החושך עלה / סיפור קצר מאת שני קצב

| 10/02/2012 | 0 Comments

שני קצב, 30, מאזור ירושלים, עוסקת בתחום האמנות והאופנה.  מהרגע שידעה לכתוב קיבלה יומן קטן ומאותו רגע, התחילה לכתוב.  שני כותבת בעיקר סיפורים קצרים ושירה, שנמצאים עדיין במגירה.  נמצאת בשלבים ראשונים לכתיבת ספר פרוזה ראשון.  הסיפור "החושך עלה" נשלח בעבר לתחרות כתיבה בנושא "רגש ושכל".

 

 

 

 

 

 

החושך עלה

 

שמי התכלת בהקו לאורה של השמש שהחלה לזרוח מתוך האופק. היה אפשר לחוש במלוא עוצמתה כבר עכשיו, השעות המוקדמות של הבוקר. היה זה עוד יום שרבי ולוהט של קיץ אירופאי. מי הים רקדו בגלים קטנים באים ונישאים למרחק, לאן שהרוח השרבית תיקח אותם. על המזח עגנו בצפיפות סירות, כמו חיילים לבנים במסדר, מחכות שיבואו וייקחו אותן אל לב ים. בעיירה כפרית קטנה זו, שימוש יומיומי בסירות הוא עניין של מה בכך. אם לאלו שמתפרנסים מדייג או לאלו, שמזלם שפר עליהם וחיו חיי נהנתנות ותענוגות על ספינותיהם המרווחות. במרוצת הזמן הפער החברתי הזה גרם לקרע שרק החמיר ופילג את האנשים בעיירה שבה כולם הכירו את כולם. משכנים ואוהבים הפכו כולם לאויבים. אם פעם ויכוח היה מסתיים במאפה ביתי והרמת כוסית יין תוצרת מקומית, היום הויכוח מסתיים באיומי רצח. המבוגרים, שגרים כאן כל ימי חייהם, העידו שלא יחלוף עוד זמן רב והאיומים האלו יתממשו. 

 

בין כה וכה לא יעבור הרבה זמן עד שיופיע מישהו, עני או עשיר, שיגלה את מה שהתרחש כאן שעות ספורות קודם לכן. אירוע כה גדול שיטלטל את חייהם הפסטורליים של אנשי הכפר עד לקצה.

 

* * * * *

 

כצפוי בתקופת השפל המים חשפו רצועת חוף בתולית. חול חלקלק שנראה היה כמו שביל נעים ורך שהוביל הישר אל בקתת העץ ששכנה ליד המזח. בקתה תמימה למראה, קצת מוזנחת, עשויה מעץ וספוגה בלחות ארוכת שנים. ואילו בתוך הביקתה היו אלו חיים אחרים. בניגוד למצופה, הטכנולוגיה שלטה בנעשה שם והמוזיקה עטפה הכל. כבלי החשמל רישתו את קורות העץ כעורקים שוקקי חיים. המחשב, מן המתקדמים שיש בשוק, מחובר למערכת שמע משוכללת. הגיטרה החשמלית הייתה תלויה כלאחר כבוד מול דלת הכניסה. כל מי שנכנס לא יכול היה לפספס אותה ואת להבות האש האדומות שצוירו בדפנותיה.  דפים שנשאו בתוכם לחנים מקוריים היו מוטלים על המיטה.

 

כולם ידעו ששם בבקתה גר לו שומר הסירות החביב על כולם, ג'וני. בימים אלו, שכולם היו אויבים אחד לשני, להיות חביב על כולם הייתה משימה לא פשוטה. אך כזה הוא ג'וני, אחד מיני בודדים. אולי הייתה זו האהדה שקיבל בשל החיים הקשים שעבר או הכבוד שרכש על נאמנותו וטוב ליבו לאחרים. מכל מקום, ג'וני מעולם לא ביקש מאיש דבר. אחרי שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, מצא את כל מבוקשו במוזיקה. היו אלה המילים שמצא בהם נחמה כאילו סיפרו את מה שהרגיש בתוך תוכו. וגם הייתה המנגינה הקצבית, שגוללה את העליות והירידות שחווה. השילוב של שניהם יחד היה בשבילו תרופה לנשמה. אפשר לומר שהמוזיקה בעצם גידלה אותו וכך, על ברכי להקות רוק וזמרים ידועי שם, גדל לו גבר כבן שלושים עם נשמה של ילד. כולם תהו לעיתים איך זה שאף פעם לא נטל את חייו לידיו אחרי כל התלאות שעבר. ולמרות זאת, תמיד התהלך עם חיוך ושיר כלשהו שגור בפיו.

 

 

* * * * *

 

ג'ורג'יו לובנצ'לי היה גבר ששנא את החיים, ומנקודת מבט שפלה שלו, החיים שנאו אותו בחזרה. היו לו כל מה שגבר אחר היה מבקש והיה לו את כל מה שהוא עצמו לא רצה. בית מודרני פרוש על כמה דונמים שתוכנן בידי בכיר האדריכלים. עסק משפחתי שהכניס לחשבון הבנק כמה ספרות נוצצות יותר מעל הממוצע. רכבי ספורט שהוחלפו בתדירות גבוהה. כל אלו לא היו לרוחו כיוון שהכל בא מהכסף. ולא היה כעת דבר שג'ורג'יו שנא יותר מהכסף, אולי רק דבר אחד, את אשתו. סינזיה הייתה צעירה מגילו ודאגה להזכיר לו זאת כל פעם שהתהלכה מולו מנופפת בגופה המושלם. שמלות של מיטב המעצבים ותכשיטים משובצים אבנים נדירות היו עבורה רק קישוט. היא התגאתה יותר מכל בגופה. קימורי גופה מעוצבים להפליא. צבע עורה מוזהב שזוף למשעי,  שערה חום כהה אדמוני גולש מעבר לכתפייה, כל אלה פיצו על אופיה הקלוקל. אך עבור ג'ורג'יו כל אלו לא היו כי אם הרוע האנושי בהתגלמותו. בגיל צעיר ומטופש הם עשו את טעות חייהם והתאהבו. סינזיה, הנערה העשירה שחיפשה צרות ותשומת לב וג'ורגיו, הגבר הצעיר שחיפש דרכים שיובילו אותו לכסף מהיר.  כעת, סינזיה, אשת החברה הגדולה וג'ורג'יו עדיין אותו גבר שחיפש דרכים לברוח מכסף, שנאו אחד את השני שנאת מוות. למרות, ואולי בגלל התנגדות אביה, השניים ניהלו רומן סמוי שהוביל להריון ביתם המשותפת. אביה של סינזיה, קתולי אדוק, סירב בתוקף להסכים לעובדה שיורשת העצר שלו תיוולד מחוץ לנישואין וכך חיתן את השניים בעל כורחם לא לפני שהחתים את ג'ורג'יו על מסמך שמונע ממנו כל גישה לרכוש המשפחתי ובעיקר, מונע ממנו כל כבוד עצמי. שניהם נידונו לחיות חיי נצח בהעמדת פנים כאילו הם זוג מאושר. ואילו הבת הייתה כעת תזכורת יומיומית עבור שניהם למה שנאו אחד את השני. היא, על שגזל את נעוריה והוא, על שנגזלו ממנו זכויותיו. לא היה יום שלא הזכירו לו במשפחה כמה שהוא נחות מהם עד שלפעמים חש שאפילו הכלב המשפחתי בז לו. לג'ורג'יו לא היה מנוס אלא לחיות את חייו כעשיר מזויף משל היה בבחינת אסיר נמלט.

 

ג'ורג'יו הגיע למצב שלא רצה שום דבר שאפילו יזכיר לו כסף. שנים שמוחו הקודח מנסה למצוא דרך החוצה מהחיים האלה. בהתחלה התחכם וגרם לטעויות גורליות שכמעט המיתו את העסק. כל אלו רק הובילו אותו לעמדה נחותה אף יותר. ומשגנב כספים כדי להשקיע בהימורים, נישלו אותו מכל תפקיד.  על הדרך דאג להשאיר רמזים עבים לסינזיה אהובתו על כך שהוא בוגד בה.  לעיתים קרובות ההוכחות היו בנות ה-20  שהתהלכו בביתם אל מול עיניה של סינזיה. רק שהיא מצידה דאגה להראות לו בחזרה שהיא מוצאת כל פעם דגם צעיר ומשופר ממנו. משלא יכל לחשוב יותר על דרך מוצא, פנה אל דרך המילוט הקלה ביותר שיכל לחשוב עליה, אלכוהול.  ואלכוהול היה ידידו הטוב ביותר של האדם.

 

* * * * * 

 

נערה לבושת שחורים רצה בין דוכני הירקות של שוק יום ראשון. לא מבחינה בין האנשים וכמעט רומסת אותם על הדרך רק כדי לברוח. כל דבר שעשתה בזמן האחרון היה מבחינתה בריחה. האיפור הכבד, הפירסינג שעיטר את פרצופה ובגדיה הרחבים שלא נותנים רמז לגופה הנשי שהחל לפרוח.  

"דונה! דונה!" צעקה אחריה אישה עגלגלה בשמלה פרחונית נושאת סלים כבדי משקל. משלא יכלה להשיג אותה נאנחה בקול וחיפשה נחמה מפיו של ירקן חביב.

"בגיל הזה כבר קשה לתפוס אותם. צריך לתפוס אותם כשהם עוד קטנים" צחק אליה בהבנה.

"אוי, מה אני לא עושה בשבילה, מנסה להגיד לה מילה קטנה והיא רק בורחת ולא מקשיבה" עיניה הגדולות נחו על העגבניות האדומות והבשלות שרק מלראות אותן יכלה לחוש בטעמם המתוק. 

" גם לי הייתה בת בגיל הזה וכמה התביישתי ממה שהיא עשתה אבל הנה, עכשיו היא אמא לילדים"

"אז מתי היא חזרה למוטב?"

"זה לא אמרתי, אבל יש לה ילדים פראי אדם שאני מתמוגג מנחת לראות מה שהיא עוברת עכשיו. יום יבוא" המשיך לצחוק להרגיעה. "קחי, קחי לך עגבניות לבריאות….!"

"אין לי איך…."

תשלמי לי פעם הבאה. לא כל קיץ יש עגבניות כאלו טעימות!" 

 

דונה המשיכה בריצה הישר אל סמטה צרה המרוצפת אבנים קטנות וחלקות, עלתה בגרם המדרגות המתעקל, פתחה את הדלת הכבדה וצנחה אל תוך המיטה גועה בבכי. שוב פעם שאף אחד בעולם אינו מבין אותה. הדמעות המשיכו להתגלגל מעצמם והבכי הפך לקול חרישי.

מששמעה את דלת העץ נטרקת בחוזקה, הרימה את ראשה להקשיב לקולות שבקעו מן החדר השני. עיניה היו נפוחות מבכי. "דונטלה קארינה וינצ'נזה! זאת פעם אחרונה שאת בורחת לי ככה! נמאס לי מהשטויות שלך. הייתי צריכה לשלוח אותך למנזר! אם סבא שלך היה רואה את הבושות שאת עושה לי ואיך שהחרבת את פניך היפות הוא מזמן היה מת פעם נוספת! עכשיו בואי לעזור לי להכין את ארוחת הערב! אוי מריה הקדושה תני לי כוח…!" קולה של אימה המשיך להפר את הדממה.

דונה מצידה התעלמה לחלוטין מקולה של אמה. "אילו רק יכולתי לברוח למקום אחר בעולם בזה הרגע" חשבה לעצמה ומיד הסיטה את מבטה לעבר המחשב.  העולם הוירטואלי נראה לה מזמין מתמיד. היא קירבה את המקלדת אליה וברחה אל תוך צג המחשב. וכך נולדה לה "נערה קוסמית15".

 

"היי ג'וני גיטאר"

"היי, מה שמך?"

"דונה"

"שם אצילי"

"תודה. מה השם האמיתי שלך?"

"כולם קוראים לי ג'וני"

"אוקיי"

"אז את באמת בת 15?"

"כן אבל אני בוגרת לגילי"

"אני בטוח אבל אני כפול מגילך"

"אנחנו רק מדברים, מה לא חוקי בזה?"

"צודקת…."

"אז מה אתה מחפש בצ'אט פה?"

"סתם. לדבר….להעביר את הזמן בלהכיר אנשים חדשים. די משעמם לי בעבודה שלי"

"במה אתה עוסק?"

"אני שומר על סירות"

"נו, ומה אתה עושה באמת?"

"זאת באמת העבודה שלי. יש לי בית קטן על המזח ופה אני חי, יום ולילה כשרק הים מסביבי מבלי שאף אחד יהיה לי על הראש ולפעמים ממש משעמם לי כי אין פה אף אחד"

"נשמע חלומי….. אני שונאת את ההורים שלי"

"זה לא כזה חלומי. והייתי נותן הכל בשביל שההורים שלי יהיו איתי כאן ועכשיו"

"למה? איפה הם?"

"אני אספר לך אולי בהזדמנות אחרת"

"טוב"

"אל תשנאי את ההורים שלך. יום אחד את תעריכי את כל מה שהם עושים בשבילך. את עוד צעירה בשביל להבין את זה"

"אתה אומר את זה כאילו אני ילדה קטנה"

"כולנו ילדים קטנים, לא? ….."

"ממש. תספר לי איך זה לחיות לבד"

"יש ימים שזה כיף אבל יש ימים שאתה מתגעגע להיות בחברת אנשים. זה לא כזה קל כמו שאת חושבת. ודווקא בגלל שאין לי משפחה, אין לי חופש כמו שאת מדמיינת. אני כבול למקום הזה וחלק גדול מהעבודה שלי זה להיות פה כמעט כל הזמן"

"אז מה. אני מחכה כבר לגור לבד"

"החשק הזה שיש לך זה חלק מהגיל, את עוד תביני"

"תפסיק להגיד את זה!"

"טוב….אז מה את אוהבת לעשות?"

"לבלות עם חברות, לעשות שופינג, לשמוע מוזיקה…מסיבות. ואתה?"

"אני אוהב מוזיקה, מוזיקה ומוזיקה"

"אז יש לנו משהו משותף"

"איזה את אוהבת?"

"כל מיני….אתה מנגן במשהו?"

"גיטרה חשמלית"

"וואו, איזה קוווול"

"רגע חכי, מישהו בא להחזיר ציוד"

"אוקיי, איפה היינו?"

"אני צריכה ללכת….ארוחת ערב"

"כיף לך. תהני"

"ממש כיף. אתה תהיה פה עוד הרבה זמן?"

"בינתיים אני פה אבל נראה לי אני פורש בשעה הקרובה"

"טוב. ביי"

"בתיאבון. ביי"

 

 

 

"היי ג'וני, זוכר אותי?"

"היייי דונה, נכון?"

"כן"

"אז איך המצב בבית? נרגעת מאז?"

"רבתי עם אמא שלי עוד הפעם"

"למה"

"היא כועסת עלי שאני רוצה לעשות טאטו"

"אז למה לך אם זה כל כך מפריע לה?"

"כי זה הגוף שלי ואני אחליט בעצמי. חוץ מזה, כל החברים שלי עושים"

"רק בגלל שכולם עושים זאת לא סיבה. תיקחי את הזמן לחשוב על זה. אף פעם אל תמהרי להחליט"

"כבר חשבתי על זה"

"אם אני הייתי אימפולסיבי כמוך אחרי כל פעם שמישהו אמר לי משהו שלא מצא חן בעייני, מזמן הייתי מת"

"כמו מה?"

"עברתי הרבה בחיים. היה לי קשה רוב הזמן וכשהייתי בגילך הוצאתי הרבה כעס על אנשים בסביבה שלי אבל הם המשיכו לתת לי צ'אנס וזה גרם לי לשנות את היחס שלי כלפי כולם"

"אז בטח הרבה שונאים אותך"

"לא יודע, זה לא מעניין אותי. ברגע שהפסקתי לשנוא את העולם, הכל הלך לי יותר טוב והתחלתי להבין מה אני רוצה מעצמי בחיים"

"אני כבר יודעת מה אני רוצה בחיים"

"את אולי יודעת אבל את פועלת לפי הרגש שלך. בואי נגיד שאם עכשיו אני מזמין אותך אלי, את תבואי עכשיו?"

"כן, למה אתה מתכוון?"

"לא התכוונתי לכלום אבל תראי איך ישר ענית כן. לפי ההיגיון את יודעת שלא כדאי וזה אפילו די מסוכן. את יודעת שאת צריכה להיזהר נכון?"

"כן, אבל דיברנו כבר ואתה נשמע לי נחמד"

"נחמד לפעמים זה מאוד מסוכן"

"זה לא רק זה. אני מרגישה שאתה…אפילו מבין אותי קצת"

"אני רק מבקש ממך להפעיל שיקול דעת עם מי את מדברת"

"בסדר אבא, סיימת להטיף לי מוסר?"

"רק שתדעי, את תמיד יכולה לדבר איתי על מה שמציק לך. את יכולה לשלוח אפילו אי-מייל אם זה דחוף ואני אענה אבל תפעילי שיקול דעת עם מי את מדברת טוב?"

"תודה"

"אין בעד מה. תראי, אני חייב ללכת לישון, נהיה מאוחר"

"אתה תהיה פה גם מחר?"

"וגם ביום שאחריו"

"J ביי"

"לילה טוב, ביי"

 

 

"היי ג'וני!"

"היי דונה. מה נשמע?"

"דווקא די בסדר"

"זה מצוין"

"מה שלום האוניות?"

"מרגישות טוב. היום הים היה סוער אז כמעט ואף אחד לא בא משעות הבוקר"

"אז מה עשית כל היום?"

"הקשבתי למוזיקה, מה לא ברור? J"

"למה אתה לא עושה עם זה משהו? תהיה מפורסם"

"זה כבר לא מושך אותי למרות שזה מה שחשבתי לעשות תקופה ארוכה"

"אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו? היית מחליף מקצוע?"

"בינתיים יש לי חלומות אחרים. אבל לכי תדעי, אולי יום אחד אני באמת אהיה רוקיסט מפורסם ותוכלי להגיד שהכרת אותי"

"אולי זה יהיה ההפך"

"למה? מה החלום שלך?"

"גם להיות מפורסמת….אני רוצה ללמוד משחק"

"את בטח תהיי סופיה לורן של שנות האלפיים"

"כן בטח"

" והזוכה באוסקר הוא….דונטלה קארינה וינצ'נזה!!!"

"אתה זוכר את השם שלי"

"בטח שאני זוכר אנחנו מדברים כבר המון זמן"

"נכון….אז מה החלום שלך? לא אמרת לי?"

"וואו, יש לי הרבה. הכי חשוב לי זה להקים משפחה משלי אבל עכשיו אני מתכנן לנסוע מסביב לעולם. להכיר מקומות רחוקים.."

"תשמור לי מקום"

"את מצחיקה אותי….אין בעיה. יש הרבה מקום באונייה"

"יש לך אונייה משלך??"

זאת אונייה שמישהו לא רצה אותה אז אני שיפצתי אותה. זה כל מה שהעסיק אותי בחודשים האחרונים. וכן, עכשיו יש לי אונייה משלי. בית מפואר שישוט לאן שרק ארצה"

"אתה באמת הולך לעשות את זה?"

"כן, אני רציני. יש לי כמעט את הסכום המלא. אני אחסוך עוד קצת כסף וזה מה שאני אעשה. אולי אפילו יותר מהר ממה שחשבתי"

"כיף לך"

"תאמיני בעצמך ותראי שגם את יכולה להגשים חלומות. הנה, אני רוצה להקדיש לך שיר…. dream on של אירוסמית'. את מכירה את זה?"

"לא"

"תקשיבי למילים:Dream on, Dream on, until your dream comes through "

"שיר יפה"

"את רק צריכה להאמין בעצמך ותראי שתגשימי חלומות"

"אם כבר מדברים על חלומות…."

"כן, נהיה מאוחר, אה?"

"אני יכולה לדבר איתך שעות"

"גם אני"

"שיהיה לך לילה טוב. אוהבת אותך"

"לילה טוב מתוקה"

 

כעבור כמה שבועות:

"היי ג'וני. איפה נעלמת בימים האחרונים?"

"הייייי דונה! מצטער, אני עסוק יותר מתמיד עם האונייה שלי. אתמול יצאתי איתה לסיבוב ונראה שהכל בסדר"

"חשבתי שאתה מתחמק ממני"

"מה פתאום. אני פשוט די בלחץ. מזג האויר מושלם להפלגה  רחוקה ואני רוצה להספיק"

"אז אתה באמת עושה את זה בסוף?"

"כן! יש לי עוד קצת תיקונים אחרונים וכל מה שנשאר לי זה להעמיס מזון ודלק ולצאת לדרך!"

"תיקח אותי איתך"

 "אמרתי לך מה דעתי על זה שאת בורחת כל הזמן"

"תקשיב, אני רצינית. אני רוצה לבוא איתך"

"ומה עם המשפחה שלך?"

"הם לא ישימו לב גם אם אני אמות"

"אל תגידי את זה. ואת יודעת כמובן שאני לא יכול לקחת אותך איתי"

"למה לא?"

"אני לא יודע אם אי פעם אני חוזר לאיטליה אבל אל תדאגי. מדי פעם אפשר לדבר פה"

"אתה לא רוצה לתת לנו צ'אנס??"

"על מה את מדברת?"

"חשבתי שאתה מרגיש כמוני"

"כמו מה? תסבירי"

"סתם. אני כזאת מטומטמת"

"נו, אני רוצה להבין"

"אני אוהבת אותך וחשבתי….שגם אתה מרגיש ככה"

 

"ג'וני???"

"אני פה"

"לאן נעלמת?"

"חשבתי שמישהו בא. שמעתי רעשים"

"אתה שוב פעם מתחמק"

"ברור שלא. אני קצת מופתע אבל תראי גם לי יש רגשות כלפייך אבל לא כמו שאת מרגישה…."

"אתה לא אוהב איך שאני ניראית? אני יכולה להוריד את הפירסינג אם אתה לא אוהב"

"את נראית ממש טוב"

"אז?"

"אני חייב ללכת"

"אם אתה לא עונה לי, אני נשבעת אני באה אליך עוד הלילה, רוצחת אותך ומתאבדת!"

 "ג'וני????"

 

* * * * *

 

אנטוניו התעורר מעוד שנת לילה קצרה. התמתח ופקח עיניו אל תוך החדר החשוך. הוא כבר רגיל היה להקדים את השמש. רוב חייו בילה על סירות הדייג ואת שאר זמנו חלק עם אשתו וילדיו. הוא הביט בה כעת ישנה שנת ישרים, נושאת ברחמה את ילדם השלישי. אמנם לא היה להם הרבה אבל הם לא היו צריכים יותר מזה. שניהם היו מאושרים בחלקם. חיו בצריף ששניהם קראו לו בית וחסכו כל פרוטה כדי שלילדים שלהם יהיה עתיד עם תקוות גדולות יותר משלהם.  אנטוניו ידע מה זה לחיות בעולם שבו הכסף קונה לך עתיד. אביו היה אחד מעשירי העיירה עד שיום אחד איבד את כל כספו בעסקה שכשלה. כעת אנטוניו יודע גם מה זה אומר לחיות בעולם שלא מסתכלים עליך כי אתה לא חשוב מספיק.  כן, לפעמים היה רוצה להיות יותר חכם, ללמוד, להרוויח הרבה כסף ולהיות מישהו חשוב באמת. אבל זה לא הפריע לו הרבה בחיי היומיום. הוא היה עסוק מדי בשביל לתת לעבר שלו להפריע לו. הוא נשא את האישה שאהב מילדות, יש לו שני בנים בריאים ושמחים וזה כל מה שחשוב לו בשביל להתחיל עוד יום עבודה כאדם מאושר. הוא נעל את מגפי הגומי שלו, נשק לאשתו שנותרה ישנה ויצא לדרכו אל המזח.

 

 

אך המציאות לא כזו אופטימית עבור ג'וני. כדור של אקדח פילח את רקתו. גופתו מוטלת על רצפת העץ הישנה. כובע הבייסבול הכחול והמשופשף שהיה לסמל המסחרי שלו, כעת טובע בתוך שלולית של דם.  ג'וני מת. איום שהתממש. המוזיקה הרועשת כיסתה על השקט ששרר בביקתה. הרמקולים המשיכו בשלהם ושומר המסך שהופיע על צג המחשב אמר: “Don’t worry, be happy”…. בחוץ הגיח אור יום וכאן בפנים, החושך עלה.

 

 

 

* * * * *

 

"אני רוצה את כל האזור הזה מבודד. את הקטע עד לכביש לסרוק גם אם תצטרכו את כל היום וכל הלילה" נבח ביובש מפקד המשטרה על כל מי שאמור להקשיב לקולו. השוטרים גררו את רגליהם, עדיין נאחזים בטעמו של קפה הבוקר, מסרבים לשבור את השגרה. "זה היה עניין של זמן עד שהמאפיה תרצח גם פה, אפשר לחשוב שעוד כמה דקות ישנו משהו" חשבו לעצמם. החום ששרר בתוספת הלחות שהגיעה מהים, לא הועילו למוטיבציה שגם ככה לא התעוררה הבוקר.

"אז עוד פעם, תספר לי מה ראית כשהגעת לכאן אדון….?"

"אמרתי לכם כמה פעמים כבר! ירדתי בשביל וראיתי את הבחורה מרוחה בדם! היא תפסה אותי וצרחה צרחות אימה. ניסיתי לרוץ אחריה אבל לא ראיתי לאן היא נעלמה. היא פשוט ברחה…. מה עוד אתם צריכים לדעת בשביל שתעשו משהו?!"

"אז זה איך שהדם הגיע אל הבגדים שלך?"

"בודאי! איזו עוד סיבה יכולה להיות? אוי למען השם אתם לא חושבים שאני קשור לזה?"

"קשור למה?"

"אין לי מושג מה קרה לה, בגלל זה קראתי לכם! איזו מן משטרה אתם?"

"בוא נתחיל מהתחלה, מה שמך?"

"אני אנטוניו, אני בא לפה כל יום כמעט בעשרים שנה האחרונות. בין הראשונים שנמצאים פה על הבוקר"

"אז אתה הגעת לכאן ראשון היום?"

"אני מאמין שכן. לא! היא הייתה פה אז אני לא הייתי הראשון!"

"למה לך לבוא לפה כל יום?"

"לא כל יום, כמעט כל יום, אני מנסה להרוויח כסף מהדייג. למה כל השאלות האלה?!"

"תירגע, אנחנו רק עושים את העבודה שלנו. ראית לאן היא פנתה?"

"היא עלתה לכיוון הכביש, צעקה כל הדרך כמו משוגעת. היו לה גם מלא עגילים באוזניים, בגבות ובשפתיים. משהו מחריד. לא ראיתי דבר כזה בחיים"

"אז אתה טוען שלא ראית אותה לפני כן"

"לא אותה ולא את כל העגילים שהיו עליה!!"

"אז אתה לא יודע אם היא גרה פה בסביבה או לא"

"ברור שהיא לא מפה. אני גר כאן כל חיי ואני מכיר את כולם"

"אם אתה גר כאן כל חייך, אולי אתה יודע על איזשהם סכסוכים בין אנשים פה? "

"ברור. כולם שונאים את כולם. כל אחד רוצה לרצוח את השני"

"מעניין"

"מה מעניין? זה דבר ידוע וישן. אולי תטפלו במה שחשוב כרגע? תמצאו את הבחורה הזאת! מישהו זר מסתובב כאן מכוסה בדם וזה לא נראה לכם אפילו טיפה חשוד? תשתמשו כבר בשכל שלכם!"

"טוב, בוא נמשיך. מה היא צעקה?"

"משהו שהיא נשבעת…משהו על הדם…וזה לא אני….לא יודע, לא הצלחתי להבין. אוי לא, מה עם ג'וני?? אתם יודעים אם הוא בסדר?" אנטוניו העיף מבט לעבר הבקתה וראה את סרטי המשטרה מקיפים את המקום. קולו החל להיסדק.

"מי זה ג'וני?"

"אוי למען השם, אתם לא יודעים כלום!"

"אדוני, ספר לנו מי זה ג'וני"

"כולם יודעים מי זה ג'וני! הוא גר כאן. תמיד עם כובע כחול. אוי לא אוי לא! הוא התאבד נכון? אחרי כל מה שהוא עבר ובסוף ככה זה נגמר"

"מה גורם לך לחשוב שהוא מת?"

"אז הוא באמת מת? אוי בשם מריה הקדושה. הוא אמר שהוא מתכוון לעזוב ואף אחד לא תיאר לעצמו שזה מה שהוא תיכנן. ג'וני המסכן…."

"למה הוא מסכן?"

"קופים חסרי רגש! זה מה שאתם!" החל לצעוק.

 

הדו שיח של הלוגיקה אל מול רגשות סוערים הגיעה לאוזני כל הנמצאים שבזירת האירוע. המפקד משך את אחד החוקרים הצידה, לא מסיר את עיניו החושדות מאנטוניו.

"נו, מה נראה לך הלך פה? ספר לי בקיצור….זה היום נישואין שלי היום אני לא אמור להיות פה בכלל"

"לא ידעתי שאתה כזה רומנטי"

"תשמע, רומנטיקה זה לא הצד החזק שלי אבל אני חסר שכל אם אני לא חוזר הביתה לאשתי בשעה הקרובה"

"הבנתי אותך. טוב, תראה, הוא כל הזמן ממשיך לדבוק בסיפור של הבחורה המבוהלת שרצה אליו וככה הדם הגיע אליו. צריך לבדוק את הכיוון הזה"

"נשמע לי מופרך לגמרי"

"גם לי אבל הכל יכול להיות. אולי זו אותה נערה שהתכתבה איתו?"

"עזוב. יש לנו מספיק הוכחות להפליל אותו בשביל לגמור את הסיפור כאן ועכשיו?"

"אממממ, הוא ידע על הכובע הכחול. אבל הוא דיבר יותר מדי ברגש על הנרצח אולי יש משהו במה שהוא אומר. אולי הוא בכל זאת התאבד"

"אז נראה לך שמדובר בהתאבדות והאנטוניו הזה דובר אמת?"

"אם זו אכן התאבדות, יש לנו בעיה קטנה. לא מצאנו את האקדח"

"אז אל לנו לשלול שמדובר ברצח"

"אז יש לנו בעיה יותר גדולה. יש רוצח שמסתובב חופשי"

"אוקיי, זהו זה. נגיד שזה הוא. אני מכנס מסיבת עיתונאים בשביל להרגיע את הרוחות"

"רגע, לפני שאנחנו הורסים למישהו את החיים. ..מה לגבי מה שמצאנו על המחשב?"

"שים את הרגש בצד. יהיה קל יותר להפיל את הכל עליו"

"אבל תחשוב מה הולך להיות לנו,  אנשים יתחילו לשאול שאלות ודברים לא מסתדרים"

"אל תדאג, הוא מהעניים כאן זה לא שנצטרך לעבוד מול כרישים"

"ומה לגבי האמת?"

"תעצור אותו. אנחנו כבר נדאג לאמת שלו לצאת החוצה"

 

* * * * *

 

"הייתי צריך להקשיב לך, מאמא שלי….את אמרת לי שנשים הן מקור כל הרוע בעולם. איזה מטומטם אני שלא האמנתי לך. אמרת לי לחשוב עם השכל ואני לא ידעתי למה את בכלל מתכוונת. חשבתי שאהבתי אותה. ואין דבר כזה בכלל שנקרא אהבה! פשוט אין! הנשים האלה, אסור להאמין להם. כל דבר שהן עושות, כל דבר שהן אומרות. אוי, והן לא מפסיקות לדבר, רק מפטפטות כל היום. הן יכולות לפטפט עד הערב על כלום. כלום. כלום. כלום. ואז כשהן מתחילות לבכות. אוי, הבכי הזה…..אי אפשר למחוק אותו, זה נצרב לך בתוך האוזן……נשים הן דרמטיות. כן.  כל דבר זה דרמה, דרמה, דרמה. תסתכל עלי, אני צוחקת עכשיו. דרמה! אני בוכה עכשיו דרמה! אני אוהבת אותך….איזה שקר…. דרמה!!!! הן קוראות לזה רגש. חה!. רגש… אפילו הבת שלי, ראית איך היא דומה לסינזיה עכשיו? גם היא בסוף תהיה אישה ואז יתחילו כל הדרמות…אין לי כוח לזה. אבל מה לעשות אני אוהב נשים יפות….ולא הקשבתי לך מאמא שלי. תסלחי לי. כן. נשים יפות….

אבל את יודעת מה? גברים הם כל כך הרבה יותר הגיוניים, את יודעת? אין להם את הדבר הזה….נו! איך המילה הזאת…רגש….זה לא קיים. הם כל דבר חושבים ומבינים מהר. לא צריך ללכת איתם על קליפות ביצים, לא צריך לרצות אותם. לא צריך לקנות להם יהלומים בשביל שיהיו חברים שלך. גברים מבינים אחד את השני. אפשר לפתוח איתם דיון ולגמור נושא…. הם לא צריכים לדבר הרבה. אמרתי לך, אנחנו מבינים אחד את השני.  ישר ולעניין….בלי בכי! ובלי מוצי פוצי. ככה אני אוהב. הוא היה גבר. ביקשתי ממנו אונייה והוא הציע לי את שלו, הוא אפילו התעקש לתת לי אותה ושאני לא אקח אחת אחרת אז למה לי להתווכח איתו. הוא היה נחמד. אולי הוא קצת נבהל מהאקדח. הא! אין לו מה לפחד עכשיו….זרקתי אותו במים. זה לא כאילו שאני הולך לירות בו שוב. לא תכננתי לירות בו. לא תכננתי כלום, פשוט נסעתי ונסעתי עד שהגעתי לים…. הוא באמת נבהל מהאקדח ….הוא לא שמע בכלל שהייתי מאחוריו. הנקבה הזאת במחשב ניסתה להפיל אותו בפח כי זה מה שהן עושות! הוא נבהל… הוא פתאום הסתובב וראה אותי את לא כועסת נכון?  הוא באמת היה נראה בחור נחמד אבל ניסיתי להזהיר אותו מנשים, הוא גם לא רצה להקשיב….הוא אמר שהיא נחמדה, אה, מה הוא יודע? הוא רצה להגיד לה שלום. אבל ככה זה מתחיל! גם לסינזיה רציתי רק להגיד שלום וזה לא הספיק לה! אמרתי לו הן אומרות שלום ובום! מיד אחרי זה חתונה! הסברתי לו שלא כדאי לו להתחתן….הוא עדיין צעיר, הוא עדיין לא טעם מה זה באמת כוח של אישה. היא יכולה להרוג אותך ואתה נשאר חי…. הייתי חייב לירות בו כדי שסינזיה לא תגיע אליו גם. היא הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו. ואם היא הייתה רואה אותו…היא הייתה רוצה גם אותו. הוא נראה בדיוק כמו כל אותם גברים שהיא יוצאת איתם בזמן האחרון…מסכן…..היא הייתה לוקחת אותו לאוסף שלה.  הוא היה מת בגללה אז ….אז הייתי חייב להציל אותו. חוץ ממך אף אחד לא ניסה להציל אותי מאמא, ותיראי מה קרה לי. את מתה ואני מדבר אליך…..הא! בגלל זה את לא עונה לי. זה בסדר….זה בסדר….אז את לא כועסת נכון? הייתי חייב לברוח מהמשפחה הזאת כבר. הם כמו קללה! מי צריך את הכסף המקולל שלהם?!  נסעתי עם האוטו עד לכפר הקטן הזה שם ואז דרדרתי את האוטו מהצוק. נכון שאני חכם מאמא? הם בחיים לא יחפשו אותי….ואני אלך לגור במקום אחר, אולי אמריקה? אולי….נראה לאן נגיע בסוף. את רואה? אני פעלתי עם השכל שלי כמו שרצית שאני אעשה ותיראי אותי עכשיו! אני חופשי!"

 

ג'ורג'יו המשיך למלמל לעצמו ללא הפסקה. כמעט ומועד כשהוא נשכב על המושב שעל הסיפון. רגלו מתנודדת, עקב המגף נחבט ברצפת העץ. ידו האחת נופלת ארצה וידו השנייה אוחזת בבקבוק קרוב אל ליבו. מונע מאלכוהול הרגיש איך דמו בוער בו. השמש החמה המשיכה לסנוור, גורמת לג'ורג'יו לעצום עיניים.  אגלי זיעה נטפו במורד מצחו. זקן בן כמה ימים עיטר את פניו וגרם לו להיראות כקשיש חסר בית. מראה בגדיו העיד על הסירחון שנבע מגופו. הוא הביט בטיפות האחרונות שנותרו בבקבוק. הטיפות הללו הן שהקנו לו תחושת ביטחון. קצב המים נענע אותו, מכין אותו לשינה עמוקה.   מחייך לעצמו, המשיך למלמל מתחת לשפמו במבטא שרק שיכור אחר יבין: "נשים הן רעות. סוף פסוק. לא כך מר ג'ק דניאלס? מה תגיד לטענתך?…..התביעה נחה"

 

דופן האונייה המשיך לחתוך את הים השליו. ההגה כמעט ולא זז ממקומו, טווה באיטיות את שביל הבריחה. המים מטשטשים את עקבותיו. מד הדלק נושק לקו האדום. עוד מעט והכל ייעצר. מסביב הכל רק מים תכולים ובוהקים ופרט להם אין שום דבר הנראה באופק. האונייה נוצצת כמו כוכב בודד ותקוע אי שם בלב ים. התורן עומד זקוף, מפלס את הדרך באוויר הסמיך, מצביע אל על. שם השחפים נעים במעגלים קוראים קריאות אחרונות לעוד יום שעבר. מחכים שהחושך יעלה שוב.   


Print pagePDF pageEmail page

Category: דף הבית - הפינה הפתוחה, סיפורים קצרים שלכם

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *