבו נשארה לגליה מטופלת אחת, תובענית ומסוכנת? המסע הקשה שאליו יוצאים גליה וחגי מחייב לצעוד בקרקע חולית, שאין בה אחיזה בטוחה. זהו מסע שנדחה זמן כה רב עד שנעשה בלתי נמנע, מסע אל עברה המשפחתי של גליה, אל הקשר המורכב והסבוך אם-בת על גלגוליו הבין-דוריים, ואל הילדה הזנוחה והפגועה המתחבאת בנפש.

רצפת חול הוא רומן המגולל  את סיפור המאבק המתמיד שבין הרצון לדעת והפחד לדעת. ביד אמן רגישה ומחמירה טווה אורית גרוס את חוטי מסעה של גליה אל עצמה, על רגעי האימה והאור שבו. זוהי כתיבה קפדנית מאוד, כמעט מסוגפת, ומפתיעה בעוצמתה. ברמזים הדקים שעולים מבין השורות, בפליטות הפה ובקולות הנשזרים ונבללים זה בזה,  מצליחה גרוס להביא אותנו סמוך לאפֵלה הטראומטית, למרחב שאין בו מלים. ביכולת ספרותית נדירה נרקם ולובש צורה מה  שאור היום מטשטש ומוחק, ועם זאת הוא  מטביע את חותמו בכל תו מתווי חיינו.  

קטע מתוך 'רצפת חול'

 

"לאן אתה הולך? השעה עוד לא נגמרה", קוראת אחריו האישה.

"אני יוצא. אני חוזר כשזה נגמר".

בשביל הוא עוצר, מעביר את ידיו על ראשו. מביט בייאוש אל הבית ואחר כך אל הכביש, צועד אל המכונית, נכנס ומתניע.

דקות חולפות והוא בבית שלו. מסתובב בחדר השינה, לוקח את התיק שנסע אתם למדבר. מכנסיים חולצות, סוודרים, גם נרתיק כלי הרחצה נשאר בתוכו, צריכה משהו לישון אתו, מסלק את השמיכה, מעיף את הכריות ומוצא את חולצת הטריקו שלו שגליה הסבה לכותונת שינה.

הוא מביט בשעון ומתכנן. הפגישה של גליה עם הילדה תסתיים והוא ייקח אותה. לא מוכן לעוד לילה בבית, ולא יחכה למחר. עוד הלילה יגיעו אל פולה. ואם מישהו יציע לגליה להישאר שם לידה, הוא יסכים ואף יעודד אותה, ואם יהיה צורך גם יחתום, ויחזור אל המכונית וישלוף את התיק שהוא מכין עבורה. הוא חייב לה. חייב להביא אותה לשם, להכניס אותה למחלקה, ולחכות לה. עד סוף השבוע הוא יחכה לה, יישב ויחכה לה כמו האישה הזאת שלא מתרגשת ממה שהיא שומעת ושלא הולכת לשום מקום, ותוחב לתיק שני זוגות תחתונים שלו וסוגר את התיק. בדרכו החוצה הוא עוצר בסלון. גם את הילדים הוא לוקח לנסיעה הזאת, ומכניס לכיס האחורי בג'ינס תמונה של הילדים וגליה שצולמה בבריכת השחייה. מחובקים רטובים ומחייכים.

בצעדים מהירים וללא היסוס הוא דוחף את דלת הכניסה ונכנס. העיתונים מסודרים במקומם, והאישה שמביאה ולוקחת חסרה. דלת חדר העבודה פתוחה וגליה לא שם. שוב הוא מוצא את עצמו במשחק מחבואים, והוא מצטער שעזב לפני תום השעה. היא בוודאי הייתה מכוונת אותו או אומרת לו איפה אשתו. יכלו לנסוע למחלקה גם ללא פיג'מה או תמונה. הוא מכבה את האור בחדר, וניגש למטבח. מבטו קולט את דלת המזווה שפתוחה קמעה. זוכר שסגר אותה.

מכונסת מתחת למדפים, גליה יושבת שם.

"היא אמרה שתחזור, ולא ידעתי איפה לחכות לך", היא לוחשת, אבודה בחדר הקטן שלה.

הוא שוב מתכופף אל תחתית המזווה, רוכן אל הילדה המצונפת שהמתינה לשובו.

"בואי, ניסע ביחד אל פולה", הוא אומר לה ברוך.

"אבל עכשיו כבר מאוחר, לא ייתנו לי להיכנס".

"לך הם ייתנו. אותך הם יקבלו", וקולו משתנק.

ללא מילים מתמסר גופה המגומד לידיו שמוליכות אותו עד לפתח המכונית. הוא פותח את דלת המושב האחורי, והיא נכנסת, נשכבת לצד שאריות במבה וסוכריות טופי ודינוזאורים, מכווצת את גופה, ואוספת את רגליה אל חזה. עוברה מדוכדכת.

אז תחבקי אותי,

תחבקי אותי חזק!

יותר אני לא ימשוך לך בחולצה

או יתפוס לך את הרגל,

רק תיתני לי פעם אחת,

ברשות תיתני לי.

אז תחבקי אותי, ודי.

 

בתחנת הדלק שאחרי נתניה חגי עוצר לתדלק.

"גליה, את רוצה משהו?" הוא שואל.

היא נדה בראשה.

"משהו חם לשתות?" מביט בעיניה הריקות.

"לא, כלום. רק תבטיח להעיר אותי כשנגיע לשער".

"ברור, אבל יש עוד דרך", מניח עליה יד מרגיעה ונוכח שגופה רועד.

"למה את לא אומרת שקר לך?" לוקח את המעיל שזרוק על הכיסא הקדמי, ומכסה אותה.

"לא! לא!" מרימה את קולה, "בלי מעיל!"

