זאת סלוניקי מאת חדוה פרחיה / יהדות ספרד בתקופת השואה

| 13/01/2014 | 0 Comments

זאת סלוניקי מאת חדוה פרחיה

זאת סלוניקי מאת חדוה פרחיה

הספר זאת סלוניקי מאת חדוה פרחיה, פורס יריעה רחבה ומהווה מסמך היסטורי ליהדות מפוארת וגם מסמך אישי-משפחתי מצמרר. המדובר בתקופה שבה העיר החלה לאבד את צביונה היהודי והיהודים התחילו להרגיש את האנטישמיות בעיר וששיאה הייתה השואה. המחברת טווה גם תמונות קודרות ורסיסי עדויות וזיכרונות מצד עדים לתופת וגם שוטחת בפני הקוראים היבטים היסטוריים ועובדות על התנהלות ממשלות ספרד מאז אמצע המאה ה-19, הכיבוש הנאצי ושיגור היהודים למחנות הריכוז עד תום הקרבות.

שלוש מאות שנה לאחר צו הגירוש של 1492, ספרד מגלה מחדש את היהודים ומחוקקת חוק, המעניק את האזרחות הספרדית ליהודים שחפצים בה, ויושבים בפזורות. האם ממשלת ספרד עמדה במבחן במלחמת העולם השנייה והגנה על יהודי סלוניקי שקיבלו את האזרחות הספרדית? סיפורים, זיכרונות ועדויות מתקופת השואה שזורים בספרים רבים אודות תקופה זו והמלחמה העולמית. המיוחד בספר הזה שהוא פותח צוהר דווקא למה שהתחולל בקרב יהדות ספרד, סלוניקי והאזור. הטקסט הוא מסמך נוקב על תקופה אפלה והוא מהווה סיפור בתוך סיפור, עובדות ונתונים היסטוריים וכרונולוגיים, המשולבים באירועים ובתמונות מרגשות ומצמררות מפי אימה, פלורה גטניו, או חבריה לתקופה הקודרת.

חדוה פרחיה

חדוה פרחיה

חדוה פרחיה (59) אם ל- 3, תושבת ירושלים, ילידת פריז. בת לניצולת שואה מסלוניקי, בוגרת האוניברסיטה העברית ביחסים בינלאומיים ורב פקד בדימוס ממשטרת ישראל.

חדווה פרחיה מספרת כי פטירת אימה היה הטריגר לכתיבת הספר. הוא נכתב קודם בצרפתית (יצא לאור לפני מספר שנים) ולפני כשלוש שנים התחילה לכתוב בעברית ובהרחבה. "אמי, פלורה גטניו נולדה בסלוניקי כמו מרבית יהודי העיר. משפחתה הגיעה לסלוניקי לאחר גירוש ספרד ב-1492. השפה בבית, בשכונה ובעיר הייתה לדינו כמובן. משפחתה הייתה משפחה אמידה למדי. אביה היה תכשיטן מפורסם בעיר. הבית היה בעל שלוש קומות ועדיין אפשר לראותו במרכז העיר. המלחמה תפסה אותה בגיל ההתבגרות. היא נכלאה לשלושה חודשים בכלא בסלוניקי עם עבודת פרך, שוחררה, ברחה עם משפחתה לאתונה. הם נתפסו ושולחו למחנה ברגן בלזן עד תום הקרבות. לאחר המלחמה, היא נישאה לאבי, שלמה פרחיה, יליד סלוניקי שהתגורר בפריז עם משפחתו. נולדו להם  שלושה ילדים. הבית היה ציוני מאוד. לאחר שגדלנו, אמי השלימה בגרות והתחילה ללמוד את השפה העברית. היה לה תואר שני בשפה ובספרות עברית. לאחר שאבי יצא לגמלאות, הם עלו ארצה והיא נפטרה בארץ לאחר שנתיים".

"בילדותי, אמרו לי כל הזמן ש'פרנקו הציל אותנו'. כשגדלתי, שאלתי את עצמי איך זה שפרנקו הציל יהודים אם חוקי האינקוויזיציה עדיין בתוקף? (הם כבר לא היו בתוקף) בספר, אני מנסה להסביר כיצד היה זה שספרד 'נזכרה' ביהודים הספרדים, מה היו המניעים שלה? מדוע רק כ-1,000 יהודים נהנו מהנתינות הספרדית. השאלה הנוספת הייתה, כמובן, ההתנהגות של פרנקו עצמו. במעבר לסוגיה הספרדית, אני מתארת את החיים של היהודים בסלוניקי בזמן התורכים ובזמן היוונים. ברגע שהיוונים נכנסו לעיר, לאחר מלחמות הבלקן, חלה התדרדרות במעמדם. בין מלחמות העולם עזבו 20,000 יהודים את העיר. בזמן מלחמת העולם השנייה, 96% הגיעו לאושוויץ. היהודים הספרדים הגיעו לברגן בלזן בשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה השתחררה בהסכמת הגרמנים והגיעה לארץ בהסכמת האנגלית לאחר לחץ מהיישוב. הקבוצה השנייה הייתה בברגן בלזן שנה, עד השחרור .

בספר אני מתארת את ההווי היומיומי של שתי הקבוצות. לבסוף, הוספתי שירים שאמי כתבה בצרפתית ושתורגמו לעברית. השירים מלאי עוצמה ומספרים על התמודדותה והניסיון לשיקומה. גילינו את השירים לאחר מותה. בנוסף, ישנה רשימה שמית של שתי הקבוצות הספרדיות ורשימה של בעלי נתינות ספרדית שנספו באושוויץ, למרות הכול".

הספר מיועד גם למי שההיסטוריה נוגעת לליבו. הוא עדות ליהדות מפוארת, לדו קיום עם מוסלמים תורכים שתמיד תמכו ביהודים בזמן סכסוך כלכלי עם הקהילה היוונית. "לצערי", מוסיפה חדוה, "היום נשארו 600 יהודים בעיר, אבל  כל ההתלבטויות של סלוניקאים בזמן הספר, נפתרו עם הקמת המדינה".

מתוך זאת סלוניקי

הקשרים בין ספרד ליהודי ספרד בפזורות מהמאה ה-19 עד ערב מלחמת העולם השנייה

"!son judios, son judios” (אלה יהודים, אלה יהודים!) צעקו הכפריים הספרדים בהצביעם לעברנו והבעת פליאה על פניהם. לא הבנתי! אז מה אם אנחנו יהודים? מה מיוחד בזה? כן, אנחנו יהודים! כל החיים! בעלת הבית הספרדייה, שהשכירה להוריי את בית הנופש ליד ברצלונה, הסבירה לנו שמאז הגירוש לא נראו יהודים בכפר. בת עשר הייתי.

אז איך קרה שערב מלחמת העולם השנייה מתגוררת קהילה של יהודים בפזורות ספרד והם בעלי נתינות ספרדית?

הנושא היהודי עדיין מעסיק את החברה הספרדית

מאז צו הגירוש ב-1492 ועד שנת 1850 לא נראו יהודים בכל ספרד. חוקי האינקוויזיציה, בית הדין הספרדי, מנעו בין היתר אפשרות של פולחן יהודי בסתר או בפרהסיה. טקסי הפולחן הקתוליים היו הטקסים החוקיים היחידים בכל הממלכה. לכאורה, באין יהודים במדינה הנושא היהודי היה צריך להישכח, אולם משום מה הוא ממשיך להעסיק את החברה הספרדית לאורך הדורות. רדיפות הקונברסוס (היהודים הספרדים המומרים), ההלשנות, פרסום משפטים והוצאות להורג על המוקד הזכירו לספרדים את הדת היהודית על מנהגיה, תרבותה והפילוסופיה שלה. ספרד מצטיירת כמדינה קתולית פונדמנטליסטית.

היסטוריונים אחדים מתחילים לייחס את השקיעה הכלכלית והתרבותית בספרד לגירוש "מוחות” יהודיים. השקפתם והשפעתם מערערות את מקומה של הכנסייה בחברה הספרדית. עליית האנטישמיות במזרח אירופה והמלחמות השונות, ובעיקר מלחמת מרוקו, משנות את תפיסתם של הוגי הדעות ושל הפוליטיקאים הספרדים כלפי הדתות השונות באופן כללי, וכלפי היהדות בפרט. השינוי יתאפשר בעקבות ההתפתחויות הפילוסופיות והטכנולוגיות של המאות ה-18 וה-19.

רוח חדשה נושבת במאות ה-19-18 באירופה

תנועת ההשכלה מציבה את האדם במרכז החיים בניגוד לדעות קודמות, לפיהן מרכז החיים היה החברה או הקהילה אליה האדם השתייך. תנועת ההשכלה באירופה של המאה ה-18 מדגישה את מרכזיותם של השכל והתבונה האנושית בכל תחומי החיים, ומטיפה לחופש מחשבה, לחופש דת ואמונה ולשחרור מסמכויות דתיות וממסורות כובלות.[1]

הגילויים החדשים במדעים גורמים לאדם לבטוח בעצמו, והוא אינו חש מגבלה ביכולתו ובשליטתו בטבע. תיאוריית האבולוציה של דרווין (1882-1809) היא דוגמה לכך.

האדם מאתגר את הממסד הדתי, שלא בהכרח התכונן למשבר זה ואינו יודע להתמודד עם הידע החדש שנפוץ באוכלוסייה, שעד אז לא ידעה קרוא וכתוב. תנועת ההשכלה מערערת את מעמדה של הדת במבנה השלטוני של מדינות אירופה, ומרכזיות הממסד הדתי נשחקת.

במאות ה-18 וה-19 מתפתחים רעיונות חדשים של מנהל וסדר ציבורי: הפרדת הרשויות במדינה של מונטסקייה, הסוציאליזם של קרל מרקס ואנגלס ועוד. תיאוריות אלה מתנגשות עם המבנה הישן של המדינה, שהתבסס על הדת.

מקום הכנסייה בממסד השלטוני

המשטר בספרד הוא משטר מלוכה פרלמנטרי (הקורטס) שבו אין הפרדה בין השלטון לכנסייה. המלוכה זקוקה לכנסייה על מנת לקבל לגיטימציה על שלטונה, והכנסייה זקוקה למלוכה על מנת לשמור על מעמדה.[2] הכנסייה הספרדית עשירה מאוד בנכסים ובקרקעות ובנוסף היא פטורה ממסים. העול הכספי נופל על מעמד הביניים, שכבר לא מסכים לכך בצורה עיוורת. מעמד הביניים מתעשר בזכות עמל רב ואינו מוכן עוד לשאת את הממסד הדתי. ההתנגשות עם הממסד הקתולי בלתי נמנעת. בחוקת קדיס של 1812 נקבעת הפרדת רשויות, אבל עדיין הדת הקתולית נשארת בלעדית. הכנסייה הופכת להיות גורם פוליטי, וכבר אינה מהות השלטון כבעבר.[3] עם הפחתת כוח הכנסייה, מגיעה הפתיחות המיוחלת כלפי דתות אחרות, כגון יהדות ואסלאם, ולמנהגי הפולחן שלהן.

המצב הפוליטי הפנימי בספרד

בשנת 1883 שולטת המפלגה הליברלית, אשר "מיישרת קו” עם רוח ההשכלה. היא שולטת בספרד לסירוגין עד שנת 1890. שרי החוץ, וגה ארמיכו וסגימונדו מורט, וראש הממשלה, סגסטה, המודעים היטב לדימוי הבינלאומי הלא מחמיא של ספרד, עושים כמיטב יכולתם כדי שהמפלגה הליברלית תייצג את ספרד בקרב אומות העולם כמדינה נאורה ופתוחה לבעלי דתות אחרות, ושתפתח קשרי מסחר מן הים התיכון עד לים השחור.

המפלגה הקונסרבטיבית בראשות קנובס פחות מעורבת בענייני חוץ, ואינה שואפת להיות שותפה להתפתחויות של המאה.

ההזדמנות הראשונה לשינוי תדמית ספרד בעיני המדינות הנאורות היא הפוגרום של אודסה, אחד מני רבים, שאירע בחג הפסחא בשנת 1859. אודסה היא עיר נמל על חוף הים השחור, ואוכלוסייתה כללה קבוצות אתניות מגוונות: יוונים, יהודים, רוסים, אוקראינים ועוד. הפוגרום התבצע על ידי מלחים יוונים ומקומיים שהצטרפו אליהם, שכן בין הקבוצה היוונית לקבוצה היהודית שררה יריבות כלכלית. הייתה זו הזדמנות פז עבור הספרדים לחולל מפנה בדעת הקהל הספרדי, לחזור לזירה הבינלאומית ולהוכיח שספרד היא מדינה נאורה המגינה על היהודים שברחו מהפוגרום. לשם כך מנסה ספרד לשכנע את הסולטן התורכי לשכן את היהודים במדינות האימפריה הגובלות עם רוסיה. לא מדובר עדיין בחזרת היהודים לאדמת ספרד, אלא רק בשיפור התדמית הבינלאומית.

ב-1876 נחקקת חוקה חדשה השוללת כל דת, למעט הדת הקתולית, אך המתירה ליהודים, לאנגליקנים ולפרוטסטנטים לקבל זכות פולחן בפרטיות או בפרהסיה, ובלבד שלא תהיה התנגשות עם אמות המידה האוניברסליות (קרי קתולית). חוקה זו נשארת על כנה עד תחילת מלחמת האזרחים.[4] סעיף 21 בחוקה עדיין קובע את עליונות הדת הקתולית והכנסייה.[5] לחוקה זו מתנגדת הכנסייה, שתומכת במשטר של מלוכה אבסולוטית.                                           

היהודים באירופה

העולם היהודי מושפע מהלך הרוח הכללי, ותנועת ההשכלה משנה את המבנה ואת הריכוזיות של הרבנות. האוניברסיטאות נפתחות ליהודים, ואיתן מתפתחת תופעת החילון. באנגליה מוקם Board of Deputies of British Jews בידי מונטפיורי, בצרפת מוקם ה-alliance israelite universelle (1860), ובגרמניה – הבונדס (1897), במטרה להשיג שוויון זכויות בין היהודים לאזרחים המקומיים.

רעיון הציונות מתחיל לצוץ באמצע שנות ה-60. ב-1862 מפרסם משה הס את ספרו ירושלים ורומא, וב-1882 מפרסם יהודה לייב פינסקר "פמפלט” (חוברת מחייבת) על אמנציפציה עצמית. כמה יהודים מ”חובבי ציון” עולים לפלשתינה בעלייה הראשונה בשנת 1882-1881. ב-1897 מתקיים הקונגרס הציוני הראשון בארגונו של תאודור הרצל.

במקביל מתעצמים גלי פוגרומים ועלילות דם במזרח אירופה ובמרכזה (אודסה, קייב, 1881-1882, הונגריה, רומניה, סרביה, פולין ותורכיה) ופרשת דרייפוס בצרפת (1894).

גילוי היהודים הספרדים בידי הספרדים

הזמנים החדשים משנים את דפוסי החשיבה של המדינאים, וכתוצאה מכך מתפתח רצון עז מצד מדינות אירופה, וספרד ביניהן, לכבוש שטחים חדשים ולהרחיב את אחיזתן באפריקה. פעולה זו מגדילה את שטח המדינה ומשפרת את תדמיתה הבינלאומית של ספרד ממדינה פונדמנטליסטית למדינה שמתערבת ונפתחת לעניינים שמחוץ לגבולותיה.

עם כיבוש השטחים באפריקה, נפגשים הספרדים עם הקהילות היהודיות המקומיות. אפשר לזהות מדיניות עקבית מהמאה ה-19 עד תום מלחמת העולם השנייה ללא קשר למפלגה השולטת במדריד למרות גוונים מעטים בין הליברליים ללאומיים. ספרד מוכנה לעזור ליהודים כאשר אלה לא נמצאים בתחומה, אולם אינה שׂשׂה לקבלם לשטחה, אלא באין בררה, ולפיכך היא גם תסרב בעתיד לממן את הבאתם לתחומה. היוזמה לעזרה מגיעה תמיד מהקונסולים בשטח, ולא מהנחיות מפורשות מהממשל במדריד.

המפגש הראשון בין היהודים לספרדים התקיים במרוקו.

בזמן מלחמת אפריקה (1860-1859) עיתונאי ספרדי, פדרו אנטוניו דה אלרקון, מלווה את צבא ספרד במרוקו, וכך הוא מתאר את שרואות עיניו בטטואן: "פתאום ראינו כמה נשים רזות וחוורות וכמה אנשים בבגדים ססגוניים. בין ההריסות הם צעקו ‘תחי ממלכת ספרד’. הם דיברו בקסטלינו אבל במבטא מוזר, שונה בצורה בולטת מהמבטא שלנו". קהילת טטואן הייתה קורבן של פוגרום ופלישה לז’יודריה (גטו) על ידי המוסלמים יומיים קודם לכן. העדים הספרדים במפגש זה הרגישו רחמים, סקרנות ודחייה.

כמה יהודים בורחים ממרוקו ומשתכנים בסביליה, וב-1860 נוסד בית הכנסת הראשון מאז גירוש ספרד. חסות ספרד על קהילת טטואן נמשכת שנתיים, תקופה של נחת. ב-2 במאי 1862 עוזבים הספרדים, ותמה החסות. למפגש הראשון לא היה המשך.

המפגש השני מתקיים בעקבות הפוגרומים של אודסה וקייב (1862-1861). יהודים רבים מנסים לנוס מרוסיה לגרמניה, לרומניה ולאלבניה, אך מדינות אלה מסרבות להכניסם לתחומן.

הקונסול הספרדי בתורכיה, הרוזן רסקון, מרקיז קמפוסגרדו ברוסיה, חיון פדרו דה אלדרו ברומניה והקונסול גומז מאודסה מנסים להשפיע על מדריד שתתערב לטובת היהודים. טענתם היא שיהודים רבים הם דוברי ספרדית בהיותם צאצאים של פליטים מ-1492, והם מצטיינים במסחר. לאור מדיניות ההתפשטות האירופית באותה עת, מצביעים הקונסולים על כך שיהודים אלה יכולים לשמש גשר כלכלי חשוב בין מזרח הים התיכון למערבו.

באותה תקופה שולטת בספרד המפלגה הליברלית, לכן בקשתם מתקבלת על ידי שר החוץ הספרדי, וגה דה ארמיחו, מממשלת סגסטה. הקונסולים מנסים לגייס את היהודים מאזורים מוכי אנטישמיות ולוחצים על מדריד לממן את נסיעתם. מדריד אינה עונה.[6] למרות השלטון הידידותי יותר מדריד מסרבת בתוקף לממן את נסיעתם של היהודים, ומבקשת מארגונים יהודיים לארגנה ולממן את עלותה. לבסוף מגיע לברצלונה קומץ של 51 יהודים חסרי כול שלא עונים לציפיות הכלכליות של הספרדים.

לאור גל האנטישמיות השוטף את אירופה, מוקם במדריד בשנת 1886 מרכז ספרדי לקליטת יהודים,  במטרה להקל על הפליטים היהודים המגיעים לספרד.[7] המרכז מנוהל על ידי העיתונאי לופז לפויה.

ושוב פוגרומים בווינה (אוסטריה), רומניה, רוסיה, ושוב פניות הקונסולים. שוב הסכמת מדריד לקבל את היהודים בלי לממן את נסיעתם או כל הוצאה אחרת, שוב הספרדים מפתחים ציפיות לפריחת סחר בינלאומי, ושוב זה לא התממש, מפני שהיהודים הנרדפים דואגים לגופם ולא לעסקים. הרי הם פליטים! העשירים בורחים למדינות אחרות.

סוף סוף מגיעים יהודים לספרד. ב-16 באפריל 1887 מגיעים 13 יהודים רוסים חסרי כול. הארגונים היהודיים העולמיים עוזרים להם להשתקע, מאחר שאינם הסוחרים שהממשלה קיוותה שיגיעו. אחריהם מגיעה ממרוקו עוד קבוצה, ושוב – יהודים מסכנים. מרכז הקליטה של היהודים חדל לתפקד.

בסיכומו של דבר, היהודים לא עונים על הציפיות של הספרדים. הם אינם מפתחים את המסחר הבינלאומי בים התיכון, כפי שטענו הקונסולים וציפו הספרדים, ומשום כך אינם מקבלים מממשלת ספרד את העזרה הכלכלית לה ציפו. המפגש השני אינו משפיע על דעת הקהל הספרדית.

בשנת 1900 מספר היהודים בספרד נאמד בכאלפיים.[8]

המפגש השלישי מתקיים על ידי ד”ר אנג’ל פולידו, חבר פרלמנט ופעמיים סגן נשיא הקורטס. הוא משפיע מבחינה פוליטית בין השנים 1899-1909.

ד”ר פולידו מפליג על הדנובה (1880) ומגלה קהילות יהודיות דוברות לדינו ברומניה, בבולגריה, בסרביה ובתורכיה. בהפלגה השנייה ב-1903 הוא פוגש את הרב אנריקה בז’רנו, מנהל בית הספר היהודי בבוקרשט. בהשפעתו ד”ר פולידו מתחיל לפעול למען ההכרה ביהודים הספרדים. הוא שולח שאלונים לקהילות היהודיות השונות על מנת למפותם, בודק את מעמדם החברתי וסופר את היהודים המשרתים במשרות גבוהות של השלטון וכו’.[9]  לאחר איסוף הנתונים ועיבודם הוא מפרסם מאמרים בעיתונים,[10] ומוציא לאור כמה ספרים על אודות הספרדים ללא מולדת, כפי שהוא מכנה אותם בספרו "ספרדים ללא מולדת והגזע הספרדי”.

ד”ר פולידו מציג לתושבי ספרד את תמונת הפזורה של יהודי ספרד באירופה, באמריקה ובמזרח התיכון. בבלקן נמצאת האוכלוסייה הגדולה ביותר של יהודים ספרדים, בתורכיה 215,000 ספרדים, ובעיר סלוניקי בלבד 75,000. פרט מעניין הוא שד”ר פולידו מתקרב ליהודים ללא מולדת, אך אינו מתעניין ביהודים המעטים הגרים בספרד. הוא נחשף לרעיון הציוני על ידי המנהיג הציוני האוסטרי, מקס נורדאו, שמשתכן בספרד לאחר שגורש מצרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובין השניים נרקמים יחסי ידידות.

כנוצרי ליברלי טוען ד”ר פולידו שהיהודים בני זמנו אינם אחראים לצליבת ישו. הוא מתרשם מנאמנותם של היהודים הספרדים לשפה ולמנהגים הספרדיים, וכמובן, הוא חושב על התועלת המסחרית שהיהודים מהבלקן יכולים להביא לכלכלת ספרד, בעיקר מאז איבוד קובה והפסד הקולוניות באמריקה הלטינית. למתנגדיו, הטוענים שהיהודים יחליפו את הספרדים בעמדות מפתח בשלטון, הוא משיב שיגביל את כניסת היהודים ל-15,000 עד 20,000. יהודים אלה יהיו המוכשרים ביותר וכך יוכלו לתרום לכלכלת המדינה ולהשפיע על יחסי חוץ.[11]

משנות 1907 מתחילות פעולות תרבות נרחבות בין הספרדים והקהילות היהודיות בפזורה. בתוך ספרד מוקמת ברית ספרדית-יהודית (Alianza Hispano-Hebrea) בידי קרמן דה בורגוס, עורך השבועון Crítica la Revista, בתמיכת ראש הממשלה הרדיקלי קנלחס מנדס. שנתיים מאוחר יותר מתארגנת קבוצה נוספת הכוללת את נשיא ארגון זכויות האדם, מיגל מוריתה, ואחרים, ומוקם מרכז ללימודי היסטוריה שבו מלמדים את תרבות הלדינו (ספרדית שהיהודים דיברו לפני הגירוש). אברהם שלום יהודה, מלומד יהודי, מתבקש על ידי ממשלת ספרד להעביר סדרה של הרצאות בנושא תרומת היהודים במחשבה ובתרבות הספרדיות. בפרסום גדול ובתמיכת המלך בשנת 1915 שוקלת הממשלה את פתיחת המגמה לשפה הרבנית והספרותית באוניברסיטת מדריד, שבה ילמד אברהם שלום יהודה. מובן שההזמנה של מלומד יהודי סותרת את חוקי האינקוויזיציה, שאסרו על כל יהודי להיכנס לתחומי הממלכה. באותה תקופה חוקי האינקוויזיציה היו עדיין בתוקף, אך לא היו מיושמים.

הקשרים התרבותיים בין ספרד ליהודים מתקיימים בשני אזורים עיקריים: בבלקן ובמרוקו. בשנת  1920 ארגון הברית הספרדית-יהודית, המונה 4,000 חברים, מייסד כמה בתי ספר ספרדיים במרוקו.[12] בית הכנסת הראשון במדריד נחנך ב-3 בפברואר 1917 בתוך בית פרטי.[13]

"יוצאים מהגבולות” עד מלחמת העולם הראשונה

ערב מלחמת העולם הראשונה מתחילים להופיע שני גושים מרכזיים: גרמניה, מצד אחד, ואנגליה וצרפת מצד שני, למרות חילוקי הדעות ביניהן. צרפת מבקשת "לנקום” בגרמנים על ההפסד באלזס-לורן (חבל ארץ בין צרפת לגרמניה) ממלחמת 1890.

איטליה אינה משתייכת לגוש מסוים ומשמשת לשון מאזניים, לכן כל צד רוצה למשוך אותה אליו, אך היא נהנית מחופש פעולה במדיניותה. בשנת 1905 כל צפון אפריקה מחולקת בין המעצמות האירופיות מלבד לוב, מרוקו ואתיופיה. אירופה חומדת את המדינות ה”חופשיות” באגן המערבי של הים התיכון. כך איטליה משתלטת על לוב באין מפריע בשנת 1911. ספרד "פוזלת” למרוקו יחד עם צרפת.

ב-30 במרץ 1912 נחתם במרוקו שתחת שלטונו של הסולטן עבד אלחפיד הסכם פֵז, ההופך את מרוקו למדינת חסות צרפתית, מלבד הצפון שניתן לספרדים. לספרד ניתן רישיון לנצל את מחצבות הברזל שבאזור הר איקסן. ההסכם לא מביא בחשבון את השאיפות הלאומיות המרוקאיות, ובשנת 1921 קם מנהיג הגרילה, עבד אלכרים, קורא תיגר על השלטון הספרדי ומצטרף למלחמת הריף, שהתחילה ב-1919 ונמשכה 13 שנים.

מפקד הכוחות במרוקו הוא הספרדי פרנסיסקו פרנקו, בן 21 בלבד בשנת 1913. בהימשך המלחמה נוטה ממשלת ספרד לוותר על מרוקו, אלא שפרנקו מתעקש. הוא מצביע על ריכוז אוכלוסייה דוברת ספרדית ומשכנע את מדריד ביכולת של הספרדים לגבור על כוחות הגרילה בעזרתם. הוא טוען שאם מדריד "תגייס” קהילה זו, יעלה בידו לסיים את המלחמה,[14] וכך היה. ליתר ביטחון  הספרדים מבקשים גם את עזרת הצבא הצרפתי בראשות הגנרל פטן.

הזירה השנייה שבה יש ריכוז גבוה של יהודים דוברי לדינו היא באימפריה העות’מאנית. גם כאן ממשלת ספרד רואה בהם תועלת בפיתוח המסחר הבינלאומי הספרדי. התפוררות האימפריה מספקת הזדמנות פז לשאיפתה של ספרד לחדור למדינות מזרח הים התיכון.

שינוי חקיקה לפני מלחמת האזרחים

ראש הממשלה פרימו דה ריברה והמלך אלפונסו XIII מבינים את הצורך בשינוי חקיקה על מנת לקשור את שתי הקהילות לאינטרס הספרדי. ב-1913, בעקבות בקשת ממשלת יוון מכל הנציגויות הזרות, מפרסמת הקונסוליה הספרדית ביוון את רשימת האזרחים המוגנים בעלי נתינות ספרדית (registro de protegidos españolès) ומנפיקה תעודות "מוגני ספרד”.[15] מעמד זה מאפשר למחזיק התעודה להיות מוגן על ידי ממשלת ספרד, אך אינו מעניק אזרחות ספרדית מלאה. התנאי לקבלת התעודה הוא הכרת שפת הלדינו, ועבור יהודי מרוקו – נכונות לשרת בצבא הספרדי. ב-1916 נחתם הסכם בין ממשלת ספרד לממשלת יוון, אשר נותן תוקף למעמד הספרדי של "מוגני ספרד”.  ב-20 בדצמבר 1924 המלך הספרדי חותם על צו האזרחות הספרדית לכל מי שיכול להוכיח שהוא צאצא של משפחת מגורשים מ-1492. הנפקת האזרחות תלויה ברישום לקונסוליה בלבד, ללא צורך בנסיעה לספרד כמקובל. מי שאינו רשום בקונסוליה מאבד את הנתינות. הצו תקף לכל היושבים באגן הים התיכון או במדינות אחרות ומקנה לכל "מוגני ספרד” זכות הצבעה. תוקף הצו היה עד 31 בדצמבר 1930, והוא הוארך בכל פעם מחדש. משמעות הדבר היא שיהודי סלוניקי יכולים להתנער מהאזרחות היוונית לטובת האזרחות הספרדית. דבר זה ישפיע על גורלם במלחמת העולם השנייה. למרות הקריטריונים המקילים לקבלת האזרחות, מעט מאוד משפחות מנצלות את ההזדמנות. לא ברור למה הקהילה היהודית הסלוניקאית לא ניצלה את ההזדמנות.

בו בזמן פרימו דה ריברה שולח אגרת חסויה לקונסולים של 24 מדינות אירופיות, שבה הוא מפרט את יישום הצו משנת 1924: 

לא זהיר להמריץ את הגירת הספרדים לספרד. למדינה כדאי לשמור על הספרדים מחוץ לגבולות ספרד על מנת לעודד קשרי מסחר ותרבות, לא כדאי לעודד יישוב ספרדים בספרד בגלל אורח החיים השונה שלהם. אפשר לעודד מי שמתכוון ‘לעבור’ דרך ספרד למדינה אחרת, אבל לא משרוצה להשתקע לצמיתות.[16]

הוא חושש מזרם יהודים לתוך ספרד. פרימו דה ריברה פועל על פי המאפיין הראשון של מדיניות ספרד כלפי היהודים – לעזור להם ולהשתמש בהם במקומם הגיאוגרפי ובשום פנים ואופן לא לעודד (ואפילו לא לאפשר) את השתקעותם במדינה. למרות הכול מתחיל זרם אטי של יהודים לספרד, ובשנת 1936 האוכלוסייה היהודית בספרד מונה 6,000 איש.

מלחמת האזרחים

לאחר שלטונו של פרימו דה ריברה וסוף המלוכה נחקקת בשנת 1931 חוקה לפיה הדת מופרדת מהמדינה. בסעיף 3 הוכרז ש"לספרד אין דת רשמית".[17] הממשלה היא ממשלה ליברלית שנטייתה היא להחזיר את היהודים הספרדים ולהנפיק להם נתינות ספרדית. סעיף 26 קובע ש"המדינה לא תיתן עדיפות לאף דת, ולא תוכל לממן כנסיות, בתי ספר קתוליים או כל איגוד…" לפיכך החתונה היהודית הדתית הראשונה נערכת במדריד ב-1931.

בתחילה הוותיקן והכנסייה מסכימים לפתיחות הדתית, אך המדיניות כלפי הגירושין, כלפי ביטול המוסדות הדתיים והוצאת הצלב מבתי ספר מחזקת את הנטיות השמרניות של זרמי הימין. החוק מ-17 במאי 1933 בנושא האספות הדתיות מעמיק עוד יותר את הקרע בין שני הצדדים, הכנסייה והרפובליקה.

בתגובה לרוח החדשה הזו נוסדה בשנת 1934 תנועת ה"פלנגות" אשר מאגדת את התנועות הפשיסטיות של ספרד. מבחינת היהודים, שהפלנגות מזהים עם המרקסיזם, מדיניותן המוצהרת של התנועות הפשיסטית היא ניטרלית, אף שכמה ממנהיגיהן הם אנטישמיים מוצהרים. למעשה, הנושא היהודי אינו הנושא המרכזי בתורת הפלנגות, בניגוד לימין הגרמני, אבל מנהיגיהן לא הכחישו את הטענות האנטישמיות של גרמניה.[18]

בבחירות של 1936 השמאל הליברלי והאנטי-כנסייתי זוכה ב-48% מהקולות, והימין הקתולי זוכה ב-43%. הימין המובס אינו מקבל את הגזרה,[19] וב-17 ביולי 1936 פורצת בספרד מלחמת אזרחים אשר נמשכת שלוש שנים, עד ערב מלחמת העולם השנייה. באפריל 1937 מבצע  פרנקו coup detat, הפיכה, ומנהיג את מחנה הימין בזכות נסיונו הצבאי ובזכות קשריו עם היטלר ומוסוליני.

הקשרים בין גרמניה, איטליה והקונסרבטיבים הספרדים מבוססים על אינטרסים משותפים מעבר לסגנון השלטון הדומה. היטלר אינו מכיר את התרבות הספרדית ואינו מתעניין בה, אולם חתימת  הסכם הגנה בין ממשלת השמאל הצרפתי בראשות לאון בלום לבין ברית המועצות ב-1935 מדאיגה אותו. היטלר חושש שאם תהיה ממשלת שמאל גם בספרד, היא עלולה לחתום ברית עם צרפת, והדבר יוכל להוביל לברית נגד גרמניה בדרום אירופה ולהוות גשר לצפון אפריקה. לכן הוא מחליט לעזור לפרנקו.[20]

פרנקו מצדו מעדיף את שיטת הממשל האיטלקי על פני שיטת הממשל הגרמני, והמפלגה הקונסרבטיבית מחליטה להצעיד את ספרד לקראת "מהפכה סוציאליסטית", הכוללת איגודים מקצועיים כדוגמת המשטר הפשיסטי באיטליה.

פרנקו מאחד את תנועת הפלנגות והקרלים (תומכי המלך קרלוס) המסורתיים ותומכי המלוכה. המפלגה החדשה מתחברת לכנסייה הקתולית שמתיישרת עם הימין הקיצוני. הקרלים הם אנטישמיים, אנטי-מרקסיסטים ואנטי הבונים החופשיים. פרנקו, אישית, לא נתפס בהתבטאויות אנטי יהודיות, נהפוך הוא – הוא גילה אכפתיות וחיבה כלפי היהודים בעקבות נסיונו הצבאי במרוקו.

לא רק בספרד מתחוללת מלחמת האזרחים, אלא גם במרוקו, שהייתה מדינת חסות של ספרד, מתחילה התקוממות, אשר הופכת למלחמת אזרחים. שם הפלנגות מתחברות לגרמנים, ובעזרת המוסלמים המקומיים הם מתחילים להציק לאוכלוסייה היהודית ומבקשים כופר של 500,000 פזטס בעיר טטאון, למשל.

עזרת גרמניה מתבטת בכך שהיטלר שולח לספרד את לגיון ה"קונדור", שיישאר בפיקוד גרמני אף שהלחימה מתחוללת בשטח ספרד. בתמורה פרנקו מנהל את הקרבות בהתאם לצרכיו של היטלר. למשל, במקום לכבוש את קטלוניה בצפון ספרד במועד שמתאים לימין הספרדי ושיכול להכריע את הקרב על ספרד, פרנקו דוחה את המתקפה בכמה חודשים על מנת לאפשר להיטלר להסיט את תשומת לב העולם לכיוון ספרד בזמן המשבר של חבל הסודטים שעליו השתלט.

פרנקו – האיש

פרנסיסקו פרנקו נולד למשפחה של אנשי צבא ב-4 בדצמבר 1892. הוא מתגייס לצבא ומסיים את הכשרתו הצבאית בדרגת סרן. שנתיים לאחר מכן הוא נלחם במרוקו, שם הוא מצטיין במלחמה בזכות האומץ שהוא מגלה בקרבות. פרנקו לא נוקט עמדה פוליטית כלשהי, אלא נשאר נאמן למשטר הרפובליקני, ובמאי 1935 ממונה לרמטכ"ל. בתחילת מלחמת האזרחים עדיין אינו נוקט עמדה פעילה אף על פי שברור שהוא חובב את הנציונליזם. רק ב-21 בספטמבר 1936, כאשר הוא ממונה לראש המורדים, הוא פועל בהתאם לנטיותיו הפוליטיות. 

משך כל תקופת שלטונו הוא מתאים את עצמו למציאות המשתנה, אבל אפשר לזהות כמה מאפיינים קבועים בהתנהלותו, ויש שיטענו שהוא "אופורטוניסט". בראש ובראשונה מאמין פרנקו בנציונליזם הספרדי ובאחדות העם המכוונת על ידי שלטון סמכותי. הוא קתולי מאמין מהסוג המסורתי, וחותר להחזרת התרבות הקתולית. במדיניות החוץ הוא אימפריאליסטי ומאמין בחשיבות של שמירת האימפריה הספרדית ואף של הגדלתה אם הנסיבות יאפשרו זאת, למשל בצפון אפריקה. במדיניות הפנים הוא חותר לשמירה על המבנה החברתי למרות הבנתו שעל שכבת הביניים להתרחב למען פיתוח הכלכלה, התעשייה והטכנולוגיה. בכל מקרה, התפתחות זו צריכה להתבצע תוך שימור התרבות, המסורת והסדר החברתי הקיים. מטרות אלה יכולות להתקיים בשלטון מלוכני, במשטר ימני או ברפובליקה (corporative).

פרנקו מושפע מהדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה, ראש הממשלה הקודם, אף שזה השאיר empty dictatorship, דיקטטורה ריקה. בזמן מלחמת האזרחים הוא מושפע מאוד ממוסוליני ומסגנון המשטר האיטלקי. הוא שלט בספרד ארבעה עשורים, עד יום מותו ב-20 בנובמבר 1975.

היהודים בזמן מלחמת האזרחים

האוכלוסייה היהודית בספרד מורכבת מפליטים עניים מגרמניה, שאינם יכולים להמשיך את דרכם למדינות אחרות, ומספרדים המקיימים את יהדותם בסתר.

בין השנים 1939-1936 נושא היהודים הספרדים באירופה אינו ברור. הקונסולים בערים השונות (סופיה, בוקרשט, אתונה, ברן וכו’) מבקשים הנחיות מממשלת ספרד לטיפול בבעלי נתינות ספרדית, אם לאפשר להם "לחזור למולדתם" או לאו. הממשלה מנחה להחרים את כל המסמכים בתמורה לדרכון עבור כניסה לספרד, בתוקף לחודש בלבד, ובתנאי שהמועמדים לכניסה לספרד יוכיחו את נטייתם הפוליטית (לא "אדומים"). ליהודים הגרמנים שמגורשים מגרמניה ניתנים המסמכים המתאימים בהנחה שהם לא בעלי "נטיות אדומות". במילים אחרות, יהודי בעל נתינות ספרדית שגר מחוץ לספרד, לא יוכל להיכנס לספרד, אם היה פעיל פוליטי בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אפילו אם הוא נרדף בגלל יהדותו. סוגיית הדעות הפוליטיות או פעילות פוליטית הייתה תנאי בל יעבור חשוב יותר מאשר הסוגיה הדתית.

האירועים הנלווים מאז תחילת הקרבות של מלחמת האזרחים מבריחים את היהודים העשירים מקהילות מדריד וברצלונה, ובעקבות כך פוחתת באופן משמעותי יכולתם לתמוך בארגונים הקהילתיים. בצד הרפובליקאי, היהודים העניים שברחו ממדינות במרכז אירופה מנסים לחזור למדינותיהם (בולגריה, רומניה, תורכיה, אוסטריה וגרמניה). הפליטים שנשארים בספרד הם חסרי אמצעים. ארגונים בינלאומיים מצליחים להוציא 400 מהם במשך שלוש שנים. הנותרים הם סוחרים בשווקים או בעלי מלאכה. היהודים אינם מוטרדים מהמצב הפוליטי, אלא מקשיי היומיום. ברגע שמלחמת האזרחים מתקדמת לעבר מדריד, הקהילה היהודית מתפזרת והגבאי מוציא את ספרי התורה. בתום מלחמת האזרחים הקהילה היהודית נכנסת למחתרת. היא מונה כ-100 משפחות במדריד  ובברצלונה.[21]

יהודים נוספים נכנסים לספרד במסגרת הבריגדות האדומות. מדובר באידיאליסטים אשר משתתפים בקרבות, ויוצאים מיד עם תומם.

קול הקהילה היהודית המקומית אינו יכול להישמע.

מיקום הדת בתום מלחמת האזרחים

בתום מלחמת האזרחים פרנקו מבסס את שלטונו בתמיכת הכנסייה והפלנגות. כל ההחלטות לחילון המדינה מבוטלות, כולל ההיתר לגירושין, והוא מחזיר לכנסייה הקתולית את נכסיה. משטר פרנקו רוצה לראות את עצמו כיורש "המלכים הנאורים" איזבל ופרדיננד. הקלישאות האנטי-יהודיות חוזרות, מלֻווֹת באנטישמיות חריפה. האויב הוא היהודי-קומוניסטי-בונה חופשי. הגנרליסימו ממנה את גיסו, סראנו סוניר, כשר החוץ שמצהיר ב-12 ביוני 1939 ש"היהדות היא אויב ספרד החדשה".[22] הדת היחידה החוקית חוזרת להיות הדת הקתולית. למרות זאת במרוקו עדיין נשאר חופש דת מוסלמית ויהודית. ב-22 במרץ 1940 נאסרים טקסי ברית מילה, חתונות ולוויות יהודיות. באוקטובר כל המוסדות היהודיים מוכרזים כלא חוקיים. ובכל זאת, היו כמה בכירים מהכנסייה שגינו את האנטישמיות, אבל קולם לא נשמע.

ערב מלחמת העולם השנייה ספרד מדממת לאחר מלחמת אזרחים אכזרית. המשטר הספרדי הוא משטר אבסולוטי המתבסס על הכנסייה הקתולית. מנהיגיה מעריכים מאוד את מוסוליני והיטלר ומאמינים בנצחונם. הם חייבים להם חוב מוסרי וכספי על ניצחונם.

הנושא היהודי אינו במרכז ההתעניינות הממשלתית, אלא החיפוש אחרי יציבות שלטונית, בעיקר נגד ה"אדומים". ספרד בשלטונו של פרנקו אינה פנויה להצלת יהודים בעלי נתינות ספרדית בכל מדינות אירופה. אין מדיניות ברורה בקשר להנפקת ויזות, וההחלטות מתקבלות ברמה מקומית של הקונסולים השונים. מעטים הם בעלי אזרחות ספרדית בתוקף היושבים בפזורה.

 

 

 

 

זאת סלוניקי מאת חדוה פרחיה, הוצאת הספרים דפים מספרים, שנת 2013, 200 עמודים, מחיר לצרכן 78 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים.

 

 

 


[1].  שפיר, א"ע, "השכלה", האנציקלופדיה העברית (כרך טו,                עמ' 502 532-). ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות.

 

 

[2].  שנאן, נ' (תשע"ב). קרבנות או אשמים: תולדות היהודים בראי ההיסטוריוגרפיה הספרדית בשנים 1898-1759. מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח והאוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 177.

 

 

[3].  שם, עמ' 92-91.

 

 

[4]. Rother, B. (2005). Franco y el Holocausto. Madrid: Marcial Pons Historia, p. 32

 

 

[5].  Avni, H. (1982). Spain, The Jews, And Franco. (E. Shimoni ,Trans.), p. 11

 

 

[6].  Rozenberg, D. (2006). L’Espagne contemporaine et la question juive: Les fils renoués de la mémoire et de l’histoire. Presses Universitaires du Mirail, pp. 33-36  

 

 

[7].  שם, עמ' 38.

 

 

[8].  Rother, B. (2005). Franco y el Holocausto. Madrid: Marcial Pons Historia, p. 33

 

 

[9].  שם, עמ' 41.

 

 

[10].  Rozenberg, D. (2006). L’Espagne contemporaine et la question juive: Les fils renoués de la mémoire et de l’histoire. Presses Universitaires du Mirail, pp. 40-42

 

 

[11].  Avni, H. (1982). Spain, The Jews, And Franco. (E. Shimoni, Trans.), pp. 23-24

 

 

[12].  Rother, B. (2005). Franco y el Holocausto. Madrid: Marcial Pons Historia, p. 35

 

 

[13].  Rozenberg, D. (2006). L’Espagne contemporaine et la question juive: Les fils renoués de la mémoire et de l’histoire. Presses Universitaires du Mirail, p. 102

 

 

[14] .  Lipschitz, C. U. (1984). Franco, Spain, the Jews, and the Holocaust. New York: Ktav Pub. House Inc. p. 10

 

 

[15].  Mazower, M. (2004). Salonica, City of Ghosts: Christians, Muslims and Jews 1430-1950. Harper Collins Publisher, p. 303

 

 

[16].  Rozenberg, D. (2006). L’Espagne contemporaine et la question juive: Les fils renoués de la mémoire et de l’histoire. Presses Universitaires du Mirail, p. 104

 

 

[17].  שם, עמ' 75

 

 

[18] . Rozenberg, D. (2006). L’Espagne contemporaine et la question juive: Les fils renoués de la mémoire et de l’histoire. Presses Universitaires du Mirailp. 81

 

 

[19].  שם, עמ' 84.

 

 

[20].  Payne, S. G. (2008). Franco and Hitler: Spain, Germany, and World War II. Yale University Press, p. 24

 

 

[21].   Rozenberg, D. (2006). L’Espagne contemporaine et la question juive: Les fils renoués de la mémoire et de l’histoire. Presses Universitaires du Mirail,  pp. 124-125 

 

 

[22].  שם, עמ' 138.

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: שואה ומלחמת העולם השנייה

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.