ביקור בית עם הסופר יאיר חסדיאל – תל אביב / מסע התבגרות גברית של חיפוש אחר זהות מינית ולאומית ואחר אהבה

תל אביב מאת יאיר חסדיאל

החיים של הסופר יאיר חסדיאל הם קרקס דתי-חילוני, ממוסד-פרוע. בתפקידו הנוכחי בשירות המדינה כיו"ר ועדה מכובדת הוא כותב בימים הכרעות משפטיות מנומקות, ואילו בלילות הוא כותב על גיבורים שיוצאים במסגרת היסטוריה דמיונית למסע פרוע בארץ הקודש.  ב'תל אביב', ספרו השני והרומן הראשון שלו, גיבוריו מובלים ביד נועזת, המתחקה אחר נפתולי היחסים בין בנים לאבותיהם ואחר חיבוטי הזהות היהודית הגברית בין גוף לרוח. לוקח אותנו למסע התבגרות גברית של חיפוש אחר זהות מינית ולאומית ואחר אהבה".

יאיר חסדיאל הוא סופר, תסריטאי, סטיריקן ומשפטן ישראלי – כיום הוא מכהן בתפקיד יו"ר הוועדה להשגה על שומות מקרקעין במשרד המשפטים וזאת לאחר שבמשך 6 שנים בעבר שימש בראש הוועדה שהכריעה בתביעות הפיצויים של מפוני גוש קטיף.

שם:  יאיר חסדיאל

גיל:  41

סטטוס:  נשוי + 4

מגורים: רמת גן

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר תל אביב, הוצאת זמורה ביתן, 2012.

יאיר חסדיאל (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "אני חושב שמספר צריך לשאוב את ההשראה שלו מהסמטאות האפילות של חייו שלו. בסופו של דבר כמו שאמר עמוס עוז הסיפור הפרובינציאלי האותנטי הוא בעצם הסיפור האוניברסלי האמיתי. מכיוון שגדלתי במשפחה חרדית שהתגוררה בעיר חילונית וחוויתי אובדן אב בגיל צעיר ואהבת אמת נדירה בגיל מאוחר, המתחים הסביבתיים שבין קודש לחול,  בין הנשגב לחטא, והיתמות, תחושת הנטישה, והפחד לאהוב מחדש ולאבד, הם התימות העיקריות בכתיבה שלי.

לא לחינם קראתי לספרי הראשון "הרב של הקרקס". החיים שלי הם קרקס דתי-חילוני, ממוסד-פרוע. אני ג'אגלר שמחזיק באוויר כל הזמן שלושה כדורים, אני לוליין שצועד על חבל דק. הייתי ילד חסידי בשכונה חילונית, הייתי בחור ישיבה חרדי, הייתי חייל קרבי, עבדתי שמונה שנים כיועץ משפטי בעירית בני ברק, באותו זמן כתבתי גם מדור סאטירה ב"הארץ" ותסריט לטלנובלה החרדית הראשונה "החצר", הייתי נשוי לאישה חרדית במשך 15 שנה, אני נשוי כיום לאישה חילונית, יש לי ילדים משני הנישואים, בתפקידי הנוכחי בשירות המדינה כיו"ר ועדה מכובדת אני כותב בימים הכרעות משפטיות מנומקות, ואילו בלילות אני כותב על גיבורים שיוצאים במסגרת היסטוריה דמיונית למסע פרוע בארץ הקודש".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "שלוש שנים. אבל מכיוון שאני עובד מדינה ואיש משפחה במשרה מלאה כתבתי בעיקר באיי הזמן הקטנים שהתאפשרו לי, עם הפסקות של שבועות לעיתים בין תקופות כתיבה אחת לשנייה".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את 'נערות למופת' של שהרה בלאו, ואת הביוגרפיה 'חיים' של גבריאל גרסיה מרקס שהכתיבה הפרובינציאלית והרליגיוזית שלו השפיעה עלי מגיל צעיר.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "לכל הסופרים שאמנה הייתה השפעה על הכתיבה שלי שמנסה לשלב בין רליגיוזיות לריאליזם: מרקס כמובן, בולגקוב, קפקא, סארטר, בשביס-זינגר, עגנון, קניוק, אלזה מורנטה וקתרין הריסון עם 'אישה, כלב ים' המופתי שלה".

אילו ספרים קראת בילדותך? "גדלתי בבית שהמבנה השכן לו היה הספרייה עירונית של חיפה. ביליתי בה זמן ניכר מילדותי. קראתי את כל מה שהיה על המדפים.  ז'ול ורן, דיקנס, אניד בלייטון, ק.ס. לואיס".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? 'מאה שנים של בדידות' של מרקס, 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב, וה'בחילה' של סארטר. 

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זה הרומן הראשון שלי. ב-2007 הוצאתי קובץ סיפורים בשם "הרב של הקרקס" שזכה בפרס שר התרבות והמדע לספר ביכורים".

ספר קצת על הספר שכתבת: "עלילת הספר מתרחשת על רקע היסטוריה חלופית של הקיום היהודי במאה השנים האחרונות לפיה השואה לא קרתה והציונות כשלה בלהקים את מדינת ישראל. מהבחינה הזו נקודת הפתיחה דומה במעט ל'איגוד השוטרים היידים' של מייקל שייבון, אבל כאן אין סיפור בלשי אלא הפלטפורמה ההיסטורית הדמיונית משמשת לצורך עיסוק במערכות יחסים ובאהבה. גיבור הספר מתגורר בריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם בפתיחת המאה ה-21 , פולין והוא עיתונאי יהודי מתבולל שמוצאו מעיירה קטנה ומתגורר עתה בקראקוב. הוא נאלץ לצאת למסע לארץ ישראל, אל תל-אביב הנטושה והחרבה ברובה כדי ללוות לשם אל בית אחותו את אביו הזקן, יליד תל אביב. המסע הזה הוא מסע התבגרות גברית של חיפוש אחר זהות מינית ולאומית ואחר אהבה  והוא כמובן כשמו מתכתב גם עם "אלט-נוילנד" של הרצל".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "יש לי גפרור של רעיון. נראה אם הוא יצית בעירה מספקת".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "השלב החשוב ביותר של מעשה הכתיבה הוא המחיקה."

משפט מסכם: "משפט הסיום של "אלט-נוילנד" שנוהגים לשאוב השראה מתחילתו אך מתעלמים מסיומו החידתי: "אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים.  כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום.", מה זה אומר? שגם הרצל שהיה למעשה סופר פנטזיה ואפילו כתב ספר היסטוריה חילופית אחד, האמין בעצם שכל מעשינו פה, המדינה שבנינו, כחלום יעופו? כאבק יפרחו?".

יאיר חסדיאל – ספרים

הרב של הקרקס, הוצ' ידיעות ספרים, שנת 2007

תל אביב, הוצ' זמורה ביתן, שנת 2012

תל אביב מאת יאיר חסדיאל

שיחת טלפון מפתיעה גוררת בעל כורחו את פאבל היים, הלוא הוא רפאל היימליך, עיתונאי יהודי מתבולל, אל מסע הרה גורל בזמן ובמרחב: מחייו הנוחים בפולין, הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם במאה העשרים ואחת, אל עיר הולדתו של אביו, תל אביב הנטושה והחרבה ברובה. שותפיו למסע הם האב מוכה הזִקנה, כדורסלן עבר אגדי, והרשי צוברי, חברו השנון, הילד התימני הראשון של השטעטל שגדל להיות פוליטיקאי חרדי ציני, חובב ממון ונשים. כשהם מגיעים סוף-סוף לארץ המובטחת והמקוללת, מוצא בה רפאל אהבה גורלית וסוד סודק מוסכמות ומשחרר כאחד.

תל אביב הוא רומן שגיבוריו מובלים ביד נועזת, המתחקה אחר נפתולי היחסים בין בנים לאבותיהם ואחר חיבוטי הזהות היהודית הגברית בין גוף לרוח. זהו סיפור מסע וסיפור התבגרות מאוחרת גם יחד, המתרחש על בסיס היסטוריה חלופית של העם היהודי, שלפיה לא התרחשה מעולם השואה והציונות כָּשלה, ומבקש לקחת את קוראיו לעיר שנעשתה מחלום, ושמא תשוב ותיעשה חלום. הנס הזה מתאפשר בעזרת כתיבתו העל-היסטורית ושפתו מרובת הרבדים והייחודית של יאיר חסדיאל, המערבלת לשון קודש נצחית ועברית עכשווית.

פרק ראשון

תמונה ראשונה

א.

דמייני לך את גוו של האיש היהודי היושב ליד השולחן בחדרו בפולין לבוש בלבניו בלבד. הגֵו כפוף, מאומץ, מתקשת אל כריות אצבעות הרגליים שלו המסומרות לרצפה הקרה. קרסוליו של הגבר נוֹקשים זה בזה, את החדר מחוויר רק מסך המחשב שבו הוא כותב, מסכת פניו מלובנת במחשבותיו. דמייני אותי יושב שם, ימים ושבועות לאחר שחזרתי מארץ ישראל, ומנסה ללדת משפטים בעברית מתוך רעד ברכי.

כשאני כותב אני מקפיד ללבוש את אותם הלבנים שכיבסת לי שם וייבשת על הגג מול הים. אז אני חש כאילו אני לובש את אצבעותייך שקיפלו אותם בזריזות, ואת הרוח שפרעה את שערך על הגג ונחבטה בעצמות לחייך והבריקה את עינייך, ואת זרועותייך שמשכו אותם מן המכונה וכשהנפת אותן נמתחו בתי השחי שלך לצמד גֵבֵי סלע, ואת הליכתך הזקופה בדירה הקטנה, בטוחה כמו נזירה שהאל נענה לתפילתה.

ואם הייתי צופה מראשית דבר אל אחריתו, עוד חודשים קודם לאותה נסיעה, כשנדדתי בפולין מרופא לרופא, את חותם מה שיארע בין שנינו לאחר זמן בתל אביב, האם הייתי מתאבן שם? או שמא נטרפתי כבר אז באדוות דבר וידעתי בתוך תוכי שהמסעות המשותפים הללו — הזמן הארוך ביותר שבילינו אבי ואני יחדיו מאז עזב לפני עשרים ושש שנים באותה מעילת נפש — אינם נתיבות אכזב, אלא מין חוגת אבן בקֶלַע לפני הירי?

הרי כשהיטלטלנו אבי ואני יחדיו בין הרופאים, נרקחו העיר והזמן עבורנו כסחרחרה של חדרי המתנה, תאים־תאים דחוסים של מצבורי טרדה אנושית, מדיפים את יקושי הגוף, מוגהים באור פלואורסנט מבהיק המשקף את איסטיס בלואי הנימים של כפות ידיו השמוטות על משענות הכיסא. לכל אחד מהרופאים בראתי סיפור מעט שונה, בוזז פרטים מתיאורי מקרים שקראתי בפורומים באינטרנט, סולל את נתיבי העלילה בהתאם לנחשי שרירי הפנים של המטפל. בתוכי חששתי שהם יחשפו את ההונאה, את הכחש, את התחבולה, אבל הם באופן קבוע, כולם ללא יוצא מן הכלל, רופאי משפחה, רופאים מומחים, אחיות, טכנאי רנטגן, מזכירות רפואיות, נהגי מוניות, נערי מעלית, שגו באבחנה הראשונית. הם היו בטוחים שאני בן מסור ורגיש לזקן הקיפח הדבוק לכיסא הגלגלים כמו אטריית ענק עבשה. רופאה אחת, בעלת עיני ראי קטנות ודאגניות, אפילו סככה לרגע כף יד חמה על כף ידי על מנת לנחם אותי בשעה שתיניתי עמה ברגש תסמינים מזויפים. "זה בסדר, סינקה, זה בסדר," היא לאטה. מצאתי את מגעה נעים.

מודה אני היום לפנייך, רות, שבאותה עת מצאתי רווחה גם בהזדקקותו לכיסא הגלגלים. כך דחיתי אותו מלפני, הובלתי אותו מעלי מבלי שהייתי צריך להביט בו מעבר לעורפו, אף לא לשוחח עמו. הצדקתי את עצמי שחרית, מנחה וערבית. אני לא בדאי, אני מספר סיפורים שתכליתם נשגבת, אני מעלה עלילות לאמת, שהרי רק אני ידעתי שמשטה הוא בכולם, שרודה הוא בנו, שלמצער הזִקנה, שהוא נוהג בה כאילו היא מכלה את מוחו, אינה עבורו אותה פולשת ברברית ידועה לשמצה שמכירים הרופאים, אלא גזֵרה ברורה וּמסודרת שמכוח צייתנותו המכעיסה כלפיה הוא מכין לעצמו בכל בוקר, עם מכונת הגילוח ומסרק השפם, רשימה מפורטת של דברים שינשל מזיכרונו באותו היום.

כי כשאבי ואני היינו ממתינים לרופאים הוא היה שותק או ממלמל בזעף ואני הייתי נגרף בחישובים, נתונים סטטיסטיים לטור הבא שלי בעיתון, ממוצעים של זמני המתנה מצטברים, זוויות צליפת אגלי הגשם בחלונות, המרווחים שבין הדהודי הקרקושים של גלגלי החשמליות, ופתע היה דורש ביידיש, "אני רוצה הביתה." ופעם, כשאחד הרופאים שאל אותו לשמו, ענה בעברית, "מה, אתה חושב שאני לא יודע מי אני? אני הרי הנכד של ב"ש היימליך, קלישאות, חותמות קאוצ'וק, שלטי נחושתה, שבלונות, מונוגרמות, חותמות לסבון, וכל מעשה חריטה וגליפה בכסף, בזהב ובכל מתכת, דרך יפו־תל אביב 49, פינת כיכר המושבות, נוסד בארץ ישראל, תרפ"א." לא אחת כשנשאל לכתובת מגוריו השיב ללא היסוס: "רחוב ענתבי 3, תל אביב," ואז, לא אכחד ממך, נתקעקע בשרי בקרבי מזיכרון אותה חותמת יתומה של ילדותי. לפעמים גירד את גומת שפמו הזהוב באצבע פשוטה וקצף והאשים: "הגויים הדרעקערס לא רואים שהמלאכי חבלה לוקחים לי את כל הזיכרונות שלי!" גם אותי הפליל בשיתוף פעולה איתם, עם המלאכים או עם הרופאים, לא תמיד הבנתי. התלונן בפניהם על חטאַי הדתיים, מונה אותם אחד לאחד או מסתפק בקטרוג כללי, "בן סורר ומורה, רק גונב מאבא שלו בשר ויין. הבן שלי רוצה לגנוב לי את כל העולם הבא." ההתעלסות הפומבית המחודשת שלו עם הפילגש העזובה, הבלה והעלובה של מחצית חייו הראשונה, היהדות, הביכה אותי יותר מכול.

והרשי, חבר ילדותי, היחיד שהמשיך והתריס כלפי: "רפי, מאך מיר א טויבע, הרי זה הסיפור הכי עתיק שאתה מספר לעצמך."

תל אביב מאת יאיר חסדיאל, הוצ' זמורה ביתן, שנת 2012, 255 עמ'