שלום בית / סיפור קצר מאת יעלה אקסלרוד רן

| 18/07/2012 | 0 Comments

כמובן שלא דיברנו. ובכל מקרה לא היו לי מילים בשבילו. האמת שכבה על השולחן בינינו כמו גופה שצריך לנתח. פסענו סביבה בזהירות, נגעלים ממנה, מפחדים ממנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

כמובן שלא דיברנו. ובכל מקרה לא היו לי מילים בשבילו. האמת שכבה על השולחן בינינו כמו גופה שצריך לנתח. פסענו סביבה בזהירות, נגעלים ממנה, מפחדים ממנה.

דני מלכסן אליי מבט, ממהר להסב את עיניו כשאני מרגישה בו. חמש עשרה שנה של חיים משותפים לא מקרבות בני אדם זה לזה.

בערב, אחרי שנרדמים הילדים, הוא יושב מול המחשב שבסלון ומשלים עבודה. אני שוכבת על הספה וקוראת ספר.

אני יודעת שהוא מרגיש תסכול וצובר בתוכו כעס. הדברים לא מגיעים לכדי עימות, הוא בולע את כעסו. כאילו שיש לי גוש של כעס במקום בעל. בעבר היינו מקדישים את הערבים לאהבה ולשיחות אל תוך הלילה, היינו החברים הכי טובים. זוכרת את הימים הראשונים שלנו, הייתי צעירה מאוד.

באוגוסט הזיעה התנוצצה בשיזופו הנמתח על שריריו, שערו הבהיר אפף את ראשו כהילה. הוא היה בעיניי יפה להפליא.

אז עוד חשבתי שהאהבה היא מרפא לכל המכאובים, לא ידעתי שהמכאובים הם מרפא לאהבה.

אבל חיי הנישואין באו לי בהפתעה. בירח הדבש גיליתי שיש לו בחייו דברים חשובים ממני, וההעלבות שלי מהמובן מאליו היוותה את הקרע הראשון. מאז נפערו עוד חללים גדולים וריקים באהבתנו, עד שתִהַמַת באה לשכון בינינו.

פרי בוסר שנוגסים בו כבר לא מבשיל, הוא מרקיב, וככל שחלפו השנים הרקב פשה בכל גופי, כגידול ממאיר ששולח גרורותיו לכל עבר.

הילדים הם מקור השמחה והשיתוף, הפכנו לצוות המתמחה בגידולם ובניהול משק הבית, מחליפים מילים הכרחיות בלבד.

לאחרונה התחלנו לדבר על גירושים, זה כמו לשבת מול המערה ולהביט בפתחה השחור, המבעית. אין סיכוי שאנחנו נכנסים לשם.

אני יודעת שלא אצל כולם זה ככה, אבל המידע הזה לא שימושי עבורי.

"ליזה…" הוא פונה אליי ומתחרט.

הילד הקטן ישן במיטה שלנו, מפריד אותנו זו מזה, אני מניחה לו. מתרפקת עליו ועל אהבתו שאינה תלויה בדבר. דני נוטר לו על כך, אוהב אותו פחות מאת שני הגדולים. אנחנו מחלקים את הטיפול בהם לשניים – הגדולים שלו והקטן שלי, כמו חלוקת רכוש בלתי הוגנת.

אני לא שורפת את הגשר הרעוע שבינינו, אפשר לדמיין שהדברים נאמרו ולהמשיך הלאה. נהייתי מומחית בשתיקה, משחיזה אותה כמו חרב.

הוא הולך לעבודה, הוא חוזר מהעבודה, הוא משחק עם הילדים ומסדר את הבית, אני צופה בו מפינתי בקצה הספה.

אחרי שנגמרה סאגת ארוחת ערב-אמבטיות-השכבות הוא שוב אמר לי: "ליזה…" ולא יסף. החלטתי שהגיע הזמן לנתח את הגופה לפני שתביא עלינו ועל הילדים מחלות, צחנתה החלה להפריע לי.

"איך היה לך בעבודה היום?" שאלתי.

"בסדר"

"אתה אף פעם לא מספר לי כלום"

"גם את לא מספרת לי כלום"

"אין לי מה לספר"

האם נותר לנו מה לומר זו לזה? מה נשאר לנו במשותף מלבד הילדים והזיכרונות? המחשבות האלו עשו לי כאב ראש.

"אם היית פה בשבילי, ליזה", התרכך קולו, "אבל אני לא יודע איפה את בכלל, הראש שלך במקומות אחרים"

בחנתי את הסדק בחומה הבצורה של בדידותו, מחליטה להמר.

"אני פה"

"הלוואי שהיית פה באמת"

ידעתי שהוא צודק. ידעתי גם שהוא יילחם על הילדים בחירוף נפש. מחשבת את הסיכויים, הבנתי ששלי קלושים.

"אין לי כוח לדבר", אמרתי.

"אף פעם אין לך כוח לדבר".

מעולם לא צעקנו זה על זו, הצלחנו לא לריב במשך כל השנים האלו, אבל המחיר היה גבוה.

"האמת היא שפשוט לא אכפת לך", הוא אמר בשקט. ניסיתי למחות.

"את לא מרגישה כלום"

חפרתי בלבי ובאמת לא מצאתי בו שום דבר, הוא היה ריק. לאן נעלם הכול.

"אתה עוד אוהב אותי?"

"כן. אבל אני חושב שאת לא אוהבת אותי יותר. שאף פעם לא אהבת אותי"

שוב נזכרתי בימים הראשונים. הייתי בת שמונה עשרה, הוא בן עשרים וחמש. העולם היה טרי ונפרש לפנינו עד האופק.

"אני לא רוצה להתגרש", אמרתי.

חודשים שלא החלפנו כל כך הרבה מילים בבת אחת, הייתי מותשת.

נהייה מאוחר. הלילה עמד כבד וחשוך בסלון. עישנו בשקט ליד החלון הפתוח.

 

 

 

יעלה אקסלרוד רן, עורכת לשונית וכותבת, נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בחיפה. 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: סיפורים קצרים שלכם

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *