שומרי ההיסטוריה – ראשית הסערה מאת דמיאן דיבן / הרפתקאות חובקות עולם והיסטוריה, לנוער

| 06/06/2012 | 0 Comments

 

שום דבר בחייו הנורמליים להפליא של ג'ייק דג'ונס בן ה-14, גיבור הספר "שומרי ההיסטוריה – ראשית הסערה", אינו מכין אותו ליום שבו הוא נחטף בידי צמד אנשים מוזרים ביותר.

 

עד לאותו רגע, ג'ייק הוא ילד אנגלי רגיל לגמרי. הוא חי עם משפחתו בלונדון ולומד בבית–ספר ממוצע. הוא איום ונורא במתמטיקה, טוב בגיאוגרפיה ומצוין בכדורסל. הוריו אינם אנשי עסקים מצליחים, אבל הם הורים טובים. בשעות הפנאי אמו מגישה מנות בלתי אפשריות לחלוטין, פרי המצאתה, ואבא שלו מנסה, לא בהצלחה רבה, לתקן דברים.

אבל יום אחד נוסעים הוריו של ג'ייק לתערוכה מקצועית בברמינגהם – ונעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. ארבעה ימים לאחר מכן, ג'ייק עצמו נחטף.

בימים הבאים ייתקל לראשונה ב"שומרי ההיסטוריה", ארגון שעל אודותיו לא שמע מעולם, אך מסתבר שחברי הארגון דווקא שמעו על ג'ייק, ואולי אפילו ציפו לבואו.

 

ביחד עם נייתן השחצן והגנדרן להחריד, עם יופיטוס קוֹל המסתורי, טופז המקסימה ורבת התושייה, צ'רלי המדען המבריק ורבים אחרים, הוא ייקלע למשימות מסמרות שיער במרחביהם של העולם ושל ההיסטוריה – ויגלה שכל מה שחשב שידע על עצמו ועל העולם אינו תקף עוד.

"רד מהבמה, הארי פוטר. הגיע זמנו של ג'ייק דג'ונס לתפוס את מרכז הבמה. כמעט מרגש מדי לקריאה לפני השינה." (מגזין טלגרף)

"'שומרי ההיסטוריה' הוא מסוג הספרים שאתה מתחיל לקרוא ופשוט לא יכול להניח מידך… ציון עשר מתוך עשר." (הגרדיאן)

 

פרק ראשון

מדרגות האנדרטה

הלילה שבו גילה ג'ייק דג'ונס שהוריו אבדו אי־שם בנבכי ההיסטוריה היה אחד הלילות הסוערים ביותר שתועדו אי־פעם. מאז ההוריקן הנשכח של 1703 לא ידעו לילות לונדון מזג אוויר קיצוני כזה, מטחי גשם ורוחות מייללות כאלה.

בליבה הגועש של הסערה, מכונית בנטלי ישנה שצבעה כחול כהה היטלטלה בחוסר יציבות לאורך גשר מצודת לונדון שמעל נהר התמזה הגואה, לעבר הגדה הצפונית. פנסי המכונית האירו באורות גבוהים, והמגבים עבדו במהירות כפולה במבול המעוור.

על המושב האחורי המרווח העשוי עור ישב נער מתוח בן ארבע־עשרה – נער שחום עור בעל שיער שחור מתולתל ועיניים אמיצות ונבונות. הוא היה לבוש בתלבושת בית־הספר שלו: ז'קט, מכנסיים שחורים ונעלי עור שחוקות. לצידו נח הילקוט הישן שלו, מלא ספרים וניירות. על התגית המרופטת נכתב באותיות מודגשות השם ג'ייק דג'ונס.

עיניו החומות הגדולות בחנו את שתי הדמויות שבמושבים הקדמיים, מעבר למחיצת הזכוכית. משמאל ישב אדון גבוה ויהיר לבוש חליפה שחורה וקודרת וחבוש כובע צילינדר. לצידו ישב הנהג הלבוש מדים. השניים שוחחו חרש, אבל ג'ייק ממילא לא היה מצליח לשמוע את דבריהם מאחורי הזגוגית.

הזרים הללו חטפו אותו לפני שלושים דקות בלבד.

בעודו ממהר הביתה מבית־הספר דרך פארק גריניץ', הם הגיחו מבין הצללים ממש בחזית מצפה הכוכבים המלכותי. הם הסבירו לו שעליו להתלוות אליהם בשל מקרה חירום דחוף. כשג'ייק הפגין אי רצון, שלא במפתיע, הם אמרו לו שדודתו תפגוש אותם ביעדם המתוכנן. ג'ייק החשדן הטיל בכך ספק, ואז התחיל לרדת גשם – תחילה טיפות ספורות ואז מבול של ממש – והגברים נכנסו לפעולה. הנהג הצמיד ממחטה לפניו של ג'ייק; ג'ייק שאף חומר כלשהו בעל ריח חריף ומעקצץ והרגיש כיצד הוא מתחיל לקרוס. הוא התעורר כעבור זמן קצר, נעול במושב האחורי של המכונית המפוארת הזאת.

גל של בהלה עבר בג'ייק לשמע קול רעם עז, שנדמה שטילטל את יסודות הגשר ממש. הוא סרק את פנים המכונית. הוא היה מחופה משי כהה והיה ברור שהמכונית היתה פעם יוקרתית מאוד, אף שכעת כבר לא היתה בשיאה. בדלתות (זמן קצר לאחר ששב להכרתו הוא ניסה לפתוח אותן, לשווא) היו קבועות ידיות זהובות מעוטרות. ג'ייק רכן קדימה ובחן אחת מהן ביתר קפידה. במרכזה היה סמל מורכב: שעון חול ששני כוכבי לכת חגים סביבו.

הגבר בכובע הצילינדר, שפניו נותרו מוסתרות בצללים, העיף לאחור מבט של מורת רוח. ג'ייק השיב לו מבט נחוש עד שהפרצוף היהיר פנה שוב קדימה אל הכביש.

המכונית העתיקה ירדה מהגשר. היא התקדמה במבוך רחובות העיר עד שעלתה לבסוף ברחוב פיש היל ועצרה בכיכר מרוצפת קטנה, בצל עמוד אבן גדול. ג'ייק נשא מבט אל המבנה: מהבסיס הרבוע, המוצק, היתמר אל השמיים הסוערים עמוד ענקי עשוי אבן גיר צחורה. בראש העמוד, שנדמה לג'ייק שהוא נמצא כמעט חצי קילומטר מעליו, היה כד זהב בוער.

ג'ייק נזכר שכבר נתקל בעבר באנדרטה המשונה הזאת: בדרכם בחזרה מביקור לא מוצלח בצינוק של לונדון (מפלצת מגושמת החליקה בשלולית של דם מזויף ומסיבות של בטיחות הציבור נאלצו להדליק את האורות במקום), הוא והוריו חלפו, שלא על פי התכנון, על פני האנדרטה הזאת. אבא של ג'ייק נמלא התרגשות והתחיל לספר לבנו על ההיסטוריה של המבנה – שהוא נקרא "האנדרטה", ובנה אותו סר כריסטופר רֵן לזכר השריפה הגדולה של לונדון; וכיצד ניתן להגיע לראשו המוזהב בגרם מדרגות לולייני המתפתל בתוכו. ג'ייק היה מרותק ורצה מאוד לעלות במדרגות, ואביו הסכים בהתלהבות. אבל אמא של ג'ייק, שבדרך כלל שיתפה פעולה עם כל פעילות מהנה, נלחצה משום מה והתעקשה שייסעו הביתה לפני שתגיע שעת העומס בכביש. ג'ייק נלקח משם כשהוא משקיף לאחור אל העמוד.

הגבר בצילינדר יצא מהמכונית ופתח מטרייה. הוא נאלץ לאחוז בה בחוזקה כדי שהרוח לא תתלוש אותה מידיו. הוא פתח את הדלת האחורית והביט ישירות בג'ייק. "בוא איתי. אל תחשוב אפילו לנסות לברוח."

ג'ייק בחן בחשדנות את החוטף. הוא היה לבוש בהידור: מלבד כובע הצילינדר העשוי משי שחור היו לו חולצת כפתורים לבנה, עניבה שחורה, חליפה כהה שנתפרה במדויק למידותיו הרזות, מכנסיים צרים מגוהצים היטב ומגפיים מצוחצחים ללא רבב. היו לו פנים ייחודיות, עם אף נשרי מפואר, עצמות לחיים גבוהות ועיניים שחורות חדורות יהירות קשוחה.

ברק הבזיק, ומשב רוח עמוס בגשם הצליף.

"מהר," נבח האיש על ג'ייק. "אנחנו לא האויב, אני מבטיח לך."

ג'ייק תלה את הילקוט על כתפו ויצא באיטיות מהמכונית. האיש תפס בכוח בזרועו ונקש על הזגוגית לאותת לנהג. החלון החשמלי נפתח.

"סע מייד לאסוף את הוד מלכותה."

"כן, כמובן."

"ואל תשכח את העלמה סן אוֹנוֹרֶה. תמצא אותה במוזיאון הבריטי; ככל הנראה באגף העתיקות המצריות."

"עתיקות מצריות." הנהג אדום הלחיים הינהן.

"ונוֹרְלַנד – אנחנו מפליגים בעוד שעה. שעה בדיוק, אתה מבין? בלי עצירות במאורת ההימורים שלך או כל אחד מאותם מקומות בזויים החביבים עליך."

העקיצה הרגיזה את הנהג, אבל הוא הִסווה זאת בחיוך. "מפליגים בעוד שעה, בהחלט," אמר וסגר שוב את החלון.

הלב של ג'ייק פעם במהירות כפולה. פתאום הציף אותו פרץ אדרנלין; הוא תלש את זרועו מאחיזתו של האיש ונמלט לאורך הכיכר בריצה מהירה ככל יכולתו.

האיש הגבוה הגיב מייד. "עִצרו אותו!" שאג לקבוצה של עובדי משרדים שצעדה ברחוב לעבר תחנת הרכבת התחתית. קולו היה סמכותי במידה כזאת שהם לא תהו אפילו לרגע אם הנער חף מפשע. הם הצטופפו לחסום את דרכו, וג'ייק הסתובב, שינה כיוון והתנגש היישר בחוטפו. נשמע קול ריסוק רם כשהמצח של ג'ייק פגע בלסת של האיש.

ג'ייק הצליח להישאר על רגליו, אבל חוטפו היה פחות בר־מזל: הוא התנודד לאחור ואיבד את שיווי משקלו, המטרייה שלו התעופפה מידו, עיניו התגלגלו בארובותיהן ורגליו הארוכות והרזות החליקו מתחתיו. הוא הושלך באוויר ונחת בשלולית גדולה של בוץ. כובע הצילינדר שלו התגלגל עד מרגלות האנדרטה. מזווית העין ראה ג'ייק את המטרייה מעופפת לשמיים בכיוון הכיפה של קתדרלת סנט פול.

ג'ייק התעלם מפחדו ומיהר לרוץ אל סבך הידיים והרגליים הארוכות והבגדים שטונפו בבוץ. הנהג יצא גם הוא בבהלה מהמכונית. עובדי המשרדים עמדו קפואים במקומם.

ג'ייק השפיל מבט אל הדמות הדוממת. "אתה בסדר?" שאל, חושש מפני הגרוע ביותר. על אף גילו הצעיר היה קולו עשיר ועמוק.

בסופו של דבר התחיל הראש לזוז קלות. האיש הגבוה, שחדל להבחין בגשם הכבד, התיישב באיטיות והסיט את השיער השחור ממצחו ביד ארוכה ועצלה.

ג'ייק התנשף בהקלה. "מצטער, לא ידעתי שאתה מאחורי. אתה באמת בסדר?" שאל שוב בשקט והושיט לאיש יד כדי לעזור לו לקום.

האיש התעלם מהיד המושטת ומהשאלה; במקום זאת הוא פנה לנהג. "למה אתה מחכה? אני חוזר ואומר, אנחנו מפליגים בעוד שעה!" סינן, ואז פנה לתקוף בדבריו את עובדי המשרדים המתגודדים מסביב. "אף פעם לא ראיתם אדם מחליק?"

נימת קולו היתה עוינת דיה לפזר את הקבוצה. הנהג חזר בינתיים למכונית והתניע. המכונית התרחקה משם, פנתה בצומת ונעלמה, וג'ייק וחוטפו נותרו לבדם למרגלות העמוד הענקי. מסיבה כלשהי, הדחף של ג'ייק לברוח התפוגג. הוא הרים את כובע הצילינדר, יישר אותו והושיט אותו לאיש בחיוך מהוסס.

האיש מילמל בשיניים חשוקות: "אמרתי לך שאנחנו לא האויב." הוא התרומם, חטף את הכובע מידיו של ג'ייק והניח אותו על ראשו. "אם אתה לא מאמין לי, הדודה שלך תסביר הכול כשתגיע."

"הדודה שלי?" ג'ייק טילטל את ראשו. "איך היא קשורה לזה?"

"הסברים אחר כך. עכשיו בוא איתי!" האיש הגבוה ניגש לאנדרטה, שלף מפתח גדול מכיס המקטורן שלו והחדיר אותו לחור נסתר באבן. ג'ייק תהה מה בשם שמיים הוא עושה. ואז הבחין בקו מתאר כמעט בלתי נראה של דלת – דלת סתרים בתחתית העמוד הענקי.

האיש סובב את המפתח, ודלת האבן נפתחה בחבטה מהדהדת. בתוך האנדרטה נגלה אור נר רך ומרצד. פחדו של ג'ייק התחלף בסקרנות. הוא מתח את צווארו להציץ פנימה: היה שם חדר קטן שממנו התמשך כלפי מטה גרם מדרגות לולייני עשוי אבן עתיקה.

"מהר! מהר!" נבח עליו האיש. "בפנים תמצא תשובות לכול. כולל מקום הימצאם של הוריך."

ג'ייק החוויר. "ה… ההורים שלי?" גימגם. "מה קרה להורים שלי?"

"בוא איתי ותגלה," היה כל שענה האיש.

ג'ייק הניד בראשו ונותר נטוע במקומו בהתרסה. הוא נשם נשימה עמוקה וענה בקול העמוק והמאיים ביותר שהצליח לגייס. "אתה חטפת אותי מפארק גריניץ'. אתה גררת אותי למכונית – יכולים לעצור אותך על זה עשרים פעמים. אז עכשיו אני רוצה תשובות! קודם כול, מה אתה יודע על ההורים שלי?"

האיש גילגל עיניים. "אם נמצא מחסה מהגשם ותאפשר לי להחליף את החליפה שלי שנהרסה" – הוא החווה בידו על קרע גדול לאורך צד המקטורן – "אומַר לך."

"אבל מי אתה?" התעקש ג'ייק.

האיש נשם נשימה עמוקה כדי להירגע. "שמי יוּפּיטוּס קוֹל. אין לי שום כוונה לפגוע בך. ההפך הגמור; אני מנסה לעזור. נאלצנו לחטוף אותך כי אתה בטוח יותר בחברתנו. ועכשיו, אתה מוכן בבקשה לרדת איתי?"

האמת היתה שההרפתקן שבג'ייק נמלא סקרנות: מהאיש המוזר הזה, מהדלת הסודית, מגרם המדרגות המפתיע. אבל הוא לא ויתר.

"אני לא מבין, מה יש למטה?"

"המשרד נמצא למטה. המשרד!" ענה יוּפּיטוּס בקוצר רוח. "אם תבוא תראה!" עיניו הנעוצות בג'ייק רשפו. "מדובר בשאלה של חיים ומוות, אתה מבין? חיים ומוות."

בגינוניו הקודרים והנחושים היה משהו משכנע. הוא החזיק את הדלת פתוחה בשביל הנער.

"תוכל לעזוב בכל עת שתרצה, אבל אני מבטיח לך שזה הדבר האחרון שכדאי לך לעשות."

ג'ייק השקיף אל תוך החדר ובמורד גרם המדרגות. סקרנותו גברה עליו. "כנראה יצאתי מדעתי," הוא מילמל בעודו נכנס פנימה. הדלת נטרקה מאחורי שניהם בחבטה מהדהדת. הרוח שרקה במורד גרם המדרגות הלולייני.

"עכשיו בוא איתי," אמר יוּפּיטוּס חרש והתחיל לרדת במדרגות.

 

 

שומרי ההיסטוריה – ראשית הסערה מאת דמיאן דיבן, מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת מודן, שנת 2012, 307 עמודים

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , ,

Category: ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *