יוצר ההדים מאת ריצ'רד פאוארס / לבחון את מקומו של המוח האנושי בסולם האבולוציה

| 20/11/2012 | 0 Comments

יוצר ההדים מאת ריצ'רד פאוארס

ברומן גדול ושאפתני זה, 'יוצר ההדים' (שזכה בפרס הספר הלאומי בארצות הברית לשנת 2006) בוחן ריצ'רד פאוארס את מקומו של המוח האנושי בסולם האבולוציה ומציב בפנינו במלוא החריפות את השאלה מה אנו מעוללים לבית הגידול האחד והיחיד המשותף לנו ולשותפינו לעולם החי, שמשהו ממוחותיהם ממשיך לחיות בתוך מוחותינו.

בליל חורף קר בכביש צדדי בנברסקה מתהפך מארק שלוטר בן ה-27 עם הטנדר המאובזר שלו וסופג פגיעת ראש קשה. אחותו קרין עוצרת את כל מהלך החיים החדשים שביקשה לבנות לעצמה במקום אחר ושבה בדחיפות לעיירת הולדתם.

אולם כאשר מקיץ מארק מן התרדמת שבה היה שרוי הוא משוכנע שהאישה שנראית כמו אחותו ומתנהגת כמוה למעשה אינה אלא מתחזה. אט-אט הוא טווה ומשכלל תמונת עולם שלמה שלפיה הוא מוקף מתחזים ושכפולים – ובלבד שלא ייאלץ לזהות את קרין כאחותו. מסתבר שמארק לקה בתסמונת נדירה אך מוכרת, תסמונת קַפְּגְרָה.

בייאושה פונה האחות אל דוקטור ג'רלד וֶבֶּר, חוקר מוח שהתפרסם בזכות המקרים המוזרים והנוגעים ללב של פגיעות מוח ותוצאותיהן שתיאר בכישרון בספריו המצליחים. ובר כבר יודע שהאני והתודעה הם מבנים שבריריים שנבנים על יסוד חלקים שונים במוח ויחסי הגומלין שביניהם. אבל הוא אינו מוכן כלל לתהליך המערער שהוא עצמו עתיד לעבור בעקבות המגע עם המקרה המסקרן והדמויות המקיפות אותו.

קו עלילה משני לכאורה עוקב אחר המאבק להצלת אתר הנחיתה של העגורים על נהר פלאט במסע נדודיהם השנתי, אחד ממראות הטבע המרהיבים בעולם כולו. ועל רקע זה ממשיך מארק הפגוע לתהות על נסיבות התהפכותו התמוהה ועל פשר הפתק המסתורי שמצא ליד מיטתו בבית החולים.

ריצ'רד פאוארס נולד באבנסטון, אילינוי ב-1957. כמה משנות ילדותו עברו עליו עם משפחתו בתאילנד. בנעוריו היה מוזיקאי מחונן ולמד לנגן על כלים מספר. התחיל את לימודיו האוניברסיטאיים בפיזיקה וכעבור זמן לא רב עבר לספרות אך בחר לא להמשיך ולכתוב עבודת דוקטור בגלל אי-רצונו לציית לדרישות האקדמיות להתמחות צרה. את הרומן הראשון שלו, 'שלושה איכרים בדרך לנשף ריקודים', פרסם ב-1985. בהמשך זכה בפרסים רבים, ביניהם מלגת ה"גאונים" על שם מק'ארתור. היה סופר תושב והיום מכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת אילינוי בשמפיין. יוצר ההדים הוא ספרו התשיעי והראשון המתורגם לעברית. 

קטע מתוך 'יוצר ההדים' מאת ריצרד פאוארס:

חלק ראשון

אני אף אחד

כולנו מאובנים פוטנציאליים ועדיין נושאים בתוך גופינו את סממני הגולמיות של קיומים קודמים, את אותותיו של עולם שבו יצורים חיים גולשים מעידן לעידן בעקביות גדולה רק במעט מעננים  – לורן אייזְלי, המסע הכביר, "השסע"

 

עגורים מוסיפים לנחות בעוד הלילה יורד. סרטים של עגורים נִגללים מטה בקווים רפים על רקע השמים. הם דואים לכאן מכל רוחות השמים, במבנים של תריסר, צונחים עם שעת בין הערביים. המוני גְרוּס קַנַדֶנסיס מתיישבים על הנהר המַפשיר. מתקבצים על משטחי האיים, מתחככים, מכים בכנפיהם, מחצצרים: גל החלוץ של פינוי המוני. עוד עופות נוחתים בכל רגע, האוויר אדום מרוב קריאות.

צוואר נמתח ארוכות; רגליים משתלשלות מאחור. כנפיים נדחקות קדימה, כאורך גוף אדם. אברות היד, פרושות כמו אצבעות, מטות את הציפור לתוך מישור הרוח. הראש האדום כדם נרכן והכנפיים נסחפות זו אל זו, כומר בגלימה המברך בתום התפילה. זנב נִקער ובטן מתקמרת, מופתעים מגאיית הקרקע. רגליים בועטות, ברכיהן הפונות לאחור מתנפנפות כמו כַּן נחיתה שבור. עוף נוסף צולל וכושל קדימה, נלחם על פיסת מקום בשטח ההיערכות הדחוס לאורך אותם קילומטרים אחדים של מים שעודם צלולים ורחבים דיים להיחשב בטוחים.

הדמדומים יורדים מוקדם, ויֵרדו כך עוד שבועות אחדים. הרקיע, כחול כקרח מבעד לעֲרבות ולצפצפות הפולשניות, מתלקח קצרות בוורוד ומיד דועך לסגול ארגמן. שלהי פברואר בפְּלַאט, והאובך של צינת הלילה מרחף על פני הנהר הזה, מזגג בכפור את השלף מהסתיו שעבר שעדיין ממלא את השדות הסמוכים. העופות העצבניים, הגבוהים כילדים, מצטופפים כנף אל כנף על רצועת הנהר הזאת, שאותה למדו למצוא לפי הזיכרון.

הם מתכנסים בנהר בסוף החורף כדרכם מקדמת דנא, מכסים כליל את האדמות הרטובות. באור הזה עדיין דבק בהם משהו לְטאתי: היצורים המעופפים העתיקים ביותר על פני כדור הארץ, מרחק צעד מהוסס אחד מהפְּטֶרוֹדַקְטילים. כשיורדת החשכה באמת, זהו שוב עולם למתחילים, אותו ערב כמו ביום ההוא לפני שישים מיליון שנה שבו התחילה הנדידה הזאת.

חצי מיליון עופות – ארבע חמישיות מכל עגורי הסֶנְדהִיל שבעולם – מתבייתים על הנהר הזה. הם מסמנים את נתיב התעופה המרכזי, שעון חול המונח מעל ליבשת. הם עולים ובאים מניו מקסיקו, מטקסס וממקסיקו, מאות קילומטרים ביום, ועוד אלפים לפניהם בטרם יגיעו לקנים הטבועים בזיכרונם. במשך כמה שבועות נותנת רצועת הנהר הזאת מחסה ללהקה שאורכה קילומטרים. ואז, בפרוס האביב, הם מתרוממים ושמים את פניהם הלאה, מנווטים בחוש צפונה לסַסְקַצֶ'וֶן, לאלסקה, או מעֵבר לשם.

המעוף של שנה זו הוֹוה מאז ומתמיד. משהו בעופות משחזר נתיב שנקבע מאות שנים לפני שהוריהם הראו אותו להם. וכל עגור זוכר את כברת הדרך שעדיין לפניו.

עגורי הלילה הזה משייטים על פני מקלעת המים הזורמים. במשך שעה נוספת נישאות קריאותיהם ההמוניות באוויר המתרוקן. העופות מתחבטים וזעים בלי מנוח, נרגזים מנדידה. אחדים תולשים זרדים עטויי כפור ומשליכות אותם באוויר. עצבנותם גולשת לכדי תגרות. בסוף מתרווחים עגורי הסנדהיל בשינה דרוכה, רגליים ככלונסאות, הרוב עומדים במים, אחדים רחוק יותר בשדות השלף.

צווחת בלמים, גריסת מתכת על אספלט, צרחה קטועה אחת ואחריה עוד אחת מעוררות את הלהקה. הטנדר מתווה קשת באוויר, מסתחרר אל תוך השדה. נוצת עשן חולפת ביעף בין העופות. הם ניתקים בכבדות מן הקרקע, מכים בכנפיהם. המרבד המבועת מתרומם, חג וצונח שוב. קריאות שנִדמה כי מקורן ביצורים כפולים מהם בגודלם נישאות קילומטרים לפני שהן נמוגות.

עד הבוקר לא אירע הצליל הזה מעולם. שוב יש רק כאן, עכשיו, מקלעת הנהר, כֵּרה של לקט תבואה שתישא את הלהקות האלה צפונה, אל מעבר לחוג הארקטי. כשמפציע אור ראשון, שבים המאובנים לחיים, בוחנים את רגליהם, טועמים את האוויר הקפוא, מנתרים לחופשי, מקוריהם פונים השמימה וגרונותיהם פעורים. ואז, כאילו לא לקח הלילה דבר, כשהם שוכחים הכול פרט לרגע הזה, עגורי הסנדהיל של השחר מתחילים לרקוד. לרקוד כדרכם עוד בטרם היווצר הנהר הזה.

אחיה צריך אותה. המחשבה הגנה על קָרִין כל הלילה הזר לה. היא נהגה בטרנס, בחרה בעיקוף הארוך, דרומה לאורך כביש נברסקה 77 מסוּ סיטי, ואז מערבה על כביש 30, במקבילה לנהר הפְּלַאט. הכבישים הצדדיים היו בלתי אפשריים במצבה. עדיין מרוסקת מדקירת הסכין של הטלפון בשתיים בלילה: "קרין שְלוּטֶר? מדברים מבית החולים 'השומרוני הטוב' בקַרני. לאחיך קרתה תאונה."

הסייע לא הסכים להגיד כלום בטלפון. רק שמארק התהפך בשוליים של דרך נוֹרת' לַיין ושכב לכוד בתא הנהג, כמעט קפא עד שהפרמדיקים מצאו אותו וחילצו אותו. הרבה זמן אחרי שניתקה היא לא חשה את אצבעותיה עד שמצאה אותן לחוצות לתוך לחייה. פניה היו חסרות תחושה, כאילו היא זו ששכבה שם בחוץ בליל פברואר המקפיא.

ידיה, נוקשות וכחולות, לפתו את ההגה כשחלפה על פני השמורות. קודם וינֶבּאגוֹ, אחר כך גבעות אוֹמַהה. העצים הנמוכים לאורך הכביש המוטלא שׁחו תחת ציצות של שלג. צומת וינבאגו, אתר הפַּאוּ וַאוּ, בית המשפט של השבט ויחידת מכבי האש המתנדבים, התחנה שבה מילאה דלק פטור ממס, שלט העץ הצבוע ביד שנכתב בו "חנות מתנות של אמנות ילידית", בית הספר התיכון – "בית האינדיאנים" – שם הדריכה פעם בהתנדבות עד שהייאוש דחק אותה הלאה: הסצנה פנתה לה עורף באיבה. ביְשורת הריקה הארוכה ממזרח לרוֹזַלי, גבר בודד בן גילו של אחיה במעיל דק מדי ובכובע – "קדימה אדומים" – צעד בסחוֹפת השלג שלצד הדרך. הוא פנה ונהם ברוגז כשחלפה, הודף את ההפרעה.

תפר קו האמצע של הכביש משך אותה מטה אל השחור המושלג. לא היה בזה שום היגיון: מארק, נהג כמעט מקצועי, יורד מכביש אזורי ישר כמו סרגל ומוכר לו כמו כף ידו. לסטות מהכביש, בנברסקה התיכונה – כמו ליפול מסוס עץ. היא השתעשעה בתאריך: 20/02/02. זה אמר משהו? כפות ידיה נגחו בהגה, והמכונית היטלטלה. "לאחיך קרתה תאונה." בעצם הוא מזמן כבר פנה בכל פנייה שגויה שאפשר לפנות בה בחיים, ומהנתיב הלא נכון. שיחות טלפון שהגיעו בשעות איומות, הרחק בעבר ככל שהצליחה לזכור. אבל מעולם לא שיחה כמו זאת.

היא השתמשה ברדיו כדי להישאר ערה. היא מצאה תוכנית מלל גנובה על כל הראש, על הדרך הטובה ביותר להגן על חיות המחמד שלך מהרעלות טרוריסטיות שעוברות במים. כל קולות האנוש המופרעים והרעשים הסטטיים בחושך פעפעו לתוכה, לחשו לה מה היא: בודדה בכביש שומם, קילומטר מאסונהּ שלה.        

איזה ילד אוהב מארק היה, גייס צוות לבית החולים שלו לשלשולים, מכר את הצעצועים שלו כדי לעכב את עיקול החווה, השליך את גופו בן השמונה בין הוריהם באותו ליל זוועות לפני תשע עשרה שנים, כשקאפּי תקף את ג'ואן בלולאה של כבל חשמל. כך היא ציירה לעצמה את אחיה, בעודה צוללת בראשה לפנים אל תוך האפלה. שורש כל התאונות שלו: אכפתיות גדולה הרבה יותר מדי.

לפני גְרַנְד אַיילֶנְד, כמעט ארבע מאות קילומטר אחרי סוּ, בשעה שהפציע היום והשמים עטו גון אפרסק, הבחינה להרף עין בפְּלַאט. אור ראשון נצנץ מהחוּם הבוצי שלו, הרגיע אותה. משהו לכד את מבטה, גלים עולים ויורדים בצבע פנינה נקודים באדום. אפילו היא חשבה תחילה שזאת השפעה היפנוטית של הכביש המהיר. שטיח של עופות בגובה למעלה ממטר פרוש עד קו העצים המרוחק. זה למעלה משלושים שנה ראתה אותם בכל אביב, ובכל זאת ההמון המרקד גרם לה לטלטל את ההגה, כמעט ללכת בעקבות אחיה.

הוא חיכה עד שהעופות יחזרו כדי לאבד שליטה על הרכב. כבר אז באוקטובר הוא היה במצב רע, כשהיא נהגה במסלול הזה ממש לליל השימורים סביב הגופה של אמם. שורף שעות עם חבריו פועלי הבשר במדור התשיעי של גיהינום נינטֶנדוֹ, מתחיל את היום בשישיות בירה בתור ארוחת בוקר, שתוי לגמרי כשהוא יוצא לעבודה במשמרת אחר הצהריים. "צריך לשמור על המסורת, ארנבת; כבוד המשפחה." לא היה לה אז כוח הרצון הדרוש להטיף לו מוסר. הוא לא היה מקשיב לה, אילו עשתה זאת. אבל הוא צלח את החורף, אפילו התעשת קצת. והכול בשביל זה.       

קַרני התנשאה מולה: פאתי העיר המבוזרים, רצועת חנויות הענק שצימחה מתוכה זה מקרוב, אבוס השומן של אוכל מהיר לאורך רחוב שתיים, הרחוב הראשי הישן. העיר כולה פתאום התגלתה לה כמחלף יציאה שנוּפּח מעבר למידותיו מכביש 80 הבין-מדינתי. ההיכרות הקרובה מילאה אותה רוגע מוזר, לא הולם. הבית.

היא מצאה את "השומרוני הטוב" באופן שבו מצאו העופות את הפְּלַאט. היא דיברה עם הרופא ביחידת הטראומה, התאמצה לעקוב אחריו. הוא חזר ואמר "דרגת חומרה בינונית", "יציב" ו"יש לו מזל". הוא נראה צעיר מספיק לחגוג עם מארק מוקדם יותר באותו לילה. התחשק לה לבקש לראות את תעודת הגמר שלו מבית הספר לרפואה. במקום זה היא שאלה מה פירוש "דרגת חומרה בינונית" והנהנה בנימוס למשמע התשובה הסתומה. היא שאלה על "יש לו מזל" והרופא הסביר: "מזל שהוא בחיים."

כבאים חתכו את תא הנהג במבער אצטילן וחילצו אותו. הוא היה שוכב שם כל הלילה כמו בארון מתים, דחוק אל השמשה הקדמית, קופא ומדמם למוות, במרחק לא גדול משולי הכביש, לולא השיחה האנונימית מתחנת דלק בקצה העיר.

הם הכניסו אותה ליחידה שתראה אותו. אחות ניסתה להכין אותה, אבל קרין לא שמעה כלום. היא עמדה מול מקלעת של כבלים ומוניטורים. על המיטה שכב גוש של יריעות לבנות. פנים מעורסלות בתוך סבך הצינוריות, נפוחות בכל צבעי הקשת, מכוסות שפשופים. שפתיו ולחייו המרוחות בדם נקודות בגרגירי החצץ התקועים בהן. השער המדובלל מתחלף בחלקת גולגולת חשופה שכבלים נובטים מתוכה. המצח נראה כאילו נלחץ אל אסכלה לוהטת. לבוש חלוק דק בגון בֵּיצה של אדום חזה שכב אחיה והתאמץ לנשום.

היא שמעה את עצמה קוראת לו, ממרחק. "מארק?" העיניים נפתחו למשמע הצליל, כמו עיני הפלסטיק הקשות של בובות ילדותה. שום דבר לא זז, גם לא העפעפיים. שום דבר, עד שפיו נפתח ונסגר, בלי קול. היא רכנה אל תוך המכשירים. אוויר נשרק דרך שפתיו, מעל לזמזום המוניטורים. רוח בשדה של חיטה בשלה.          

פניו הכירו אותה. אבל כלום לא יצא מפיו פרט לזרזיף ריר. עיניו הפצירו, מבועתות. הוא היה צריך משהו ממנה, חיים או מוות. "זה בסדר; אני כאן," היא אמרה. אבל מילות החיזוק רק החמירו את מצבו. היא גורמת לו התרגשות, בדיוק מה שאסרו האחיות. היא הסתכלה הצדה, לכל מקום מלבד בעיני החיה שלו. החדר נצרב בזיכרונה: הווילון המוגף, שני המדפים העמוסים מכשירים אלקטרוניים מאיימים, הקיר המסויד בצבע שֶרבֶּט לימון, השולחן המתגלגל לצד מיטתו.

היא ניסתה שוב. "מארקי, זאת קרין. אתה תהיה בסדר." האמירה של זה יצרה מין אמת. אנחה התמלטה מפיו החתום. ידו, שנעוצה בה צינורית עירוי תוך-ורידי, נשלחה מעלה ותפסה בחוזקה במפרק כף היד שלה. יכולת הכיוון שלו הממה אותה. הלפיתה היתה חלושה אך ניצַחַת, משכה אותה מטה לתוך רשת הצינוריות. אצבעותיו כמו נוצות כלפיה, קדחתניות, כאילו, בשבריר השנייה הזה, היא עדיין עשויה למנוע את התרסקות הטנדר שלו.

האחות הכריחה אותה לצאת. קרין שלוטר ישבה בחדר ההמתנה של יחידת הטראומה, טראריום זכוכית בקצה מסדרון ארוך עם ריח של חומרי חיטוי, של אימה ושל כתבי עת עתיקים לבריאות. שורות של חוואים שחוחי ראש ונשותיהם, במֵיזעים ובסרבלים כהים, ישבו לצדה על כיסאות המִשמש הרבועים עם הריפוד הדק. היא ניחשה אותם: אבא התקף לב; בעל תאונת ציד; ילד מנת יתר. במרחק-מה בפינה, טלוויזיה מוחרשת הקרינה תמונות של שממה הררית זרויה לוחמי גרילה. אפגניסטן, חורף, 2002. אחרי זמן-מה הבחינה בחוט של דם נמשך כמו פתיל במורד האצבע המורה הימנית שלה, במקום שנשכה את העור שבשולי הציפורן. היא מצאה את עצמה קמה ונסחבת באטיות אל השירותים, ושם הקיאה.

מאוחר יותר אכלה, משהו חמים ודביק מהקפטריה של בית החולים. בשלב מסוים עמדה באחד מאותם חדרי מדרגות גמורים למחצה מבטון יצוק שאמורים להיראות רק כשהבניין עולה באש, התקשרה לסוּ סיטי, לחברה הגדולה למחשבים ולמכשירים אלקטרוניים ביתיים שבה עבדה בקשרי לקוחות. היא עמדה והחליקה את חצאית הבּוּקְלֶה המקומטת שלה כאילו יכול הממונה עליה לראות אותה מעברו השני של הקו. היא סיפרה לבוס שלה, במעורפל ככל שיכלה, על התאונה. תיאור מיושב באופן ראוי לציון: שלושים שנות ניסיון מעשי בהסתרת האמתוֹת של השלוטרים. היא ביקשה יומיים חופש. הוא הציע לה שלושה. היא התחילה למחות, אבל בבת אחת עברה להסכמה אסירת תודה.

כשחזרה לחדר ההמתנה, היתה עדה לשמונה גברים במיטב שנותיהם בחולצות פלנל עומדים במעגל, עיניהם האטיות סורקות את הרצפה. מלמול עלה מהם, רוח מקניטה רשתות גלמודות על חלונות בית כפרי. הצליל התרומם וצנח בגלים. לקח לה רגע להבין: מעגל תפילה, לקורבן אחר שהגיע תכף אחרי מארק. טקס פֶּנטֶקוֹסטַלי מאולתר, שמכסה כל דבר שאזמלי מנתחים, תרופות וקרני לייזר לא יכולים לכסות. מתת הלשונות שרתה על מעגל הגברים, כמו שיחה בטלה במפגש משפחתי. הבית הוא המקום שממנו אין לך מנוס לעולם, אפילו בסיוט.            

יציב. יש לו מזל. המילים סחבו את קרין עד הצהריים. אבל בפעם הבאה שדיבר אתה הרופא מיחידת הטראומה, המילים כבר נהיו "בצקת מוחית". משהו הגביר את הלחץ בתוך הגולגולת של אחיה. אחיות ניסו לצנן את גופו. הרופא הזכיר מכונת הנשמה וניקוז חדרי מוח. המזל והיציבות נגוזו.

כשהרשו לה לראות שוב את מארק, היא כבר לא הכירה אותו. האיש שאליו לקחו אותה בפעם השנייה שכב בתרדמת, פניו קרסו והיו לפנים של איזשהו זר. עיניו לא נפקחו כשקראה בשמו. זרועותיו היו תלויות בלי נוע, אפילו כשלחצה אותן.

אנשים מצוות בית החולים באו לדבר אתה. הם דיברו אתה כאילו היא פגועת מוח. היא ניסתה לחלוב מהם מידע. תכולת האלכוהול בדם של מארק היתה בדיוק מתחת לגבול המותר בנברסקה – שלוש או ארבע בירות בשעות שקדמו להתהפכות עם הטנדר שלו. לא ניכר שום פרט בולט אחר במערכת גופו. הטנדר נהרס לגמרי.

שני שוטרים לקחו אותה הצדה במסדרון ושאלו אותה שאלות. היא ענתה מה שידעה, כלומר כלום. כעבור שעה היא תהתה אם דמיינה את השיחה. לפנות ערב התיישב לידה במקום שבו המתינה גבר בן חמישים בחולצת עבודה כחולה. היא הצליחה לפנות ולמצמץ. בלתי אפשרי, אפילו בעיר הזאת: להתחיל אתה, בחדר ההמתנה של יחידת הטראומה.

"את צריכה לקחת עורך דין," אמר הגבר.

היא מצמצה שוב וטלטלה את ראשה. חוסר שינה.

"את עם הבחור שהתהפך עם הטנדר? קראתי עליו בטלגרף. את צריכה בהחלט לקחת עורך דין."

ראשה לא הפסיק להיטלטל. "אתה עורך דין?"

הגבר נרתע לאחור. "אל אלוהים, לא. סתם עצה של שכן."

היא חיפשה ומצאה את העיתון וקראה את התיאור הקלוש של התאונה עד שהעיתון התפורר. היא ישבה בטראריום הזכוכית כמה זמן שיכלה, אחר כך הקיפה את המחלקה, אחר כך התיישבה שוב. בכל שעה התחננה שירשו לה לראות אותו. בכל פעם הם סירבו. היא נמנמה במנות של חמש דקות, נתמכת בכיסא המִשמש המחוטב. מארק עלה בחלומותיה, כמו עשב בופלו אחרי שרפה בערבה. ילד שמתוך רחמים תמיד בחר את השחקנים הכי גרועים לקבוצה שלו. מבוגר שהתקשר רק כשהוא שתוי עד כדי בכיינות. עיניה עקצצו ופיה היה סמיך מקצף. היא הציצה במראָה בחדר השירותים שבקומה: זרויה בהרות ומתנודדת, מפל שׂערה האדום וילון חרוזים סבוך. אבל עדיין ראויה להיראות בציבור, בהתחשב בכול.

"היתה נסיגה מסוימת," הסביר הרופא. הוא דיבר בגלי בִּי ובמילימטרים של כספית, באונות ובחדרי מוח ובשטפי דם. בסוף קרין הבינה. מארק יצטרך ניתוח.   

הם חתכו לו חריץ בגרון והחדירו לו בורג לגולגולת. האחיות הפסיקו לענות על השאלות של קרין. שעות אחר כך, בקול קשרי הלקוחות הכי טוב שלה, היא ביקשה שוב לראות אותו. הן אמרו שהוא חלש מדי מכל הפרוצדורות שעבר. האחיות הציעו לתת לה משהו, וקרין תפסה רק כעבור רגע שהתכוונו לתרופה.

"אה, לא, תודה," היא אמרה. "אני בסדר."

"לכי קצת הביתה," יעץ הרופא מיחידת הטראומה. "הוראת רופא. את צריכה לנוח."  

"אחרים ישנים על הרצפה בחדר ההמתנה. אני יכולה להביא שק שינה ולחזור."

"אין לך מה לעשות פה עכשיו," אמר הרופא. אבל זה לא בא בחשבון; לא בעולם שממנו היא באה.

היא הבטיחה שתלך לנוח אם ירשו לה לראות את מארק, רק לרגע. הם הרשו לה. עיניו עוד היו עצומות, והוא לא הגיב לכלום.

ואז היא ראתה את הפתק. הוא היה מונח על הארונית שלצד המיטה, מחכה. אף אחד לא ידע לומר לה מתי הוא הופיע. איזה שליח התגנב לחדר באין רואה, אפילו בזמן שקרין לא הורשתה להיכנס. הכתב היה עכבישי, ערטילאי: שרבוט של מהגר מלפני מאה שנה.

 

אני אף אחד

אבל הלילה בדרך נוֹרת' לַיין

אלוהים הוביל אותי אליך

כדי לתת לך לחיות

ולהחזיר מישהו אחר.

 

 

יוצר ההדים מאת ריצ'רד פאוארס, מאנגלית: אמיר צוקרמן, הוצ' עם עובד, ספריה לעם, שנת 2012, 514 עמ'

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , ,

Category: פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *