סדר נשים – סידור תפילות בלאדינו, למען האישה היהודייה בסלוניקי במאה השש עשרה / מהדורה מוערת ומתורגמת

| 15/08/2012 | 0 Comments

המקורות היהודיים כוללים מצוות, חובות והלכות רבות המחייבות את הגבר היהודי. אבל עד כמה אנחנו חשופים למעמדן של הנשים בדת היהודית? 'סדר נשים – סידור תפילות בלאדינו, סלוניקי המאה השש עשרה', בהוצאת יד יצחק בן צבי, מגלה פן נוסף, נאור ומתקדם, של היהדות ביחסה לנשים.

בכל יום נשים מתמודדות מחדש עם אתגר גדול, כשהן מנסות לשלב בין תפקידיהן בבית לבין רצונן להתפתח, ללמוד ולהשכיל. 'סדר נשים' מגלה שהדת היהודית הכירה בבעיה כבר לפני מאות שנים – ואפילו נתנה כמה עצות מועילות בנושא.

סדר נשים הוא סידור תפילות בלאדינו שהתחבר למען האישה היהודייה במאה השש עשרה בסלוניקי. במבנהו הוא דומה לסידור גברים, אבל הוא מקצר בתפילות על פי פסיקות חכמים, וכולל הנחיות מפורטות מאוד. ההנחיות נוגעות לכל תחומי החיים במטרה להפוך את האישה היהודייה לבת ישראל טובה ומאמינה. לפנינו מעין 'שולחן ערוך' המחזיק תפילות וברכות ליום-יום ולמועדים, ופירוט המצוות שהאישה חייבת בהן. סדר נשים כולו כתוב לאדינו, ובספר הזה הוא מועתק, מתועתק לאותיות לטיניות ומתורגם לעברית. הספר כולל מבואות בעברית ובספרדית על סדר נשים, תוכנו וסגנונו, ופרק מיוחד על הלשון מאת ד"ר אלדינה קינטנה מן האוניברסיטה העברית בירושלים. לספר מצורפים מפתחות למילים המיוחדות ללאדינו, למילים העבריות ולמחברים. 

'סדר נשים'  יצא כעת במהדורה חדשה בעריכת אורה (רודריג) שורצולד, שתרגמה את הטקסט, ניתחה אותו וכתבה הקדמות מפורטות. מחבר הסידור נתן כבר אז את דעתו על הצורך לקדם את מעמד האישה, להקנות לה השכלה ולשלבה באופן פעיל בחיים היהודיים – בלי לגרוע מתפקידיה כאימא וכאשת משפחה.

הסידור המיוחד שנכתב במקור בלאדינו רואה אור לראשונה בתרגום לעברית. לפנינו מעין 'שולחן ערוך' לאישה היהודייה, הכולל הנחיות מפורטות הנוגעות למצוות שהאישה חייבת בהן בכל תחומי החיים ותפילות לכל מחזור השנה היהודית – ליום-יום, לשבת ולחגים. הסידור מציג עמדת מוצא המסתמכת על הרמב"ם, ולפיה אבי המשפחה אחראי על קיום המצוות של כל בני ביתו.

הסידור נועד לאישה בלבד, והיא האחראית הבלעדית לקיום המצוות ולתפילות. התפילות מקוצרות בהסתמך על דעות הפוסקים, כדי שהאישה תוכל לקיים את המצוות בלי להזניח את חובותיה האחרות.

פרופ' אורה (רודריג) שורצולד מאוניברסיטת בר-אילן היא בלשנית החוקרת את העברית בת-זמננו ואת הלאדינו. בין ספריה "תרגומי הלאדינו לפרקי אבות" (תשמ"ט) ו"מילון ההגדות של פסח בלאדינו" (תשס"ח).

'סדר נשים'

המיוחד בסידור התפילות לנשים שהוא דומה לסידורי גברים בכל הנוגע לסדר התפילות – ברכות השחר, תפילת שחרית, שאר תפילות היום, תפילות שבת, ראשי חודשים, החגים לפי סדרם, ברכות הנהנין ועוד – אבל הוא נועד לנשים בלבד. הוא גם מעין שולחן ערוך לנשים, כי הוא כולל הנחיות מפורטות על המצוות שעל האישה לקיים.

זה סידור התפילה ראשון שהתפרסם לנשים בלאדינו. הסידור כולו בלאדינו. פרט להקדמה בעברית, המקבילה גם להקדמה בלאדינו, אין שום עברית בסידור. כל התפילות מתורגמות ללאדינו. אפילו "שמע ישראל". אמנם יש מילים עבריות בסידור פה ושם, אבל אלו מילים שהשתלבו בלאדינו המדוברת (בדיוק כמו ביידיש ובלשונות יהודים אחרות).

בניגוד לסידורי נשים בלשונות אחרות (באיטלקית יהודית, ביידיש), ובניגוד לתפילות נשים (כמו בספרה של עליזה לביא "תפילת נשים"), אין בספר הזה תחינות ובקשות שנשים נהגו לומר ערב שבת בעת הדלקת נרות, בעת הטבילה או בעת לידה וכן הלאה. להפך, מחבר הסידור מציין בפירוש שבערב שבת אחרי הדלקת הנרות (הברכה נאמרת לפני הדלקת הנרות, כמו בחנוכה, ולא כמנהג אשכנז שמדליקים ואז מברכים בכיסוי העיניים), האישה אינה צריכה להוסיף דבר כי כל המוסיף גורע.

לא היו לסידור הזה המשכים; לא נדפסו מאז עוד סידורים לנשים בלאדינו.

הסידור כולל גם את ההגדה של פסח (בין תפילות הפסח; והסדר מתקיים במחיצת נשים בלבד), אבל חלק המגיד בה מקוצר.

מכיוון שנשים אינן חייבות בכל התפילות ובכל המצוות שגברים חייבים בהן, הוא קיצר את התפילות לפי דעות פוסקים רבניים אחרים. ההנחיות המפורטות בסידור (הפירוט הוא בניגוד לסידורים אחרים – של גברים ושל נשים כאחת) מבוססות על פסיקות "שולחן ערוך" והתלמוד.

מעניינות במיוחד ההקדמות של מחבר הסידור, ר' מאיר באן בנשת (בנבנישתי). הוא טוען שגברים אינם מלמדים את נשותיהם ואת בנותיהם את התפילות משתי סיבות: הם סבורים שיקשה עליהן ללמוד לקרוא והם יצטרכו להקדיש לכך הרבה זמן; הם חוששים שהתפילות הרבות יגזלו זמן רב מן הנשים וכך יזניחו את הטיפול בבני ביתן. הוא סבור שהנשים יכולות ללמוד בקלות לקרוא בניקוד, ומכיוון שאינן חייבות באמירת כל התפילות, לא ייגזל מהן זמן רב מדי ולא יזניחו את בני ביתן. כך הוא נהג בבנות משפחתו, וכך הוא ממליץ לכל גבר בישראל שישב כל ערב מעט זמן עם בנות ביתו וילמדן את הסידור.

יתר על כן, בניגוד לסידורים אחרים, אין בו שום התייחסות לבית הכנסת או לקהילה. אין קדיש בסידור הזה בשום מקום, כי קדיש נאמר רק בציבור, ואין קדושת הכתר ואין כל מה ששייך לקריאת התורה בבית הכנסת. הסידור מיועד לאישה לשימוש ביתי בלבד.

הקדמה מתוך הספר

הסידור ומחברו

הסידור המובא בספר הזה הוא 'סדר נשים' בלאדינו, הנמצא היום בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וסימנו בו הוא R099A681.[1] צילום הספר נמצא עתה באתר של בית הספרים הלאומי.[2] כפי שנאמר בעמוד השער שלו, זהו סידור תפילות לכל השנה בלאדינו לשימושה של האישה, ונכללים בו ברכות הנהנין, לקראת סוף הספר, הלכות נטילת ידיים ודינים רבים אחרים הנחוצים לאישה לצורך קיום המצוות שהיא מחויבת בהן. וזו הלשון בעמוד השער (ראה צילום):

 

אֵיש סִדוּר דֵי מוּגֵ'ירֵיש אֵין לַאדִינוֹ פַרַה / טוֹדוֹ אֵיל אַנְיוֹ קוֹנְשוּ אוֹרְדֵין דֵי בְרָכוֹת / אַל פִ'ין. אִי אֵיל אוֹרְדֵין דֵיל לַאבַר דֵי / לַאש מַאנוֹש אִי אוֹטְרוֹש מוּג'וֹש דִינִים / לוֹש קֵי וְיֵינֵין אַפוֹרְפוֹזִיטוֹ אֵין קַאדַה / קַאבְזוֹ קֵי טוֹקַה דֵילוֹקֵי מַאש אַקוֹנְטֵיסֵי / . אִי אַל פִ'ין אוּן אַלֶף בֵית קוֹנְלוֹש / פוּנְטוֹש קֵי אַבוֹגַן[3] אֵינֵיל לַאדִינוֹ פַארַה / קֵי לוּאֵיגוֹ פוֹנְגַאן מַאנוֹ אֵינְלַה אוֹבְרַה / דיל אַבֵיזַאר אַשוּש הִיגַ'אש אִי נוֹ שֵי / אֵישְטוֹרְבֵין אֵין אִירְלַה אַבוּשְקַאר. (הוא סידור נשים בלאדינו ל / כל השנה עם סדר הברכות / בסוף. וסדר נטילת / ידיים ודינים רבים אחרים / שהם נחוצים בכל / עניין הנוגע למה שקורה / . ולבסוף אל"ף-בי"ת עם / הנקודות המניעות [=המוסיפות תנועות] בלאדינו כדי / שמיד הן נותנות יד [=מסייעות] במעשה / הלימוד של בנותיו ולא / יוטרדו [הבנות] בחיפושן.)

הרשימה של אותיות האל"ף-בי"ת וסימני הניקוד שהמחבר מזכיר בסוף עמוד השער אינה מופיעה בסידור, משום שהעמודים האחרונים שלו חסרים.

שמו של מחבר הסידור, שהוא גם המתרגם והעורך, אינו נזכר בשום מקום בסידור – לא בעמוד השער וגם לא בהקדמות בעברית ובלאדינו. דב הכהן זיהה בוודאות שהוא הרב מאיר בן שמואל בן באן בנשת (בנבנשתי) מסלוניקי.[4] הרב מאיר באן בנשת מסלוניקי, מחבר 'מיזה די איל אלמה' ('שולחן הפנים', עיבוד לאדינו לספר 'שולחן ערוך' של ר' יוסף קארו) משנת שכ"ח (1568), אזכר בהקדמתו לספר זה את סידור הנשים שחיבר, ומכאן מתברר שתרגום הסידור נעשה קודם לכן. לפי קטלוג בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי הסידור הוא משנת ש"י (1550) – אבל לפי מפעל הביבליוגרפיה של הספר העברי ר"ל–תש"ך, תאריכו המשוער הוא שכ"ה (1565); ולפי דב הכהן הוא נדפס בסלוניקי בדפוס יוסף בן יצחק יעבץ.

הספר בגודל 10×7.5 ס"מ (גודל הדף 9.5×7 ס"מ), אינו ממוספר במספור סודר, אם כי בכל שמונה דפים יש סימן אות בתחתית העמוד המציין את הקונטרסים לצורכי הכריכה (א בעמוד השער, ב בעמוד 17, וכן הלאה עד כ בעמוד 304). בעותק שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי העמודים ממוספרים ברצף בכתב יד מאוחר מעמוד השער עד עמוד 314. חסר דף בין העמוד הממוספר 26 לבין העמוד הממוספר 27 באמצע תפילת שמונה עשרה; והממספר דילג בטעות על מספר 86, לכן עמוד 87 בא מיד אחרי עמוד 85 (ראה צילומים). כאמור, העמוד שאחרי 314 התגלה רק בראשית 2010, והוא המשך ההנחיות בסידור בעניין איסור לשון הרע (ראה צילומים). שאר (חמשת?) עמודי הספר ובכללם רשימת האל"ף-בי"ת חסרים בסופו.

בהקדמה המופיעה בגב השער בעברית בכתב רש"י (עמודים 2–3) ובדומה לה בהקדמה בלאדינו באות מרובעת ומנוקדת (עמודים 4–7; ראה צילומים), המחבר מציג את הסיבות לחיבור התרגום. אחריהן מתחיל הסידור עצמו. הספר כולל הנחיות, הוראות ותרגומי ברכות ותפילות, ופרט להקדמה העברית באותיות רש"י, הטקסט כתוב כולו לאדינו בלבד באות עברית מרובעת ומנוקדת, ללא המקור העברי וללא איורים.

הסיבות לחיבור הסידור על פי ההקדמות

העורך יוצא מתוך ידיעה ברורה שעל הנשים לקיים מצוות אחדות, ובהסתמכו על הרמב"ם עמדתו היא שחובתו של הבעל או של האב ללמדן. את הרמב"ם הוא מכנה בהקדמה בלאדינו 'אֵיל רַב רַבֵינוּ מֹשֶה עַלָיו הַשָלוֹם' (כך הניקוד במקור).[5] בהקדמה הוא טוען שאנשים נמנעים מללמד את הנשים את עבודת ה' משתי סיבות: א) הם סבורים שיארך זמן רב ללמד את הנשים קרוא וכתוב ולהסביר להן את משמעות הדברים; ב) הם חוששים שהתפילות ארוכות מדי, ולכן הנשים יזניחו את הטיפול בילדיהן.[6] מכיוון שהוא יודע שהנשים אינן חייבות בכל המצוות ובכל התפילות, הוא מוצא דרך ללמדן בלי לגרוע מתפקודיהן כאימהות. לפיכך הוא מביא את כל הלימוד בלשונן המדוברת – בלאדינו, ולא בעברית – כדי שתוכלנה להבין את הדברים.

יתר על כן, המחבר מסביר בהקדמה שהוא קיצר את התפילות לפי דעות הפוסקים באשר לחלקים הנחוצים ביותר לנשים בתפילות ובמנהגי הדת האחרים.[7] משתמע מדבריו שלימוד הכתיב והניקוד אינו קשה ומסובך, אלא הוא כלי להבנת הטקסטים היהודיים וההנחיות לקיום המצוות, שכולם נאמרים בלאדינו. ככל הנראה הוא לימד את בנות ביתו קרוא וכתוב, והנחן בקיום המצוות, ובעקבות בקשותיהם של אחרים בקהילה נענה לכתוב את הספר, שיש בו משום כפרת עוון על מה שהתרחש עד לאותה העת בחינוכן של הנשים. בנוסח ההקדמה בלאדינו, הדומה מאוד לנוסח העברי, הוא גם מוסיף שכל גבר יכול ללמד מעט את בתו בכל ערב,[8] וה' ימחל על העבר (על היעדר ההוראה ועל אי-קיום המצוות בידי נשים) וייתן להם זכות לעתיד לבוא.

מסורת הסידור המתורגם

הסידור הזה אינו חידוש גמור במסורת היהודית. תרגום של התפילות, הברכות והמגילות ללשונות העמים שהיהודים ישבו בתוכם אינו המצאה של מחבר הסידור הזה.[9] כבר בימי הביניים היו עדויות לכך שתרגמו טקסטים ליטורגיים לשפות זרות כדי להביאם לידיעת ציבור גדול שיבין אותם, ובמיוחד לנשים. ככל הנראה תרגום הסידור שלפנינו ממשיך מסורת בעל פה שהתהוותה בימי הביניים. מן המאה השש עשרה ואילך נכתבו סידורי נשים בתרגום גם בקהילות יהודים באיטליה וברחבי אשכנז.[10] רובם כוללים תחינות או תפילות מיוחדות לנשים בעת הדלקת נרות, בטבילה, בעת לידה וכו', אבל יש גם סידורים שלמים.[11] רבים מן הסידורים האשכנזיים השלמים ביידיש שהתפרסמו מן המאה השמונה עשרה ואילך נועדו לנשים וגם לגברים שלא ידעו עברית.

בשנת 1995 הוציא לזר לאור סידור נשים בלאדינו שנכתב בכתב יד באותיות עבריות ובניקוד, והוא פרסמו בתעתיק לאותיות לטיניות.[12] לזר סבר שמקורו בספרד של ימי הביניים, אבל מינרוויני טענה שהסידור נכתב אחרי גירוש ספרד.[13] חיזוק לטענתה של מינרוויני הצעתי גם אני, והוכחתי בכלים בלשניים שלא רק שהסידור מאוחר, אלא שהוא נכתב באיטליה, ככל הנראה בוונציה.[14] אותו סידור כולל בעיקר תפילות ומזמורים, ואין בו הגדה של פסח – הוא פותח בברכה על נטילת ידיים וממשיך בתפילות היום (ברכות השחר, העמידה, מנחה וערבית), שבת, ראש חודש, חנוכה, פורים, תפילות פסח וסוכות, מוסף פסח ומזמור הנאמר במנחה, ראש השנה, יום כיפור, ומזמורים לפסח, לתשעה באב, שיר של יום ומזמור לשבועות. סדר החלקים בסידור שפרסם לזר דומה למדיי לסדר העניינים שבסידור הנשים מסלוניקי הנדון כאן, כפי שיתואר להלן, אבל ההנחיות בו מעטות וגם אין בו ברכות הנהנין. משמע, הייתה מסורת ספרדית לתרגם את התפילות לנשים. הסידור מסלוניקי מרחיב את היריעה, מוסיף דינים והנחיות לגבי חיי היהודייה בכל יום ושעה ומוסיף גם את נוסח ההגדה השלם, כפי שהתקין אותו העורך בעקבות דעות הפוסקים (ראה סעיף 'ההגדה של פסח שבסידור', עמ' … להלן).

סדר הנושאים בסידור

להלן מפורט סדר העניינים בסידור עצמו בציון העמודים.[15]

הנחיות כלליות לאישה לגבי אמירת התפילות והברכות וקיום המצוות  (8–13)

תפילות ליום חול                                                                     (13–53)

שבת                                                                                   (53–77)

ראש חודש                                                                             (77–90)

חנוכה                                                                                    (90–99)

פורים                                                                                     (99–104)

פסח                                                                                      (104–176)

שבועות                                                                                  (176)

סוכות                                                                                     (177–180)

ראש השנה                                                                              (180–232)

יום כיפור                                                                                   (232–261)

תעניות                                                                                      (261–266)

ברכות הנהנין                                                                              (267–297)

לידה ואבלות                                                                                (297)

עירוב                                                                                          (297–300)

מזוזה                                                                                          (300–301)

מעקה                                                                                          (302)

חלה                                                                                            (302–305)

נידה וטבילה                                                                                  (305–311)

סיום – אזהרות כלליות לגבי שבת, כשרות ולשון הרע                              (311–315)

 

סדר תפילות היום-יום והחגים דומה מאוד לנמצא בסידורי התפילות לכל השנה של הספרדים, למשל בספר התפילות שהתפרסם בפרארה ב‑1553 – הספר כתוב כולו באותיות לטיניות והוא נדפס בידי האנוס לשעבר יום טוב אטיאס בן לוי אטיאס לצורכי האנוסים שחזרו ליהדות.[16]

התפילות בסידור

אקדים רק הערות מעטות כאן, כי הסידור מדבר בעד עצמו. כפי שנאמר לעיל, התפילות כולן בלאדינו, והן מקוצרות בסידור – אין בו בקשות, פיוטים או תוספות אחרות, כגון זיכרון העקדה וסדר הקרבנות, פסוקי דזמרה, סדר תחנון, סדר קריאת התורה, שיר של יום, זמירות ועוד.

בתפילות הבוקר נכללים החלקים האלה בלבד: הברכה על נטילת ידיים (14), אשר יצר (14–15), ברכות השחר (15–19), שמע ישראל – רק 'שמע ישראל' ו'ברוך שם כבוד מלכותו' (20; ראה צילום) ותפילת העמידה (23–37); אחרי הנחיות אחדות באה הברכה על נטילת ידיים שלפני האוכל (41–42) וברכת המוציא לחם מן הארץ (48).

תפילת העמידה נכתבת פעם אחת בלבד בסידור – בשחרית – ובכל שאר התפילות יש הפניה לתפילת העמידה בתוספת הנחיות איפה להפסיק ולהוסיף ואיך להמשיך. במנחה וערבית האישה מונחית לומר את תפילת העמידה בלבד, והתפילה הבאה היא עם לכתה לישון: בָּרוּךְ אַתָּה ה' […] הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה […] הַמֵּאִיר לְעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ (51–52).[17]

בערב שבת סמוך לשקיעת החמה האישה רשאית לומר 'אינני מקבלת את השבת' לפני הדלקת הנרות, כי השבת נכנסת בפועל רק בהתחלת התפילה. היא אומרת את הברכה על הנר לפני הדלקת הנר, ולא לאחריה (53; על פי שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות שבת, סימן רסג, סעיפים ה, י). עליה גם לומר במפורש שבכוונתה להזיז את הנרות לכשיכבו, אם היא מתכוונת להזיזם.

לפני תפילת ערבית בערב שבת האישה אומרת את שתי המשניות האחרונות של הפרק 'במה מדליקין' שבמסכת שבת, ב: האחת נוגעת לה עצמה – 'עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בְּשַׁעַת לֵידָתָן. עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר' (55); והשנייה בדברים שיש לומר ולבדוק לפני כניסת השבת – 'שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַּׂרְתֶּן, עֵרַבְתֶּן, הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר' (55–56). מיד אחר כך נאמרת תפילת ערבית. בסידורי ספרדים מן המאה השש עשרה 'במה מדליקין' מופיעה בדרך כלל לפני תפילת ערבית, אבל כאן האישה אינה מחויבת באמירת הפרק כולו, אלא רק באותן שתי משניות. התפילה עצמה אינה מובאת בשלמותה, אלא נאמר לאישה להתפלל תפילת עמידה עד 'הָאֵל הַקָּדוֹשׁ', ואז עליה לומר את התוספת המיוחדת לשבת, ומשסיימה עליה לחזור ולומר את התפילה מ'רְצֵה'.

בדרך זו מובאות גם התפילות האחרות במועדים השונים: עיקרן תפילת העמידה, ויש הפניות לתוספות המיוחדות לכל חג ומועד. כך גם בברכת המזון ובברכות הנהנין האחרות. אף על פי שברכת המזון מובאת בשלמותה לקראת סוף הסידור, יש הנחיות על החלקים שיש להוסיף בה בהתאם למועד; למשל, התוספת בחנוכה (98, 102), בליל הסדר ובחול המועד של פסח (137, 174). בברכת המזון עצמה (268–283) ובברכות הנהנין האחרות (287–288) יש הנחיות היכן להוסיף דברים על ידי הפניות לתוספות שנאמרו במועדן, בלי חזרה על אותם קטעים. החלק 'מגיד' בהגדה יידון במפורט להלן, בסעיף 'ההגדה של פסח שבסידור', עמ' ….

נוסח התפילה

נוסח התפילה שנוקט המתרגם מעיד על מסורת ספרדית שהייתה נהוגה במאה השש עשרה בקרב הספרדים. כך למשל במוסף של שבת בתפילת העמידה, אחרי 'האל הקדוש', בראשית 'קדושת היום' נאמר (בתרגום): לְמשֶׁה צִוִּיתָ עַל הַר סִינַי מִצְוַת שַבָּת, זָכוֹר וְשָׁמוֹר, וּבוֹ צִוִּיתָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, לְהַקְרִיב בָּהּ קָרְבָּן מוּסַף שַבָּת כָּרָאוּי (68), כמקובל בסידורים הספרדיים הקדומים.[18] הנוסח הזה מצוי רק בסידורים ספרדיים ותימניים,[19] ועד היום הוא נהוג למשל בקהילת גיברלטר ובא במקום 'תִּכַּנְתָּ שַׁבָּת רָצִיתָ קָרְבְּנוֹתֶיהָ וגו' – שנמצא בסידורי אשכנז, בסידורי ספרד ובסידורים ספרדיים מאוחרים יותר. במסורת תימן הנוסח הוא על פי הרמב"ם: 'להקריב לך קרבן מוסף כראוי', ולא 'להקריב בה מוסף שבת כראוי'.

הנוסח של ברכת המינים בתרגום לעברית הוא 'לַמְשֻמָּדִים אַל תְּהִי תִקְוָה וְכָל הַמִּינִים וְהַמַּלְשִינִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, וְכָל אוֹיְבֵינוּ וְכָל שׂוֹנְאֵינוּ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ. וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים' (29–30). גם נוסח זה דומה למצוי בסידור פרארה מ‑1552 ובסידור הנשים – שניהם ההדיר לזר[20] – והוא נוסח קדום ומקובל.[21]

כך גם במקומות אחרים. למשל בברכות הנהנין, בברכה על מיני מזונות חסר הפסוק 'וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה' (287). פסוק זה חסר גם בסידור פרארה מ‑1552 באותה ברכה, ונראה שנוסח זה היה נפוץ בקרב הספרדים באותה תקופה.[22]

בסידור כפי שהוא מופיע כאן – בלאדינו, בתעתיק ובתרגום לעברית – ציינתי בהערות שוליים עוד מקומות שבהם הנוסח אינו דומה למצוי במסורת ספרד הרגילה בסידורים הספרדיים.

ההנחיות בסידור

ההנחיות בסידור הזה מפורטות מאוד ומקיפות את כל התחומים הקשורים באמירת הברכות והתפילות ובמצוות שעל האישה לקיים. כך למשל עורך הסידור מפרט היטב את ההכנות לתפילת העמידה: על האישה להיות נקייה, ועליה להתרחק מילדים שעשו את צורכיהם, ואם במקרה הגיע ילד שעשה את צרכיו, היא חייבת להתרחק ממקום הריח ארבע אמות כדי שתוכל להמשיך להתפלל. אסור לה להתגרד במהלך התפילה אלא מעל הבגדים (12–13. עוד על כך ראה בסעיף 'תוכן ההנחיות וסגנונן' [עמ' …] להלן). בסוף התפילה בעת אמירת 'עושה שלום במרומיו' היא מונחית לצעוד שלושה צעדים אחורה כפופה ואחר כך להשתחוות שמאלה, ימינה ולמרכז (37). בברכות השחר האישה מוזהרת שלא לומר 'שלא עשני גויה' אם היא גיורת (18). העורך גם מנחה את האישה על אילו ברכות עליה לוותר אם היא כבר לבושה או חגורה (19).

