ביקור בית עם המשוררת רחלי אברהם-איתן: להעיר את האנזימים

| 18/07/2012 | 0 Comments

"להעיר את האנזימים" ספר שיריה השביעי של המשוררת רחלי אברהם-איתן, כולל בתוכו שירי פרידה ואהבה על רקע העיר מודיעין הצומחת. בשירתה היא נותנת חופש מוחלט לתת-מודע להציף את השירים, ורק אחר-כך היא מתבוננת בתהליך אותו עברה בכתיבה, ולעתים למדה משהו על עצמה מתוך הכתיבה. היא שמה לב שהשירה הפרוזאית תפסה מקום נרחב בספר זה.

 

רחלי אברהם-איתן, דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת בר-אילן, תואר שני בהצטיינות במחלקה לספרות עם-ישראל של אוניברסיטת בר-אילן. עוסקת בתחומי החינוך, ההוראה ובמחקר הספרות העברית.  

"עסקתי במשך 24 שנים בהוראת ספרות ולשון בבתי ספר תיכוניים ופרשתי, פרישה מוקדמת, המאפשרת לי לעסוק בעבודתי ההתנדבותית כיו"ר בית הסופר מודיעין והסביבה וכמפיקת אירועי ספרות ותרבות וכן עורכת כתב העת לספרות ולאמנות ש ב י ל י ם, שאותו ייסדתי יחד עם בית הסופר. אני מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת במרכז הרב תחומי במודיעין ובבית הסופר", מספרת רחלי אברהם-איתן.

 

שם: רחלי אברהם-איתן

גיל: 54

סטטוס: אם ל- 3 ילדים

מגורים: מודיעין-מכבים-רעות 

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר להעיר את האנזימים, שירים, הוצ' שבילי אור, 2011.

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "נופי טבע ואדם, משפחה, חברה, מורשת, סביבה על כל התרחשויותיה. עולם החוץ נמהל בעולם הפנים בשיריי.

בחרתי להתגורר במודיעין, עיר חדשה מתפתחת יפה ובנויה לתלפיות, עם היסטוריה מפוארת של היישוב היהודי העתיק בימי החשמונאים. הנופים סביבה ירוקים-ירוקים, מרגיעים-מרגיעים, והגבעות פורחות בשלל צבעים… הנופים הקדומים הבתוליים מעוררים את השראת הכתיבה".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "מילדות, אך מעולם לא פרסמתי עד שהמשורר נתן יונתן החליט להוציא את ספר הביכורים שלי 'בוקר ירוק', לאחר שהראיתי לו כמה שירים בתום הרצאתו בבר-אילן. הספר זכה בשני פרסים חשובים: פרס שר החינוך לספרי ביכורים, פרס אדלר ופרס נוסף – פרס אח"י, שהיוו את זריקת המרץ להמשיך בפרסום השירים הנאגרים".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "שירי הספר להעיר את האנזימים נכתבו רובם במהלך השנים 2009-2011"

אילו ספרים קראת לאחרונה? "'מבחר שירי היינה' (תרגום: שלמה טנאי), 'יונה ונער' מאת מאיר שלו, 'אל מקום שהרוח הולך' מאת חיים באר, 'ארבעה בתים וגעגוע' מאת אשכול נבו, 'חסד השירים' מאת נתן יונתן, 'יעיש' מאת חיים הזז, 'המאה החצויה: ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, הספרות ורוח התקופה' מאת הלל ברזל, 'אורי צבי גרינברג- מבחר שירים'.

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "את ספרה של רחל המשוררת קיבלתי כמתנת בת-מצווה. את שירי נתן יונתן אהבתי לשיר, קראתי את יהודה עמיחי – מבחר שירים, בגיל צעיר, כמו גם את כל שירי ביאליק וטשרניחובסקי, את "מוקדם ומאוחר" של לאה גולדברג, את שיריה של אסתר ראב וזלדה. קשה לי לשים את האצבע על מי מהמשוררים הללו ואחרים שמהם ירשתי ירושה כלשהי. אין לי ספק ששפתי, המתובלת בעברית לדורותיה, כולל השירה הקדומה המופלאה של ספר תהילים, שיר השירים, משלי, קהלת והתנ"ך בכללותו, היא תוצר של קריאתי מגיל צעיר הן שירה עברית והן ספרי מורשת".

איזה ספרים קראת בילדותך? "את הספר: 'יגאל ואניית הזהב' מאת רפאל ספורטה קראתי בגיל ארבע וכן את 'אליעזר והגזר' מאת לוין קיפניס, 'הנסיך הקטן' מאת אנטואן דה-סנט אכזיפרי, כל סדרת הספרים על חושם וכל סדרת הספרים על הרש'לה. ספרים אחרים שקראתי בילדותי: 'אלכסנדר זייד' מאת אליעזר שמאלי, 'שרה גיבורת ניל"י' מאת דבורה עומר, 'חדוה ואני' מאת אהרון מגד, 'אייבנהו' מאת וולטר סקוט, 'אהבת ציון' מאת אברהם מאפו, 'דזירה' מאת אנמרי סלינקו, 'אוהל הדוד תום', סיפורי רובינהוד, 'חלף עם הרוח' מאת מרגרט מיצ'ל – קראתי 3 פעמים, את כל ספריו של ז'ול ורן קראתי בשקיקה, ורבים אחרים".

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "תנ"ך, מבחר שירי היינה, 'אורי צבי גרינברג – מבחר שירים'".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי התשיעי , אך מבין ספרי השירה הוא הספר השביעי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר להעיר את האנזימים כולל בתוכו 70 שירים, שירי פרידה ואהבה על רקע העיר מודיעין הצומחת. על כריכת הספר מופיע תצלום מקרוסקופי של המדען, פרופ' רוני אלוני, שנתן השראה לרבים משירי הספר. מה שהתחיל כ"נבט" כשם השיר הכלול בספר, פרח וצמח לממדים של אהבה שהולידה את הספר כולו.

אמרו עליי, שאני כסייסמוגרף חשה את הסביבה. כשאני מתבוננת בדיעבד בשירי הספר שכותבים אותי, במובן זה שהשירה נשפכת ממני, אני מסכימה עם דעתם. השירים כותבים אותי ללא הפרעת קו המחשבה המקלקל לעתים את מבע הרג הטהור, ללא עיבודים ועריכות בלתי נלאות בשיריי (בניגוד לכתיבה המחקרית העיונית שלי). בשירה אני נותנת חופש מוחלט לתת-מודע להציף את השירים, ורק אחר-כך מתבוננת בתהליך אותו עברתי בכתיבה, ולעתים למדה משהו על עצמי מתוך הכתיבה. שמתי לב שהשירה הפרוזאית תפסה מקום נרחב בספר זה, יותר מאשר בספריי הקודמים, אולי יש בכך ביטוי חיצוני לשחרור כבלי התודעה, המאפשרת לרגש הטהור לעלות באין מפריע. כך למשל השיר הכואב את האסון של השריפה בכרמל, השיר על מודיעין: 'אדם אדמה ועץ השדה בעיר הנבנית', 'מצב צבירה של הרוח', 'געגועי אביב כותבים אותי', 'טיול במוסררה', 'בונה סכרים לעת עתה' וכן הלאה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני כל הזמן כותבת שירים, יש לי גם שני ספרי עיון במחשב שמחכים שאתפנה לעריכתם ולפרסומם".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "לקרוא, לקרוא, לקרוא ולקרוא. לא להזדרז עם פרסום השירים. עדיף להמתין ולהתבשל".

משפט סיכום: "עַד תַּחֲנָתִי הָאַחֲרוֹנָה עַל הַמְּסִלָּה אֶהְיֶה הַקַּטָּר וְהַקָּרוֹן." (מתוך שירי: רציפים 1-2 בתחנת הזמן בתוך: "מחזור אור שיר ואישה", 2009).

 

רחלי אברהם-איתן – ספרים

בוקר ירוק, שירים, הוצאת ספרית פועלים, 1997. זכה בפרס שר החינוך לספרי ביכורים, בפרס אדלר ובפרס אח"י.

קרן עין כחולה, שירים, הוצאת עקד, 2000

נופי הבית, שירים, הוצאת כרמל, 2003. פרס אח"י

מעלית אל הים, שירים, הוצאת עיתון 77, 2005

כאב השורשים הכפולים: עיון ומחקר, הוצאת עקד, 2008

מחזור אור, שיר ואישה, שירים, הוצאת שבילים, 2009. מהדורה שנייה הוצ' שבילי אור, 2011.

סימפוניית אביב, שירים באנגלית ובעברית, הוצאת שבילי אור, 2011 

מבגדאד לישראל: עיון משווה בטרילוגיה של אלי עמיר: יסמין מול מפריח היונים ותרנגול כפרות: עיון ומחקר, הוצאת עם עובד, 2011

להעיר את האנזימים, שירים, הוצאת שבילי אור, 2011

 

שירים מתוך להעיר את האנזימים

 

הכרמל במרכבות אש ורוח תיכון

                                                לאהובה תומר

 

רְקִיעִים בּוֹעֲרִים עִם הַצַּמָּרוֹת אֲיֻמִּים וְרַבֵּי  הוֹד

בְּהַאֲדִימָם נוֹרָא

חֶרְדַת הַלֵּב וְהוֹד הָאֵשׁ הַלּוֹכֵד כָּל חַי, כָּל צֶמַח

מְהַפְּנֵט אֶת הָעַיִן הַבְּהוּלָה אֶל הַמָּסָךְ הַלּוֹהֵט.

כְּחֵלֶב הַנֵּרוֹת בָּעֲרוּ הַנְּעָרִים וְהִתְעַשְּׁנוּ

וּמָה תַּכְלִית לְ"מָעוֹז צוּר" וּ"בָאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ",

כְּשֶׁחֶשְׁכַת הָאֵשׁ מְפַחֶמֶת אֶת הַלֵּב

הַמִּתְאַדֵּם עַד אֵפֶר. אֵשׁ בְּלִבַּת אֵשׁ,

רוֹחֲשׁוֹת הַלְּהָבוֹת בְּלַהַט אֵינְסוֹפִי מַכְאִיב,

מְכַּוֶּה, צוֹרֵב אֶת הַגּוּף שֶׁפָּשַׁט אֶת צוּרָתוֹ

וְהִמְרִיא מִתּוֹךְ הַחֹמֶר כָּאֲהוּבָה תֹּמֶר אֶל רוּחַ הַשָּׁמַיִם

הַלּוֹהֲטִים בְּמֶרְכְּבוֹת אֵשׁ, בִּצְלִילִים בּוֹעֲרִים,

מֻתָּכִים בְּמַטַּח הָעֵצִים הַנּוֹפְלִים. עַנְנֵי בְּדֹלַח חוֹבְקִים

אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַמִּשְׁתַּחְרְרוֹת מִן הַגּוּף הַבּוֹעֵר,

אֲהָבוֹת וַחֲלוֹמוֹת נִטְמָנוֹת בְּעָפָר. הַכַּרְמֶל נִשְׁבַּר,

כָּרַס לִבּוֹ הַיָּרֹק בְּעָשָּׁן. כָּרַס מֵהָכִיל אֶת כְּאֵב הָאָבְדָן.

רֵיחוֹת טֶבַע לְכוּדִים בְּמַעֲשֵׁנַת הָהָר הַיָּרֹק

כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וּמַשְׁחִיר בִּמְחִי יַד שׁוֹגָה

הַלֵּב נִכְמַר

נִגְמַר בַּמַּר הַמְּמַרְמֵר וְדוֹקֵר וְזוֹעֵק בְּאִלְמוּתוֹ אֶת פַּחַד הַכִּלָּיוֹן

עִוְרוֹן לֵב מְכַלֶּה יַעַר, חַיָּה וָאָדָם אוֹ טָעוּת מָרָה וְנִסָּיּוֹן לֹא נִלְמַד

אָסוֹן רוֹדֵף אָסוֹן, עֵץ מַבְעִיר עֵץ וּמָה נוֹתַר?

תַּרְנְגוֹל אָבוּד מְפֻיָּח לֹא לְכַפָּרָה

וֶאֱלִיָהוּ בְּמֶרְכֶּבֶת אִשּׁוֹ, מָה יֹאמַר?

עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר וְקוֹל הֲמוֹן
הַגֶּשֶׁם לֹא פָּקַד אֶת הָהָר, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה?

לֵב חָרוּךְ, דָּם וְדִמְדּוּמֵי שְׁקִיעָה.

עֵת לִיגִיעָה וְלִתְפִלַּת "מַשִּׁיב הָרוּחַ"

וְעָב קְטָנָה תַּעֲלֶה מִיָּם וְרוּחַ עַם תִּכּוֹן שֵׁנִית.

 

אדם, אדמה ועץ השדה בעיר הנבנית

 

נַחַשֵׁי תְּעוּפָה מִתְפַּתְּלִים בְּשָׁחֹר בּוֹלְעִים אַט-אַט

אֶת יְרֹק-הָרֵאָה. צַעֲצוּעִים מְמֻנָּעִים, דְּגָמִים חֲדִישִׁים,

דּוֹהֲרִים עַל מַרְבָדִים כֵּהִים. אֲדָמָה פּוֹשֶׁטֶת גְּלִימָה יְרֻקָּה

לוֹבֶשֶׁת תַּכְרִיכֵי אַסְפַלְט וּבָתִּים מֵאֲחוֹרֵי חוֹמוֹת

אוֹטְמוֹת פִּיחַ וְרַעַשׁ וּבְכִי מְתַמְרֵן מִתַּמֵּר אֶל הַגָּרוֹן ונֶעֱצָר

כְּעָשָׁן נֶחְנָק בֵּין הַבָּתִּים הַחֲצוּיִים לְלֹא גַּגּוֹת, קוֹדְרִים לְלֹא טִיחַ

אָבָק לָבָן עוֹלֶה בְּכָל מָקוֹם בְּפַאֲתֵי הָעִיר הַנִּבְנֵית

רַכֶּבֶת מְשַׁקְשֶׁקֶת אֶל טַבּוּר הָעִיר. אֲנָשִׁים נִפְלָטִים מִמֶּנָּהּ נִבְלָעִים

בַּקַּנְיוֹן הַמְּפֹאָר. הֲמוֹן סְפָרִים וְצֹמֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת. אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַבְּכִי
הַמִּשְׁתּוֹרֵר בְּתוֹכִי, מִשְׁתּוֹלֵּל. שִׁיר מִתְסַכֵּל, מְתַסְכֵּל, מִסְתַּכֵּל

שׁוֹאֵל שְׁאֵלַת תָּם, אֵינוֹ יוֹדֵע לִשְאֹל אוֹ לוֹמַר דְּבַר מָה חָכָם, לְהַגִּיד
וּלְקַלֵּס, לִבְנוֹת לַמְּשׁוֹרְרִים מָקוֹם בְּעִיר הֶעָתִּיד, לִפְרֹץ אֶת הַזְּמָן

לִפְרֹץ אֶת רוּחַ הָאָדָם, לְהַרְגִּיעַ אֶת הַדָּם הַמִּסְתַּעֵר, הַמִּצְטַעֵר
עַל הַחֹלִי, עַל הַכְּאֵב שֶׁלֹּא נִכְנַע לַגְּלוּלוֹת, עַל הַפַּחַד לְאַבֵּד,

לֹאבַד, לְבַד

הַרְבֵּה לְבַד

הַרְבֵּה בָּתִּים יָפִים נִבְנוּ: בֵּית פַּיִס, הֵיכַל תַּרְבּוּת, בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת,

בְּרֵכוֹת וַאֲגַם, גַּנִּים וּפָּארְקִים. לַכְּלָבִים הִבְטִיחוּ פָּארְק נִפְרָד

שֶׁהַאֲנָשִׁים לֹא יָצִיקוּ לָהֶם, שֶׁלֹּא יַפְרִיעוּ לְאָשְׁרָם הַכַּלְבִּי
גַּם מְשׁוֹרְרֵי הָעִיר מְחַפְּשִׂים מָקוֹם לְהִתְיַחֵד בְּצַוְתָא, לְשׁוֹרֵר
לְהַשִּׁיק סְפָרִים, לְהַשִּׁיק גְּבִיעִים, לְהִתְאַוְרֵר מִן הַשֻּׁלְחָן הַנֶּעֱצָב

מִכֹּבֶד הַשִּׁירִים הַנִּשְׁנָקִים, מַזִּילִים אֶת עַצְמָם כִּדְמָעוֹת

אֶת מִי מְעַנְיְּנִים הַשִּׁירִים הַבּוֹכִים וְנֶאֱנָקִים

אֶת מִי מְעַנְיְּנִים הַשִּׁירִים הַחִוְּרָנִים

אַל נַשְׁלִיכֵם כְּעָלִים לְעֵת מַאֲפִירָה בִּידֵי אַדְרִיכָלֵי הַזְּמָן וְהַסְּפָרִים

הַשִּׁיר מַחֲמִיץ אֶת עַצְמוֹ וּפוֹסֵח עַל מְזוּזוֹת בָּתָּיו

הַרְבֵּה בָּתִּים נִכְתָּבִים

הִזְמִינוּ אֶת הַמְּשׁוֹרֶרֶת לַפֶסְטִיבָל לִקְרֹא שִׁירִים

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בָּתַּיִךְ וְקוֹרְאָיו, וְקוֹרְעָיו, עוֹד יְהַלְּלוּךְ סֶלָה. סֶלַע 

נִטְחַן בְּמַזְלֵג הַדַּחְפּוֹר. מִתְפּוֹרֵר וְנָמוֹג כְּאִלּוּ הָיָה אָדָם

בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ. בָּתֵּי הַשִּׁיר נִטְחָנִים בִּכְאֵב יוֹלַדְתוֹ

עֵץ הֶחָרוּב זְקַן הַיָּמִים מַשִּׁיר פֵּרוֹתָיו הַמְּאֻבָּקִים טֶרֶם גְּדִיעָתוֹ 

מִשְּׁבִיל חַיָּיו. עוֹד מְעַט יַעְטֶה תַּכְרִיךְ אַסְפַלְט

וּגְשָׁרִים יִבָּנוּ מֵאֵי כָּאן לְאֵי שָׁם. עֲלֵיהֶם יִדְהֲרוּ מְכוֹנִיּוֹת וְרַכָּבוֹת

כְּיָמִים, כְּאָפַנֵּי צַעֲצוּעַ שֶׁל יַלְדֵי הַמָּחָר – נְהָגָיו שֶׁל שַׁחַר חָדָשׁ.
וּמָה עַל שְׂרִידֵי הָעֵצִים כְּשֶׁיֹּאחָזוּ בְּהֶגֶה הַזְּמַן

וְכַמָּה מַיִם יִזְרְמוּ בַּנְּחַלִים וּבַאֲגַמֵּי תּוֹדָעַת הָאָדָם?

 

וְהַמְּשׁוֹרֶרֶת? עֲדַיִן פּוֹחֶדֶת לָגַּעַת בַּפֶּצַע הֲכִי עָמֹק בַּדָּם

פּוֹחֶדֶת לִנְבֹר כְּדַחְפּוֹר בַּסְּלָעִים הַנִּטְחָנִים עַד דַק וְנֶעֱלָמִים

פּוֹחֶדֶת מֵהַפַּחַד לִפְחֹד בְּקוֹל דַּק וְנֶעֱלָם. הַפֶסְטִיבָל מַתְחִיל וְהִיא
עֲדַיִן כָּאן, מַזִּילָה אֶת עַצְמָהּ לָדַעַת

  

3.4.10

 

שלט "דירה למכירה" במוסררה

 

שֶׁלֶט "דִּירָה לִמְכִירָה" עַל מַעֲקֶה מַחֲלִיד

בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית.

אֲבָנִים מְפֻיָּחוֹת, מְיֻפָּחוֹת, סְפוּגוֹת בְּלִיל שָׂפוֹת,

בְּלִיל רֵיחוֹת, יִסּוּרֵי עֲקִירָה – – –

תַּמְהִיל קוֹלוֹת: בְּכִי תִּינוֹקוֹת וְנִגּוּנֵי תְּפִלּוֹת

מְהַדְהֲדִים מִקִּירוֹת נְטוּשִׁים.

דּוֹר הַסָּבִים עָבַר דִּירָה אֶל תַּחְתִּית הָאֶבֶן

וְנִגּוּנָם עוֹד מַרְטִיט…

דּוֹר הַבָּנִים מוֹסֵר אֶת הַבָּתִּים לְכָל הַמַּרְבֶּה בַּמְּחִיר.

צִנּוֹרוֹת מַחֲלִידִים מוֹרִיקִים כִּוְרִידִים בְּגוּף מִזְדַּקֵּן

מְשַׂרְטְטִים מַפַּת חַיִּים שׁוֹקֵקָה

וְעַתָּה שׁוֹמְמָה כְּמַפָּה אִלֶּמֶת.

פַּחוֹן מַחֲלִיד חוֹרֵק בָּרוּחַ וּטְלַאי שֶׁל רְעָפִים

בְּתוֹסָפוֹת בְּנִיָּה מְאֻלְתָּרוֹת לְהָכִיל אֶת הַיְּלָדִים

שֶׁנּוֹלְדוּ מִדֵּי שָׁנָה כְּמִשְׁנָה סְדוּרָה.

רֵיחַ תַּבְשִׁילִים מִפְּתִילִיָּה דּוֹלֶפֶת וְסִיר נֶחְרַךְ,

נִשְׁכַּח

עוֹלֶה וְחַי בְּאַפִּי כִּתְמוֹל

וּתְמוּנַת קִלּוּחֵי הַגֶּשֶׁם מֵחַרִיצֵי הַפַּח

זוֹלְגוֹת עַל מִטּוֹת הַבַּרְזֶל

וּבְכִי שֶׁל יֶלֶד מִתְעוֹרֵר

מִצִּנַּת הָעוֹר הַמְּכֻסֶּה קִרְעֵי שְׂמִיכָה רְטֻבָּה

חַיָּה כִּתְמוּנַת צַיָּר סוּרֵיאָלִיסְטִי

מַנְצִיחָה קִיּוּם בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי.

תְּפִיפַת צַעֲדַי בֵּין הַסִּמְטָאוֹת הָרֵיקוֹת

וְקִלּוּחֵי הַגֶּשֶׁם הַדַּקִּים שׁוֹטְפִים אֶת פָּנַי

מַעֲלִים בִּי תְּמוּנוֹת יַלְדוּת בַּכְּפָר שֶׁבַּגָּלִיל

"גַן עֵדֶן" מוּל יַעַר הַבָּתִּים הַיְּרוּשַׁלְמִי.

 

כח מדמה

 

            "כל מי שאי-פעם בנה גן עדן חדש שאב

את הכוחות לכך מהגהינם האי-שם שלו" (סוקרטס).

 

אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּךְ, אֲחוֹתִי

צוֹלֶלֶת אֶל יַם הַשַּׁלְוָה

מִתְמַסֶּרֶת לַנְּשִׁימוֹת, לְקוֹלִי

הַמַּדְרִיךְ אֶת מְנוּחָתֵךְ

מוֹלִיךְ אֶל הַחֲלוֹם בְּכֹחַ הַדִּמְיוֹן

לְהַרְדִּים אֶת הַמַּחֲלָה בָּעֲצָמוֹת

שֶׁלֹּא תִּגַּע בַּבָּשָׂר

לַעֲצֹר כֹּחַ חִיּוּתָהּ

לְהַעֲצִים כֹּחַ חִיּוּתֵךְ

לַהֲשִׁיבֵךְ אֶל קַו הַמַּיִם

צְלִילֵי טֶבַע מֵהָרְשַׁמְקוֹל

מוֹלִיכִים אוֹתִי אִתָּךְ

אֶל נְהָרָה פְּנִימִית זוֹרֶמֶת

מִמֶּנִּי אֵלַיִךְ, וּמִמֵּךְ אֵלַי

              בית החולים נהריה, 14.3.10

 

בונה סכרים לעת עתה

 

בּוֹנָה סְכָרִים לַבְּכִי, לַגֵּאוּת, לָאַהֲבָה מְמַלֵּאת גּוּפִי לְרָחוֹק-קָרוֹב

מְלַחֵךְ אֶת תַּת-הַהַכָּרָה, נוֹגֵעַ בִּמְצוּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, מַרְקִיד אֶת הַמִּלִּים,

אֶת חוּטֵי הַמַּחְשָׁבָה, כְּאִלּוּ מֵאוֹתָהּ בֵּיצִית בָּקְעָה נִשְׁמָתֵנוּ

כְּאִלּוּ בְּאוֹתָהּ רֶחֶם עֻצְּבָה וּמֵאוֹתָהּ רוּחַ נִזּוֹנָה

אֶל מַשָּׁבֶיהָ כָּמְהָה נַפְשֵׁנוּ, אֶל הַמֶּרְחָב לָנוּעַ, אֶל הַשָּׂדוֹת לְשַׁיֵּט

כְּגִבְעוֹלִים בָּרוּחַ, לִסְפֹּג לְתָאֵינוּ נִחוֹחוֹת וְחַיִּים צְלוּלִים

לְדַלֵּג מִפֶּרַח לְפֶרַח

לַחֲקֹר כָּל צֶמַח

לִינֹק אֶל הַדַּעַת טֶבַע וְצֶבַע וּתְכֹל שָׁמַיִם וַעַנְנֵי-נוֹצוֹת וּכְבָשִׁים

וְרִבּוֹא צוּרוֹת, מְשַּׁיְּטִים בְּדִמְיוֹנֵנוּ הַיַּלְדִי מְרַפְּדִים אֶת הַחוּשִׁים

וְאוֹר רָב בְּפִתְחֵנוּ…

 

הַשִּׁיר מִתְפַּקֵּעַ מִתּוֹכִי מִשַּׂק דְּמָעוֹת וְנוֹשֵׁר אֶל הַדַּף

מִלִּים מִלִּים לַחוֹת בּוֹהֲקוֹת עַל הַיְּרִיעָה הַלְּבָנָה שׁוֹפְכוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ

וְאוֹר חוֹזֵר אֶל הַדְּמָעוֹת

מְנַצְנְצוֹת כִּזְרִיחַת הַטַּל עַל הֶעָלִים עִם בֹּקֶר

 

גַּעְגּוּעַי יוֹשְׁבִים לְיַד הַמַּחְשֵׁב. מִלִּים נוֹגְעוֹת בָּרְקָמוֹת הַחַלָּשׁוֹת

צוֹפָה בַּתְּמוּנוֹת וּבְמִקְסַם הַנּוֹפִים עַל הַמָּסָךְ וּמִתְעוֹרֶרֶת אֶל חֲלוֹם

נָע בִּי גַּלִּים גַּלִּים כְּאַדְווֹת עַל מַיִם טְהוֹרִים

הֶמְיָה מְלַחֶשֶׁת

אַ    הֲ   בָ    ה

 

שלכת בעיר הירוקה בעולם

 

שַׁלֶּכֶת מַאֲדִימָה אֶת הַצַּמָּרוֹת

עָלִים אוֹבְדִים בָּרוּחַ כְּמַחְשָׁבוֹת

מַקְפִּיאוֹת אַהֲבָה בְּמֹחַ חוֹשֵׁב מִדַּי

סוֹגֵר אֶת הָרוּחַ

מַחֲלִישׁ אֶת הַכֹּחַ הַמְּדַמֶּה

הַיּוֹצֵר חָדָשׁ תַּחַת יָשָׁן,

מַרְעִיד אֶת הַנִּימִים

כְּטִפּוֹת הַמַּיִם לַצֶּמַח

מַתְסִיסִים פִיטוֹהוֹרְמוֹנִים.

 

וּמָה אִתָּנוּ עֵת הָרוּחַ

מְנַעֶרֶת עָלִים סְמוּקִים

מַשְׁלִיכָה לַקַּרְקַע עַד לְהַשְׁחִיר?

הַאִם נִקְטַע הַנֶּבֶט בְּאִבּוֹ

אוֹ נַפְרִיחוֹ בִּזְהִירוּת

בְּמַבְחֵנַת הַלֵּב

נִנְצֹר מַתַּת אֵל

וְנַמְרִיא בְּרַכֶּבֶת הַשָּׁמַיִם

הַחוֹלֶפֶת עַל חֻרְשַׁת הַדְּלָבִים

שֶׁל וָנְקוּבֶר – הָעִיר הַיְּרֻקָּה.

 

כשהעץ רואה אותך                       

             לרוני

 

"כְּשֶׁהָעֵץ רוֹאֶה אוֹתָךְ

הוּא מִתְמַלֵּא הוֹרְמוֹנִים…"

וְנִרְקָמִים בּוֹ חֲלוֹמוֹת וְשִׁירִים

רִגְעֵי-קֶסֶם נִלְקָטִים תַּחְתָּיו

וַחֲרוּבִים מְתוּקִים.

תָּרִים אַחַר קַן-עוֹרְבָנִים יְפֵה-כָּנָף

לַחֲזוֹת מִקָּרוֹב בְּמִרְקָם אַהֲבָתָם.

הֶבְזֵק אָחַז בָּנוּ

הֶמְיַת גַּלֵּי הָאוֹר פָּשְׂתָה בַּגּוּף

כִּרְעִידַת הַצַּמָּרוֹת בְּרוּחַ-עֶרֶב

נְשִׁיקַת-דּוֹדִים יוֹקֶדֶת

הִצִּיתָה עֲנָנִים בְּסֹמֶק אַרְגְּמָנִי.

כּוֹכְבֵי אֹשֶׁר פָּרְצוּ שְׁחָקִים

וְאוֹרָם נִמְשַׁךְ עַד כָּאן

דּוֹלֵק כְּהוֹרְמוֹנֵי הָעֵץ וַחֲרוּבָיו

מַבְעִיר אֶת גַּלֵּי הַמַּחְשָׁבוֹת

גַּם בְּעֵת כְּתִיבַת מַאֲמָר.

 

מדרש הצדף

בְּשַׁבְרִירֵי הָאוֹר הַוְּרֻדִּים

עַל הֹר הָהָר

בְּאַשְׁמֹרֶת לַיְלָה  אַחֲרוֹנָה  

וֵנוּס עוֹלָה מִן הַצֶּדֶף

לוֹחֶשֶׁת מִדְרַשׁ אִשָּׁה:

אֶהְיֶה לְךָ אוֹקְיָנוֹס,

אִם תִּהְיֶה לִי חוֹף

לִכְתֹּב בּוֹ מִדְרַשׁ אַהֲבָה

לְהִבָּרֵא מֵחָדָשׁ בַּצֶּלַע

בְּחוֹל עֲדָנִים

לִבְרֹא בְּךָ עֵדֶן גַּלִּים

לְהִשָּׁבֵר בְּרֹךְ אֶל הַסֶּלַע

אֶל טֹהַר הַחוֹף

אֶל נַהֲרַת הַגּוּף

לְלַחֵךְ אֶת הָאוֹר

בַּסַּעַר הָעוֹלֶה

בִּמְחִילוֹת הַנְּשָׁמָה

בִּמְחוֹלוֹת הַגּוּף

וּמַשְׁקִיט אֶת רְעִידַת הַמַּיִם

בְּמַגָּע

בִּלְחִיכַת קַו הַיָּם

אֶת קַו הַחוֹף

 

אִם תִּנְצֹר טֹהַר אַהֲבָה –

קְרָא בִּשְׁמִי

וְאֶעֱלֶה אֵלֶיךָ מִן הַצֶּדֶף

 

יוצר בראשית

          הרהורים בעת תפילת "עלינו לשבח"

 

מְטַיֵּל עִם הָעֲנָנִים בְּכִוּוּן הָרוּחַ

אֵלַי

נוֹטֶה שָׁמַיִם וּמַשִּׂיג גְּבוּלָם

יוֹסֵד בָּאָרֶץ, מֵשִׁיב יְעָרוֹת לְחִיּוּתָם הָעֲצִית

בּוֹחֵן לְבָבוֹת, חוֹקֵר לִבַּת הַדְּבָרִים

בְּרֶנְטְגֶנִיּוּת מַבָּט

לוֹמֵד דְּבַר-מָה עָלוּם, מוֹצֵא נֻסְחָה לַנִּסְתָּר

בְּמַלְכוּת שַׁדַּי מְתַקֵּן עוֹלָם, בְּשִׁפְעַת אוֹרוֹ

הַזּוֹרַחַת אֵלֶיךָ וּבְךָ

וּמִמְּךָ לָעוֹלָם

 

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הָאוֹר בִּנְגִינַת הַקּוֹל

עַל-כֵּן אֲקַו לְךָ בְּכָל לֵבָב.

 

10.10.10

 

תפילה

 

עֲלֵה רוֹטֵט בָּרוּחַ הַסְּתָוִית

שָׂמֵחַ לַמַּשָּׁב הֶחָדָשׁ.

עוֹמֶדֶת בִּתְפִלָּה בַּחֹדֶשׁ הַלָּבָן

מְמָרֵק הַחֲטָאִים וְעֶלְבּוֹנוֹת הֶעָבָר

וְהָרֶטֶט בִּי

מְכִינָה אֶת הַלֵּב לְבִרְכַּת הַדְּבַשׁ

בִּפְרֹשׂ חַג הַתַּפּוּחַ לְחַוָּה וְאָדָם.

אַתָּה קָשׁוּב לְרֶטֶט הֶעָלִים

לְשִׂמְחַת הַעֵצִים, בּוֹחֵן לִבָּתָם

מְעַצֵּב מֵחָדָשׁ צְמִיחָתָם

הַבֵּט אֶַל עִגּוּל הַנְּגֹהוֹת עוֹלֶה בָּהָר

מַחְזוֹר אוֹר

מַחְזוֹר אִשָּׁה

וְשִׁיר מִתְחַדֵּשׁ עַל סִפֵּנּוּ

– – –

פְּקַח לֵב לְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּת

הִגִּיעָה עֵת לַשְּׁכִינָה בְּסֻכַּת עֳנְיֵנוּ

בּוֹא!

בּוֹא!

הַסֻּכָּה לְפִי מִדַּתְךָ

וּפְעִימַת הַלֵּב כְּרֶטֶט הֶעָלֶה

בַּמַּשָּׁב הֶחָדָשׁ

 

משיריה של רחלי אברהם-איתן

 

מחזור אור, מחזור שיר ואישה

 

רְאֵה, אֵיךְ יָם טָרַף תַּפּוּחַ-שֶׁמֶשׁ

אֵיךְ עֲנָנִים אֲדֻמִּים

צָבְעוּ דָּם אֶת פְּנֵי הַמַּיִם

מָלְאוּ הַגַּלִּים מַלְאַכֵי אָוֶן אֲדֻמֵּי זָקָן

וּפְנֵי כָּחֹל-עָמֹק

בְּתוּגַת-עֶרֶב נִצְבָּעִים

 

לְבָנָה עֲגוּמָה, פְּגוּמָה

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ מְבוֹאָהּ

עוֹטָה עֲנָנִים סְגֻלִּים כַּשַּׂלְמָה

בַּחֲלוֹף יוֹמָהּ

לַיִל יוֹרֵד אֶל קִרְבָּהּ

וְעֶצֶב אִשָּׁה כְּיֵין תַּרְעֵלָה

מְחַלְחֵל לַוְּרִידִים

 

יָם מִתְכַּהֶה וְקֵץ לָאוֹר

לַיְלָה נִצָּב כְּנֶצַח

 

אַךְ שַׁחַר יַעֲלֶה

וְשֶׁמֶשׁ תִּמְשֹׁל

בַּגּוּף הַנִּשְׁטָף בָּאוֹר

וּמִתְעַגֵּל מֵעֵת לְעֵת

בִּפְעֹם הָרוּחַ לְבָרֵךְ שַׁחֲרִית

בִּרְכַּת מְשׁוֹרֵר

מְעַרְטֶלֶת טֶפַח

מִלִּים מְרַקְּדוֹת

לְזֹהַר עָלִים מְרַצְּדוֹת

בִּפְנִינֵי טַל

חָפְשִׁיּוֹת מִן הַיָּד

אֲשֶׁר גָּלְמָה צוּרָתָן

וְנִבְצָר הַשִּׁיר הַנּוֹלַד מִבִּינַת

מְיַלֶּדְתּוֹ

כְּמוֹלָד הַיָּרֵחַ הַנִּגְלֶה

וְנִסְתָּר

(מתוך: "מחזור אור שיר ואישה", 2009).

 

מחזור אי-הוודאות

                                   "הדבר היפהפה ביותר שניתן לחוות הוא המסתורין"

                                                                        (אלברט איינשטיין)

 

מִמִּרְפֶּסֶת הַשִּׁירָה מִתְבּוֹנֶנֶת בַּיְּקוּם בְּמַבָּט הַיַּלְדָּה שֶׁשָּׁכְנָה עַל

בַּדֵּי הַזַּיִת מִצְבּוֹרֵי שָׁעוֹת.

מְנַסָּה לְפַעְנֵחַ מַה הַסּוֹד הַטָּמוּן בַּסּוֹבֵב בְּהַגִּיעַ כֵּסֶּה וְעָשׂוֹר

הַצּוֹבֵעַ אֶת נוֹף הַקְּדוּמִים רְווּי הַדָּמִים בִּצְבָעִים רַכִּים שֶׁל פִּיּוּס וְחֶמְלָה?

הַפְּרוֹטוֹנִים וְהַנּוֹיטְרוֹנִים זוֹרְמִים בְּמַעְגָּלִים נִצְחִיִּים בְּדֶרֶךְ חֹק.

הָאֵל בִּיסוֹדוֹ הַנִקְבִּי (הַשְּׁכִינָה) שׁוֹכֵן בַּטֶּבַע בַּחַי כְּבַדּוֹמֵם בְּכָל עֵת וְאֵין הַדַּעַת תּוֹפֶסֶת אֶת הַסּוֹד, אֶת לִבַּת הַדְּבָרִים.

כְּאֶלֶקְטְרוֹנִים נָשׁוּב כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ אֶל נְקוּדַת הַהַתְחָלָה,

(הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל קוֹדְמָתָהּ)

וּבְיָמִים אֵלּוּ נִתְרַצֶּה לִפְנֵי בּוֹרְאֵנוּ, נְבַקֵּשׁ מְחִילָה,

לְבַל נִנָּעֵל בְּקִבָּעוֹן הַחֵטְא וְהַכְּאֵב

נִתְבּוֹנֵן בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ בְּסִבּוּבֵינוּ הָאֶלֶקְטְרוֹנִיִּים, בְּזוּלָתֵנוּ, בַּנּוֹף הָעוֹטֵף קִיּוּמֵנוּ, וּבָהּ בָּעֵת נַחְרֹג מֵהַחֻקִּיוֹת הַנִּתְפֶּסֶת בַּחוּשִׁים, וּמַהוּת הַדְּבָרִים תַּחְמֹק מִתּוֹדַעְתֵּנוּ כִּנְמָלָה הָעוֹמֶדֶת עַל בֹּהֶן אָדָם וְאֵינָהּ תּוֹפֶסֶת אֶת עָצְמַת מַהוּתוֹ.

מִטִּפָּה נוֹצַרְנוּ וּכְטִפָּה תִּתְמַזֵּג נִשְׁמָתֵנוּ בְּגַלַקְסְיַת הַנְּשָׁמוֹת

בְּהִתְפּוֹרֵר הַגּוּף בֶּעָפָר.

וּמָה עַכְשָׁו?

כַּמָּה סְלִיחוֹת נְבַקֵּשׁ בְּכָל שָׁנָה בְּאוֹתָהּ עֵת?

כַּמָּה נוּכַל לְהִסְתַּחְרֵר עוֹד כְּאֶלֶקְטְרוֹן וְלָשׁוּב אֶל אוֹתוֹ הַחֵטְא, אֶל אוֹתוֹ הַכְּאֵב, אֶל הֶסְתֵּר פָּנֵינוּ מִפָּנֵינוּ?

 

(מתוך: "מחזור אור שיר ואישה", 2009).

 

רציפים 1-2 בתחנת הזמן

 

גּוּשֵׁי בֶּטוֹן חוֹצִים אֶת שְׁנֵי הָרְצִיפִים:

רַכֶּבֶת אֲדֻמָּה בְּכִווּן נֶגְדִּי לְרַכֶּבֶת כְּחֻלָּה

פּוֹרֶצֶת אֶל הַמֶּרְחָב

מִנְּקֻדַּת תְּעוּקָה בְּבֶטֶן

הָאֲדָמָה

דּוֹהֶרֶת כְּשִׁקְשׁוּק מַחְשָׁבוֹת בִּבְרִיחָתָן

מִגּוּשֵׁי דְּמָעוֹת

מִצְטַבְּרִים בְּטַעַם לַעֲנָה

בָּלֹעַ.

 

אֵינִי רוֹצָה קַטָּר לִקְרוֹנוֹת הַזְּמַן –

מַתַּת אֵל בַּהֲגִיחִי אֶל הָאוֹר.

 

עַד תַּחֲנָתִי הָאַחֲרוֹנָה עַל הַמְּסִלָּה

אֶהְיֶה הַקַּטָּר

וְהַקָּרוֹן.

(מתוך: "מחזור אור שיר ואישה", 2009).

 

קטרקט  בחלונות

 

שְׂמִיכַת עֲרָפֶל עַל בֵּיתִי

כִּסְּתָה אֶת הַשַּׁחַר צְלָלִים

חֶשְׁכַּת שַׁחַק בְּזִיו שַׁחַר

וּשְׁתִיקָה נִצְחִית.

 

עֲכִירוּת לְבָנָה אַפְרוּרִית

כְּצִיּוּר שֶׁל מוֹנֶה

סוֹגֶרֶת עַפְעַפַּיִם.

הִדְלַקְתִּי נֵרוֹת לְהֵיטִיב יוֹמִי

אַךְ הַדֶּבֶק הָעַרְפִלִּי

לֹא סָר.

מִזְמוֹרִים שַׁרְתִּי לְהָפִיג

בְּכֹחַ צְלִיל

פַּחַד יָשָׁן

לְהַבְקִיעַ אֶת חוֹמַת-הָעֲרָפֶל

לִרְאוֹת

מַה שֶׁבֵּינֵינוּ

 

קַטָרַקְט בַּחַלּוֹנוֹת.

 

 

(מתוך: "מחזור אור שיר ואישה", 2009).

 

הליכת בוקר על החוף

 

1.

יַד עָנָן מִשָּׁמַיִם יוֹרֶדֶת

מוֹשֶׁכֶת רוּחוֹת-גּוּפִי אֶל

הַגַּלִּים.

 

2.

גַּלִּים מְלַחֲכִים

כְּכֶלֶב מְכַשְׁכֵּשׁ

בַּחוֹל.

 

3.

מְכַשְׁכֵּשׁ בְּזָנָב רָטֹב

מוֹחֶה אַרְמוֹן

זָהֹר.

 

4.

זֹהַר זְרִיחָה זוֹרֵעַ

נְגוֹהוֹת עַל מֶצַח

הַמָּצוֹק.

 

5.

מֵצַח הַמָּצּוֹק מִתְקַמֵּט

מֵטִיל צֵל

עַל יָם  וָאָדָם.

 

6.

יָם וָאָדָם וְנֶפֶשׁ הוֹמִיָּה

מִטַּלְטֶלֶת

עַל חוֹף.

(מתוך: "מחזור אור שיר ואישה", 2009).

 

להעיר את האנזימים, שירים, מאת רחלי אברהם-איתן, הוצאת שבילי אור, שנת 2011, 80 עמודים.

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *