סלע הסודות, מותחן מאת דודי אוחיון / שבוי ישראלי בסוריה

| 05/11/2012 | 0 Comments

סלע הסודות מאת דודי אוחיון

תעלומות ומיסתורין במותחן 'סלע הסודות' מאת דודי אוחיון, העוסק בשבוי ישראלי בסוריה ובעלילות סבוכות שנפרסות לפני הקורא עד לפתרון המדהים. 

מארק ראיין, סוכן חשאי אמריקני, עטור תהילה, רוקם עם מפעיליו מזימה מתוחכמת ומסוכנת של איסוף מידע משבוי ישראלי, בתא מעצרו בסוריה, במסווה ביקור של הצלב האדום. כיצד מתקשרת המזימה הזו למוות פתאומי וטראגי מהעבר הרחוק, שמנפץ את שלוותה וחייה של משפחה שלמה, אי-שם באמצע שנות השבעים במזרח אירופה? האם הסיכון הגבוה באמת השתלם, לאור התוצאה?

הסופר מגולל בספר עלילה סוחפת, מרתקת ומותחת שלקורא יהיה קשה להתנתק ממנה.

מתוך הספר: "כדאי שתשקול מילים היטב כשאתה מדבר איתם," אומר ג'מיל, תוך שהוא מתופף קלות על מצלמת הווידיאו. "אנחנו מצלמים הכול ואני מבטיח לך שאחרי שהם ילכו, לפחות חמישה מומחים שלנו יישבו לנתח את הקלטת. אם רק נחשוד שהעברת איזשהו מסר מקודד לממשלה הציונית דרך הצלב האדום זה יהיה הסוף שלך!" – קטע זה מהווה שיאה של העלילה הסבוכה והמותחת המשתרעת על פני יבשות ומדינות ועד למעבה הכלא הסורי.

דודי אוחיון (36), יליד חיפה, בעל תואר ראשון במנהל עסקים. זהו ספרו הראשון. הוא מספר, כי כתב את הספר בתקופה שבה היה מרותק לביתו בשל תאונה שבה שבר את רגלו. "למעשה אני חובב סרטי מתח, קל לי להישאב לתוך עלילה של סרט מותח בניסיון להעריך כיצד העלילה תתפתח. אני מנסה לפענח תוך כדי הסרט את הדמויות ואת כיוון התפתחות העלילה. אני מאד אוהב "הפתעות", שינויים ותפניות מפתיעות ואני חושב שזה די בא לידי ביטוי בספר שלי. מבחינתי, כתבתי תסריט לסרט".

הספר נכתב במשך כשבועיים וחצי. "זה נשמע לא הגיוני, אבל להערכתי השקעתי כ- 15 שעות עבודה נטו ביום על הכתיבה. כתבתי במהלך כל הלילה וגם ביום עם מעט מאד שינה בדרך ואיזה כריך טוב ובודד באמצע. למעשה, די נשאבתי לכתיבה/הקלדה- ישבתי מול המחשב ופשוט הכול זרם החוצה. היה לי סיפור מסגרת עם נקודות חשובות שרשמתי לעצמי לשלב בספר. הרבה רעיונות ודברים חדשים צצו תוך כדי הכתיבה. הפלגתי על כנפי  הדמיון וכך למעשה פיתחתי את העלילה עד הדף האחרון והמפתיע", אומר דודי אוחיון. 

דודי אוחיון מוסיף, כי "בראייתי, המכנה המשותף לספרי מתח זה היכולת של הסופר לנסוך בקורא תחושה של מסתורין בעוצמות שונות. ככל שעוצמת המסתורין גבוהה יותר, כך החוויה של הקורא משמעותית יותר! יש סופרים שירכבו על גב המסתורין דרך עלילה השזורה בעולם הפשע, אחר יעשה זאת דרך תחום הבלשות או צלילה לעולם של קסמים וכישוף ועוד. מה שמייחד את הספר שלי, זה השילוב בין עלילה מותחת שמתפרשת בקפיצות בין זמנים ומקומות שונים בשילוב סגנון כתיבה שוטף ומהיר, בבחינת "אין זמן לנשום". זה מבחינתי מביא לתוצאה המיוחלת והיא "היכולת גם לרתק את הקורא אל הספר עד למילה האחרונה וגם להעניק לו סיפוק שייחקק לעד"- זהו המדד הטוב ביותר והציון האמיתי של ספר איכותי".

"למדתי בפנימייה צבאית-קציני ים עכו-שם למדתי להכיר את הים מקרוב, הפלגה ביאכטות ועוד. יש לי רישיון משיט יאכטה בין לאומי. בילדותי נהגתי להפליג בחופשי הקיץ באניות של צי סוחר. חרשתי את הים וראיתי הרבה מקומות, נמלים. חשוב היה לי שהעלילה תתחבר לעולם הערכים של צה"ל ומדינת ישראל", מטעים דודי.

שני פרקים ראשונים  

 

1

 

1975, מערב אוקראינה

טיפות של גשם ועוד טיפות של גשם. מבעד לחלון הקומה השנייה זה נראה כמו עוד גשם מקומי, שמסכן לי ולאחיי בילוי איכותי ושובב של אחר הצהריים, הרחק מהבית שבחווה.

אף פעם לא הבנתי למה אבא ואימא בחרו מרצונם לעבור לפני שנתיים לגור במקום הקר והאפלולי הזה. יש לי אומנם מעט מאוד זיכרונות מארץ מולדתי, אבל אני זוכר בוודאות ששם אין בעיה של מזג אויר, רוב הזמן חם ואפשר לשחק בחוץ בלי הפסקה ובלי לדאוג לעקבות בוץ או לטפטוף מים מהבגדים אל רצפת הסלון, דבר שלרוב מלווה בצעקות מיואשות ומובנות של אימא.

הגשם הזה הוא לא סתם גשם, זה גשם שיורד ונע עם מלווה צמוד, סוג של שומר ראש, אנחנו קוראים לזה רוח. אין דבר מרגיז יותר מגשם ששוטף אותך בליווי רוח חזקה. כשזה תופס אותי בחוץ, לא מוכן, אני מרגיש שאני באמת מבין את עוצמתו של הטבע.

אני מתבונן החוצה ומבחין במגבת תלויה בחוץ, בחצר הקדמית, מתנופפת לה, רטובה לגמרי. כנראה הופקרה בשטח כשאימא הורידה את הכביסה, שניות לפני שהגשם התחיל. שלוש זוגות אופניים שוכבות להם בתוך שלולית של מים, סמוך לשער הכניסה לחווה, מחכות בעצב מסוים ליום בהיר של רכיבה בשבילים הירוקים, שמובילים אל הנהר הסמוך.

אני דבק במשימה שהצבתי לעצמי לפני חמש דקות, מנמיך גובה ונושם בכבדות על חלקו התחתון של החלון עד שאני כבר לא מצליח לראות מבעדו החוצה. אני מתרחק מעט אחורה, מתבונן על היצירה, נותן חיוך מעט ממזרי- מעט רציני ומישיר מבט קדימה. החלון מכוסה לגמרי באדים, פרי יצירתי!

גאה בעצמי אני ניגש למלאכה. אני אוחז ביד אחת את כובע הפיראטים ומניח אותו על ראשי, בידי השנייה אני מניף בגאווה את החרב שקיבלתי מתנה מדוד אייזיק ליום ההולדת האחרון. אני מושיט את יד ימין קדימה ומצייר שלושה כדורים מקבילים לרוחב החלון, בערך בשליש הגובה.

היצירה הושלמה. החלון כבר לא קיים יותר, עכשיו זו שמשת גשר הפיקוד בספינת הפיראטים שלי, הידועה בכל העולם בשמה המפורסם "קטאנה", שפירושה חרב של סמוראי, חרב שחותכת כל אויב מרושע שניצב בפני הלוחם, ממש כשם שהספינה שלי חותכת את כל הסערות שניצבות בפניה באוקיאנוס.  השמשה הזו היא הקשר היחידי שלי לעולם החיצון. שם, בחוץ, הים סוער והגשם לא חדל לרדת.

דיוויד מביט אחורה אל החדר השומם ומדמיין אותו כסיפון, גדוש באנשיו המביטים בו בפחד אבל גם באמונה שלמה, סומכים עליו שישמור עליהם גם הפעם ויוביל אותם לחוף מבטחים.

דיוויד מנפח את החזה, זוקף קומה ושואג בקול רם: "חברים יקרים! שודדי הים של ספינת הקטאנה. אני אקח אתכם לחוף מבטחים. אני נשבע לכם בחרב שלי שנצליח לעבור את הסערה הזו גם הפעם, אפילו אם היא תימשך שבוע."

דיוויד מקפל את גופו ימינה ושמאלה, מדמה מצב של חוסר שיווי משקל. הוא מדמיין כיצד הספינה מיטלטלת מצד לצד בחוזקה, מביט למעלה ושומע איך התורן, שעשוי מעץ חזק, מתחיל לחרוק ולהשמיע קולות של סף שבירה.

דיוויד מתבונן קדימה דרך השמשה במטרה להחליט לאיזה כיוון להפליג. הוא מבין שזו החלטה קריטית ביותר. "איך לעזאזל אני עובר את הסערה הזו מבלי להטביע את הספינה והזהב?" הוא שואל בקול.

הוא מתבונן החוצה, סורק מימין, מסובב את ראשו בחדות שמאלה ומבחין במגבת המתנופפת, שמבשרת מאין נושבת הרוח. הוא משחרר חיוך של מנצח ומחליט לשנות כיוון אליה, על מנת לייצב את הספינה המיטלטלת. "הגאי הקטאנה, שנה כיוון לעבר הרוח ומייד!" הוא שואג. הספינה מסתובבת, ממשיכה אומנם להיטלטל אבל מתייצבת.

דיוויד מביט אחורה לסיפון, הוא מבחין באנשיו מביטים בו בהערצה ואומרים אחד לשני בחיוך משכר:  "איזה נווט מהאגדות! לא היה ולא יהיה כמו קפטן דיוויד!"

הוא שולף בקבוק פלסטיק צבעוני מהמגירה שבשידה ומדמיין את עצמו לוגם משקה רום, ממש כמו של פיראטים אמיתיים שמרימים בקבוק לחיים כאות לניצחון על האויב, במקרה הזה איתני הטבע.

דיוויד נשען על אדן החלון ומביט החוצה לכיוון הנהר, סוג של חזרה למציאות.

נהר הבּוּג מרוחק כרבע שעה הליכה מהחווה. זהו אזור הבילוי המרכזי והמועדף על דיוויד ואחיו. דיוויד צולל במחשבות על המשפחה והחווה.

הוא מדמיין איך הילדים שגרו בחווה לפניהם שיחקו לבטח עם הצאן שגידלו. מוזר לו לראות את החווה נטושה מחיות, זה נראה לו כמו מלונה בלי כלב, כמו שובך בלי יונים.

'אני יודע שהחווה שייכת לחברה שבה אבא עובד', הוא חושב לעצמו, 'אבל כנראה זו חברה לא כזו מצליחה, אם הם מבזבזים המון כסף על רכישת חווה אבל לא קונים חיות לגדל למכירה'.

"איזה כיף," אומר דיוויד, "הגשם פסק." הוא מרשה לעצמו לחייך קלות. תוך שניות החיוך הופך לכאב חד שמקורו בגב… שוב פעם רון, אחיו הקטן בן ה-3, מכה בו עם הרובה צעצוע בגב ובורח במורד המדרגות למטה.

"נמאס לי ממנו!" צועק דיוויד. הוא רודף אחריו במדרגות, צורח בקולי קולות, כמעט נושך לעצמו את הלשון. "אני אהרוג אותך,  תות שדה רקוב.!"

רון נולד עם כתם לידה מכוער בצורת "תות שדה" מעל החזה. בכל הזדמנות שיש לי, אני אוהב להקניט אותו לגבי זה.

תוך כדי ריצת האמוק אני מבחין משמאלי, כמעט בזוית של 90 מעלות, ב"שטן", האח התאום שלי בן ה-6 מתגלגל מצחוק על הספה בסלון. "חה, חה, חה, תראו, קפטן דיוויד חטף בראש מילד בן שלוש…"

באותה שנייה אני קולט שהוא הבמאי האחראי על הסצנה. בשנייה שלאחר מכן אני מבצע את המהלך הבא: כמו ציפור טרף שרודפת אחרי אוגר קטן ומשנה כיוון, כי הבחינה בארנב שמנמן ועסיסי, אני מפסיק לרדוף אחרי רון ומשנה כיוון לעבר "השטן", רץ להכות אותו במגמה להרוג. תריסר אגרופים, מספר נשיכות הדדיות ומשיכה בשיער. זיעה, הדופק שלנו בשמיים. לפתע אנחנו מבחינים ברקע באימא, מתקרבת בצעדים מרוגזים מכיוון המטבח…

"שוב פעם אתם רבים?מה יהיה, לכל הרוחות? עכשיו אני מתקשרת לאבא לספר לו איך אתם מוציאים אותי מדעתי! תצפו לריתוק כבד השבוע!"

תוך כדי ספיגת צעקות אני מבחין ברון הקטן מתקדם לצידה של אימא, מחייך מאוזן לאוזן, נהנה מהצעקות שהטיחה בנו ומהריתוק הקרב ובא. אם רק הייתי יכול לשים עליו עכשיו את היד…

מייקל ואני לא נשארים אדישים ומחליטים לבצע תמרון התחמקות קל מאימא, תוך שאנחנו רצים למבואת הכניסה, נועלים במהירות את המגפיים, לובשים את המעילים שהונחו לייבוש על המתלה מעץ שאבא קנה סוף סוף בשבוע שעבר ורצים הרחק מהחווה, בתקווה להספיק כמה שעות של בילוי איכותי בנהר לפני החשיכה ולפני הריתוק. "אל תאחרו לארוחת הערב," צועקת אימא מפתח הבית.

אני מסובב את ראשי אחורה תוך כדי הריצה ומבחין בפניו העצובות של רון שנשאר מאחור, עם מוצץ בפה ורובה צעצוע בידו, נותן מבט של חייל שהופקר בשטח.

אני לא יכול שלא לצחוק לאידו ובעודי רץ אני מנופף לו לשלום, במגמה להקניטו ומשחרר חיוך שטני לעבר רון. "להתראות תות שדה," אני צועק, סוג של סגירת חשבון על המכה שנתן לי בגב עשר דקות קודם לכן.                   

2

מספר הפעמים שבהם מייקל ואני נפלנו, תוך כדי קיפוץ ודילוג בין הענפים הרטובים והסלעים החלקים שלאורך הנהר, הייתה בלתי נסבלת.

בכל פעם שאנו מגיעים לאזור אנחנו מתחרים בריצה ומבצעים את אותו המסלול בדיוק. גם הפעם, באופן לא מפתיע במיוחד, אני מנצח אותו ומגיע ראשון לקו הגמר, הלו הוא "סלע הסודות".

התיישבנו על גבי הסלע שהיה, ללא ספק, גדול, רחב ובולט מאד בנוף. צבעו בהיר מאוד וחלקו העליון שטוח יחסית ונוח לישיבה ומעניק תצפית איכותית, שמשקיפה על מספר חוות נוספות הנמצאות מצידו השני של הנהר, קרי מדרום לו.

אנחנו קוראים לו "סלע הסודות" כי בשביל מייקל ובשבילי המקום מסמל אתר קדוש וטהור שבו אנחנו שופכים את כל האמת ואך ורק את כל האמת ומספרים זה לזה אפילו את הסודות הכי כמוסים והכי אפלים שלנו, סודות שנשבענו לא לספר, או סתם נזכרים במעשי הקונדס המרובים להם היינו שותפים. לדוגמה, כשלקחתי לרון את המוצץ מהפה לאחר שנרדם באותו ערב והחבאתי אותו בצנצנת של המלפפונים החמוצים במחסן, דבר שגרם לאבא לנסוע לעיר הגדולה עוד באותו הלילה כדי לקנות מוצץ חדש שאין בו ריח לוואי של חומץ. זה עלה לי בשבועיים ריתוק לבית. או, למשל, הריתוק שקיבל מייקל כי צייר על החזה של רון כשזה ישן עלה מחובר ל"תות שדה".

"איך זה שאתה מנצח אותי בתחרות לאורך הנהר כל פעם? אנחנו הרי תאומים, זה צריך להתחלק בערך חצי חצי בניצחונות."

"אלוהים אדירים, מייקל, חצי-חצי? איזה שטויות אתה מוציא לפעמים מהפה," צחקתי. "איך חצי-חצי, דביל, אם אנחנו לא תאומים זהים? חוץ מזה, הסיבה האמיתית היא שאני קפטן דיוויד, בניגוד אליך, כמו שאתה יודע. אני נופל פחות, אני מנווט ביבשה לא פחות טוב מהים, דביל," ומיד אני מפנק אותו באגרוף קטן בכתף, לזכר המריבה שהייתה לנו מקודם. מייקל מחזיק בכתפו הכואבת, מעווה את פניו בכאב ואני ממשיך: "אני לא כמוך, רץ כמו חמור עם הראש בקיר."

אנחנו מסתכלים אחד על השני, מספר שניות של שקט ואז אנחנו מתחילים לצחוק, מתגלגלים מצחוק. זה מה שאני אוהב בקשר שלנו. אנחנו יכולים להיות היריבים הכי גדולים, אבל אנחנו גם החברים הכי טובים בעולם, ללא צל של ספק.

"אתה חושב שאימא תמצא כאן עבודה? היא נראית די מיואשת להיות בבית כל הזמן…"

"אני מקווה שכן, מייקל, שמעתי אותה מדברת עם אבא, יותר נכון מתווכחת איתו שהיא לא מוכנה להישאר יותר בבית, כי היא מרגישה, איך היא הגדירה את זה באופן מוזר, חנוקה….?"

מייקל מביט בי בחיוך ממזרי ועונה מיד: "בטח! זה בגלל שהחלונות סגורים כל הזמן מהקור ואבא לא מפסיק להפליץ בבית. אין לה אויר, מסכנה."

אחרי שנרגענו מהבדיחה הביט בי מייקל במבט רציני. אני מכיר את המבט הזה, סוג של מבט שמלווה בחשש שמבשר על אמירה שאין מצב שתסופר שלא על גבי הסלע.

"אתה יודע שלאבא יש אקדח במזוודה השחורה שלו?"

"שקרן! מאיפה אתה יודע?"

"אתמול בערב, כשהוא חזר ונכנס לאותו חדר סודי שהם לא מרשים לנו להיכנס אליו, הדלת לא הייתה סגורה עד הסוף והצצתי פנימה. למזלי הוא היה עם הגב אליי. אם הוא היה רואה אותי הייתי מרותק חודש!" אמר מייקל בבהלה. "בכל אופן, המזוודה הייתה מונחת על השולחן, פתוחה לכיווני ובתוכה ראיתי אקדח אמיתי, לא כמו הרובה צעצוע של רון. אני אומר לך! אמיתי לגמרי, כמו בסרטי מאפיה, רק שהמבנה של האקדח היה קצת מוזר."

"מוזר?" חזרתי על דבריו.

"כן, היה לו צורה של אקדח, אבל הקנה היה מוזר. צר, אומנם, אבל גם יותר מידי ארוך, ממש באורך קנה של רובה."

"מייקל, נראה לי שעוד פעם אתה הוזה. עכשיו שוב יהיו לך סיוטים בלילות כמו לפני שנה, כשהאמנת לי שיש מפלצת עם שני ראשים בחדר הסודי. איזה אקדח בראש שלך? עזוב, בוא נשנה נושא מהר, לפני שאני אתחיל להאמין לך ואז גם לי יעלו רעיונות על איך להתגנב לחדר הסודי."

הסתכלתי אל מייקל, חייכתי בערמומיות ושאלתי: "רוצה להתגנב לחווה של זייגל הזקן? נפחיד שוב את התרנגולות שלו ונברח?"

היה לי ברור שההזמנה תיענה בחיוב. דילגנו מהסלע הסודי שלנו למטה והתחלנו לנוע לעבר החווה של זייגל, שהיה איש זקן וערירי עם חווה חקלאית לגידול עופות. לרוב הפועלים שלו נמצאים בחווה במהלך היום, אבל לקראת הערב הם תמיד עוזבים.

פעם אחת התגנבנו, מייקל ואני, לחווה שלו וניסינו להבריח תרנגולת, זה נגמר כמעט בבכי. הוא זיהה אותנו וכמעט הצליח לתפוס את מייקל בחולצה בזמן המנוסה. אני זוכר שתוך כדי המנוסה עברנו להליכה מהירה, כדי להסדיר את הנשימה.

"אתה יודע," אמר לי מייקל, "כשזייגל הזקן רדף אחריי וכמעט תפס אותי בחולצה, הרגשתי ממש את הנשימות שלו מאחורה. חשבתי שעוד שנייה הוא נועץ את הציפורניים שלו ישר לתוך הגב שלי."

כזה הוא מייקל, כל פעם שהוא רץ מתוך לחץ הוא מרגיש שאיזו ציפור טרף מנסה לתקוע לו בגב את הציפורניים. אולי זו הסיבה שהדביל נופל כל הזמן.

האמת, נראה לי שזו טראומה מאותה פעם שבה זרקנו אבנים על עורב שעמד לו ניחוח על ענף, בעץ ליד החווה, וכנקמה העורב עף היישר אלינו, ממש רדף אחריי ואחרי מייקל. למזלי, אותי הוא פספס אבל שלא במזל, הוא הצליח לתלוש בציפורני רגליו חלק משערות ראשו של מייקל. זה היה, אולי, המחזה הכי הזוי שראיתי בחיים שלי. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות.

אבל אני גם לא אשכח את מילותיו של זייגל הזקן, תוך כדי שהתרחקנו מהחווה שלו במנוסה. "יהודים פרחחים! אני עוד אתפוס אתכם! חיים או מתים, אני אתפוס אתכם!"

פחדנו שהוא יעלה על העגלה שלו עם הסוסים וידהר אחרינו, אבל למזלנו הוא היה כנראה עייף וויתר על התענוג, מה גם שרצנו ממש מהר לכיוון הנהר וממה שדוד אייזיק סיפר לנו פעם, סוסים מפחדים ממים. כנראה שבגלל זה ויתר הזקן.

זה לא שיש לי בעיה עם זקנים, באמת! אומנם אין לי סבא או סבתא שאני מכיר משני הצדדים, גם אין לי איזה דוד זקן, למעט הדוד אייזיק, שקצת יותר מבוגר מאבא, אבל תודו שיש בזקנים משהו קצת מאיים, משהו שמפחיד ילדים בגילנו, במיוחד כשהם מתעצבנים והקמטים שעל פרצופם מודגשים.

הפעם, כשהגענו לחווה של זייגל הזקן, הייתה לי הרגשה לא טובה. בדרך-כלל, כשיש לי תחושות בטן חזקות, הן גם מתממשות.

סרקנו את החצר האחורית של החווה ומשלא ראינו אף אחד נכנסנו בצעדים איטיים לכיוון הלול, שנמצא בצידו הצפוני של החווה, כשאנו כפופים על מנת שלא נתגלה.

"אני רוצה ללכת," לחשתי לאחי, "אני מרגיש שאנחנו חייבים להסתלק מכאן."

"שקט, פחדן! לא באתי עד לכאן כדי לצאת בידיים ריקות. הפעם אנחנו חוזרים הביתה עם תרנגולת. אתה זה שבוכה כל הזמן שאין לנו חיות בחווה. חוץ מזה, תאר לך איך רון ישמח או, יותר טוב, תאר לעצמך איך הוא יתעצבן כשינסה לתפוס את התרנגולת בחצר ללא הצלחה וייפול כל פעם."

חייכתי למשמע סוף דבריו תוך שאני מדמיין את רון רץ כשבידו רובה הצעצוע עם המוצץ בפה אחרי התרנגולת ובוכה. זה יהיה משעשע מאוד וזה קנה אותי.

"טוב, אני רק רוצה להציץ לצד השני של הבית, כדי לוודא שאין שם מישהו בחוץ ואני חוזר."

פסעתי בשקט בין ארגזי העץ המרופטים שהיו מונחים סמוך לקיר הבית, תוך שאני מקפיד להתכופף בזמן המעבר מתחת לחלון.

בעודי עובר מקטע זה אני שומע קול של זכוכית מתנפצת בתוך הבית וקולות של איש מבוגר בטון מוזר, טון של תחנונים ורחמים, ממש כמו זה שלנו כשאנחנו מבקשים מאימא תוספת גלידה אחרי ארוחת הערב.

אבל קול של זקן מיילל?

עברה בי תחושה קלה של פחד, אי וודאות, הרגשתי איך הדופק שלי מתחיל לרוץ ובכל זאת החלטתי שאני ממשיך לצידו השני של הבית, כדי לבדוק שאין סכנה שאורבת לנו בפתח.

באותו הרגע נשמע קול מוזר מעבר לחלון, של צפצוף שחוזר על עצמו פעמיים וקול של חבטה על הרצפה. זה היה מוזר מאוד וקצת מלחיץ, אבל החלטתי להמשיך ולהתקדם לצידו השני של הבית.

תוך כדי תנועה קדימה סובבתי את ראשי אחורה לעבר מייקל, שנשאר קפוא באותה עמדה, נותן בי מבט של: "לך כבר, פחדן".

סובבתי את ראשי חזרה והמשכתי לצעוד, תוך שאני מסתתר מאחורי פתח המרזב הרקוב, ממנו בקע ריח נוראי של ביוב מצחין.

הבטתי מעבר לפינת הבית שמאלה והבחנתי ברכב חונה לצד שער החווה. מוזר!

לא ידעתי שלזייגל הזקן יש רכב. אז בשביל מה יש לו גם עגלה עם סוסים, לעזאזל? אבל אז משהו אחר משך את תשומת ליבי. הבטתי שוב ברכב. כמה משונה, מסתבר שלזייגל הזקן יש רכב שנראה בדיוק אותו דבר כמו הרכב של אבא.

בעודי מהרהר בנושא נשמע לפתע קול פתיחת דלת הבית.

ידעתי שיש לי אינסטינקטים טובים! חייכתי קלות כמי שהשיג את מטרותיו וניחש נכון את הסכנה המתקרבת. הגעתי למסקנה מהירה שעכשיו זה הזמן להסתובב אחורה, לקחת את מייקל, לוותר על הרעיון של לקיחת תרנגולת ולעוף משם כמה שיותר מהר חזרה לנהר, למקום המבטחים שלנו.

תוך שאני מסובב את גופי אחורה לאט, אני קולט בזוית העין משמאלי דמות מאוד מוכרת יוצאת מהדלת. אבוי!  זה אבא שלי!

'אבא'? אני אומר לעצמי בלב, תוך שאני מעוות את פניי, 'מה קשור'?

יכול להיות שאבא חבר של זייגל הזקן? זייגל בטח התלונן עלינו!

פחדתי שאבא יראה אותנו ויגלה שחצינו את צידו של הנהר דרומה. הוא הזהיר אותנו בעבר שאם נעשה זאת, הוא ירתק אותנו לחצי שנה בבית לפחות!

מעולם לא הבנתי למה. הוא יודע שאנחנו יודעים לשחות בלי מצופים, אז ממה הוא פוחד בדיוק?

אבא הניע את הרכב ונסע.

צעדתי לאט אחורה. יצר הסקרנות הביא אותי להתבונן דרך אותו חלון שעברתי על פניו מקודם. לרגע שכחתי שאם זייגל רואה אותנו שוב ומלשין עלינו לאבא, זה הסוף שלנו.

מצד שני, אולי הוא בכלל לא יודע שיש לנו קשר משפחתי? בעצם, יותר סביר שכן, אחרת מה אבא עשה פה? לא נראה לי הגיוני לעשות את כל העיקוף הזה מהבית עם הרכב לכאן כדי לקנות תרנגול. גם לא ראיתי את אבא יוצא ממנו עם קניות ביד. כמה מוזר!

זייגל בטח סיפר לאבא על הפעם הקודמת שהתגנבנו! חתיכת זקן שטינקר!

אני מתרומם לעבר החלון ומציץ פנימה, ומחפש את המלשן כדי להרביץ בו קללה הגונה, מלווה בתנועת אצבע!

הבטתי בזייגל הזקן וקפאתי על מקומי…

 

 

                                                               

סלע הסודות מאת דודי אוחיון, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2012, 144 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: מתח בלש אימה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.