לאורך כל הסידור יש הנחיות מה על האישה לעשות אם שכחה תפילה מסוימת (38–39), או אם דילגה על ברכות מסוימות שיש לאמרן במועדים קבועים – למשל אם שכחה לברך לפני שהכניסה מזון לפיה (48), אם אמרה את תפילת העמידה של יום חול בשבת (59), אם שכחה לומר 'יעלה ויבוא' בתפילות החגים (80) או בברכת המזון (98–99), אם טעתה באמירת 'מוריד הטל' או 'משיב הרוח ומוריד הגשם' (198), ועוד הרבה.

פעמים אחדות עורך הסידור גם מציג את הסיבות לקיום של אותן מצוות, והוא מבסס את דבריו על הנאמר במקורות ההלכתיים העבריים, בעיקר בתלמוד וב'שולחן ערוך'. למשל, הוא מזהיר את האישה על שלוש המצוות המיוחדות לנשים – נידה, חלה והדלקת הנר: על האישה להקפיד בהדלקת הנרות, שכן זאת חובתה מאז כיבתה את נרו של אדם הראשון, כפי שנאמר בתלמוד (54); היא צריכה להיזהר בהפרשת חלה, כי חובה זו נובעת אף היא מן החטא הקדמון, שכן האדם נברא מן החלה (302–303); על הנידה עליה להקפיד כדי שלא יתקצרו ימיה וכדי שלא תחטיא את בעלה (306–307). עוד אזכורים להלכות הוספתי בהערות שבחלק הסידור.

תוכן ההנחיות וסגנונן

בניגוד ללשון הברכות והתפילות, הצמודה צמידות מלאה לנוסח העברי, אף שאינו מופיע בסידור, לשון ההנחיות חופשית יותר וכתובה בסגנון בלתי פורמלי מן הצד האחד, ומאזכרת את המקורות ההלכתיים מן הצד האחר.[23]

בברכות ובתפילות הלשון נוקשה מאוד:[24] מכיוון שבעברית יש משפטים שמניים חסרי אוגד, המתרגם אינו מוסיף את האוגד למשפטים שבתרגום, אף שהם מנוגדים לסגנון הספרדי (למשל: אִיטוּ אפריג'אדו פוֹר טוֹמרלה; 15; וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ. במקום אי טו סוס / איריס אפריג'אדו). בלשון התרגום יש צורות ארכאיות מיוחדות (למשל: פ'אזיין; עושה; של הבינוני הפעיל חסר הסיומת כתרגום לצורות הווה בעברית. במקום פ'אזיס או פ'אזיינטי); יש תוספת אה לתרגום 'את' בעברית, אף על פי שאינה נחוצה בספרדית; ומספר המילים העבריות זעום. יתר על כן, התרגום מילולי ומֵכָני מאוד ולכן חסרה לעתים התאמה תחבירית, הנחוצה בספרדית, כמו בדוגמה הזאת: אישטה לה פואירטה אה יי ג'ושּטוש אינטראראן פוֹר אֵיל (147; זֶה הַשַּׁעַר לַה', צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ [תהלים קיח, כ]) – המילה 'שער' מתורגמת בפואירטה, בלשון נקבה, ואכן היא מיודעת במילית לה וכינוי הרמז הוא אישטה לנקבה, אבל בהמשך נאמר בעברית 'יבואו בו' – בשער, והתרגום נצמד להתאם העברי פור איל אף שאינו מתאים לספרדית, וצריך היה להיות פור איליה,[25] ועוד.

לעומת זאת בהנחיות מתגלה סגנון בלתי פורמלי – במבני משפטים המתאימים לדיבור הספרדי החופשי, בקפיצות מעניין לעניין אגב הדיון בנושא מסוים, בשילוב מילים עבריות רבות הנהוגות בדיבור הספרדי-יהודי ובתכונות שיח המאפיינות לשון דיבור, כפי שמראות הדוגמות להלן:

(1) אי דיג'ה תפלה אי ברכות איש מינשטיר קי שי דיגאן אין לוגאר לינפיו די טודה שוזיידאד פור טאנטו מירי קי נו איא אדונדי דיזי תפלה מאנטיליאש שוזיאש די קריאטורש או מוג'דש אי אישטי אטינו די נו ראשקארשי אין נינגון לוגאר קוביירטו די שו פרישונה שינו פ'ואירי פור אינשימה די שוש וישטידוש אי שוש טוקאש ני דיזיר דילנטי די און ניניו דישקוביירטו (11; ואותה תפילה וברכות צריך לאמרן במקום נקי מכל לכלוך, במיוחד תבדוק שלא יהיה במקום שתתפלל חיתולים מלוכלכים או רטובים של ילדים, ותיתן דעתה לא להתגרד בשום מקום מכוסה מגופה, אלא מעל לבגדיה או לכיסויי הראש, ולא להתפלל לפני ילד ערום)

(2) אי שי דיזיינדו עמידה אקונטיסיו קי שי לי וינו אאישטאר דישקוביירטה אלגונה קריאטורה אינפ'רינטי בולטארה שו קארה או סיררה שוש אוג'וש אי דירה אריאו פואיש קי נו לה ויאי (11–12; ואם באמרה תפילת עמידה קרה שבא ערום איזה ילד לפניה, תסב את פניה או תעצום את עיניה, ותאמר ללא הפסקה אחרי שלא תראהו)

(3) אי שיריאה ביין קי נו שי פוזיישי אה דיזיר עמידה אדונדי אישטה קואל קייר קריאטורה פורקי שי קאבזו איש קי אינמיינטריש קי דיזי עמידה איג'ה אגואש אמינישטיר אישטאג'אר אי אפרטרשי דיליש קואטרו קובדוש אי שִישֵי אינשוזיא אמינשטיר אישטג'אר אִאִירשי די אליי קנטידאד קי לו דיש'י אטראש דישי או די שו לאדו קואטרו קובדוש די איל לוגאר קי שי אקאבה לה גולור. אי אישטו שי אינטיינדי שי לה קריאטורה פואידי קומיר קנטידאד די אונה אוליבה די סיבירה אינמיינרטיש קי און גראנדי קומי קואטרו גואיבוש. (12–13; ויהיה טוב שלא תעמוד להתפלל תפילת עמידה במקום שיש ילד כלשהו, כי אם קרה שכאשר היא מתפללת תפילת עמידה יטיל מים, עליה להתנתק ולהתרחק מהם ארבע אמות, ואם יתלכלך יש צורך להתרחק וללכת משם במידה כזאת שתשאיר מאחוריה או מצִדהּ ארבע אמות מן המקום שמסתיים הריח. וזה מובן אם הילד יכול לאכול כמות של כזית דגן בעוד שמבוגר אוכל ארבע ביצים)

סגנון ההנחיות החופשי אינו כבול לטקסט עברי: בכל המשפטים השמניים יש אוגד – אֵיש מֵינֵישְטֵיר ב(1), אֵישְטַה ב(2) ועוד; אין צורת בינוני פעיל חסר סיומת – במשפטים בזמן הווה יש פועל בנטייה רגילה; בהנחיות יש גם מספר רב של מילים עבריות, רובן תלויות דת ותרבות – תפילה, ברכות, עמידה – ובמקומות אחרים קידוש, פסח, שבת, שבתות, מצות, אפיקומין ועוד; במקומות אחרים אפשר למצוא גם מילים עבריות שאינן תלויות דת – בית הכיסא, תועבה ועוד; ראוי לציין גם את המילים העבריות בעמוד השער – סידור, ברכות, דינים, אלף בית (רשימה שלמה של המילים העבריות שבסידור נמצאת בנספח 1).

ההנחיות מיוחדות גם בתכונות השיח שלהן: קודם כול בולט השימוש במילת החיבור אי 'ו'. היא משמשת סמן שיח לציון התחלה של עניין חדש, וההיקרויות שלה רבות בדוגמות (1)–(3) לעיל.

בהנחיות יש חזרות, לפעמים באותן מילים ולפעמים בפרפרזות: פעמיים מופיע הצירוף קואטרו קובדוש 'ארבע אמות' ב(3). לעומת זאת ההנחיה להיזהר ממקום שיש בו לכלוך נאמרת בכמה דרכים: לוגאר לינפיו די טודה שוזיידאד 'מקום נקי מכל לכלוך'; מאנטיליאש שוזיאש די קריאטורש או מוג'דש 'חיתולים מלוכלכים או רטובים של ילדים' ב(1); איג'ה אגואש 'יטיל מים'; ושִישֵי אינשוזיא 'יתלכלך' ב(2). ניניו דישקוביירטו 'ילד ערום' וקריאטורה דישקוביירטה 'ילד ערום' מופיעים הן ב(1) הן ב(2).

כאמור, לשון הדיבור הבלתי פורמלית משתקפת בהנחיות, והיא מתבטאת למשל בניסוח: אי דיג'ה תפלה אי ברכות 'אותה תפילה וברכות' – היה צריך להיות: אי דיג'אש תפילה אי ברכות בצורת הרבים. בצירוף מאנטיליאש שוזיאש די קריאטורש או מוג'דש 'חיתולים מלוכלכים של ילדים או רטובים' סדר המילים היה צריך להיות מאנטיליאש שוזיאש או מוג'דש די קריאטורש.

ההערה על אפשרות הגירוד נכנסת לתוך ההנחיות ב(1) שלא במקומה, כי הדיון הוא בהקשר של ילדים ולכלוך, ולפתע עורך הסידור מזכיר את אפשרות הגירוד: עליה להיזהר שלא להתגרד אלא מעל הבגדים וכיסוי הראש – זוהי אפשרות סבירה וקיימת בעת התפילה, אבל הכנסתה ב(1) נדמית כאדם המשיח לפי תומו בדרך אסוציאטיבית.

גם סדר המילים במשפט שי לי וינו אאישטאר דישקוביירטה אלגונה קריאטורה אינפ'רינטי 'קרה שבא ערום איזה ילד לפניה'; מילולית: 'אם בא שיהיה ערום ילד כלשהו מולה' ב(2) נשמע לא תקין הן בעברית הן בספרדית. אלו תופעות של לשון דיבור כתובה.

למרות חוסר הפורמליות בניסוח ההנחיות, עורך הסידור הוא ידען גדול בהלכה, והוא מסתמך על מקורות רבניים.

            הוא נוקט לשון נקייה ומשתמש בביטויים עוקפים כדי לתאר תופעות שהלשון מתייחסת אליהן כמילות טאבו: להטיל מים, להתלכלך. עיקרון זה נובע מפסיקות חכמים: 'אלא שדברו חכמים בלשון נקייה' (משנה, סנהדרין ח, א); 'תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה' (תלמוד בבלי, פסחים ג ע"א).

ולעניין הריח נאמר בתלמוד: 'תניא כותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, […] וכן לתפלה. ריח רע שיש לו עיקר – מרחיק ארבע אמות ממקום הריח, וקורא קריאת שמע' (תלמוד בבלי, ברכות כה ע"א). מכאן מובן השימוש החוזר ב'ארבע אמות' ממקום הריח וממקום הלכלוך בדוגמה (3) לעיל.

ועוד הלכה, לגבי גילו של הקטן: 'קטן שיכול לוכל כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות' (תוספתא, ברכות, ב, טז [מהדורת ליברמן]; ובעוד מקומות רבים). ארבע הביצים המוזכרות באכילתו של מבוגר הן כמות סעודה של מבוגר, וגם שיעור זה מוזכר פעמים רבות בהלכה.

            לבסוף אביא עוד דוגמה להנחיה ואראה את מקבילתה במקורות העבריים. אחת ההנחיות בעניין תפילת העמידה היא:

(4) אי שי אישטה אין חוצה לארץ בואילטי לה קארה אה ארץ ישראל אי שי אישטה אין ארץ ישראל בואילטי לה קארה אה ירושלם אי שי אישטה אין ירושלם בואילטילה אל בית המקדש (22; ואם היא בחוץ לארץ תָּסֵב את פניה לארץ ישראל, ואם היא בארץ ישראל תסב את פניה לירושלים, ואם היא בירושלים תְּסִבֵּם לבית המקדש)

הנחיה זו מצויה גם בתלמוד בבלי, ברכות ל ע"א: 'היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם [מלכים א ח, מח]; היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת [מלכים א ח, מח]; היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה [דברי הימים ב ו, לב]; היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה [מלכים א ח, לה]'.[26]

בהנחיה בלאדינו האישה מפנה את פניה, ולא מכוונת את לבה, כמאמר התלמוד, אם כי לכך מכוונת ההלכה. וראוי לשים לב שההנחיה של עורך הסידור נפסקת בפנייה לבית המקדש – האישה אינה נכנסת לבית המקדש, ובית המקדש ממילא אינו קיים, ולכן אינה צריכה לפנות לקודש הקודשים.

סגנון ההנחיות אפוא חופשי, והוא בלתי פורמלי בכוונה, כדי לקרב את האישה להבנת המצוות. לו השתמש העורך בהנחיות בסגנון גבוה ובלתי מובן לאישה, היה הסידור מחטיא את מטרתו. אפילו השילוב של דברי ההלכה נעשה בלשון פשוטה, אם כי קרובה ברוחה לנאמר בתלמוד או ב'שולחן ערוך'. בסגנון זה הכותב משיג קרבה לדרך דיבורה של האישה, וכך היא יכולה להבין בקלות את ההנחיות.

הגבר בסידור

הסידור מכוון לאישה בלבד, ופרט לאזכור הבעל או האב בהקדמות בעברית ובלאדינו בראשית הסידור, האישה היא האחראית לקיום המצוות, לשמירתן ולתפילה – הגבר נזכר מעט מאוד פעמים בסידור עצמו. הפעם הראשונה שהוא נזכר בסידור קשורה בהלכות פורים – האישה מצֻווית על שמיעת המגילה, על קיום מצוות הסעודה, על משלוח מנות ועל חלוקת מתנות לאביונים. עליה להאזין לקריאת המגילה בלשון הקודש או בלאדינו (102), עליה לומר לקורא המגילה שהיא מאזינה כדי שיוציא אותה ידי חובתה, והיא גם צריכה להאזין מתוך כוונה. ואולם, אם היא שומעת את קריאת המגילה מן החזן או מן הרבי (המורה) של הנשים, היא אינה צריכה לומר מאומה (103). כלומר, אם הַקריאה היא בציבור, אין צורך ליידע את הקורא שהיא מאזינה למגילה. בסעודת פורים היא רשאית לשתות יין יותר ממה שהיא רגילה, והיא צריכה לשלוח שני דברי מאכל לחברתה ושתי מתנות לשני אביונים (103). כאן באה התוספת: אי אישו שי אינטיינדי שי נו טייני מארידו או פאדרי קי טניינדו קון לו קי דה איל באשטה 'וכל זה מובן אם אין לה בעל או אב, כי אם יש לה, די במה שהוא נותן'. משמע, היא פטורה ממשלוח מנות וממתנות לאביונים אם בעלה או אביה מקיימים את מנהגי החג האלה.

שלוש הפעמים האחרות שהבעל מוזכר קשורות בברכת היולדת (297), בהלכות נידה (306) ובהלכות כשרות (313–314). לפני ברכת היולדת נאמר: פאריו היג'ו אין וידה די שו מארידו דירה 'ילדה בן בחיי בעלה תאמר' – ביטוי שגור ומקובל בספרות ההלכה. בהלכות נידה וכשרות עליה לבקש את הדרכתו של בעלה; אם בעלה אינו יודע להדריכה בעניינים אלו, חובתו לפנות אל רב המוסמך לפסוק בעניין. האב מוזכר רק באותו הקשר של פורים וכן בהקדמה, במקום שנאמר שחובת האב ללמד את בנותיו להתפלל ולהכיר את המצוות.

כותב הסידור מבחין בין חכם לבין רבי: חכם הוא הרב, פוסק ההלכה; ואילו רבי הוא מורה. החכם נזכר פעם אחת בעניין הכשרות (314); ואילו הרבי נזכר פעמיים: פעם ראשונה בהקדמה בלאדינו, שם נאמר שכל גבר יכול להיות מורה לבנותיו וללמדן בכל ערב (7); ופעם שנייה בהלכות קריאת המגילה בפורים, כנזכר לעיל (103). אין עוד אזכורים לגברים בהנחיות הסידור הזה.

סידור ביתי לאישה בלבד

בדרך כלל סידור נועד לשימושו של היחיד בבית ובבית הכנסת. לא כך הוא סידור הנשים הזה: סידור זה נועד במובהק לשימושה של האישה בבית בלבד – לא בציבור. כל המצוות וכל התפילות נאמרות בהקשרים של הבית ולא של בית הכנסת. בשום מקום בסידור לא מופיעים ה'קדיש' או ה'קדושה' המחויבים בתפילה בציבור. המילים 'קדיש' ו'קדושה' נזכרות במקום אחד בלבד – בהכנות לתפילת העמידה האישה מוזהרת להשלים את כל הדברים האחרים לפני שהיא מתפנה לתפילה, כי משהתחילה את התפילה, אין היא רשאית להפסיקה:

אי אנטיש קי לה דיגה מירי די האזיר טודאש לאש קוזאש קי לה פודְריאן אישטורבר אין אליא פורקי דיפואיש קי איא קומינשאדו נו פואידי אישטג'ר פור נינגונה קוזה אפילו ארישפונדיר קדיש נִי קדושה (21; ולפני שתאמר [את התפילה] תיזהר לעשות את כל הדברים שיכולים להטרידה, כי אחרי שהתחילה לא תוכל להפסיק משום סיבה, אפילו לא לענות קדיש או קדוּשה).

הנחיה זו באה בעקבות סדרת הוראות כלליות הנוגעות לניקיון הגוף בתפילה.

נוסחי הקדיש והקדושה אינם מופיעים בשום מקום בסידור, ואין גם אזכור להוצאת ספר תורה ולהכנסתו.[27] ההנחיה הועתקה מהנחיה כללית אחרת שנועדה להזהיר גם את הגברים בנושא זה, או נועדה לנשים ידעניות המתפללות דרך קבע ביותר ממה שמצוי בסידור – להן הוא אומר במפורש בעמודים 10–11:

אי שי אה אלגונה לי פַריסירה קי אקי פ'אלטה אלגו נו איש שינו קי איליא אה אוזאדו דיזיר מאש די לוֹקי איש אובליגאדה אי אקי נו שיאה פואישטו מאש קישו אובליגסיון אי שי מאש קירה דיזיר אשו פושטה אי לו פודרה דיזיר פור אדונדי לו שוליאה דיזיר אנטיש (ואם למישהי נדמה שמשהו חסר כאן, אין זה אלא שהיא רגילה לומר יותר ממה שהיא חייבת, וכאן לא ניתן יותר ממה שהיא מחויבת, ואם היא רוצה לומר כהרגלה ותוכל לאמרה כאשר נהגה לומר קודם לכן).

שלא כמו בסידורי יידיש רבים שנועדו לשימושם של נשים וגברים שלא ידעו עברית, ולכן הפנייה אל הנשים הייתה מוגבלת בהם, סידור זה נועד לנשים בלבד. כל ההנחיות בסידור מכוונות לאישה, ואף לשון התפילות מנוסחת בפנייה אליה בלבד.[28] בברכות השחר נאמר למשל:

(5) בינדיג'ו טו יי נואישו דיו ריי דיל מונדו קי נו מי היזו גויה (18; בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלּא עָשַׂנִי גוֹיָה)

(6) בינדיג'ו טו יי נוא[]וֹ דיו ריי דיל מונדו קי נו מי היזו סיירבה (18; בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלּא עָשַׂנִי שִׁפְחָה)

בשתי הברכות נאמר בלשון נקבה – גויה ולא גוי, סיירבה ולא סיירבו. מחבר הסידור מתעלם מן הברכה 'שלא עשני אישה', וגם אינו כולל את הנוסח 'שעשני כרצונו' שנשים נהגו לומר.[29]

בברכת המזון נעדרים המבע 'ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו', שכן הוא נאמר בפי גברים בלבד.[30]

גם מן ההנחיות האחרות ברור שהמדובר בסידור לשימושה של האישה בהקשר הטבעי של הבית. האזהרות שנזכרו לעיל בדבר ההכנות לתפילה מניחות סביבה ביתית שבה תינוקות וילדים קטנים עלולים להפריע למהלכה התקין של התפילה. האישה מוזהרת פעמיים שלא להתאפר בשבת, אלא רק לפני שבת (62–63, 311–312); ומותר לה שלא לרחוץ את פניה בשבת כדי שהאיפור לא יימחק (311–312). את הנרות עליה להדליק אחרי אמירת הברכה, ואל לה לומר דברים נוספים מחוץ לברכה על הנרות.[31]

נראה גם שהסידור מכוון לאישה שיכולה לקיים אורח חיים יהודי ללא נוכחות של גבר בסביבה. אמנם בהלכות פורים נזכר גבר, אבל האישה היא המצווה לקיים את המנהגים של משלוח מנות ומתנות לאביונים בהיעדר הגבר. לעומת זאת, בהלכות אחרות אין רמז לכך שאם הגבר עושה אותן אין האישה מחויבת בעשייתן, למשל בהלכות עירוב (297–300), מזוזה (300–301), מעקה (302) ועוד.

גם ההגדה של פסח שבסידור (110–161) מיועדת לנשים בלבד, ולא לנשים המסבות עם גברים בליל הסדר. את הסדר מנהלת אישה ובסדר משתתפות נשים בלבד, כפי שניכר בהנחיות האלה:

(7) אי ביבירה קאדה אונה שו בזו או לו מאש דיל (112; ותשתה כל אחת את כוסה או את רובהּ) – קאדה אונה, לשון נקבה, ולא קאדה אונו

(8) אי ביבירה קאדה אוּנַ שו באזו (114; ותשתה כל אחת את כוסה); אי ביבירה קאדה אונה שו באזו (161)

(9) אי קומירה אי דארה אטודאש אי טומרה טריש מצות אי פארטירה לה די אין מידיו פור מידיו אי פורנה לה מידיא אינטרי לאש דוש אי לה אוטרה מידיא דארה אה אונה די לאש די לה מיזה אי לה פורנה דיבאש'ו די לוש מאנטיליש פארה אפיקומין (114–115; ותאכל ותיתן לכולן. ותיקח שלוש מצות ותבצע את האמצעית באמצע, ותשים החצי בין השתיים, החצי השני תיתן לאחת מן השולחן, ותשימנה תחת המפות לאפיקומן) – אטודאש 'לכולן', ולא אטודוש 'לכולם'; דארה אה אונה די לאש די לה מיזה 'תיתן לאחת מן השולחן' – אונה ולא אונו, לאש ולא לוש.

(10) אי קומה טודו ג'ונטו אי די אטודאש (136; ותאכל הכול יחד ותיתן לכולן)

(11) אי קומה אי דֵי אה טודאש (137; ותאכל ותיתן לכולן)

(12) אי די אטודאש אי שינאראן אי דיפואיש די שינאדו טומארה לה מצה קי פוזו דיבאש'ו די לוש מאנטיליש אי דארה אה קאדה אונה קואנטו אונה אוליבה דיג'ה (137–138; ותיתן לכולן ותסעדנה, ואחרי הסעודה תיקח את המצה ששָׂמה תחת המפות ותיתן לכל אחת כזית כאמור) – אטודאש, קאדה אונה כלעיל.

ההגדה של פסח שבסידור

 

סדר הפסח מתנהל כהלכתו, ומתקיימים בו כל חלקיו: קדש (110–114; קידוש) ורחץ (114; נטילת ידיים בלא ברכה), כרפס (114; אכילת ירק וטבילתו בחומץ[32]), יחץ (114–115; חלוקת המצה האמצעית והחבאתה לאפיקומן). המגיד, שהוא רוב סיפור ההגדה, מקוצר בו (115–135), ואחריו נמשך הסדר כהלכתו לכל חלקיו: רחצה (136; נטילת ידיים וברכה), מוציא (136; ברכת המוציא לחם מן הארץ), מצה (137; ברכה על המצה), מרור (137; אכילת המרור), כורך (137; אכילת המצה והמרור יחד), שולחן עורך צפון וברך (137–139; הסעודה, אכילת האפיקומן וברכת המזון[33]), והלל נרצה (139–161; אמירת ההלל וסיום הסדר). כבכל הגדות הספרדים הקדומות, אין פזמונים ופיוטים בסוף ההגדה. אלו נוספו לכמה מהגדות הספרדים בשלב מאוחר, מן המאה התשע עשרה ואילך, בהשפעת ההגדות מאשכנז.[34]

חלק המגיד מתחיל כך: אישטי איל פאן די לה אפ'ריאיסיון (115; הא לחמא עניא); וממשיך עד הקטע אי אפילו טודוש נוש שאביוש (118; ואפילו כולנו חכמים); וחסרים בו קטעים אחדים שהם מדרשי חכמים או סיפורים היסטוריים על האבות.[35] המשך סיפור ההגדה כולל את הקטעים האלה: בינדיג'ו גוארדאן שו פ'יאוזיאה אה ישראל (118; ברוך שומר הבטחתו לישראל), איליא קי אישטובו אה נואישוש פאדריש (119; היא שעמדה לאבותינו), שאל אי דיפרינדי (120; צא ולמד). חסרים סיפור הירידה של יעקב מצרימה ותיאור סבלם של בני ישראל במצרים,[36] אבל תיאור הגאולה בידי ה' מובא במלואו: אי שאקונוש יי די אאיפטו קון פודיר פ'ואירטי (120; ויוציאנו ביד חזקה); אי שאקונוש יי די אאיפטו נו פור מאנוש די מלאך (121; ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך); אי פאסארי אין טיירה די אאיפטו (121; ועברתי בארץ מצרים). כאן שוב חסרות דרשות החכמים על מהותם של היד החזקה, הזרוע הנטויה, המורא הגדול, האותות והמופתים, אבל מניין עשר המכות מובא: אישטאש דייש פ'ירידאש (122; אלו עשר מכות; בלי הסימנים שנתן בהן רבי יהודה), ומיד אחריהן נמשך המגיד כסדרו כבהגדות המוכרות לנו היום, מקואנטוש גראדוש בואינוש אאיל קְרִאדוֹר שוברי נוש (122; כמה מעלות טובות למקום עלינו) עד בינדיג'ו טו יי רֵיגְמְיוֹ ישראל (134; ברוך אתה ה' גאל ישראל).[37]

עורך הסידור משמיט אפוא פלפולי חכמים המבוססים על הגמרא והמדרש וקשורים בנאמר בהגדה, והוא גם מדלג על הסיפורים ההיסטוריים שקדמו לגאולת היהודים ממצרים ועל פרשנויותיהם המדרשיות, כי אינם מעיקרה של ההגדה. כפי שהוא כותב בהקדמותיו, הוא מתבסס על פסיקות חכמים בעניין החלקים שעל האישה לומר בכל התפילות, ובכללן ככל הנראה חלק המגיד שבסדר פסח. ברם, אזכורי ההיסטוריה הקשורה לסיפור יציאת מצרים אינם נעדרים מהגדת הנשים. הקטעים 'כמה מעלות טובות למקום עלינו' ('דיינו' בלשון העם) ו'על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת', שהוזכרו לעיל, וכן ההלל (במיוחד 'כי לעולם חסדו') מספרים את כל סיפור הגאולה: יציאת מצרים, השְפָטים במצרים, עונשם והרווח ליהודים, הנס בים סוף, הנסים במדבר, מתן תורה, הכניסה לארץ ישראל והקמת בית המקדש.

אמנם ההגדה של פסח כאן היא מהדורה מקוצרת המיועדת לנשים בלבד, אך עם זאת המתרגם רואה לנכון להדגיש קטעי מפתח מסוימים של ההגדה, ובמיוחד הוא מדגיש את אמירות ההודיה בסוף חלק 'מגיד' ובחלק ה'הלל' של ההגדה, שיש בהן כדי לחזק את אמונתן של הנשים.

בנוסח ההגדה הקדומה ביותר שמצא גולדשמידט בגניזה הקהירית, המבוסס ככל הנראה על מנהג ארץ ישראלי קדום, נכללים קטעים אלו: מה נשתנה, בעבר הנהר ישבו אבותיכם, ברוך שומר הבטחתו, היא שעמדה, צא ולמד, ויוציאנו ה' ממצרים, ביד חזקה (בקיצור רב), אלו עשר מכות, רבן גמליאל, פסח, מרורים, מצה, בכל דור ודור, לפיכך, הללויה, בצאת ישראל, ברוך גאל ישראל, וברכת המזון בנוסח פיוטי.[38] מחקרים מאוחרים יותר על כתבי יד של ההגדה במנהג ארץ ישראל מחזקים את המבנה הזה ומוסיפים גם קטעי הלל קצרים מאוד.[39] נראה שרבים מן הקטעים החסרים ב'מגיד' בהגדה הנדונה כאן חסרו גם שם באותם כתבי יד של ההגדה. כידוע, נוסח ההגדה התגבש בהדרגה בשלהי ימי הביניים, והתוספות הפיוטיות שבו הן מן העת החדשה.[40] עורך הסידור הוא אפוא תלמיד חכם שהכיר את המסורות הקדומות של ההגדה או שהכיר את עיוני החכמים לגבי נחיצותם של חלקי ההגדה, ולכן השמיט את אותם קטעים שלדעתו לא היו חיוניים לצורכי הגדת הנשים.

סיכום

הסידור מסלוניקי נכתב בידי גבר, רב, ידען בתפילות ובהלכות. תכונותיו ניכרות בדרך עריכת הסידור, בהנחיות ובקיצורים שהוא נוקט לאורך כל התפילות.

הסידור הזה הקנה לאישה היהודייה את מצוות היהדות ואת עיקריהן של התפילות ביום-יום, בכל מחזור השנה ובכל אורחות חייה. הוא לימד אותה את דיני היהדות בכל הקשור למצוות הדת, וקיצר את התפילות כדי שהיא תוכל לקיים את המצוות בלי להזניח את חובותיה האחרות. הרב באן בנשת (בנבנשתי) היה דמות נאורה לתקופתו, והוא רצה בקידום מעמד האישה, בהשכלתה ובשילובה הפעיל בחיים היהודיים.

חשיבותו של הסידור הזה לאישה היהודייה ניכרת, והוא תרם הרבה למעמדה; אך הסידור הזה היה יחיד ומיוחד בזמנו ולא היה לו המשך. נראה שדעות הגברים הכריעו את הכף: ככל הנראה הם לא ראו בעין יפה את השכלתה המוגברת של האישה ביהדות עד כדי כך שאינה זקוקה להם עוד לצורך הבנת המצוות ולצורך קיומן. ייתכן גם שתרגום ללאדינו של כל התפילות היה למורת רוחם של הרבנים הספרדים, שכן תפילה עברית היא כמובן המועדפת. כך או כך, לא היו הדפסות חוזרות לסידור המעניין הזה, ולא נדפסו גם סידורים ספרדיים אחרים בלאדינו לאישה בקרב יוצאי ספרד.

 


[1] הספר הגיע ככל הנראה מן הספרייה באמסטרדם (Boblioteca Rosenthaliana), כמוטבע בחותמת שבסוף הספר.

 

 

 

 

[3] הפועל 'אבוגאר' (abogar) אינו מצוי בשום מילון ממילוני הספרדית-היהודית. לפי דב הכהן, ייתכן שהפועל נגזר מן המילה 'תנועה', בספרדית vocal, בפורטוגלית vogal, ולדעתי הכוונה לתנועות המניעות את העיצורים ומסייעות בקריאת הלאדינו. פירוש אחר לפועל ולעניין האל"ף-בי"ת והנקודות ניתן במאמרה של קינטנה בספר הזה, בסעיף 'המילון', תת-סעיף 13, עמ' … להלן, ולפיו האל"ף-בי"ת הוא אינדקס של נושאי הסידור.

 

 

 

 

[4] ראה הכהן 2001. אצל הכהן 2011, עמ' 136, 179–180, יש פירוט של גלגולי הספר.

 

 

 

 

[5] ראה להלן סדר נשים, ההקדמה לסידור בעברית ובתעתיק, עמודים 2, 4 בסידור, עמ' …, … בספר.

 

 

 

 

[6] בהנחיות המיוחדות לקראת התפילה הוא חוזר על הטענות האלה, אבל שם הוא מציין שהנשים הן הסבורות שהתפילה וקיום המצוות יגזלו מהן יותר מדי זמן ולכן הן לא תוכלנה לשרת את בעליהן ואת בניהן (ראה עמוד 8 בסידור להלן).

 

 

 

 

[7] הוא מסתמך על התלמוד והפוסקים שאחריו בדבר מצוות שהזמן גרמן או שהזמן לא גרמן לגבי חיובי נשים במצוות. והפוסקים מונים מצוות 'עשה' שנשים חייבות בהן, כגון שמירת שבת, תפילה, קידוש היום בשבת, ברכת המזון, נר חנוכה, מקרא המגילה, מזוזה, הבדלה, שתיית ארבע הכוסות בפסח, אכילת מצה וקיום פסח שני. ראה למשל מה שכתב הרא"ש, ר' אשר בן יחיאל: 'תפלה ומזוזה וברכת המזון דהויא ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. אע"ג דבתפלה כתיב ערב ובוקר וצהרים. כיון דרחמי נינהו חייבינהו' (ברכות ג, יג). וראה גם שולחן ערוך, אורח חיים, סימנים ע, קפו, קצט, רסג, רעא, רצא, רצו, רצט ועוד. לגבי התפילה, הנשים מחויבות לפחות בתפילת שחרית כולל ברכות השחר, והן מותרות גם בשתי תפילות היום האחרות. ראה למשל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו, סימן יז, ד"ה (ו): 'מסקנא'.

 

 

 

 

[8] ובלשונו: קאדה אונו פודרה שיאיר רְבִי די שו היג'ה (כל אחד יכול להיות רבי [=מורה, מלמד] לבתו; עמוד 7 בסידור).

 

 

 

 

[9] ראה פרי 1955.

 

 

 

 

[10] ראה רשימות מפורטות אצל Steinschneider 1852–1860; וכן Steinschneider 1888; Cowley 1971. למשל סידור איטלקי מן המאה החמש עשרה שמספרו Ms. JTS Mic. 4076, וסידור פאנו משנת 1505 שמספרו בבודליאנה באוקספורד Opp. Add. 120. 33. על כך ראה ריז'יק 2007. וכן הסידור בספרייה הבריטית: London OR 10517; OR 74 = BM 624; OR 2443. הסידור הקדום ביותר ביידיש נמצא בעיר איכנהאוזן (Ichenhausen) ב‑1544. ראה Frakes 2004, p. 246; Baumgarten 2005, pp. 40–41, 59, 63, 288, 303. וראה הביקורת על סידורי הנשים שחוברו ביידיש ובלשונות יהודים אחרות בתוך Toaff (in print).

 

 

 

 

[11] ספרים אחדים ראו אור ובהם דיונים בתפילות מיוחדות של נשים, למשל Guren Klirs 1992, הכולל אוסף ביידיש של תפילות ותחינות של נשים בלוויית הדינים שהן חייבות בהם, בתוספת תרגומם לאנגלית; Cardin 1999, ובו אוסף תפילות להזדמנויות שונות. בספרהּ האחר, Cardin 1992, מובא נוסח התפילות שכתב בשנת 1786 באיטליה הד"ר ג'וזפה כהן לאשתו, והוא שמור בספריית הסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק (Jewish Theological Seminary). הספר כולל מבחר תפילות לאישה ומנהגים שעליה לקיים, הכול באותיות עבריות מנוקדות. רבים מן הטקסטים שם מיוחדים ואינם מקבילים לתפילות הרגילות שבסידורי התפילה. Weissler 1998 כולל תחינות נשים ביידיש שנכתבו במרוצת הדורות בתרגומן לאנגלית. גם Umansky & Ashton 1992 כולל בתוכו אוספים של שירים, תחינות, יומנים ותפילות של נשים יחידות מ‑1560 עד 1990. תודתי לפרופ' משה רוסמן שהפנה אותי למקורות הנ"ל. המאמר של אילן 2007 מתאר ספר שנכתב בעבור נשים, אבל התפילות בו מעטות, ועיקרו ענייני הלכה ומנהג. בעת האחרונה נדפס גם בישראל אוסף של תפילות שחיברו נשים ביזמתן – לביא 2005 – וראה התייחסותו של מאק לאוסף הזה בספרו מאק 2006, עמ' 208–209. בכולם אין המדובר בסידורים סְדורים.

 

 

 

 

[12] ראה Lazar 1995a.

 

 

 

 

[13] ראה Minervini 1998.

 

 

 

 

[14] ראה שורצולד 2010ב; Schwarzwald 2010c; Schwarzwald 2011.

 

 

 

 

[15] המספרים בסוגריים מכאן ואילך מציינים את מספרי העמודים בסידור עצמו. ראה צילומים לגבי פורים ואזהרות לשון הרע בעמודים ….

 

 

 

 

[16] ראה Lazar 1995b.

 

 

 

 

[17] יש ניקוד כאן רק בהעתקת העברית של הברכות והתפילות.

 

 

 

 

[18] כך נמצא גם בסידור פרארה 1552 (Lazar 1995b, p. 122) ובסידור הנשים בלאדינו שפרסם לזר (Lazar 1995a, p. 113 [161א בכתב היד]).

 

 

 

 

[19] ראה אלבוגן 1972, עמ' 88–89.

 

 

 

 

[20] בתוך מהדורתו לסידור פרארה (Lazar 1995b, p. 61) כתוב: A los reñegados no sea esperança, y todos los herejes y todos los malsines como punto seran perdidos. Y todos tus enemigos y todos tus aborrecientes ayna seran tajados. בתוך מהדורתו לסידור הנשים (Lazar 1995a, p. 45 [62ב–63א בכתב היד]) כתוב: אלוש דיריניגאדורי[ש] נון אלייא אישפראנשה, אי טודוש לוש איריג'יש אי טודוש לוש מלשינים קומו פונטו שי דיפירדיראן, אי טודוש טוש אינימיגוש אי טודוש טוש אבורישיינטיש אליינא שיראן טאג'אדוש.

 

 

 

 

 [21]אלבוגן 1972, עמ' 27–29; מאק 2002, עמ' 46–47; היינמן 1964, עמ' 24, 142–145; גולדשמידט 1979, עמ' 308.

 

 

 

 

[22] Lazar 1995b, p. 517.

 

 

 

 

[23] עוד על תוכן ההנחיות וסגנונן ראה Schwarzwald (in print); וכן בסוף מאמרה של קינטנה בספר הזה, סעיף 'מסקנות', עמ' … להלן.

 

 

 

 

[24] על סגנון הלאדינו ראה Sephiha 1973; Sephiha 1979; Révah 1970; שורצולד 1989, עמ' 7–15.

 

 

 

 

[25] בתרגום התנ"ך מקושטא וסלוניקי, התרגום של פסוק זה הוא כמו בסידור כאן (ראה Lazar 2000, pp. 1736–1737), אבל תרגום התנ"ך מפרארה נוקט por ella (ראה Lazar 1992, p. 518). בהגדות הספרדים הנוסח הוא פור איל או קון איל במהדורות המזרח וונציה, ופור אילייה במהדורות פיסא וליוורנו. ראה שורצולד 2008, עמ' 69.

 

 

 

 

[26] וכן בשולחן ערוך, אורח חיים, הלכות תפילה, סימן צד, סעיף א: 'בקומו להתפלל, אם היה עומד בח"ל, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים; היה עומד בא"י, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קה"ק; היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוין ג"כ לבית קדשי הקדשים; היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו לכפורת'.

 

 

 

 

[27] כנזכר בסעיף 'נוסח התפילה', עמ' … לעיל, במוסף של שבת מופיעה 'קדושת היום' של תפילת היחיד, אבל לא 'קדושת כתר', בניגוד לסידור הנשים שפרסם לזר (Lazar 1995a), שבו מופיע הקדיש פעמים אחדות, וכן 'קדושת כתר'.

 

 

 

 

[28] לכאורה אין עורך הסידור משנה ללשון נקבה את כל נוסח התפילה השגור בפיו בהיותו גבר, כפי שמעידה הדוגמה הזאת: רואיגו יי קי יו טו שיירבו יו טו סיירבו היג'ו די טו שיירבה (143; אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ). ברם, אין זו לשון תפילה עצמאית אלא לשון התפילה של משורר התהלים (קטז, טז). כך גם באזכורי 'דוד עבדך' התרגום הוא דוד טו סיירבו (159, 265) בלשון זכר.

 

 

 

 

[29] כמצוי בסידור הנשים שפרסם לזר (Lazar 1995a): קי מי פ'יזו קומו שו וילונטאד (שעשני כרצונו).

 

 

 

 

[30] ההנחיה 'נשים אינן אומרות' מופיעה בתוך ברכת המזון בלאדינו בהגדות מאיטליה ומבלגרד, וודאי גם במקומות אחרים. ראה שורצולד 2008.

 

 

 

 

[31] ייתכן שבכך יש רמז לנוהגן של נשים בקהילות ישראל, ואולי גם בקהילתו של עורך הסידור, להוסיף תחינות בעת הדלקת הנרות.

 

 

 

 

[32] טבילת הכרפס בחומץ ולא במלח נזכרת גם בכל הגדות הספרדים. בכמה מן ההגדות באיטליה נאמר במפורש שאם אין חומץ אפשר לצאת ידי חובה גם במי מלח (שורצולד 2008).

 

 

 

 

[33] האישה מופנית לנוסח ברכת המזון וגם לברכה על היין שבסוף הסידור – שם מובאות כל ברכות הנהנין.

 

 

 

 

[34] ראה Schwarzwald 2006.

 

 

 

 

[35] הקטעים החסרים הם אלה: מעשה ברבי אליעזר; אמר רבי אלעזר בן עזריה; ברוך שנתן תורה; כנגד ארבעה בנים; יכול מראש חודש; מתחילה עובדי עבודה זרה; ואקח את אביכם. פירוט של מבנה 'מגיד' שבהגדה ימצא הקורא אצל שורצולד 2010א.

 

 

 

 

[36] הקטעים החסרים הם: וירד מצרימה; במתי מעט; ויהי שם; ורב; ואעבור עלייך; וירעו; ויענונו; וייתנו עלינו; ונצעק; וישמע ה'; ואת עמלנו.

 

 

 

 

[37] בין עשר המכות ל'כמה מעלות טובות' חסרים הקטעים האלה: רבי יהודה; רבי יוסי הגלילי; כמה לקו; רבי אליעזר; רבי עקיבא; אמור מעתה.

 

 

 

 

[38] ראה גולדשמידט 1960, עמ' 73–84.

 

 

 

 

[39] ראה תבורי 2007 והביבליוגרפיה הענפה שם; Tabory 2008, pp. 1–3; Rovner 2000; Rovner 2002.

 

 

 

 

[40] ראה גולדשמידט 1960; כשר 1967; שנאן 1991.

 

 

סדר נשים – סידור תפילות בלאדינו, סלוניקי המאה השש עשרה, בעריכת אורה (רודריג) שורצולד, הוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ויד בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, מהדורה מוערת ומתורגמת עם מאמר 'הלשון ב"סדר נשים" מאת אלדינה קינטה, שנת 2012, 291 עמודים+40 עמודים בספרדית

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , , ,

Category: דתות ויודאיקה

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *