דברים שרציתי לומר מאת רמי בר אדון / סיפורי חיים

| 09/07/2014 | 0 Comments

דברים שרציתי לומר מאת רמי בר אדון

דברים שרציתי לומר מאת רמי בר אדון

הספר 'דברים שרציתי לומר' מאת רמי בר אדון, הוא אוסף של עשרות סיפורים קצרים, סיפורי החיים של המחבר, אנקדוטות מתחומי הדמיון, מעורבים במציאות מדי פעם . הספר אינו רומן ואף לא סיפור מתח, לא דרמה ולא ביוגרפיה. המחבר מסביר, כי מילותיו אינן גבוהות. שפתו היא שפת היומיום. פרוזה. רסיסיו רסיסי ילדות ורעוּת וגעגוע ואקטואליה ודמיון וחיים. דברים שרציתי לומר כמשמעו בדיוק. מדובר חומרים שברובם מאוד מחויכים, וגם פה ושם סיפור השולח דמעה סוררת למורד הלחי.

הסיפורים הם בעצם רסיסים. רסיסי ילדות – על ילדות מיוחדת במינה בצפון הישן של תל אביב, בואך הנמל, שהיה שוקק חיים. סיפורי שכונה, סיפורי מקומות שהם משאת דמיונו של כל ילד ובעיקר, סיפורי בית, הווי המשפחה והסלנג המיוחד ששלט הן בבית והן מחוצה לו. ראוי לדעת ששכונת הנמל, בתחילת שנות החמישים, הייתה ערב רב של עולים זה מקרוב באו, פליטי שואה, צברים, סלוניקאים שעבדו כסוורים בנמל ועוד. היה שם מגדל בבל של שפות שיצר את הסלנג והבליל הכול כך מיוחד. רסיסי חיים – על ענייני דיומא ודברים שכולנו נתקלים בהם ביום יום מבלי משים. רסיסי רעות – הערך חברות בספר הנו ערך עליון, והמחבר מנסה להעביר אותו כמיטב יכולתו דרך סיפורי רעות, רעות לוחמים, אבדן חברים קרובים ועוד. הספר כולל עשרות סיפורים קצרים, כשהסיפור "נועם גרשוני" זכה במקום הראשון כחביב הקהל בתחרות הסיפור הקצר לשנת 2014.

דברים שרציתי לומר הוא ספרו הרביעי של רמי בר-אדון, (63) יליד תל אביב, ותושב הרצליה, נשוי, סב לתשעה נכדים והבעלים של רשת חנויות "פלפל" לבגדי ים וחוף.  קדמה לו טרילוגיה של שלושה ספרים: מרפסת מול הים בהוצאת אסטרולוג/ידיעות אחרונות (2011). בסנדלים על גשר הירקון בהוצאת רימונים/כתר (2012). קזוארינות מתות זקופות בהוצאת רימונים/כתר (2013).

רמי בר אדון (צילום פוטו אליהו)

רמי בר אדון (צילום פוטו אליהו)

רמי בר אדון מספר, כי "במקצועי האישי אני איש עסקים בתחום האופנה ובגדי הים. כל חיי נסבים סביב בדים וגזרות, דוגמניות ותצוגות… אל הכתיבה התוודעתי בגיל מאוחר יחסית. שישים. אם הייתי יכול לדמיין שנה לפני שישים, שבגיל שישים ושלוש אחזיק בידיי ארבעה ספרים… הייתי אומר לעצמי שאני הוזה בהקיץ! אין ספק שהכתיבה שהחלה כמשהו מאוד יצרי, כבשה את עולמי והיום איני יכול לתאר לעצמי שאי פעם אחדל מלכתוב. הספר הוא בעצם קובץ של סיפורים קצרים, סוג הכתיבה האהוב עלי ביותר. הספר נכתב לסירוגין כשלוש שנים. הסיפורים התחילו לאט לאט להיערם על שולחני וכשהערימה גבהה והלכה, התיישבתי לעשות בה סדר, לערוך, לתקן, לשפץ ולקרוא שוב ושוב, עד שנחה דעתי".

בעקבות ספרו הראשון "מרפסת מול הים", מעלה בימים אלה רמי בר אדון מופע קסום של נוסטלגיה תל אביבית בשירים, בסיפורים ובמשחק, בהשתתפותם של שמוליק צבי – אספן וחוקר זמר עברי, שלמה מוסמן – מדריך טיולים ושחקן, שלישיית הזמר "תל אביב הקטנה", רמי בר אדון – מחבר הספר, והדר זלטין – פסנתר ועיבודים מוסיקליים.

מתוך הספר 'דברים שרציתי לומר':

ייסוריו של סופר מתחיל

 

כל הלילה לא נרדמתי. מדי שעתיים הצצתי במעורר שסירב להתקדם. בשעה שמונה וחצי הקפיץ אותי פתאום הצלצול המבהיל, מה שגרם לי להוריד לו אינסטינקטיבית בומבה על ראשו. למעורר.

היום אני מגיש את יצירת המופת. ספר הביכורים הראשון שלי "מרפסת מול הים" להוצאות הספרים הנחשבות בישראל. איזו התרגשות!

בניגוד לכל אדם בר דעת המחשב את זמנו היקר ושולח חומרים כאלה בדואר, אני מגיע למסקנה שרק אם אנשום בנחירי אפי את אוויר הפסגות של הספרות בישראל, אדע להעריך נכונה את הרגע.

 כל הדרך לירושלים, להוצאת" כתר", אני משנן היטב מה אומר למקבלי פניי.

"כתר" ירושלים – בניין תעשייתי מט ליפול צמוד לבית הקברות ב"הר הקומות", רוצה לומר הר המנוחות, אשר בו נקברים יקירי ירושלים בסדר מופתי אחד מעל השני. לכל פציינט מוקצה נוף מרהיב למדרון, אשר גם הוא מכוסה בקברים לרוב.

בפתח הבניין קיבלה את פני בחורה נעימת סבר. למען האמת "נעימת סבר" זאת תחושת בטן בלבד, כי הגברת לא ממש הרימה את עיניה משולחנה המבורדק.

מבט מהיר גילה מאחוריה הררי מעטפות ובהן כתבי יד של סופרים/משוררים/הוגי דעות וסתם תימהוניים מתוסכלים בתחילת דרכם, מסודרות באי סדר משווע. פקידה כזאת הייתה חוטפת אצלי בעסק שעתיים שמירה כמו כלום…

סוף סוף היא פונה אלי בחיוך רחב, חושפת טור שיניים ירושלמיות בגווני אוף ווייט משתנים, סדורות באי סדר קל.

"אדוני, במה אוכל לעזור לך?"

 "לא… סתם… כתבתי משהו וחשבתי אולי…"

 "אדוני, זה בסדר, אני מבינה את התרגשותך הקלה. אנא השאר את כתב היד על שולחני. תודה."

 אני מניח בדחילו ורחימו את היצירה האלמותית וממתין למוצא פיה. האוף ווייט מסיימת, מרימה את כתב היד וזורקת אותו לקצה הערימה. כיוון שהערימה עוברת בשני ראשים את ראשה של הירושלמית, ניתור קל מצידה, תוך הנפת יד בְּאַסיסט נפלא, מושיב את כתב היד אי שם קרוב לתקרה.

 "גברתי… יש לך אולי השערה כל שהיא, בלתי מחייבת… מתי אוכל לשמוע מכם?" אני פונה אליה בהססנות מגומגמת, מכוסס בעצבנות את שאריות ציפורניי.

 "אדוני. כתבת? הגעת? מסרת? תודה רבה! עכשיו תורנו." כך היא בחיוך מלאכי. עיניה הקרירות מסמנות לי שהגיע זמני להתחפף.

 "סליחה… חשבתי אולי… את יודעת… לברר מתי יגיע תורי להיקרא…"

 "בוודאי אדוני. זכותך לדעת. חודש-חודשיים, שנה-שנתיים גג."

 מסיימת וטובעת בערימת הניירות. אני מסב ראשי ומבחין מאחורי בתור בשישה אנשים חיוורים משהו, מעטפות חומות מתחת לזרועם, מעבירים את משקל גופם מצד לצד בחוסר נוחות.

האוויר הקריר והצח של ירושלים טופח על פניי ביציאה מהחדר המחניק. אני נכנס בזריזות לרכב, עובר דרך חנות המפעל של מאפיית "ברמן" ומחסל חצי קילו בורקס במיידי, להוריד את רמת המתח, ואורז עוד שתי חלות קלועות להעביר את שבת קודש המתקרבת.

 

הוצאת  "כנרת–זמורה–ביתן" בואך אזור התעשייה של אור יהודה נראית כבר סיפור אחר לגמרי. בניין מפואר בן שבע קומות, עטוף כולו בלוחות שיש ובקצהו שלט מאיר עיניים: "בית כנרת". אכן מרשים ביותר.

מעלית מהירה מטיסה  אותי חיש לקומה השישית. לחיצה הססנית על פעמון מגולף פותחת לפני חרישית דלת מהגוני רחבה, ומוסיקת רקע שקטה מקבלת את פניי. וואחד הוצאה…

"שלום, אדוני. במה אוכל לעזור לך?" פונה אלי בנימוס מוגזם פקידת הקבלה עם חצאית המיני המכסה בקושי את חלקם העליון של ירכיה.

"אני בעניין הגשת כתב יד."

 בטחוני האישי חוזר אלי במהירות. אין חכם כבעל ניסיון. אני מגיש לה בזריזות את המעטפה ופונה ללכת.

 "צ…צ…צ…צ…" מצקצקת זאת בשפתיה. "הדלת ממול."

מורה באצבעה המטופחת ומפנה אותי לגברת נעימת סֵבֵר בגיל העמידה, אשר ישובה לה בחדר מטופח ומקלידה קלות באצבעות מטופחות על מחשב מטופח. נעימת הסֵבֵר שולחת אלי חיוך כובש אשר ממיס אותי על המקום. באותה שנייה אני נזכר בחבר אשר פגשתי רק השבוע ברחוב וסיפרתי לו על ניסיוני הדל בכתיבה. הנ"ל שלח אלי מבט רך ופלט, "אתה באמת מזכיר לי את ארנסט המינגווי עם השיער הלבן שצמח לך פתאום…"

משום מה יש למטופחת בגיל העמידה ולו את אותו מבט… אני פונה לצאת כאשר זאת כבר קורעת את המעטפה, מעלעלת במהירות בדף הראשון ופולטת, "דורית זילברמן עורכת ספרותית… פסססס…"

אני ברקיע השביעי. יורד במהירות במעלית וטס להשתין מרוב התרגשות בחצר האחורית של הבניין המפואר. וואחד הוצאה…

 

שעה לקח לי לחפש חנייה ברחוב הירקון בבני ברק ליד הבניין הישן של הוצאת "הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים".  ריח התבשילים העז שקידם אותי בחדר המדרגות הבהיר לי שהגעתי למקום הנכון. רק קיבוצניקים אוכלים צהריים בשעה 11.00. ואכן, עיניהם הבוחנות של שלושה גברים בגיל הישיבה אשר ננעצו בי מיד בכניסה אוששו את התיאוריה. קיבוצניקים אסלי, לתפארת מדינת ישראל.

"חבר, אתה בוודאי מחפש את זיוה, נכון?" קלטו בהרף עין את המעטפה מתחת לזרועי. אני מהנהן בביישנות, ריח המרק מאושש את חששי שהם הגזימו עם שורש הפטרוזיליה בפנים…

"שלום חבר. אתה בוודאי רוצה להשאיר לי את כתב היד שלך, נכון?"

אני מהנהן במרץ לכיוונה של אישה כבת שמונים שישבה מאחורי שולחן עמוס, שיערה הלבן אסוף לצמה עבה ועיניה נבונות.

"בן כמה אתה חבר צעיר?" פונה אלי הגברת בנעימות.

"עוד מעט בן שישים…" אני עונה במהירות ומשפיל עיניי במבוכה.

"ומה גורם לך, ידידי הצעיר, להתחיל ולכתוב בגיל כזה מופלג?" שואלת אותי הזקנה בת התשעים ומבטה משועשע.

"תראי… את יודעת… פתאום קפצה עלי המוזה, ו…"

"כן, כן," חותכת אותי בת המאה במהירות. "כולכם אותו דבר. פתאום יש לכם זמן, פתאום אין לכם ילדים לטפל בהם והנכדים זה רק בשביל לתת להם צביטות ולשגר בחזרה להורים…"

אני מזדרז לכיוון הדלת.

"גברתי, אני אתקשר בעוד שלושה חודשים," אני זורק לה מהפתח, לא לפני שאני קולט את תנועת היד שלה המשלחת אותי מעל פניה.

 

דווקא בהוצאת "עם עובד" ברחוב מאז"ה 22 תל אביב אני זוכה  לנחת מרובה.

"שלום, עלם צעיר, אתה רוצה אולי כוס מים?" פונה אלי בנעימות אישה כבת שבעים, שיערה אסוף בקפידה. אני מביט בה ופתאום מתחברת לי בהבזק של רגע כל התמונה.

כולן נשים שם בהוצאות הספרים. כולן נעימות סבר, מנומסות כאלו, חוץ אולי מהקיבוצניקית המרירה שכנראה היה לה לילה קשה. שיערן אסוף פחות או יותר בצורה דומה, כולן לובשות שמלות פרחוניות, המזכירות לי משום מה את השמלה הנצחית של אימא שלי, וכולן מבטאות מילה מילה בהדגשת יתר תוך שימוש מושכל בהטיה הנכונה. אוזניים יעלוזו! אכן הגעתי לעולם הספרות…

תוך שלוש דקות מצאתי את עצמי יושב בחברתן של שלוש קשישות עליזות, גומע לאיטי תה רותח ופולט את אדיו מפי בקול אנחה רמה. השיחה קלחה לה בנעימות. הנושאים היו ברומו של עולם. מחירי הירקות המאמירים במכולת של זלמן למטה, עטיפת החלב החדשה והמעצבנת של "תנובה", מתכונים מהירים לעוגות בחושות, ועוד כהנה וכהנה.

לאחר שעה קלה נפרדתי בגרון חנוק משלושת הגראציות. אכן הגעתי לעולם הספרות…

 

הוצאת "שוקן" בשכונת מונטיפיורי, כלומר מזכירת הקבלה של הוצאת "שוקן", הייתה ההחלטית מכולן.

"מאה שקלים," זורקת לעברי בפנים קפואות ובקול קריר מיד כשאני נכנס חסר נשימה, אחרי שטיפסתי ברגל בשארית כוחותיי ארבע קומות.

"מאיפה היא יודעת לעזאזל לֶמה באתי?" אני ממלמל לעצמי ושולף ביד רועדת את השטר המקומט מכיסי.

"נכון שבאת לתת לנו כתב יד?" היא מביאה לי את התשובה בעצמה. "אז שתדע לך שיש לנו ים הוצאות וזה יעלה לך מאה שקלים. אתה משלם בוויזה או מזומן?" אני מחריש.

"לא, פשוט לפי המעטפה הגדולה אני יודעת… אתה יודע כמה מעטפות כאלה יש לי ביום? אני משתגעת מזה שכמה שאני מעירה, אנשים שוכחים להביא מאה שקלים! אתה צריך חשבונית? על שם מי לרשום את החשבונית? רמי בר אדון? סבא שלך במקרה היה ארכיאולוג? אח של סבא שלך… מה'תה אומר… אתם בכלל לא דומים."

למטה ביציאה עוד הספקתי להבחין במשאית הגרירה מניפה רכב מוכר במהירות, מפליגה מהמקום בחריקת צמיגים ונעלמת במורד הרחוב עם הרכב שלי…

אחלה יום…

 

 

דברים שרציתי לומר מאת רמי בר אדון, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2014, 315 עמודים


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.