ביקור בית עם הסופר מוטי שריר: המבחנה ה- 12 / מותחן רפואי

| 21/07/2012 | 0 Comments

"המבחנה ה 12", ספרו השלישי של מוטי שריר התחיל בכלל כתסריט באנגלית. ההשראה לכתיבתו באה בעקבות עיסוקיו כרופא עיניים וחוקר מחלת הגלאוקומה, וכאשר הוא אינו בודק חולים, הוא כותב ספרים ותסריטים. משתדל לכתוב על מה שהוא מכיר, לכן בחר להתרכז בתחום המותחנים הרפואיים. בילדותו כתב מוטי במעריב לנוער, למד רפואה בעתודה ולמשך שלושה עשורים זנח את הכתיבה הספרותית לטובת כתיבה מקצועית (שני ספרים, עשרות מאמרים, מחקר גדול, "ויש לי מרפאה שלי במקצוע שאני עד היום מאוהב בו". בשנים האחרונות חזר לאהבתו הישנה – כתיבת מותחנים. הוא מספר כי הוא מקווה להחיות את סוגת המותחן הרפואי ולהוסיף ספרים טובים למדף הישראלי, בעזרת הקוראים שלו.

 

 

 

 

שם: ד"ר מוטי שריר

גיל: 57

סטטוס: נשוי לברוריה ואב לשלושה: רועי (32), ענבל (28) ואיתי (22)

מגורים: ראשל"צ

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר המבחנה ה-12,  הוצאת ספרית מעריב, 2012.

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "אני רופא עיניים וחוקר מחלה הנקראת גלאוקומה כמעט 30 שנה (ועדיין לא מבין אותה עד תום), מעורב במחקר עם חברות תרופות מהגדולות בעולם, כך שהעולם המתואר במותחן שלי "המבחנה ה-12" אינו זר לי.

האירוע הפותח של מריבה בין שני חברים בעלי חברה ו"פתיחת חברה מתחרה מעבר לכביש" אכן קרה, אבל חשוב לציין שכל השאר המתואר בספר בדוי לחלוטין. אני שומר על הכלל הידוע שנלמד בכל סדנאות הכתיבה: 'כתוב על מה שאתה מכיר'."

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "קשה להעריך כי הספר התחיל בכלל כתסריט באנגלית בשם   An eye for murder  .

אני בוגר קורס תסריטאים (קליפורניה) והרעיון היה כבר אז. רק עם שובי לארץ, לפני מס' שנים התחלתי לכתוב גרסה בעברית 'עם בשר' שבשל אילוצי העבודה במרפאות ובבית החולים ארכה מספר שנים וכללה כמה טיוטות. בארץ עודדו אותי ברגעים הקשים (היו כאלה) הסופרים הגר ינאי ואמנון ז'קונט".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "אני קורא ספר בעברית וספר באנגלית לסירוגין. הכלל שלי: לקרוא את "הקונקורנציה" כך שאני קורא כל מותחן מקומי (אחרון "רוח צפונית", של גל אמיר), לפניו "מסדר זיהוי" של ליעד שהם, את תרגומי ז'ורז' סימנון לעברית, ובאנגלית את רובין קוק, מייקל פלמר וטס גריטסן – שלושתם רופאים אמריקאים הכותבים מותחנים רפואיים ופרט לקריאה עצמה אני מתייחס אליהם כאל "ספרי לימוד". אבל גם ביוגרפיות מאוד אהובות עליי – סטאלין, הימלר, צ'רצ'יל והשבוע אני קורא את הביוגרפיה של לינקולן מאת גור וידאל. גם על המלחין גוסטב מאהלר קראתי ונהניתי (אם אפשר ליהנות מתיאור חייו המיוסרים)".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך?  "קשה להבדיל אחד בלבד כי יש רבים טובים. הרשימה אותי תמיד כתיבתו של סימנון (אם כי לא כל ספר הרשים), פטרוס מרקריס (כותב מותחנים יווני שיש לו סגנון ייחודי מרתק), נלסון דה-מיל, פיליפ מרגולין, לינווד בארקלי ואלמור ליאונרד לא משעממים אף פעם. בין המקומיים בעברית: אהוד אשרי ז"ל (ספרו: "זה יגמר בבכי", הוא לטעמי אחד מטובי המותחנים בעברית) ואורי אדלמן ז"ל ("שעות מתות" מותחן רפואי) שמאז לא נכתבו יותר בסוגה זו, למיטב ידיעתי. (אגב, אודי ואורי, שניהם מוכרים לי גם דרך הכובע השני שלי כרופא עיניים) יחד עמם אני אוהב את אמנון ז'קונט יבל"א".

אילו ספרים קראת בילדותך? "כל דבר, הייתי תולעת ספרים. גדלתי ברח' ביל"ו בת"א והייתה, בבית קטן ברח' כרמיה הסמוך, ספריה. סאלי עם אימו הזקנה ניהלו אותה וידעו לכוון לטעמם של הילדים. קראתי את כל אגטה כריסטי (מהדורות כיס "הוצאת מ. מזרחי"), א.ס. גרדנר (עו"ד פרי מייסון), ריימונד צ'נדלר, וינטו, אליסטר מקלין ובטוח ששכחתי משהו. אחר כך הייתי כתב נוער במעריב לנוער ונחשפתי הרבה לחומר מקומי נהדר".  

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "הם חייבים להיות ספרים שטרם קראתי, כי למרות שהספרייה שלי מתפקעת בגלל שאני מתקשה להיפרד מספרים, איני שב לקרוא אותם. אני מניח שאלך "על-בטוח" עם משהו שטרם קראתי של דה מיל, מרגולין (יהיה קשה למצוא כזה), מותחן ישראלי חדש של ליעד שהם או אדיבה גפן או ז'קונט והביוגרפיה של מאו". 

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הוצאתי בעבר שני ספרים אך שניהם אינם מותחנים רפואיים.

בראשון – "ארמדיל הכתמים" חוזר ילד יהודי מעורב לעיירה יראת שמיים בדרום קנטאקי על-מנת לנקום באלה שלפני עשרים שנה עשו לינץ' בהוריו, אז הרוצחים היו בשבט הקו-קלוקס-קלאן המקומי, היום הם השופט, הסנטור והשריף. לצערי אין בארץ עניין ומודעוּת לפשעי שנאה המתקיימים כל יום וכל שנה בארה"ב, ידידתנו, כך שהספר לא קיבל את החשיפה שקיוויתי לה. עד עתה אני חושב שהוא החשוב בספריי, בגלל הנושא שבו הוא עוסק.

הספר השני "עינו החדשה של ריולאן" הוא שתי נובלות קצרות: בראשונה, מהתלה על קוף שימפנזה עם מחלת עין נדירה שמקבל במתנה תרומת עין מקרימינל והופך ההדרגה לקרימינל בעצמו [גרסת העין ל"לב של כלב" של מיכאיל בולגקוב]. הנובלה השנייה "צ'ינו כחול הפרווה" מספרת על צ'ינצ'ילה שמסוגלת ללכת אחורה בזמן, כך שמי שמת בתחילת הסיפור יכול בקלות להופיע בסופו. בקיצור REWIND בטייפ. משהו קפקאי לחלוטין".

ספר קצת על הספר שכתבת: "הספר "המבחנה ה-12" הוא מותחן רפואי המספר על פטר וברני, אירי ויהודי שגדלו בשכנות בשיקגו כמו שני אחים, יָשנו זה אצל זה, יצאו עם אותן בחורות, פתחו יחדיו חברת תרופות עיניים שהצליחה בגדול. אך יום אחד עבר בניהם חתול שחור. ברני לקח בקרטון את חפציו, עבר את הכביש ופתח חברת תרופות מתחרה וגרם למדען הפקיסטני הגאון לערוק אליו. אנו מצטרפים אל הסיפור כשפיטר יושב בכנס רופאי עיניים ומתרשם עמוקות ממדענית תל-אביבית גאונית שיש במבחנה ה-12 שלה תרופת פלא שגם תחלץ את חברת התרופות שלו מכל מצוקותיה. והנה, ברני עומד לגזול לו גם אותה. ואז "נפתחות דלתות הגיהינום": הסיפור נודד לתל-אביב, בגלל מחסור בתורמי עיניים, מתים קודם זמנם כמה זקנים בבית אבות יוקרתי וסטודנט לרפואה שעובד במעבדה של המדענית וסבתו במקרה חוסה בבית האבות, מתחיל להרגיש שדברים רעים מתרחשים ושגם סבתו בתור. וככל שהוא מתקרב יותר להבין מה קורה…כך גם חייו יותר בסכנה".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן. כתבתי מותחן רפואי נוסף. חוזרת בו דמותם של השוטר סמל רמזי עיסא והעוזרת המנומשת שלו, רונה פיזנטי מן הספר הראשון. הפעם מדובר במסיבת רופאים לרגל חנוכת אתר ספא יוקרתי ובסיומו של הלילה נמצאת גופת אחד מהם תלויה בחמאם. אך כרגיל, שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה וסודות מהעבר עתידים לצוף ולעלות".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לא להתייאש. מי שלוקח את הכתיבה ברצינות עתיד לחוות הרבה דחיות. לי אישית יש ערימה כזו. חייבים להיות קשובים לביקורת (לא לדברי ההלל, אלא דווקא להערות שנראות תחילה שליליות אך בהמשך חוסכות הרבה ייסורים). כתיבה כרוכה במחיר כבד של בדידות ושעות שינה חסרות, אך אם החומר טוב, הפריצה תהיה בסוף. וכאמור: הכי חושב לא להתייאש. להאמין בחומר ובעצמך. כמו כן, לא לכתוב בכוח. יש ימים שכלום לא עובד. לא נורא,לחכות לזמן טוב יותר ולקרוא בינתיים הרבה. לקרוא, לקרוא,לקרוא. אני גומר ספר+ בשבוע".

משפט מסכם: "למרות האמור לעיל כתיבה היא ענג. היא כרוכה ביצירת עולמות ודמויות ומצבים וגורלות. לסופר יש כוח של אלוהים. יוצר ומוחק. אני הולך עם הדמויות שלי לישון וקם עימן בבוקר. יש לי צעטלך [פתקים קטנים] במגירות השידה, בדלת המכונית, בתיק הרופא שלי. מי שלוקח את הכתיבה ברצינות הראויה עתיד לסבול, אך מאחר וזו מחלה שאי אפשר להחלים ממנה [אמרו את זה כבר לפניי], אז עדיף לא להילחם בדחף. להיכנע ולכתוב".

 

מוטי שריר – ספרים

ארמדיל הכתמים, הוצאת אסטרולוג, 2006

עינו החדשה של ריולאן, הוצאת אסטרולוג, 2010

המבחנה ה- 12, הוצאת ספרית מעריב, 2012.

 

המבחנה ה- 12 מאת מוטי שריר

פרופסור ניצה עפרון, מדענית באוניברסיטת תל אביב, עומדת בפני פריצת דרך מדעית שתהפוך את ניתוחי העיניים להסרת קטרקט למיותרים. היא מזליפה את הטיפות שפיתחה על  עיניים טריות שנלקחו מישישים שזה עתה הלכו לעולמם. לצורך השלמת הניסוי היא זקוקה בדחיפות לעוד עיניים. כדי להשיגן נדרשות גופות. בבית אבות תל אביבי יוקרתי שיעור התמותה של דיירי המקום מזנק לפתע. שני תאגידי ענק בתעשיית התרופות נאבקים על הפיתוח של פרופסור עפרון. העומדים בראשם, בֶּרְנִי קוּפֶּרְסְטִין ופִּטֶר לַמְבֶּרְט, היו פעם שותפים לדרך, חברי ילדות שהקימו אימפריות ועתה הם נעוצים זה בגרונו של האחר. אין דבר שיעמוד בדרכם כדי להניח את ידם על התגלית של עפרון.

 לַבְנִין, סטודנט לרפואה ועוזר המחקר של עפרון, מתחיל לרחרח כשאנשים סביבו מתים מיתות משונות והוא הופך לחשוד העיקרי ברצח. רשימת הזקנים שנותרו בחיים בניסוי העיניים של עפרון הולכת ומתקצרת. הבאה בתור היא הסבתא שלו.

המבחנה ה-12 הוא רומן בלשי מטלטל, מטריד וסוחף שלוקח את הקוראים למסע בטריטוריה לא מוכרת של ריגול תעשייתי. על הכף – צלילות ראייתם של מיליוני בני אדם ומיליארדי דולרים שיזרמו לכיסם של אחד מהשניים: קופרסטין או למברט.

 

פרק ראשון

 

 

השמים קדרו בבת אחת, ומזלגות ברקים הבהבו כמו רשת מסועפת של סיבי עצב. המראה היה מפחיד, אך היא אזרה אומץ והשאירה מאחוריה את חדרה המחומם ואת המיטה המפנקת בבית האבות. עתה, משהרחיקה לתוך הפארק ונותרה לבדה, היה עליה לברר מה באמת קרה לבלהה. שלוש פעמים ביום הוצאה עגלת התרופות אל מרכז המסדרון. שם, מול פינת הטלוויזיה, מיינה האחות התורנית את כרטיסיות המטופלים והעמידה את הפתקיות בשלוש שורות מול כוסיות מתכת זעירות. בתוכן הונחו תרופות בשלל צבעים – קפליות, טבליות מרוסקות וסירופים.

חלוקת התרופות לא היתה משימה קלה. היה צריך לדאוג שגברת שפירא לא תירק את הגלולות מאחורי מיטתה, ש"המקובל" זכריה סבן יבלע את הסירופ עד תום ושבֶּרְטָה, הגברת הזקנה מחדר 22, לא תשתולל שוב.

בחודשיים האחרונים נוספו לרשימת התרופות טיפות עיניים מבקבוק מיוחד, עטוף בנייר כסף. התרופה החדשה זכתה לתשומת לב מיוחדת. היא ניתנה רק לקומץ נבחר. אורי-צבי לחש לברטה על המרפסת שמדובר בניסוי חדשני. לכן נרשמו מועדי ההזלפה בקפדנות בפנקס נפרד שנתלה לצד העגלה.

"למה שלא תנסי גם את, ברטה?" אמרה לה בלהה, "הן מחוללות פלאים." ואחר היסוס קל, צבטה את מרפקה, "בואי הערב לטנגו."

אלא שמבחינת ברטה תם עידן הריקודים. לאחרונה נזקקה יותר מתמיד לכיסא הגלגלים. לכך נוספה עוגמת נפש כשנאלצה לוותר על מקום הישיבה החביב עליה בשורה האחרונה ליד העמוד, בגלל הירידה התלולה בחדות ראייתה.

בשבועיים האחרונים החלו להזליף גם לה טיפות עיניים. את המנות הראשונות זכתה לקבל מהרופאה התורנית בכבודה ובעצמה.

"ברטה יקירתי," אמרה לה האישה בלבן, מקרבת ספוגית ובקבוקון אל עפעפיה, "עם עיניים יפות כמו שלך, כל הבנים יעמדו בתור עם פרחים וקוֹלוֹן."

בנים? איזה בנים? בתוך הלוּל המטורף שמסביבה נותרו רק שני תרנגולים: אחד "מקובל" אפוף קמעות והשני, אורי-צבי, מרבה לבלות בתוך עולמו הפנימי.

אתמול קיבלה ברטה במתנה עציץ פילודנדרון ענקי. היא הזיזה את העציץ מן הפינה הקרובה אל הווילון ומשם אל התריס. מספר פעמים טלטלה אותו אנה והנה, עד שמצאה לו מקום לשביעות רצונה. לבסוף קרסה באפיסת כוחות וישנה עד הלילה, כשאז התעוררה מן ההמולה במסדרון.

מדי יום רביעי נוגנו באולם הפעילויות נעימות טנגו מאוסף התקליטים הפרטי שלה. אך הערב הרגישה ברטה חולשה ולא טרחה להגיע. בלי בלהה לא היה לה מצב רוח להקשיב למוסיקה שהכירה בעל פה.

מאוחר יותר, כשברחה מה"אחוזה", תועה בסבך החורש, הדהדו הנעימות במוחה, מתנפצות בתוך עצמות הגולגולת, לוחצות מאחורי גלגלי העיניים עד שחשה שעוד מעט יפקעו מתוך הארובות.

כעת מצאה את עצמה בחוץ, בין טורי העצים.

לא היתה לה ברירה. היה עליה להמשיך לרוץ, רחוק ככל שְׁיִשָׂאוּהָ רגליה. בצעירותה הצטיינה בריצות למרחקים קצרים, אך עכשיו הופיע לעתים קרובות כאב חד בין המותניים, חגורה לוחצת של זרמי חשמל הקורנים כלפי מטה, אל זוג גפיים בוגדניות.

היא עצרה בראש הגבעה ונשימתה חורקת. עווית דקרה מתחת לקשת הצלעות. ליחה מתכתית נדדה במורד גרונה. קרסוליה דיממו משריטות טריות.

עד מהרה הבינה שטעתה בדרך. עמדה בצומת שבילים, רגלה האחת בנעל בית שחוקת צמר והשנייה אחוזה בידה בחוזקה, אצבעותיה הגרומות מלבינות.

ברטה לא זכרה כיצד הגיעה עד הנה, ופחות מכך אנה פניה מועדות. אבודה במבוך עצים ושבילי ריצה נאנקה כשמצאה ספסל ריק. בעת שצנחה אליו בייאוש נשרו משקפיה מעל אפה.

היא בחנה את פצע השפשוף שמעל לבִּרכה השמאלית. הברך היתה תפוחה ורגישה. למרות הכאב שבכיפוף הברך, כרעה באיטיות מאחורי הספסל, מחפשת אחר משקפיה. אך כל שאצבעותיה העלו היה עפר ועלים יבשים. משהעמיקה לחפור סדקה ציפורן.

טיפות ראשונות של גשם מתחדש ריססו את האוויר בניחוח רענן. ללא המשקפיים נראה הכול מטושטש. אמנם טיפות העיניים גרמו לשיפור ניכר בראייתה, היא אפילו היתה מסוגלת לקרוא שוב בעיתון ללא משקפיים, אך כל זאת בתנאי תאורה נאותים ולא בחשכת היער.

מבטה סרק את סביבותיה בניסיון נואש למצוא את כיוון בית הזקנים, את חלון חדרה.

ברטה היתה משוכנעת שהותירה אור בחדר.

מאז אותו לילה לא נרדמה יותר בחושך. היא חשבה על הזעקה, שאון הצעדים הנחפזים במסדרון, צעקת האחות לרופאה התורנית, קולות המוניטור ההולכים ומתרחקים זה מזה.

 בִּיפּ…בִּיפ……בִּיפּ………בִִּיפּ……………בִּיפּ………………………

קו ישר.

והשקט הנורא שבא אחר כך.

הרופאה והאחיות לא השגיחו בה כלל. אך היא ראתה הכול מאחורי דלת חדרה, דרך הסדק שבין הצירים, כולל את הגופה העטופה בסדינים לבנים שהוצאה כמעט בהסתר על אלונקה, דרך הדלת ההיא אל האמבולנס.

כמעט בסוף המסדרון, בין חדר 11 לחדר 15, ניצבה דלת מתכת כפולה ששנים רבות נשכחה עד שציריה החלידו. ופתאום, בחודש האחרון, נפתחה הדלת ארבע פעמים. בפעם האחרונה, אמש, נושאת את בלהה פייביש אל המקרר.

עיניה של ברטה נדדו חזרה אל בית האבות. היא ראתה את האורות כבים בזה אחר זה בחלונות החדרים. רק מתחנת האחות הבליח זוהר כחלחל.

ואז הבחינה במשהו שלעולם לא יימחק מזיכרונה.

ממרחק ריחף לעברה חלוק לבן. בַּנְדוֹלֵיאוֹן ניגן טנגו בקְרֶשֶׁנְדוֹ זועם, מלווה בקול חדש, קול שלא שמעה מעולם קודם לכן. קולה של בלהה שלא בא הפעם מן החדר ממול אלא ממרחקים, מתנצל על פרידתה החפוזה מממנה.

למה בלהה מתה? הן כלל לא היתה חולה. נכון שבחנוכה החליקה באמבטיה, ובחודש שעבר עברה ניתוח אורתופדי, החלפת ראש מפרק ירך, אבל לא מתים מזה.

ברטה התרוממה מהספסל הספוג גשם והחלה מגששת את דרכה בשביל החשוך.

 

גֶארִי, אינדיאנה.

המבנה נראה נטוש ועמד על לשון יבשה בין אגם מִישִׁיגֶן למסלול ההמראה הצפוני של שדה התעופה הבין-לאומי גארי-שיקגו.

אלמלא היה מוקף בגדר חשמלית גבוהה עם עמודי תאורה מצוידים בחיישנים אפשר היה בקלות לטעות בינו לבין בית ספר. הבניין היה בן קומה אחת בלבד, עם קיר לבנים אדומות, חלונות מסורגים וארובה בקצה המרוחק מכביש הגישה. המבנה ניצב כקילומטר מצומת קְלַארק, מפגש מסילות ברזל. תלוליות אשפה וגרוטאות הסתירו את צדו הצפוני של הבניין מהסירות ששייטו באגם, סמוך למעגן גארי.

לא היה שלט כלשהו על השער או על הגדרות שהקיפו את המתחם. קומץ אנשים ידעו את ייעודו האמיתי של המבנה – בית החיות של חברת התרופות מֶדְיוֹנֶטִיקְס. כאן נעשו הניסויים בתרופות האחרונות, הרחק מעיניהם הבוחנות של פעילי זכויות בעלי החיים.

מאז יוני האחרון ניהל את המקום גֶ'פְרִי גִיבּוֹנְס. הוא היה אחראי על הזמנת החיות, גידולן בכלובים למשקל המתאים, שמירה על תנאי מגוריהן בכל שלבי הניסוי, חיסונים, ניקוי הפרשות, שינוע אל חדרי הבדיקה, הכנה להרדמה והחלק החביב עליו מכול – ניקוי השאריות.

היה לגיבונס צוות בן ארבעה טכנאים, אך הלילה נותר לבדו. בקשה מפורשת מגבוה. הוא ידע שעוד פרויקט חשוב של החברה יורד לטמיון. טיפות העיניים של מֵל בְּרֵדְפוֹרד, רופא העיניים מטקסס, נכשלו. העין המטופלת בכל הארנבות הלבקניות היתה אדומה כדם והן הרבו למצמץ. סימן מובהק לרעילות. אף אחד לא ימשיך בפיתוחן של טיפות עיניים כאלה.

בתחילת הקיץ ביקרה במעבדה בעיר מדענית מתל אביב שכבר מצאה פתרון לבעיית הרעילות. אצלה העיניים לא היו אדומות. אף שגיבונס ראה אותה רק ממרחק הוא זכר את תלתליה השחורים ואת עיניה הגדולות. הבוס רמז שעוד מעט ישתפו פעולה.

גיבונס השקיף על הכלובים מכיסא הבר הגבוה שעליו ישב. בכל כלוב התרוצצו שלוש ארנבות לבקניות. שלושה קילוגרמים וחצי כל אחת. הוא יוכל לדחוס לפחות חמש לכל שקית שחורה.

הוא שלח יד, פתח דלת של כלוב, תפס ארנבת והרים אותה מול מנורת הניאון. כלי הדם בקשתיות העיניים הלבקניות היו גדושים. מבטו נדד הלאה. שני האישונים היו לבנים. עוד עדות לכישלון מוחלט. בארנבות שטופלו בדוגמית הטיפות שהביאה האורחת זה לא היה כך. שם ראה אישון לבן מקטרקט בעין הלא מטופלת ואישון שקוף, נקי ובריא בעין שקיבלה את הטיפות.

ג'פרי גיבונס נאנח. הוא ירד מהכיסא והלך אל שולחן המתכת המרוחק. לצד הכיור ניצב בקבוק סוֹדְיוּם פֶּנְטוֹבֵּרְבִּיטָל – תמיסת המתת החסד.

בתוך עשרים דקות דממו הכלובים לחלוטין. גיבונס דחס את היצורים הלבנים לשקיות שחורות ונשא אותם אל התנור. כשהשליך את השקית האחרונה הבחין בתזוזה. רגל לבנה הזדקפה בעווית וקרעה בו חור. גיבונס המשיך להביט ברגל עד שאחזה בה האש וכל תכולת השקית הפכה לאפר.

חלק ראשון

אוקטובר – נובמבר

יומן מעבדה

~ 1 ~

תל אביב

הפגישה הראשונה שלי עם פרופסור ניצה עפרון היתה על רצפת משרדה שבקומה השביעית. היא כנראה חוקרת חשובה מאוד בתחומה, אחרת אוניברסיטת תל אביב לא היתה נותנת לה חדר משלה, ומעל לכול, חדר עם חלון.

לא הייתי מגיע אל הדלת האחרונה במסדרון אלמלא הֵקִיץ סגן הדיקן שלנו בוקר אחד משנתו עם "התגלות" (יש הגורסים שמדובר באירוע מוחי בלבד), לפיה ניתנת לסטודנטים לרפואה בשנה הרביעית "הזדמנות אחרונה" להיחשף לנפלאות המחקר הבסיסי בטרם הם שוקעים בעולם הקליני של בתי חולים, חדרי ניתוח ותורנויות לילה.

כולם מכירים את העוינות השוררת בין הרופאים לאנשי המחקר. הראשונים ממריאים גבוה אל החיים הטובים של מנעמי השר"פּ, בעוד האחרונים, מוחות מבריקים לא פחות, נותרים כל חייהם סמוכים לשולחן קרנות המחקר הממשלתיות. ואלה הולכות ונשדפות.

 סגן הדיקן, פרופסור מנחם וֶרְסָנוֹ, כינס אותנו באודיטוריום על שם לוֹלָה והנחית עלינו את הגזרה החדשה: חצי שנת רוטציה. כן, שישה חודשים מאחורי בקבוקים עם צוואר ברבור, מבחנות עם פקקי גומי, מערבלים מגנטים ופתילות מדיפות צחנת אמוניה.

לפיכך התכנסנו אנו, הסטודנטים של השנה הרביעית, לישיבת חירום בקפטריה שבקומת הקרקע. המטרה היתה לצלוח את המעבדה עם מינימום נפגעים לשני הצדדים. לכן רוב תלמידי הכיתה בחרו בגנטיקה, רק מתוך תקווה שבבוא העת לעבודה מעשית לא יעזו לאפשר להם "להרטיב את הידיים" עקב יוקר החומרים. חמישה-עשר הלכו לביוכימיה ("לא נורא, רק מבחנות"), מספר שווה לפיזיולוגיה ("מקסימום אק"ג לצפרדעים"), עשרים להיסטולוגיה ("מיקרוסקופ ושקפים, עבודה נקייה").

ואני, אחד מתריסר שבחרו בפַרְמָקו­ֹלוֹגְיָה, מדע התרופות, מצאתי את עצמי עם פרופסור ניצה עפרון, חוקרת ידועת שם של מחלות עיניים.

יש לי קטע כזה, עם עיניים.

אילו הייתי סובל בילדותי ממעי רגיז, סביר שהייתי מבלה את ששת החודשים הבאים עם פרופסור חנן מאירסון, שכבר שני עשורים מטביע עכברים באמבטיות של שלשול.

אבל אני, לַבְנִין פֶרֶרָה, הגעתי למעבדה לחקר העין.

כן, שמי לבנין. בלי שמות חיבה. בשום אופן לא לָנִי או נִינִי או לָבִי. תמיד לבנין. ככה זה כשהאמא שלך זוֹאוֹלוֹגית וחוקרת פרפרים. אני קרוי על שמו של פרפר לבן, נושא הדוקטורט שלה. זו הסיבה שלאחותי הקטנה קוראים דַנָאִית, כשמה של פרפרית כתומה מקסימה – דנאית תפוח סדום.

אני בן עשרים ושבע, עשירון עליון בתיכון, שבע מאות ועשרים בפסיכומטרי, שירות צבאי במודיעין בגלילות (קוצר ראייה גבוה עם צילינדרים ואלרגיות), שנה בקבע. לא ויתרתי על טרק בנפאל – לכבודו נרשמתי למכון הכושר סְפֶּייס, ומאז שחזרתי מקטמנדו אני ממשיך לבקר בו בהתמדה שלוש פעמים בשבוע, להרים משקולות ולרוץ לשום מקום. מי שמכיר אותי משפשף עיניים – עם עדשות מגע ותספורת קצוצה הפכתי מחְנוּן מחמד לחיית רחוב. אני חולק עם דנאית דירה מקסימה בביל"ו, רחוב שקט במרכז תל אביב, בין טוֹסְקָנִינִי לשינקין. יש לנו זוג הורים אוהב שמאז הקיץ מבלה את השבתון של אמא במכון אַבְּרִי לחקר פרפרים בניירובי, קניה, ודנאית לקחה פסק זמן מלימודי האמנות, וכרגע מבקרת אותם שם.

מה עוד צריך בחיים? אני בחור בר-מזל, אפילו לדעתי, עם עבר סביר, הווה בהתהוות ועתיד ורוד, לכל הדעות. אז מה בכל זאת לא בסדר?

העיניים.

יש לי קוצר ראייה גבוה מגיל צעיר. בגיל חודש אמא חשדה אצלי בפזילה. אבא קרא עד לביקורת הראשונה בטיפת חלב כל מילה כתובה על עין עצלה. עברתי "תרגילים" אצל ורדה, במכון פרטי ליד כיכר דיזנגוף וקיבלתי טיפות. בגן, בעת שכל חברי היו עסוקים בהתזת בוץ או מילוי חול בנעליים, אני ישבתי תחת עץ, המשקפיים בכיס המכנסיים, ממעט לנוע, מפחד להיתקל בחפצים.

אז בלי כדורגל, בלי מסיבות יום שישי, בלי טיול שנתי ("מתקרבים לקצה הצוק – מה יקרה אם ייפלו לך המשקפיים?"), נשארו רק הספרים.

מעולם לא חשתי בנוח במחיצת בנות. הדֵייט האחד והיחיד שלי היה שידוך, כמו אצל החרדים. ועוד עם ממושקפת כמוני.

חיכיתי בקוצר רוח לגיל עשרים. אמרו לי שאז אוכל לעבור ניתוח בלייזר. פעמיים כבר שכבתי על הכורסה, מתחת לקרן האור האדומה, מכוסה בסדין והכול.

אלא שאז קיבלתי רגליים קרות.

עדיין לא ויתרתי על ניסיון שלישי. אולי בסוף שנת הלימודים הנוכחית. דנאית דווקא לא בעד. היא טוענת שמשקפיים עושים אותי סקסי. איך היא קוראת לזה? "בוגר", "מכובד", אמא אף הרחיקה לכת עם "מראה מלומד של פרופסור בקולג'." אך בעיני היו המשקפיים ואחריהם עדשות המגע מטרד, וקוצר הראייה רק גבר.

תמיד היתה לי בעיה עם עין שמאל, ולאחרונה אני סובל מעיוורון לילה.

לכולם, ובאיחור רב גם לי, ברור שיום אחד אהיה רופא עיניים.

אז הנה, על קצה המזלג, מדוע מצאתי את עצמי מול דלתה של חוקרת העיניים המהוללת, פרופסור ניצה עפרון.

 

המבחנה ה- 12 מאת מוטי שריר, ספרית מעריב, שנת 2012, 352 עמודים

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, מתח בלש אימה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.