בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה, עיון בשירתו המאוחרת של נתן זך מאת ד"ר סיגל נאור פרלמן

| 26/03/2014 | 0 Comments

בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה, עיון בשירתו המאוחרת של נתן זך מאת ד"ר סיגל נאור פרלמן

הספר 'בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה, עיון בשירתו המאוחרת של נתן זך', מבוסס על עבודת הדוקטורט של סיגל נאור פרלמן. ספר זה עוסק בשירתו המאוחרת של נתן זך, משורר שקבע, אולי יותר מכל משורר אחר, את הטון בשירה העברית בארבעת העשורים האחרונים. יחד עם זאת, שירתו המאוחרת, בניגוד לזו המוקדמת, זכתה להתייחסות מועטה מאד הן מצד הקוראים והן מצד המבקרים ולא זכתה ולו למחקר מקיף אחד. הסיבה המרכזית לכך, ככל הנראה, היא המעבר משירה אימפרסונאלית, מהודקת מאד, שאף זכתה לכינוי "נוסח זך", לשירה שחומקת מכל נוסח ושהקשריה אוטוביוגרפיים.

ספר זה, המהווה את המחקר הראשון המקיף העוסק בשירת נתן זך המאוחרת, מציע את המונח 'פואטוביוגרפיה' לעיון בשירה שהקשריה אוטוביוגרפיים בכלל, ולעיון בשירתו של נתן זך שהקשריה אוטוביוגרפיים בפרט.

ד"ר סיגל נאור פרלמן היא חוקרת ומבקרת ספרות. מייסדת ארגון 'דרך רוח' הפועל לקידום מדעי הרוח בישראל. היא מספרת, כי "שירתו המאוחרת של נתן זך זכתה לביקורות צוננות במקרה הטוב. מה שהתקבע בתודעת הקוראים והמבקרים כ'נוסח זך', נוסח המתייחס לשירתו המוקדמת, לא איפשר לקוראים לראות את יופייה של שירתו המאוחרת. ואמנם, מדובר כמעט בשתי שירות נפרדות. השירה המאוחרת, אותה אני מכנה 'פואטוביוגרפית' – 'פואטוביוגרפיה' הוא מונח חדש שטבעתי ואני מקווה שישמש את הקוראים והחוקרים בקריאת כל שירה שיש בה יסודות אוטוביוגרפיים –  הממה אותי. זו הייתה קריאה שניתן אף לכנותה קריאה מציצנית. זך המוקדם כיסה באלף צעיפים את המקום, הזמן והמציאות קונקרטיים. ויותר מזה, זך המוקדם כיסה באלף מסכות את פניו שלו, או את פניה של הפרסונה השירית שלו. והנה, חדירת היסודות האוטוביוגרפיים אל תוך שירתו היתה הבטחה לצמצום המרחק בין המשורר עצמו ובין הפרסונה השירית שלו. אבל אז גיליתי, שהתחכום של זך המאוחר לא נופל מזה של זך המוקדם. על כל טפח שגילה, כיסה טפחיים. הוא ציין מקומות וזמנים קונקרטיים, אך אי אפשר היה לחלץ אותם חזרה מתוך השיר ולהבנות ביוגרפיה הנאמנה לאמת אמפירית. מצד שני, היסודות האוטוביוגרפיים בשירת זך רוטטים בתוך השיר עד שהם הופכים לרקמה מרקמתו – ליסודות פואטוביוגרפיים המבנים תמונה של אמת רגשית. שירת זך המיטלטלת בין איפוק לחוסר איפוק, מייצגת גם אותי כקוראת ואולי גם כאדם. לא במקרה לצד המחקר על זך עסקתי בקריאה של סופר ומשורר גדול אחר, יצחק לאור, שהפרוזה שלו והשירה שלו 'נופלות על העור', מתנפלות על הקורא.

"לפני שנתיים ערכתי עם אריאל הירשפלד אסופת מאמרים על יצירת יצחק לאור, 'אל בשר הלשון', אסופה שראתה אור אף היא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ההטלטלות הזו בין האיפוק ובין מה שהוא כלל וכלל לא מאופק מתנקזת לנקודה ארכימדית – המוסיקליות. גם זך וגם לאור מוסיקליים מאד. ואני כל חיי קראתי ספרות עם האוזניים. לפני האידאולוגיות, לפני התיאוריות, הספרות בעיני מבקשת את אוזני הקורא".

הספר עוקב אחר התפתחותו של הממד הפואטוביוגרפי בשירתו של זך בשלושה כיוונים מרכזיים: האישי, הפוליטי, ובכיוון התרבותי בעיקר ביחס לשירת נתן אלתרמן :

הפרק הראשון ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה, פואטוביוגרפיה בוחן את הגדרות הז'אנרים הביוגרפי והאוטוביוגרפי, ומציע את תת-הז'אנר 'פואטוביוגרפיה' לדיון בקשר בין שירה ואוטוביוגרפיה.

בחלקו הראשון של הפרק השני הממד הפואטוביוגרפי-אישי בשירתו של נתן זך , נבחן דיוקנה של האם וכן תחושת החסך של האני-המשורר ביחס אליה, כפי שאלה מיוצגים בקבצים אנטי-מחיקון וכיוון שאני בסביבה; בחלקו השני של הפרק, נדון מחזור השירים "פאנדנגו" כשלב חדש בתחושת העולם של האני-המשורר האבסורדיאלי המאמץ לעצמו דמויות שונות כדי לחוות באמצעותן אפשרויות קיום נוספות.

בפרק השני עמדות פוליטיות בשירתו הפואטוביוגרפית של נתן זך עומדים במרכז הדיון הקבצים צפונית מזרחית ואנטי-מחיקון. בקבצים הללו מסתמנת מגמת שינוי בשירתו של זך כשאל שירתו – שהתאפיינה עד כה באימפרסונאליות מובהקת – החלו מחלחלים, בהדרגה, יסודות אוטוביוגרפיים פוליטיים (לצד אלה האישיים והתרבותיים). בשערים שהקשרם פוליטי: "הארץ המובטחת" ו"השני והשלג", ובעיקר בזה האחרון הופך האני-המשורר למעורב בעולם הממשי שמחוץ לשיר. מעורבותו של האני-המשורר בעולם, במציאות שמחוץ לשיר מלווה, כפי שנראה, בשימוש באמצעים פואטיים של "משורר-נביא", היוצרים הזרה של המציאות הפוליטית. בהפעלתם של האמצעים הפואטיים הללו מבקש האני-המשורר לגרום לנמעניו לקלוט את המציאות מחדש וכן לעבד מחדש את עמדתם כלפיה. כך, למשל, בשיר "יבשת אבודה" המופיע בשער "השני והשלג" (זך 2000 [1984]: 61 – 62), משתמש המשורר בתחבולות שונות של אשליה ומנחה בכך את הנמען לקלוט את המציאות מפרספקטיבות שונות המפרקות את המבט האחיד עליה ויוצרות הזרה שלה. גם אופני השימוש השונים בז'אנר המשל, כמו בשיר "חוק טבע" המופיע בצפונית מזרחית (שם: 125) והמוקדש לעקורי איקרית ובירעם, למשל, כתוב כמשל המבוסס, לכאורה, על תופעת טבע. התהליך שעובר הקורא במהלך הקריאה כשמסתבר לו כי מצבם של עקורי בירעם איננו הכרחי כפי שהכרחית תופעת טבע, מחייב אותו להסתכלות שונה על מציאות זו.

בחלק האחרון של הפרק השני נדון הקובץ הזמיר כבר לא גר פה יותר; בקובץ זה בו בוחן האני-המשורר את תחושת עולמו ביחס למהגרים ולגולים אחרים מן התרבות הבינלאומית ומאמץ לעצמו דמויות שונות בדומה לאימוץ הדמויות במחזור השירים "פאנדאנגו" הנדון בפרק השני בחיבור. מעניין לראות, יחד עם זאת, שכשהאני-המשורר מקרב אליו את דמותו של ערפאת עד כדי הזדהות מלאה עמה ותוך דיבור בקולה, הוא מבטל את דמותו של ערפאת כ"אחר".

במרכז הפרק השלישי נתן זך ונתן אלתרמן: מפגש מחודש בחולות, עומדת הפואמה "עם אלתרמן בחולות" שראתה אור בכתב-העת חדרים בשנת 2002. בפואמה זו מפגיש נתן זך את דיוקן המשורר המבוגר שלו עם דיוקנו של אלתרמן המשורר המת.

הצורך של זך בפגישה מחודשת, הזויה, מעין זו, מצביעה – לבד מן העניין היסודי והעמוק שיש לזך בשירת אלתרמן גם כארבעים שנה לאחר שכתב את המסה "הרהורים על שירת אלתרמן" – על ניסיון להתקרב לאלתרמן המת. נתן זך המעמת בשיר את הדיוקנאות השיריים של "זך" ו"אלתרמן", כופה על המשורר המת עימות ישיר ביניהם, עימות שלא נענה לו בחייו. ואולם, "כפיה" זו, יותר משהיא מצביעה בשיר על עליונותו של "זך", מלמדת על תחושתו של "זך" שהטיעונים הפואטיים שהפנה בעבר כנגד שירת אלתרמן איבדו את כוחם בשלב זה של כתיבתו. זך מפעיל בפואמה הזו אמצעים פואטים שונים היוצרים קרבה פואטית בין "זך" לבין "אלתרמן" ;האפשרות, למשל, לייחס היגדים מסוימים בשיר בו זמנית ל"זך" ול"אלתרמן" מטשטשת את הגבול הפואטי הברור שביקש נתן זך לשרטט בינו לבין אלתרמן כשקרא תיגר על הפואטיקה האלתרמנית בסוף שנות החמישים. יתרה מזאת, הטיעונים ששם זך בפיו של "אלתרמן" חזקים הרבה יותר מטיעוניו של "זך"; לנוכח המוות הממשי הקרב, מודה "זך" במוגבלותו של הניסיון האנושי אליו חתר בשיריו והוא נדרש מחדש לקנה המידה שהציב אלתרמן בשירתו ושהעניק לחיי האדם משמעות היסטורית רחבה יותר מזו של הניסיון האנושי. התחושה שהניסיון האנושי איבד עבור "זך" המבוגר את משמעותו ניכרת גם בנטייתו לאמירות מנוסות שאותן תקף בעבר אצל אלתרמן בכנותו אותן "הכרזות פסבדו-מנוסות". "אלתרמן", יחד עם זאת, איננו נענה לניסיונותיו של "זך" להתקרב אליו והפואמה נחתמת בהכרתו של "זך" כי המרחק בינו לבין "אלתרמן" לא יוכל להצטמצם, גם לא בחלום.

 
בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה, עיון בשירתו המאוחרת של נתן זך מאת ד"ר סיגל נאור פרלמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2014, 176 עמ'


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד, שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *