ביקור בית עם הסופרת מיה סביר: לפעמים רגע אחד מספיק / מערכות יחסים מורכבות בחברת מתבגרים

| 15/03/2013 | 0 Comments

לפעמים רגע אחד מספיק מאת מיה סביר

לפעמים רגע אחד מספיק מאת מיה סביר

מיה סביר כותבת לילדים, לנוער ולמבוגרים. 'לפעמים רגע אחד מספיק' הוא ספרה הרביעי, ובו היא כותבת סיפור דרמטי ורוקמת ברגישות עולמות פנימיים ומערכות יחסים מורכבות בחברת מתבגרים שבה כל אחד מחפש את מקומו ובודק את יכולתו להשתנות. הספר נוגע בשאלות קיומיות של דרגות חופש ובחירה, שאלות שמתחילות להתעורר על קו התפר שבין הילדות לבגרות, וממשיכות ללוות את האדם כל חייו. בימים אלה היא עובדת על המשך לספר, כך שחמשת גיבורי הספר ממשיכים לגדול ולהתבגר ולשמחתה – להיות חלק מהחיים שלה. הספר מיועד לנוער ומביא את נקודת מבטם, אך יכול לעניין גם את ההורים, המנסים להבין את עולמם המורכב והמסקרן של ילדיהם ולא תמיד מצליחים. במהלך השנה עתידים לצאת רומן למבוגרים וספר ילדים שכתבה.   

מיה בוגרת החוגים לפילוסופיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. היא כותבת, עורכת ומאמינה שאין אסקפיזם טוב מספרות.    

 

שם: מיה סביר

גיל: תיכף 40

סטטוס: נשואה + 4

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר לפעמים רגע אחד מספיק (רומן לנוער), הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2013

מיה סביר (צילום תמר קרוון)

מיה סביר (צילום תמר קרוון)

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מהחיים. רגעים בחיים, יותר נכון. מדי פעם יש רגעים כאלה, שבהם נדמה לי שאני תופסת משהו, ואני רוצה להבין אותו, או להתקרב להבנה שלו, אז אני כותבת אותו. הרבה פעמים הרגעים האלה מופשטים מאוד, והעבודה המשמעותית מבחינתי היא חיפוש המילים שיכולות לבטא אותם. במובן זה כתיבה לילדים, לנוער ולמבוגרים דומה מאוד".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "השלב הקדם-מילולי, של "בישול" רעיון גולמי ומופשט וחיפוש המילים שיכולות לבטא אותו, לוקח זמן. אלה חודשים (אם לא יותר) של התרגשות ועניין אבל יש בהם גם מידה של חוסר אונים, כי בניגוד לשלב הכתיבה, שבה למשמעת עצמית ולשעות עבודה יש השפעה ישירה על ההתקדמות, כאן יש לדברים קצב משלהם".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "'נופים ממטרופולין המוות' מאת דב קולקה, 'לאורה הצח של המציאות' מאת אסתר פלד, 'לימונוב' מאת עמנואל קארר".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "כל פעם מחדש אני המומה ומתרגשת כשאני קוראת את עגנון, את נבוקוב, את וולף, את סטיירון, את טולסטוי, את צווייג. אני קוראת וחושבת: לעולם לא אכתוב יותר! איך אפשר, אחרי שדבר כזה נכתב?! קצת אחר כך, אני שוב מתיישבת לכתוב".  

אילו ספרים קראת בילדותך? "בין הספרים נמצאים 'נשים קטנות', 'ג'יין אייר', 'ממלכת טרבית'יה', כל הסדרה של 'בית קטן בערבה' (עד היום אני לא לגמרי משוכנעת שאין קרבת דם בין לורה וביני). גם קומיקס (סנופי וגרפילד) ואנציקלופדיות שאותן קראתי באופן שיטתי, כרך כרך".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "כל כתבי שייקספיר (בחירה שהיא רק קצת רמאות, כי כולם בספר אחד), תנ"ך (כנ"ל) ואת המילון הכי עבה שיש".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הרביעי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: חמשת גיבורי הספר הם עמרי, רות, אלכס, גיל ויואב, תלמידי כיתה ט בחטיבת ביניים בתל אביב. האירוע הדרמטי שבמרכז העלילה הוא סיפור בריחתו של יואב מביתו והשפעת המעשה על האחרים. ימי היעדרותו חושפים גילויים שונים ובעיקר מזרזים תהליכים נפשיים: כל אחד מהחמישה שואל את עצמו האם ואיך הוא קשור להיעלמותו של יואב, ובניסיון לענות לעצמו – תוהה באשר למקומו וליחסיו עם סביבתו. הספר מציע הצצה אל העולמות הפנימיים של כל אחד מהחמישה בשעה שהוא עושה צעד נוסף של התבגרות.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני עובדת על המשך ל'לפעמים רגע אחד מספיק' כך שלשמחתי חמשת גיבורי הספר ממשיכים להיות חלק מהחיים שלי. חוץ מזה, בשנה הקרובה ייצאו רומן למבוגרים שבמרכזו קשישה חריפה וקשה, נער נבוך ותלוש, והיחסים האמביוולנטים שלהם עם העולם וספר ילדים שמלווה ילד קטן, כלב עוד יותר קטן, והורים שמבולבלים לא פחות מהם נוכח המעבר לבית הספר".   

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "דרגות החופש שיש בספרות ממכרות. אין חופש גדול מזה שיש בכתיבה, ובשביל לשמר אותו צריך להתעלם משיקולים של 'מה יחשבו' ומתקינות פוליטית".

משפט מסכם: "אינטימיות היא קצת כמו הפרדוקס של זנון: אפשר להתקרב אליה, אבל לא להגיע. נדמה לי שבספרים אפשר להגיע הכי קרוב".

 

מיה סביר – ספרים

הדיקטטורה של העדינות (רומן), הוצ' עם עובד, 2005

אמא שלי חושבת שאני אוכל (ילדים), הוצ' עם עובד, 2007

אילן והדבר שנעלם (ילדים קצת יותר גדולים), הוצ' עם עובד, 2009

לפעמים רגע אחד מספיק (רומן נעורים), הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2013

 

לפעמים רגע אחד מספיק / מיה סביר

 

עמרי מעולם לא הרגיש כל כך אשם

רות מעולם לא הרגישה כל כך שקופה

אלכס מעולם לא הרגיש כך כך כועס

גיל מעולם לא הרגישה כל כך מזוייפת

יואב מעולם לא הרגיש כך כך תלוש

במהלך החזרות לטקס סיום חבטית הבינים יואב נעלם, ארבעה חברים מהכיתה שלו, בוחנים כל אחד מהם את תפקידו בחייו של יואב ואת הסיבות, בקשר ביניהם, לבריחתו. הם לא יודעים שיואב ברח בגלל שרצה להוכיח משהו להוריו. הגיבורים של לפעמים רגע אחד מספיק נמצאים על הסף: על סף המעבר לתיכון, על סף התבגרות, רגע לפני שהכול מתקבע, רגע לפני שהם הופכים להיות שבויים של התדמית שאימצו, בזמן הקצר בחיים שכולו רגעי, הפכפך ומשתנה, שכולו "פעם ראשונה ש…"

פרקים ראשונים

1.

השעון המעורר מצלצל בתוך כף ידו הקפוצה של יואב אחרי שכל הלילה לפת אותו מתחת לשמיכה. הוא ממהר להשתיקו, כדי שאיש לא ישמע, וממהר להתיישב כדי שלא יתפתה לעוד רגע של נמנום. החלום שהתחולל כמו מחזה בראשו מתפוגג לפני שיואב
מספיק לזכור משהו ממנו, אבל אין לטעות בקרעי התמונות שנותרו לו — הוא שוב חלם באנגלית. מוּבס, הוא מרוקן את ריאותיו מאוויר. כבר כמעט שנה שהוא מצפה בקוצר רוח שחלומותיו יחזרו לדבר עברית. זה יהיה הסימן הכי טוב, הכי אמין, ששוב מצא את מקומו — הוא מתעקש — אבל זה לא קורה, וכל היקיצות שלו מלֻוות אכזבה. "What a way to start the day," הוא ממלמל ומיד מְהַסה את עצמו.

וקם.

ושולף מהארון כמה זוגות מכנסיים וכמה חולצות, מגלגל ומניח אותם לאורך המיטה ואז מושך את השמיכה עד מעל הכרית. מקרוב זה לא יהיה משכנע, זה ברור, אבל ממבט חטוף מפֶּתח החדר זה יכול לעבור בתור המצב הרגיל שבו הוא ישן במיטתו והשמיכה מכסה את כולו. וכל רגע שהוא יכול להרוויח עד שיגלו שהוא נעלם יכול להיות קריטי, יואב מְחַשב.

הוא לובש ג'ינס וחולצה קצרה, גורב גרביים ונועל נעלי התעמלות. אל תיק בית הספר הוא תוחב סווטשרט, את האייפוד ואוזניות, את הארנק שבו שמוּרים כל דמי הכיס שלו ואת הטלפון הנייד. גליל נייר טואלט כבר הניח שם אתמול. גם פנס. הוא מתקרב אל הדלת אבל אז נעצר, חוזר אל ערימת חוברות הקומיקס שמונחת על הרצפה ליד מיטתו, בוחר אחת, מגלגל אותה כמו עיתון ודוחף גם אותה לתיק. הוא מסובב באטיות את ידית הדלת, יוצא, ורק כשהדלת שוב סגורה מאחוריו מרפה את אחיזתו מהידית, נזהר שלא תשמיע חריקה.

בקצה המסדרון החשוך חדר השינה של הוריו, שֶדַלתו כרגיל פתוחה, וסמוך לחדר שלו חדרו של נמרוד — שֶדַלתו, גם כרגיל, סגורה. יואב מציץ בשעון, יודע שעליו למהר כי בעוד לא הרבה זמן יתעורר נמרוד כדי לחזור לצבא אחרי סוף שבוע בבית. וגם אבא שלו, כדי להקפיץ אותו לתחנה. ואמא שלו, כדי להיפרד.

הוא חייב לעוף משם ומהר.

ובכל זאת, יואב מוצא את עצמו משתהה עוד רגע ליד דלתו הסגורה של אחיו, שֶרק ממנו היה רוצה להיפרד, אבל הסיכון גדול מדי: נמרוד עוד ינסה להניא אותו מלממש את תוכניתו. הוא פונה משם וחש כמי שמֵפר את הברית הלא מפורשת שהתקיימה מאז ומתמיד בין שני האחים השונים כל כך זה מזה: נמרוד הגבוה והאתלטי, בשערו השחור והחלק ועורו השזוף, שנדמה שהכול בא לו בקלות — לימודים, בנות, אפילו הדיבור שלו עם ההורים זורם; ויואב הנמוך והצנום, ששערו אַפְרוֹ בהיר ועורו חיוור ומנומש ונדמה שאין דבר שהוא עושה בלי לגמגם או להסס. מעולם לא קרה שלא שיתף את אחיו במשהו, בטח שלא במשהו גדול — יואב מתייסר, יודע שבמעשהו הוא פוגע בנמרוד, ויודע גם שאין לו ברירה.

Move it, הוא מאיץ בעצמו וכעבור רגע עומד מול המקרר הפתוח שאורו נשפך אל המטבח החשוך, שותה מיץ תפוזים ישר מהבקבוק ואז משליך אל התיק שלו, המונח פתוח על הרצפה בין רגליו, בקבוק מים קרים וכל דבר שהוא גם אכיל וגם ארוז מספיק טוב ואין סכנה שיישפך או יימרח בתיק. מהמקפיא הוא שולף שקית עם לחמניות ומהשיש לוקח כיכר לחם כמעט שלמה וזורק גם אותן פנימה.

הוא מת להשתין, אבל יש יותר מדי רעשים שמתלווים לפעולה, אז הוא מוותר. זהיר ושקט הוא מרים את התיק הגדוש, ורק בחדר המדרגות החשוך, כשדלת הבית סגורה, הוא רוכס אותו.

בלי להדליק את האור, הוא יורד במדרגות ויוצא מהבניין אל הרחוב הדומם. בקצהו, רגע לפני שהוא פונה, יואב מסתובב לאחור ומביט בבית שלו, בשיח הגזום המשמש שער, בחומת האבן הנמוכה המקיפה את הגינה ובחלון הגדול של סלון דירתם, שווילונותיו מוסטים.

והולך.

2.

"אחחח," אלכס פולט ומיד מחניק את קולו ומתכופף.

רגע הוא ממתין בלי תזוזה, אפילו בלי נשימה, ואז מביט מטה אל רגלו. בזהירות, שלא ירשרשו ענפי השיח שבתוכו הוא דורך, הוא מעביר אצבע על השריטה המדממת שהותיר שם הענף שנשבר. הוא מרטיב את האצבע ברוק ושוב מעביר אותה על השריטה ואז מנגב את מעט הדם על החולצה.

עוד רגע הוא ממתין, רק כדי להיות בטוח, אבל דבר לא מתרחש בחלון שמעל ראשו ואף אחד לא יוצא מבית הספר לחפש אותו. הוא לא התגלה. זהיר, הוא מחלץ את עצמו מבין ענפי השיח, מרים את ראשו מעט מעל סף החלון וחוזר להציץ פנימה, אל חדר המנהלת שהוא מכיר היטב מהשעות הרבות שבהן הוא יושב שם, ננזף, כל פעם על משהו אחר אבל תמיד עם אותה שורה תחתונה שאומרת: אתה לא בסדר.

קרובה ביותר אל החלון הפתוח עומדת ציפי. גבה אליו, היא מעבירה משקל מרגל לרגל ובין שתי אצבעות ממוללת בעצבנות קווצת שיער צבועה כתום. הנייד ליד האוזן והיא מהנהנת כאילו מי שנמצא מעברו השני של הקו יכול לראות אותה. אלכס לא רואה את פניה, אבל הוא מנחש שהן קשות וחיוורות ממתח.

"טוב," היא אומרת כעבור כמה רגעים בטון של סיכום, "אני מעדכנת את מי שצריך לעדכן. אין ספק שהגיע הזמן."

היא לא אומרת שלום, רק לוחצת על מקש הכיבוי ומניחה את הטלפון על השולחן בין ערימות דפים, חוברות וספרים ואז פונה לדנה ולגלית, שנשענות בגבן אל הקיר מתחת ללוח המחיק של מערכת השעות וכל העת מביטות בה בציפייה.

"שום סימן," ציפי אומרת כמי שממשיכה שיחה ביניהן שנקטעה, "הוא פשוט נעלם. ממה שאבא שלו אומר אפשר להיות בטוחים יחסית שהוא בחר להעלים את עצמו ולא שמישהו חטף אותו, לפחות לא עד הרגע שהוא יצא מהבית. הוא לקח איתו לא מעט אוכל שהיה במקרר וגם את כל הכסף שהיה לו."

"ו…?" גלית מנתקת את גבה מהקיר וניגשת לאחד משני הכיסאות שניצבים מול השולחן של ציפי. היא רוכנת מעליו, מגששת בתיק שמונח שם ושולפת חפיסת סיגריות. "אני מוכרחה. אפשר?" היא מרימה את מבטה ואת הקופסה לעבר ציפי.

ציפי נאנחת. "כן, מה זה משנה עכשיו, חדר עישון או לא חדר עישון," היא מנידה את ראשה מצד לצד ומשחררת עוד אנחה קולנית, "ותביאי גם לי אחת."

דנה וגלית מסתכלות עליה בהבעה שאומרת: את לא רצינית! 

"חירום," ציפי חותמת את הדיון ולוקחת את החפיסה שגלית מגישה לה, מוציאה סיגריה אבל לא לוקחת את המצית שגלית מושיטה, ועכשיו האצבעות שקודם לכן מוללו קווצת שיער מגלגלות ביניהן סיגריה. מדי פעם היא מקרבת אותה אל האף, מריחה, ושוב מרחיקה.

"ו…?" גלית שוב שואלת, קולה חורק, "זה כל מה שאבא שלו סיפר? קרה משהו בבית בזמן האחרון?"

ציפי מנידה את ראשה. "זה כל מה שהוא אמר, אבל זה לא אומר כלום. את יודעת איך הם במשפחה הזאת. נורא נחמדים
ומנומסים אבל אף פעם לא אומרים שום דבר מעבר למה שממש הכרחי, וגם אז יש לך הרגשה שלא נוח להם עם זה." היא נאנחת. "טוב, עם המשטרה ההורים כבר דיברו," היא ממשיכה, "אני מדווחת למפקחת. דנה, את מדברת עם הפסיכולוגית, וגלית, צריך לדבר עם הילדים."

בינתיים בחוץ, אלכס מוצא אבן יציבה. הוא מניח עליה רגל אחת ועוד קצה של רגל שנייה ומצליח לייצב את עצמו. על מי הן מדברות? הוא מנסה לדלות מזיכרונו את תמונת הכיתה לפני שיצא לשוטט בחצר, חולף על פני שתי כיתות ט' ועל כל מי שהיה שם, כלומר מי שלא היה שם.

"ולהגיד להם מה?" הקול של גלית נסדק והיא מכחכחת בגרון. "שיואב נעלם?"

יואב! אלכס חושב, ברור. איך פיספסתי את זה? 

אבל לפני שציפי מספיקה לענות, דנה עונה במקומה. "אבל זה מה שקרה, לא?" היא נשמעת קצרת רוח.

"ככה זה נראֶה, אבל," גלית מתעלמת מהעקיצה המרומזת של דנה. שלוש הנשים משתתקות וכעבור רגע היא מוסיפה, "אני לא מאמינה שאנחנו מוציאות את המילים האלה מהפה שלנו. יואב נעלם. מה זה? זה לא מסוג הדברים שאמורים לקרות. זה לא מסוג הביטויים שאמורים להיות לנו בלקסיקון."

ציפי מתיישבת על השולחן שלה, גבה נדמה לאלכס נוקשה כמו קרש. היא מרימה יד ומניחה אותה על העורף ומותחת לאחור את ראשה, מנסה לחלץ דרך עורפה את כל המתח שנצבר בגופה. "אתן מבינות שאין ממש ברירה אלא לשתף את הילדים," היא אומרת, מחזיקה עדיין בסיגריה הכבויה, "עוד רגע זה יהיה בחדשות. עדיף שישמעו את זה מאיתנו."

גלית דווקא מדליקה את הסיגריה שלה.

"אני אעשן החוצה," היא אומרת, ואלכס מבין שהיא בדרך לחלון ומתכופף בפתאומיות כמו כדי לחמוק מכדור שנזרק לעברו בחוזקה. הוא נצמד אל הקיר מתחת לחלון ומתרחק הצידה, צמוד לקיר, ברכינה. כשהחלון מאחוריו הוא מזדקף אך ממשיך להיצמד לקיר, מתקדם בשקט עד שגם הקיר נגמר.

הוא סוקר את החצר השוממה כפי שהיא שוממה בזמן שיעורים. בזכות השעות הרבות שבילה בה כשלא היה בכיתה הוא מכיר כל פינה, היכרות של בעל בית. הוא חולף במבטו על מגרש הספורט והטקסים, על אולם הספורט שבקצה שלו, על גינת הירק הקטנה שהמורה למדעים מטפח עם כיתות ז' וח' ועל שיא גאוותו
והיהלום שבכתר — פחי המִחזור והקומפוסט שהקים לידה.
וכשמבטו של אלכס מגיע לגדר החיה שמאחוריה נמצאת
הקפיטריה — משהו חריג נלכד בו: מבעד לענפים ולעלים ולפרחי ההיביסקוס האדומים מבצבצים צבעים נוספים. משהו, כלומר מישהו, זז שם.

הפסקה זאת הפסקה, אלכס מתמלא רוגז, אבל בזמן שיעורים החצר היא השטח שלו. תחושת אכזבה מוזרה עולה בו, כאילו לא עמד על המשמר ומישהו הצליח לחדור למרחב שלו.

הוא נועץ מבט בשיחים ומצליח להבחין שיש שם לא אחד כי אם שניים. הוא מריץ בראשו את שיעור אמנות, זה שממנו הוא מבריז עכשיו, ונזכר שממש בתחילת השעה עמרי יצא לשירותים ולא
חזר, ושקצת אחריו גיל אמרה להגר שכואבת לה הבטן ויצאה גם היא.

הוא מצמצם את מבטו, מתמקד ברווחים שבין העלים למרות שדרכם הוא יכול להבחין במעט מאוד, אבל מי שנמצא בצד השני דווקא יכול לראות אותו מצוין, ואלכס רוצה שיהיה ברור לפולשים שהבחין בהם. הוא לא צריך להתאמץ כדי להפגין את חוסר שביעות הרצון שלו, הוא פשוט עומד שם, זרועותיו שלובות על חזהו, משקל גופו על רגל אחת והשנייה פשוטה הצידה.

שתי הדמויות שמאחורי השיחים ממשיכות להתנועע בטבעיות, אך חולפים עוד כמה רגעים והן קופאות.

אלכס יודע שקלטו אותו. הוא מרים את ידו ומסמן "בואו".

"על מה אתה מסתכל?" גיל שואלת, גבותיה הכהות מכווצות מעל עיניה הירוקות והיא אינה מצליחה להסוות את חוסר שביעות הרצון שלה מכך שמשהו הסיט את תשומת לִבו של עמרי ממנה. 

"אלכס."

רגליה חבוקות בזרועותיה, גיל מציצה בין העלים, רואה את אלכס עומד שם, נועץ את מבטו בכיוונם ומדי פעם מרים יד בתנועה שאין לטעות בה.

"הוא מסמן לנו לבוא," היא חוזרת להביט בעמרי היושב מולה ישיבה מזרחית, "איך הוא ידע שאנחנו פה?"

עמרי מושך בכתפיו. "לא יודע."

עמרי מציץ בין העלים וגיל מזהה שהוא נעשה דרוך, כפי שקורה לו תמיד בסביבתו של אלכס. הוא נהיה מרוכז, אדיש לכל דבר אחר ומחושב, כאילו הוא מתכונן לקרב.

"וממתי הוא מסמן לנו לבוא או לא לבוא?" היא שואלת.

"בדיוק," עמרי עונה ומתרומם. "משהו קרה," הוא מוסיף כשהוא כבר מביט מעֵבר לגדר החיה אל אלכס.

והולך לכיוונו. 

גיל ממשיכה לשבת עוד רגע על הארץ, פניה מתלהטות. היא לא מצליחה להחליט מה מרגיז אותה יותר — שיחתם שנקטעה או עמרי שלא יכול להתאפק מלנגוס בפיתיון שאלכס משליך לו. היא מורידה גומייה ממפרק כף היד ואוספת את שערה החלק והארוך בקוקו רפוי, ואז מחלצת ממנו כמה קווצות שיער מלפנים. אני נשארת, היא מצהירה בפני עצמה ומחבקת את רגליה בזרועותיה, אבל כעבור רגע גם היא מסתקרנת, ויורדת בעקבות עמרי.

עמרי מעמיד את עצמו מול אלכס. "מה?" הוא קצת שואל וקצת אומר.

גיל מתקרבת ונעמדת לידם, שני הבנים הכי גבוהים בכיתה. היא מזהה שעמרי מתאמץ לא להיראות מעוניין מדי, כדי שאלכס לא ימשוך אותו עם התשובה כפי שהוא עושה כשהוא מרגיש שיש לו יתרון על מישהו.

אבל אלכס כמו אלכס, הוא לא מפספס.

הוא מוציא מכיס הג'ינס הרפוי, שתחתוניו האדומים מבצבצים ממנו, את הקופסה השחורה הקטנה שהוא לוקח איתו תמיד. הוא מרים את המכסה ואז מזיז אותה מצד לצד באיטיות ובעדינות, כמו כדי לפזר את תכולתה. הוא מכווץ את עיניו ומסתכל פנימה ארוכות, כאילו הבחירה קשה לו מאוד, וממשיך להתעלם מעמרי ומגיל. רגע נוסף חולף, ובין שתי אצבעות הוא לוקח עגיל, סוגר את הקופסה ומחזיר אותה לכיס.

עמרי רושם לעצמו שבמאבק שמתנהל ביניהם מכיתה א' אלכס רשם לעצמו נקודה עכשיו, כי הנה הוא הצליח לגרום לו לעמוד כאן מולו ולחכות.

אלכס מקרב את העגיל אל שפתיו ותופס אותו ביניהן כך שהגולגולת המוכספת שמעטרת אותו פונה אל עמרי וגיל. מִתְנוּך האוזן הוא משחרר את העגיל שהיה בו, מבריג את הסוגר ומחזיר לקופסה שבכיס. עכשיו הוא מושך את הסוגר מעגיל הגולגולת, מלקק אותו ומחדיר לחור.

"יואב," הוא מתפנה לענות ומבריג את הסוגר על העגיל.

"מה איתו?" גיל שואלת. אין לה סבלנות לחכות שעמרי יחזיר לאלכס בהתמהמהות משל עצמו. זה המאבק של עמרי, היא מזכירה לעצמה, לא שלי, איזו סיבה יש לי לא לשאול?

"נעלם."

אלכס ועמרי מסתכלים אחד בעיני השני, רואים את כל העימותים שהיו ביניהם ואת כל העימותים שעוד יהיו.

"מה נעלם?" עמרי שואל בטון של "כאילו שאני מאמין לך". בנשיפה מזווית הפה הוא מסלק תלתל שהפריע לו בעין.

"מה שאתה שומע."

"איך אתה יודע?" גיל שואלת.

אלכס מנתק בקושי את המבט שלו מזה של עמרי ופונה אליה. "שמעתי את ציפי אומרת. לגלית ולדנה. עכשיו שלושתן בחדר שלה, חושבות איך לספר לנו. היא אפילו הרשתה לגלית לעשן אצלה."

"מה עוד שמעת?" גיל חוקרת.

"זהו."

שלושתם שותקים.

"בטוח?" גיל מתעקשת כעבור רגע, יודעת שאלכס תמיד שומר קצת מידע לעצמו, לשימוש עתידי, גם אם עדיין אינו יודע מהו.

"ברור."

הצלצול מתחיל.

ונגמר.

והשלושה עומדים עדיין במשולש, דוממים.

המולה נשמעת מתוך בית הספר וכעבור רגע מתמלאת החצר ילדים.

 

לפעמים רגע אחד מספיק מאת מיה סביר, הוצ' כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 288 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.