תל אביב ומקומות אחרים, שירים, מאת ליאור שדה / חוויות אישיות, מחשבות, פילוסופיה, פוליטיקה ומציאות

| 07/10/2012 | 0 Comments

תל אביב ומקומות אחרים, שירים, מאת ליאור שדה

ספר השירים 'תל אביב ומקומות אחרים' מאת ליאור שדה, מאגד בתוכו חוויות אישיות לאורך החיים, מחשבות, פילוסופיה, פוליטיקה ומציאות.

 

השירים בחלקם הגדול נכתבו באווירת שחרור וחופש "הרגשתי חופשי מכל מוסכמה ולא כבול לדבר". יש התייחסות לנושאים שונים, "אבל גם בנושאים הכבדים ביותר שעסקתי בהם דאגתי להשאיר נקודת בריחה". אפשר למצוא בספר את אהוד ברק, פועל מסודאן, קצין נאצי (פון שטאפונברג), ופליט מקובה לצד חתול הרחוב השולט באזור מגוריי, מלחמת גוג ומגוג, חשש מזקנה ועד חוויות אישיות שונות.

ליאור שדה, 42, נשוי ואב ל- 2 ילדים, עובד כנציג שירות בעיריית אשדוד ומתגורר בה, אך מרגיש מחובר לכל מקום אחר בעולם. מפליג בדמיונו לארצות שונות ולאורחות חיים אחרים ובהחלט חושב שהאיבר הגדול ביותר של האדם הוא המוח.

את ההשראה לכתיבתו שואב ליאור מחיי היום יום, אירועים אישיים, אירועי עבר היסטוריים ומחשבות פילוסופיות. שירים הוא התחיל לכתוב מסוף שנות העשרים לחייו והשירים בספרו החדש נכתבו לפני כעשור ולאורך השנים האחרונות.

"צועד בתל אביב אפויית שמש, שוחקת נמש, ראש מלא אלכוהול, נושם עד דק , דוק פיח ורחובות מאושרים" (מתוך השיר תל אביב ומקומות אחרים).

 

ליאור שדה (צילום רון מנה)

ליאור שדה (צילום רון מנה)ליאור שדה מספר על התחלת הכתיבה שלו: חורף 1990 גשום, קר וקודר במחנה צבאי שכוח אל בצפון רמת הגולן, "אבל השמירות בלילה עם השותף החדש שלי למשמרת הן חוויה צרופה. כבר כמה ימים אנו דשים בענייני פילוסופיה, והיום יש עוד הפתעה. מסתבר שהאיש קטן המימדים עם זקן הפרא, העונה לשם ננסי (אין לי מושג למה וגם לא התעקשתי לשאול) הוא מומחה בקריאת כף היד. לאחר בחינת כפות ידיי הוא פוסק: 'אתה תכתוב, ייקח זמן עד שתגיע לזה, לפעמים זה יתסכל אותך והרבה פעמים אתה תברח מזה, אבל לא יעזור לך – אתה תכתוב'".

עבר כמעט חצי יובל בין הזיהום המנטאלי שמשתלט על המוחות שלנו (משכנתא, עבודה, בית) לבין החיים עצמם שעוברים תמיד מהר מדי – לקחתי פינה לעצמי, ואז התחלתי לכתוב…

ליאור שדה מוסיף על עצמו ושירתו בסגנונו המיוחד: "מילים כדורבנות – מילים שבועטות במפתח הלב. תמיד ידעתי שיש כוח למילים, תמיד ידעתי איך להשתמש בו. מילים מחוברות, מוכפלות ומחוסרות בדיוק כמו מתמטיקה רק שאין בהן ערך מוחלט או תוצאה שהיא סיום של שלבים מוגדרים. כאן אני בא ויוצק בהן את המרכיבים המיוחדים שלי ובסוף נוצרת מנה שהיא תערובת של מילים ושל ליאור. אפשר להשוות את זה לסוג של מטבח פיוז'ן".

לגבי שם ספרו מספר ליאור שדה, כי "תל אביב היא העיר הקוסמופוליטית האמיתית היחידה של ישראל.  בתל אביב אתה לא מעניין אף אחד, אתה יכול להיות כל דבר שתרצה וקרוב לוודאי שלא תעורר תמיהה כל שהיא. אווירת החופש מודגשת בה ביתר שאת.  אני חושב שבשנים הקרובות חופש במדינת ישראל יהפוך להיות קצת יקר להשגה – משום מה בתל אביב אני נושם אותו יותר טוב (כולל הפיח וזיהום האוויר). הרבה מהשירים שלי עוסקים בצורה גלויה או סמויה בחופש או באי קיומו – והיכן שיש חופש זוהי האווירה של תל אביב.

במקביל, אפשר גם למצוא את אשדוד בשירים, לדוגמא בשיר "ומגדל-אור" בו שימש המגדלור של העיר (ואחד מסמליה) מקור השראה – אפילו שהשיר בלשון נקבה או שורה מהשיר "אלפיים ושתיים עשרה" ("וריח שאריות מזוט בא באפי") אין מה לעשות – מי שגר באשדוד מכיר את הריח".

 

מספר שירים מתוך הספר:

תֵּל אָבִיב וּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים

צוֹעֵד בְּתֵל אָבִיב

אֲפוּיַת שֶׁמֶשׁ,

שׂוֹחֶקֶת נֶמֶשׁ.

רֹאשׁ מָלֵא אַלְכּוֹהוֹל,

נוֹשֵׁם עַד דַּק

דֹּק פִּיחַ, וּרְחוֹבוֹת מְאֻשָּׁרִים.

 

הֲמֻלַּת רְחוֹבוֹת זוֹרֶמֶת

בְּקֶצֶב מְעַנֵּג רַגְלַיִם

וּמַחְלִיק צְעָדִים.

 

מַמָּשׁ מוּלִי שַׁיֶּרֶת גְּמַלִּים.

מְשַׁפְשֵׁף עֵינַייִם, מִתְקַשֶּׁה לְהַאֲמִין.

אֵלּוּ רַק דּוּדֵי שֶׁמֶשׁ

בִּקְצֵה נַחֲלַת בִּנְיָמִין.

 

חַיָּב שֶׁיֵּצֵא לִי מַשֶּׁהוּ

מִמִּלְחֶמֶת הָרְחוֹבוֹת הַמְּחֻזָּרִים,

הָעִיר מְחַיֶּכֶת בְּסִפּוּק אִמָּהִי,

אוֹמֶרֶת: "כֻּלְּךָ שֶׁלִּי".

 

מוֹעֲדוֹנִים

מֶרֶד נְעוּרִים מִשְׁתַּלֵּט עָלַי

בְּגִיל אַרְבָּעִים,

דּוֹפֵק עַל חַלּוֹנוֹת מוֹעֲדוֹנֵי

רוֹק מְעַשְּׁנִים.

 

מְעוֹרֵר נִרְדָּמִים בְּתַחְתּוֹנֵיהֶם

לְנֹכַח שֶׁפַע עֲלוּמִים וְתִפְרָחוֹת.

 

עֲלֵה, קֵרֵחַ, שׁוּב לְךָ לְכִסַּאֲךָ,

לְאִשְׁתְּךָ הַמְּיֻשֶּׁבֶת, הַדּוֹאֶגֶת

הַהֲפוּכָה בְּמִטָּתָהּ.

 

אֲסִירַת צִיּוֹן

הֶבֶל פִּיהָ פִּרְאִי וּמָתוֹק

כְּעַרְפִלֵּי הַשַּׁחַר עַל גְּדוֹת הַוּוֹלְגָה.

רוּחָהּ גְּבוֹהָה מֵעַמּוּדֵי

כַּבְלֵי נַפְשָׁהּ, קוֹרֶנֶת יוֹתֵר

מֵהַזְּרִיחָה הָאוּלְטְרָה–סְגֻלָּה.

 

בְּרֶגַע הִצְטַלְּבוּת הַמַּבָּט

בְּזָוִית הָעַיִן הַמְּלֻכְסָנָה

נִרְאֲתָה בָּבוּאָתָהּ

שֶׁל יַלְדַּת קוֹלְחוֹז קְטַנָּה. 

 

מוּזָה

יָדִית דֶּלֶת זוֹ

שְׁבוּרָה בַּעֲלִיל,

כְּמוֹ בְּרִיחַ לִבָּהּ

שֶׁל הַדָּרָה מֵאֲחוֹרֶיהָ.

 

חָשַׁבְתִּי: בַּחֹרֶף אֲחַדֵּד חוּשַׁי,

אֲנַקֶּה מְחוֹשַׁי מִכֵּהוּת הָרֶגֶשׁ

שֶׁל אֹבֶךְ הַקַּיִץ.

נִחַמְתִּי, כִּי לֹא מְצָאתִיהָ.

 

אוּלַי אָהֲבָה אֶת תּוּגַת הַקַּיִץ

אֶצְלִי בַּמִּרְפֶּסֶת בַּשָּׁעוֹת

שֶׁל לִפְנוֹת בֹּקֶר,

מִתְמַכֶּרֶת לְצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים.

 

SAN REMO

 

מְשַׁחְזֵר אֶת מְסִבּוֹת הַסָּלוֹן שֶׁל פַּעַם,

עוֹלָם שָׁחֹר–לָבָן:

סָאדָאת, קַרְטֶר וּבֶּגִין

חוֹגְגִים עִם אוֹרְחִים בַּשַּׁעַר שֶׁלָּנוּ.

 

עַכְשָׁו אֲנִי וַחֲבֵרַי

סוֹבְבִים בְּמִרְפֶּסֶת מוּאֶרֶת,

מִתְעַלְּמִים מִכָּל אוֹרֵחַ וְשַׁעַר,

וּפֶסְטִיבָל סָאן רֶמוֹ

הוּא פַּס הַקּוֹל שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ.

 

 

גָּלוּת קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל

מֵעוֹלָם לֹא נִכְחַדְנוּ —

פָּשׁוּט זַזְנוּ לַמִּזְרָח,

מְשַׂחֲקִים בַּזְּמַן

קֻבִּיּוֹת וּמִסְחָר.

 

שְׁטִיפַת דְּמֵי אָדָם וַאֲדָמָה

מֵעֵבֶר יָם וְהָרִים

לֹא נוֹגַעַת לָנוּ:

אֲנַחְנוּ זָרִים.

 

מוֹדִים לַקֵּיסָר (יָרוּם הוֹדוֹ) כָּל בֹּקֶר,

נְעוּלִים בְּזִירָה עִם נְמֵרִים,

מְחַכִּים לְהִתְגַּלּוּתָהּ שֶׁל תֵאוֹדוֹרָה

כְּאֶסְתֵּר הַיָּפָה בַּנָּשִׁים.

 

 

 

הַחוֹשְׁלִים

סָבִי חָשַׁל פַּחִים,

בַּרְזִלִּים וִיתֵדוֹת

לְכֵלִים מְכֻשָּׁפִים

שֶׁל צֹרֶךְ וְיוֹמְיוֹם.

 

דּוֹדִי חוֹשֵׁל פְּלָדוֹת

אַלְחֶלֶד מַבְרִיקוֹת,

בְּהוֹנוֹתָיו כְּמַכְבְּשִׁים

בְּלַחַץ בָּבוּאָה מְעַצְּבִים.

 

אָבִי חוֹשֵׁל עֲסָקִים

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה.

פַּעַם חָשַׁל גְּיָסוֹת

בִּצְבָא הָאָרֶץ שֶׁהָיְתָה.

 

אֲנִי חוֹשֵׁל מִלִּים

לְפִגְיוֹנוֹת, נוֹצוֹת וְסַכִּינִים,

חוֹשֵׁל אֶת הַיָּמִים

לְזֵר גָּדוֹל שֶׁל פְּרָחִים.

 

 

יִשְׂרָאֵלָה

אֲחוֹתִי דְּפוּקָה שֶׁל הַחַיִּים — בְּהִיסְטֶרְיָה.

מְאַהֲבֶיהָ לְרַגְלֶיהָ,

שׂוֹנְאֶיהָ בַּהֲנָאָה יוֹצְקִים מַיִם מֻרְעָלִים

לְרַגְלֶיהָ.

 

אַחִים לֹא מְבִינִים צְעָדֶיהָ,

חוֹשְׁשִׁים מָה יֵלֵד יוֹם

וְאֵיךְ תָּגִיב אִמָּא לֵב אָטוֹם.

 

אֵלּוּ שַׁלְמוֹנֵי בְּגִידָה

שֶׁל נָשִׁים נִנְטָשׁוֹת

בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת.

 

עַכְשָׁו צוֹהֶלֶת עַל כָּל

קְצוֹת הַשֵּׂיבָה,

לֹא רוֹאָה אֶת עַצְמָהּ

בְּהִלָּתָהּ הַנְּבוּבָה.

 

תל אביב ומקומות אחרים, שירים, מאת ליאור שדה, הוצאת אוריון, שנת 2012, 64 עמ'.

 

ליאור שדה צילום: רון מנה

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , ,

Category: שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.