"גליה, את רועדת והחימום במכונית לא משהו. מה יש לך נגד המעיל שלי?" מנסה להבין.

"בלי מעיל", מנערת אותו מעליה. "בבקשה. ותשגיח שהיא לא תירדם", מרימה אליו את ראשה.

"מי גליה? מי לא תירדם?"

"עזוב, לא חשוב", מחביאה את פניה במושב ומתכרבלת.

חגי מתניע, משתלב בתנועת הנהגים הנוסעים צפונה על כביש החוף. לא סוטה מהנתיב הימני, רוצה להגיע, אך לא מאיץ. דכדוך עוטף אותו ומכביד על רגליו. ייצא במחלף חדרה או קיסריה ויעצור בשולי הדרך, יעבור למושב האחורי, יאמץ אליו את החבילה השרועה מאחור, יכרוך סביבה את זרועותיו ויחמם אותה.

"גליה", הוא קורא, "את ערה? תגידי איזה מילה, תגידי משהו שאני אבין".

תפתחי את העיניים שלך ותראי.

תראי, הבאתי היום בובה של חתולה. ציפל'ה.

נכון שהיא יפה?

נוצצת עם פרווה לבנה.

חתולים את אוהבת?

תלטפי אותה.

נעים לה כשמלטפים אותה.

"שמעתי קצת את הילדה. אל תכעסי", מחכה לתגובה אבל גליה שותקת. "מה זה הדבר הזה שכל הזמן היא רוצה לגעת בך? זה בגלל שנגעו בה? היא נוגעת בך? את נותנת לה?" טפטוף הגשם על שמשת המכונית ורחש המגבים משיבים לו.

לפעמים הציפורניים שלה שורטות,

הן חדות וארוכות ומכאיבות.

והיא שורטת את מי שמתקרב אליה.

"נרדמת?" לא נענה, ופותח את הרדיו בתחנה שמשדרת שירים עבריים לאורך כל הדרך, וקולות וצלילים נאספים בחלל המכונית.

בחשיכה שלמורדות הכרמל חגי מבחין בקצף הגלים שניפגש עם רצועת החוף. כמה דקות אחר כך הוא עוצר ברמזור בצומת הצ'ק־פוסט, פונה שמאלה וחולף רמזור אחר רמזור בדרכו צפונה, והכרמל כבר מאחוריו. בצומת שאחרי עכו הוא מפעיל את האיתות, ולמרות שהדרך פנויה למעבר הוא ממתין, רגלו על המעצור. הוא מחכה, עד שאורות מהבהבים של מכונית שנעצרה מאחוריו מזכירים לו שעליו להתקדם. הפיאט פונה אל מגרש החנייה של בית החולים שמכוניות בודדות פזורות בו. הוא מחנה ליד השער המואר, שלצידו שלט גדול של 'ברוכים הבאים', מדומם את המנוע וממתין.

"גליה, הגענו", מביט בחפץ שמונח במושב האחורי.

דוממת החבילה וללא תנועה.

"קומי גליה, הגענו לשער", נוגע בה.

באיטיות היא מזדקפת ומתיישבת.

את שומעת?

את שומעת את מה שאני שומעת?

מישהו בוכה. ציפל'ה בוכה.

היא מפחדת.

וחגי מדליק את הנורה הקטנה, לאורה היו בודקים מסלולים במפות הדרכים. הוא מביט בשערה הסתור ובעיניים המבוהלות שהאישונים מתרוצצים בהם בקדחתנות, ולעצמו הוא חושב שלעיניים האלה תיפתח עכשיו כל דלת סגורה.

"בואי, נתארגן וניכנס פנימה לבקר אותה", הוא מציע לה ברוך, כמי שמבין שעוד זמן קצר יגיע הטיול לסופו.

"אתה חושב שהיא תכיר אותי?"

פנים נוגים ומוטרדים מופנים אליו, והוא אומר לה שהיא סתם דואגת, ואין סיכוי שפולה לא תכיר אותה – את הנכדה היחידה שלה, וגליה שואלת איך הוא יודע, וחגי מסביר לה שיש דברים שלא באמת שוכחים, והוא בטוח שגם אם פולה לא תכיר אותה בשנייה הראשונה או השנייה, זה יקרה מיד אחר כך, כי דברים רדומים בסוף מתעוררים, ואין לה מה לדאוג.

"תבטיח שתיכנס אתי", ואישוני הסטקטו מתבייתים עמוק בתוך עיניו, "ואל תשאיר אותי שם לבד".

"בסדר", אומר לה ובתוכו מסרב להבטיח, ומתלבט אם לקחת את התיק שארגן עבורה. הוא יוצא מהמכונית, מוציא מתא המטען את המעיל שלה, ופותח לה את הדלת.

"את רוצה לשתות משהו? קניתי בתחנת דלק בקבוק מים ובייגלה עם שומשום, כמו שאת אוהבת", מנסה להסיח את דעתה.

"לא, לא עכשיו", ומעבירה יד על שערה, מפְנה קווצה קדימה אל חלקו העליון של המצח, ואחרת לאחור, חושפת את אוזניה.

חגי טורק ונועל את המכונית, ומגיש לה את המעיל.

"צריך לגשת ולהירשם אצל השומר. את זה אני זוכרת".

הוא מביט בה כשהיא מצביעה על השער ומתקדמת אליו בהחלטיות, וחושב שאולי במהלך השינה שלה במושב האחורי היא אספה כוחות, ולרגע נדמה לו שהיא מאיצה אל קו הסיום שאחריו תוכל לנוח, אבל בפנים.

 

רצפת חול מאת אורית גרוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 303 עמ'.

תמונת אורית גרוס – צילום בבת בורנשטיין

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *