ביקור בית עם הסופרת ציפי שחרור: קליפסו רמלה

| 13/03/2012 | 0 Comments

 

ציפי שחרור מספרת, כי "כל שנות הכתיבה שלי ידעתי, יום אחד עוד אכתוב את הרומן "קליפסו רמלה": הוא קינן בתוכי כמו פצצה מתקתקת. יום אחד ידעתי- הוא יתפוצץ. יום אחד אספר  את סיפור הדור שלי דרך המוסיקה ובעיקר שירי הביטל'ס – להקה שריגשה אותנו ולא הרפתה מאיתנו. אבל לא ידעתי שאת הספר הזה תלווה עלילה דרמטית סוערת, שתהפוך לציר המרכזי בו – כשילדה בת שמונה תאנס בתוך בית הכנסת הסמוך לקליפסו רמלה". 

ציפי שחרור, סופרת, משוררת ועורכת, פרסמה עד כה 31 ספרים מתוכם 16 ספרים לילדים ולנוער, 11 ספרי שירה ושני קבצי סיפורים למבוגרים. "קליפסו רמלה" ספרה החדש הוא הרומן הראשון שלה. 

ספריה זיכו אותה בשבחים ובפרסים רבים, ביניהם פרסי ראש הממשלה ב-1993 וב-2004, פרס אקו"ם, קרן ת"א ע"ש רבינוביץ ופרס ע"ש חומסקי מטעם אגודת הסופרים. 

עורכת כתב העת מאזניים וכן אנתולוגיות וספרים בתחום השירה והפרוזה, ומנהלת אמנותית באתר השירה פואמה. כיהנה במשך חמש שנים כדירקטורית במועצת הרשות השנייה ובחברת החדשות. מן היוזמים הראשונים של תוכניות התרבות בערוץ 2. ממקימי הקרנות "סנונית" ו"ברוש" של הרשות השנייה. ושימשה כמבקרת ספרים בעיתונים שונים ובכתבי עת. מזה שנים רבות מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת בשירה ובפרוזה לילדים, לנוער ולמבוגרים (באוניברסיטה הפתוחה, בבית הסופר ועוד). מקיימת מפגשי ספרות בבתי ספר וספריות בכל רחבי הארץ, במסגרת אמנות לעם, סל תרבות ומשרד החינוך.

 

שם: ציפי שחרור

סטטוס: אם ל-2.

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר קליפסו רמלה, הוצאת פרדס 2012.

איזה ספרים קראת לאחרונה? כשהלילה מאת כריסטינה קומנצ'ני, רקוויאם לתל אביב מאת דוד שחם, עיני אהובתי-סונטות שקספיר בתרגומה של זיוה שמיר.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? וירג'ניה וולף.

אילו ספרים קראת בילדותך? מספריו של לואיס סטיבנסון וז'ול וורן.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? ג'ין אייר מאת שרלוט ברונטה, קדמת עדן מאת ג'ון סטיינבק, המגדלור מאת וירג'יניה וולף.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? את ההשראה לקליפסו רמלה שאבתי בעיקר מתקופת ילדותי בשנות השישים בעיר רמלה שהייתה אז עיר המוסיקה והדיסקוטקים בישראל, עיר שכונתה ליברפול של ישראל. לתוך המקום הזה יצקתי סיפור עלילה דרמטי, המתחיל בראשית שנות השישים ברמלה וממשיך אל תוך שנות השבעים, במסעה של גבורת הספר להודו.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? שנתיים וחצי.

כל שנות הכתיבה שלי ידעתי, יום אחד עוד אכתוב את הרומן "קליפסו רמלה": הוא קינן בתוכי כמו פצצה מתקתקת. יום אחד ידעתי- הוא יתפוצץ. יום אחד אספר  את סיפור הדור שלי דרך המוסיקה ובעיקר שירי הביטל'ס- להקה שריגשה אותנו ולא הרפתה מאיתנו . אבל לא ידעתי שאת הספר הזה תלווה  עלילה דרמטית סוערת, שתהפוך לציר המרכזי בו- כשילדה בת שמונה תיאנס בתוך בית הכנסת הסמוך לקליפסו רמלה.

ספרי קצת על הספר שכתבת: "פסקול זה המוסיקה שמלווה סרטים, אבל את החיים לא מלוות מנגינות ובגלל זה החיים בכלל לא כמו סרט…" הסביר עמוס לאחותו שלומית.

שלומית, גיבורת הסיפור, גדלה והתבגרה ברמלה של שנות ה-60 – החצר האחורית של החברה הישראלית. את חייה ליוו קולותיהם השרוטים של הביטלס שבקעו מהטרנזיסטור הישן במטבח של דירת השיכון הקטנה, צעקות מריבותיהם של השכנים שחדרו בנקל דרך הקירות הדקים וצלילי הדיסקו שנשאה הרוח דרך שדות הסביונים מדיסקוטק "קליפסו" האגדי, שהצמיח דורות רבים של זמרים ידועים.

דמויות מפתח בחייה של שלומית הם: אחיה הגדול, עמוס, שנהרג במלחמת ששת הימים; רחל, חברתה, עולה חדשה מקוצ'ין; יאיר, חבר ילדות שהבטיח להתחתן איתה כשיגדלו, אך נטש אותה בבגרותו לטובת אחרת; אמו עמירה המטורפת שחותכת לעצמה את הורידים; אביו אברם המאוהב בסתר באמה של שלומית ושמש בית הכנסת שאנס את שלומית בילדותה.

לאחר שאיבדה את אחיה ואת אהוב ילדותה, נוסעת שלומית  רדופת סיוטי האונס, האובדן והנטישה, למצוא מרפא בהודו – מושא חלומותיו של אחיה המת. במומבי היא פוגשת בחור הודי בעל נטיות רוחניות בעזרתו היא מצליחה להתגבר על השבר שבתוכה. היא נישאת לו ויולדת בן. במקביל הולכת אמונתו ומתחזקת. הוא מתחבר לקבוצת סדוהיים נודדים ונוטש אותה. כל שנותר לשלומית הוא לחזור לארץ השסועה של אחרי מלחמת יום הכפורים, בניסיון להתחבר לילדותה האבודה.

 

ציפי שחרור ילידת רמלה מחזירה בספר זה לתודעה הישראלית של שנות האלפיים, את רמלה של שנות ילדותה. עיר שבמרכזה צמח הדיסקוטק המיתולוגי "קליפסו", שהפך את רמלה של אותן שנים לליברפול של ישראל, אך בד בבד, עיר שהוזנחה וננטשה, נדחפה לירכתי התודעה הישראלית והפכה לישראל השנייה, האחרת והמרירה. 

הספר שזור יסודות ביוגרפיים מילדותה של הסופרת, ביניהם: רחובות רמלה, אוכלוסיית העולים, ביניהם ההודים והקוצ'ינים. חלק מהדמויות בספר שהן דמויות מעברה. חברות הילדות  הטובות ביותר שלה היו קוצ'יניות ומכאן גם נובעת המשיכה הגדולה שלה להודו, בה ביקרה כבר שלוש פעמים. "החיפושיות" שכיכבו באותן שנים היוו חלק מרכזי בחייה של הסופרת וציטוטים משיריהם פזורים לאורך הספר.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? הוצאתי עד לספר זה -30 ספרים. "קליפסו רמלה" הוא הרומן הראשון של ציפי שחרור. לפניו פרסמה שני קובצי סיפורים "הריקוד האחרון" ו"נשמות תאומות".

 

מספריה של ציפי שחרור:

 

ספרי ילדים ונוער:

 

בא נשחק בכאילו: הוצאת סתוית, 1983. שירים וסיפורים (א-ב)

קרסוליה עלילותיה של ילדת פלא: הוצאת מוטיבים, 1987.  פרוזה (ג-ד-ה)

ארמונות גנובים: הוצאת ספרית פועלים,1989. פרוזה (ב-ג)

אמא היא גם אבא: הוצאת ספרית מעריב, 1990. פרוזה (ב-ד)

קרסוליה בחלל: הוצאת ספרית מעריב, 1991. פרוזה (ג-ה)

אהבה ממבט שני: הוצאת מוטיבים, 1992. פרוזה (ז-ט)

ילדה של קיץ: הוצאת מוטיבים, 1994. שירה (א-ב)

הנסיכה השקרנית: הוצאת דני ספרים/ ידיעות  אחרונות פרוזה 1994 (א-ג)

תעלומת הבול הנדיר: הוצאת ידיעות אחרונות, פרוזה 1996 (ד-ו)

עוד סיפור ועוד שיר: סיפורים ושירים לחגי ישראל, למועדים ולכל ימות השנה. מגדלור הוצאה לאור, 1998. פרוזה (א-ג)

אלימות בשכונה: הוצאת דני ספרים,1999. פרוזה (ה-ז)

עבמצוציק והכוכב הירוק: מגדלור הוצאה לאור, 1999.פרוזה (א-ב)

חוות החיות של אופיר: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002. פרוזה (א-ג)

יער הגעגועים: דני ספרים, פרוזה 2003. פרוזה (א-ג)

מסיבת כיתה: הוצאת צפרא,פרוזה.סיפורים לבני הנעורים.2010 (ה-ח) 

החיה שבפנים: הוצאת גוונים. פרוזה.סיפור ילדים 2012 (א-ד)

 

ספרים לבוגרים ולמבוגרים:

 

נשמות תאומות: סיפורי אהבה, גוונים הוצאה לאור 2007

עונה שנייה לאהבה: מבחר שירים וחדשים, עקד 2006 

הריקוד האחרון: הוצאת ספרית מעריב, 1998.

קליפסו רמלה: רומן. פרדס הוצאה לאור. 2012

 

ספרי שירה: 

 

כשכולם הולכים: עקד, 1974

במזל סרטן: פרוזה, 1978

בוסתן של נגיעות: הוצאת עכשיו. 1982

מרד הצפרים: אלף, 1985

שפה משותפת: ספרית פועלים.1987

קשרים: ספרית מעריב. 1990

קטורת וכישוף: אופיר/תג, 1993

ברבורים חסרי דאגה: 1995

אהבה פרהיסטורית: עכשיו. 2000

מיסרו ד"ש לקירות הבית: ביתן. 2004

עונה שנייה לאהבה: מבחר שירים וחדשים. עקד. 2006

לאונרד כהן שר לה: הוצאת הקיבוץ המאוחד. (עומד לראות אור בשנת 2013)

 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? אני עורכת ומשכתבת  קובץ שירים חדש בשם "לאונרד כהן שר לה", שיצא לאור בשנה הבא, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? להרבות בטיוטות ככל האפשר, לצנן את היצירה במגרה לתקופת מה, המגרה חכמה. היא תגלה לו את החולשות והעוצמות של יצירתו .

משפט מסכם: דברים שכתב המשורר רוני סומק על גב הספר "קליפסו רמלה: "קליפסו רמלה הוא רומן עם שתי גיטרות, בס, תופים. תופי רמלה מכים בגיבורים, הבס הוא הפסקול של שנות השישים, מיתרי הגיטרות נקרעים מעמוד לעמוד ועל הבמה ציפי שחרור שרה לנו סולו. סולו מרגש מאד…"            

                            

 

פרק ראשון מתוך "קליפסו רמלה" מאת ציפי שחרור

 

שלומית ידעה איך עמירה התאבדה. הרי היא עצמה אמרה לה: ״כדאי לך ככה, זה המוות הכי מהיר ־ בוורידים של הידיים." כי עכשיו הבן שלה, יאיר, במוסד ואברם בעלה כבר התרסק לחתיכות בתוך הקרון של הרכבת: ״אז את צריכה למות, כמו הדוד שלי בנימין שבבית תמיד מדברים עליו," כך אמרה לה שלומית, ״אבל אני לא הכרתי אותו, כי הוא מת, בדיוק ככה, לפני שאני נולדתי, אולי בכלל עוד לפני שעלו לארץ." אמא שלה וכל הדודות נזכרות בו כשהן נפגשות ומספרות שוב ושוב איך הדם של בנימין נסחט לו מהגוף כמו מיץ מעגבנייה ובגלל זה הוא מת מיד. ״אז בוורידים עמירה, הכי טוב בוורידים," חזרה ואמרה לה, ועמירה, אפילו שלא אהבה אותה ולא את הדיבורים שלה על המוות, המשיכה להקשיב לה מסקרנות כי תמיד רצתה לדעת על מה מדברים אצל שלומית בבית, אבל גם משנאה, שאם שונאים מישהו צריך לשמוע את הדיבורים שלו כדי לדעת מה קורה אצלו בלב, ואת הלב של שלומית עמירה תיעבה עוד מאז שהאמא שלה, אסתר, הביאה אותה לפני שלוש עשרה שנה לשיכון מבית היולדות והציגה את שלומית לפניה כאילו היא יהלום.

אבל בסוף נמאס לה והיא אמרה לשלומית שהיא טיפשה ומרשעת: ״ותדעי לך שהמוות," אמרה לה, ״זה כמו מחלה מידבקת, הוא יגיע לפה, יעלה קומה אחת ויופיע גם בחלון שלכם." ככה עמירה אמרה ומיהרה להיכנס לדירה שלה.

וזאת הייתה הפעם האחרונה ששלומית ראתה אותה בחיים. אחר כך ראתה את הדם שלה זורם במדרגות ואחרי זה את הגוף שלה מת על האלונקה של חברה קדישא. בכל זאת היא לא נבהלה מהקללה של עמירה. שלוש עשרה שנים היא שמעה את כל הקללות שלה ועובדה, אף קללה לא התגשמה.

מאז שעמירה שלחה את הבן שלה למוסד, שלומית רצתה לנקום: קודם כל בדויד, השמש הצולע של בית הכנסת, ואחריו ־ בעמירה. לפעמים הסדר התחלף לה בראש וקודם רצתה לעשות רע לעמירה. ואם לא תצליח לפגוע בשמש, לפחות תהרוג אותו בגוף שלה, שהוא נגע בו, מבפנים, ומאז שורף לה. היא לא סיפרה לאף אחד. בהתחלה רצתה לספר לרחל, החברה החדשה שלה, הבת של העולים הקוצ׳ינים שהגיעו לשיכון, אבל איך שהתחילה לספר ־ כל הבפנים כאב לה והיא הפסיקה, רחל חיכתה שתמשיך לספר, כי העיניים של שלומית הראו לה שהיא מסתירה משהו. וככה נתקעו לה הסוד בגוף והנקמה בלב.

ביום שעמירה שלחה את יאיר למוסד, היא העבירה אותה למקום הראשון ואת דויד השמש הצליחה לדחוס למרתף שנפתח לה בבטן.

אותו בוקר, כשהדם של עמירה זרם למדרגות מחריץ הדלת שלה, שלומית עמדה ברגליים מפוסקות מעל שלולית הדם והביטה בנוזל שזלג מדרגה אחר מדרגה, מהקומה השנייה עד לכניסה הצרה ומשם אל השביל המרוצף, ואל האדמה היבשה של השכונה ונספג מהר, כי ברמלה אין משהו צמא יותר מהאדמה. אבל יותר מכול שלומית התפלאה על צבע הדם: כשעמירה הייתה צורחת בלילות על אברם וביום צועקת על יאיר עד שהיה בורח ממנה למחבוא שלהם מתחת לשיכון, אמא שלה הייתה אומרת שעמירה צועקת כי הדם שלה ירוק משנאה, בעיקר לאברם בעלה. כולם היו שומעים ושומעים עד שחדלו לשמוע, זה נהיה כמו קולות הרחוב. עמוס, האח הגדול של שלומית, אמר לה שזה הפסקול של השכונה: ״פסקול זה המוסיקה שמלווה סרטים, אבל את החיים לא מלוות מנגינות ובגלל זה החיים בכלל לא כמו סרט," כך אמר לה. ואפילו שהיא לא הבינה למה אח שלה מתכוון, זה נשמע לה חכם.

עמוס היה הילד הכי חכם ברחוב, אולי בכל השכונה. הוא גם ידע אנגלית ולקרוא מפות, והיחיד שידע באיזה חלק בכדור הארץ יורד עכשיו גשם ואיפה העולם עכשיו הולך ומתייבש. הוא הכיר את כל העולם אפילו שכמעט לא זז מהשכונה. יום אחד לקח אותה ואת יאיר לים בתל אביב, ובפעם השנייה שכבר היה להם אומץ, הם לקחו אתם גם את רחל הקוצ׳ינית שתאמין להם שגם כאן יש ים ולא רק בקוצ׳ין. מאז התחיל עמוס להתעניין בהודו ורחל לימדה אותו כל מה שידעה. הקוצ׳ינים הגיעו לרמלה ולמשפחה של רחל נתנו דירה בשיכון וזה שימח את עמוס, כי כל מיני עדות הגיעו אליהם, רק הודים היו חסרים לו. הם היו כל כך שקטים שאף אחד לא ידע מה קורה אצלם בבית. מהבית של הקוצ׳ינים לא נשמע מעולם קול, עד שחשבו שהם כל הזמן ישנים.

הצעקות הכי מפחידות היו פורצות מחדר השינה של עמירה ואברם ומחדר השינה של יוסף ואסתר, ההורים של שלומית שגרו מעליהם, כמו מיטות קומותיים, דירה על דירה, מרפסת על מרפסת, תריס כחול זהה וקירות שסוידו שכבות על גבי שכבות, שנה אחר שנה, ובכל זאת הסיד תמיד מתקלף ונושר כמו המילים הקשות שנוחתות על הראש, כמו אבנים. כששלומית שאלה את אמה למה עמירה צועקת כל הזמן, אסתר משכה בכתפיה ואמרה שזה השיגעון שלה, אבל יוסף, אבא שלה, כיבה את הרדיו וצעק מהחדר: ״היא משקרת לך. זה בגללה. כשאמא שלך צוחקת כל הרחוב שומע, אבל רק אברם, הבעל של עמירה, יודע למה היא צוחקת, למה הפה שלה נפתח כמו וילון והשיניים שלה יוצאות משם כמו מחפיסה פתוחה של סוכריות לבנות." היא לא הבינה מה רע בצחוק של אמא שלה, ומה אברם יודע. היא אהבה את הצחוק הצלול שלה שנשמע לה כמו צהלות של משחק. וכשהייתה קטנה אמרה לה השכנה ממול שיש לה פה כמו של אמא שלה וגם אותן שפתיים, וכשיתחלפו לה כל שיני החלב, אמרה השכנה, בטח יצמחו גם לה שיניים לבנות כמו שלג, שלומית הייתה מרוצה מהמחמאה אפילו שהיא אף פעם לא ראתה שלג. היא לא הבינה למה הצחוק של אמא שלה מוציא מעמירה צעקות כאלה ולמה אבא שלה קורא לה לפעמים זונה, בעיקר כשהיא צוחקת.

 

בפעם הראשונה שמעה את המילה הזאת מדויד, השמש של בית הכנסת שנגע לה מתחת לתחתונים ומאז שורף לה כמו ששורף בגרון אחרי אוכל חריף. אבל היא לא סיפרה לאף אחד כי הוא שמש בית כנסת ויש לו כיפה וחוץ מזה אף אחד לא יאמין לה. אז אם אסתר זונה, כמו שאבא שלה אומר אחרי שהוא מרביץ לה קצת, אז בטח גם לה כל הזמן שורף בפיפי. אבל באמת עמירה צעקה על אברם בגלל שהוא מסתכל על אסתר שעושה לו עיניים עוד מאז שגרו במעברה, עד שיוסף הגיע לשם ולקח אותה לעצמו. מאז יוסף מרביץ לה. בגלל שהיא יפה, בגלל שיש לה שיניים סוכריות וצחוק שאפשר לשמוע עד למחבוא שלה מתחת לשיכון, עמוק- עמוק איפה שהיא חפרה בור ביחד עם עמוס ויאיר, להסתיר את האוצרות שאספו מהשדה ומהפיגומים.

היא אהבה את הצחוק של אמא שלה, אבל בגלל שזה הרגיז את אבא שלה גם היא התחילה לשנוא אותו וכשיצא לה צחוק כזה הייתה מכסה על הפה בכף היד ועושה את עצמה משתעלת, אבל אז היו יוצאות לה מן נחירות מוזרות ועמוס אמר שכבר כדאי לה לצחוק וזהו. הוא יודע הכול. הוא גם אמר לה פעם: ״יום אחד אתם תשמעו שאנשים כבר הולכים על הירח." ״עמוס שלי ילד חכם," הייתה אסתר אומרת. היא הרגישה את עמוס חזק, עוד מהיום שנולד, אפילו שהוא יותר הילד של יוסף. ועמירה, שכל דבר מעורר בה קנאה, התקנאה גם בבכור שנולד לאסתר, שיש לה כבר ילד ולה, לעמירה, לא היה אז כלום, כי כולם נפלו לה בשלישי וברביעי, ובכל שבת בבוקר הייתה אומרת לאברם, ״תראה אותה, לקחה את הכול, גם את המזל שלי וגם את הלב שלך." ועוד המשיכה להגיד: ״אברם, ת׳שמע את המשוגעת, תשמע, הוא מרביץ והיא צוחקת. היא תמשיך לצחוק עד שאתה תשמע אותה ותרוץ אליה, כמו שרצת אליה פעם, אבל היא צחקה עליך וזרקה אותך כשיוסף הגיע למעברה וככה הלכה אתו."

שלומית דומה לאמה, ככה אומרים, ״יפה כמו אמא שלה." יש לה שיער שחור ועבה כמו שלה, שנשפך ומתפזר על כל הגב והוא מתפתל עליו ומתגלגל כשהיא מתנועעת. שלומית אוהבת שיש להן אותו שיער וגם העיניים של שתיהן ירוקות ונוצצות והשיניים של שתיהן סוכריות. את הצחוק של שלומית לא שמעו: מאז שנכנסה בפעם האחרונה לבית הכנסת ויצאה משם, הפסיקה לצחוק, וגם בגלל שפחדה שייקחו את יאיר למוסד והיא תישאר לבדה עם הצחוק של אמא שלה והזעם של אבא שלה, ששורף לאמה בכל פעם עוד שמלה. ואיך שהוא הולך למטבח להביא את הגפרורים שלומית מתחמקת למחבוא שלה מתחת לשיכון, שלא יוציא גם עליה את הקנאה שלו.

יאיר סיפר לה שבכל פעם שאבא שלה היה מבעיר לאמא שלה שמלה, היה אברם, אביו, נכנס למחסן ובוכה בשקט.

רק במשמרות שלו, כנהג בקרון הקטר של הרכבת מרמלה לירושלים ובחזרה, הרשה לעצמו לחשוב על אסתר ולהתגעגע אליה. רק אז עמירה לא הפריעה לו ולא אמרה שהיא יודעת על מי הוא חושב עכשיו. תמיד התגעגע לאסתר, הכי יפה בכל המעברה, הכי יפה ברחוב, הכי יפה ברמלה, הכי יפה מכל הנשים שראה בתחנות הרכבת כולן. אבל גם במחסן היה שומע את הצחוק שלה ואחר כך גם את הבכי השקט שלה, אחרי השריפות והשבירות והמכות, אברם שמע הכול והמשיך לשבת במחסן, מתבייש שהוא לא יכול לעזור לאסתר, ובחדר עמירה תופרת כפתור בחולצה ישנה ומחייכת, ושלומית ויאיר אוטמים אוזניים במחבוא שלהם ומחכים שהכול ייגמר. ורק עמוס לא היה שם. תמיד היה משוטט במרכז המסחרי, בודק פעם ועוד פעם את הגלובוס המואר בחלון הראווה של החנות למכשירי כתיבה, מתפלל שיום אחד הגלובוס הזה יהיה שלו.

ואז גם אברם התחיל לברוח, והיה מסיע את הרכבת הלוך וחזור גם במשמרות של נהגים אחרים, וכשגם זה לא עזר, ועמירה הציקה לו עוד יותר, התחיל לעבוד ביום ובלילה. ברכבת ישראל אמרו שהוא העובד הכי חרוץ שהיה להם. אחרי התאונה אמרו שזה בגלל שהוא עבד קשה כל כך שלילה אחד כבר לא ראה כלום וככה התהפך עם כל הקרונות ונהרג עם עוד הרבה נוסעים ומלא פצועים מרמלה, ובגלל זה בכל העיר שונאים את עמירה ומקללים את יאיר.

כעבור איזה זמן מהתאונה, אמא שלה חזרה לצחוק, אבל רק לפעמים ובשקט. יוסף לא הבין איך זה שהיא עוד צוחקת, אפילו שאברם כבר עמוק באדמה. אז הוא הרביץ לה שתבכה, אבל היא המשיכה לצחוק ובצחוק השקט הזה הוא התחיל לשמוע מהגרון שלה קצת בוז. והוא חשב לעצמו איך זה שהוא לא הרגיש בשנאה שלה עד עכשיו. פעם שלומית שמעה את אבא שלה אומר לאמא שלה שלפעמים הוא חושב שאברם הוא האבא האמיתי שלה ושמאחורי הגב של עמירה היא בכלל עשתה לו עיניים ונתנה לו את הגוף שלה. כששמע את שלומית קוראת יאיר יאיר בזמן שישנה, אמר ־ איך זה שהבת שלי, קוראת בבית שלי, לילד של אברם! ואסתר אמרה לו: ״ראית יוסף? איך הילדה כל הזמן מתגעגעת לילד הזה, נהיו כמעט כמו זוג, כמו בעל ואישה," והוא התחיל לפחד ומהר מהר מחק את המחשבות האלה וקרא לה, כמו שאמא תמיד קוראת לה: ״שלומיתי."

האמת שלפעמים לא ידעה מי האבא שלה. תמיד היה יוסף אומר שהיא נולדה מהבגידות של אסתר ואף פעם לא אמר ״שלומית, הבת שלי." ודווקא אברם ליטף לה פעם את הראש וקרא לה בחיבה כזאת שלא הכירה קודם ״שלומיתי׳לה," וחילק ממתקים שווה בשווה לה וליאיר כאילו היו אחים, אבל זה עדיין לא אומר ־ הייתה חושבת בחרדה. כי היא ויאיר תמיד אומרים זה לזה במחבוא מתחת לשיכון, כשנגדל נתחתן ונבנה בית כל כך רחוק מכאן, קרוב קרוב לים, כי הים אף פעם לא יגיע לרמלה והיא תישאר עצובה, כמו החרציות הזקנות של הקיץ שצומחות בין השיכונים. והיא פוחדת שאולי אבא שלה צודק ואולי היא באמת הבת של אברם, עד שהיא שומעת את אמא שלה מתחננת שיפסיק, נשבעת לו בכל הצדיקים והרבנים ובכל מי שביקש, ששני הילדים שלה הם גם שלו: ״מה, אתה לא רואה כמה היא דומה לך?" היא שומעת את אמא שלה מתחננת ובוכה, אבל גם יכולה להרגיש את הצחוק מתחבא לה בין הקפלים השחורים של הבכי ואז שלומית רוצה ששוב תצחק את הצחוק שלה, אפילו שזה ירגיז אותו והוא ישבור עוד משהו ואפילו שישרוף לה גם את השמלה של השמחות.

אחר כך הייתה מטפסת על כיסא גבוה במקלחת ומביטה במראה המתקלפת שמקלפת קצת גם את הבבואה שלה ומחפשת סימנים: ״האף שלה ממש של יוסף," אומרות השכנות, ״תראו את הנחיריים הצרים והגבות של אסתר. אין מה להגיד, מצוירות כאילו עברו ריטוש אצל צלם." היא לא מוצאת בפניה שום דמיון ליאיר ולא לאברם ומרוצה היא יורדת מהכיסא, יוצאת מהמקלחת וטורקת את הדלת חזק שישמעו, שישתקו וילכו לישון. אולי הם יעשו הלילה עוד ילד שיהיה דומה רק ליוסף, כמו עמוס. ״אפילו ההליכה שלו, של יוסף," אומרות הדודות שלה, ״ואפילו הציפורניים, אי אפשר לטעות. ואילו שלומית מזכירה את יוסף בארומה שלו," הן אומרות והיא לא מבינה למה הן מתכוונות. עמוס אומר שארומה היא מילה שאומרים על משהו שיש לו ריח וטעם אקזוטי, אפילו שזה לא תבלין. שלומית לא תמיד מבינה את כל המילים החדשות של עמוס, אבל לא אכפת לה, העיקר שהפנים של אסתר יושבות אצלה בדיוק, אפילו שהשן הקדמית קצת עקומה. שלומית אוהבת את הסימנים הקטנים האלה שכולם רואים חוץ מיוסף, שלא שוכח לאסתר את ימי המעברה. ״הכול שטויות," היא שומעת את אמא שלה אומרת לו פעם ועוד פעם, ״הכול בראש שלך."

כן, הכול בראש שלו, שלומית ממלמלת לעצמה, אבל באותו היום כשהצליחה לבסוף לברוח מהידיים של השמש של בית הכנסת, כשביקשה לבדוק עוד פעם אם גם שם, כמו במקדשים בהודו שעליהם סיפרה לה רחל הקוצ׳ינית, יש לאלוהים פנים וגוף, ואולי היא תשמע גם איזה קול מארון הספר הגדול ־ אותו יום שהיא ברחה משם, וגם קיצרה את הדרך בשדה החרציות והקוצים ששרטו לה את הרגליים, נדמה לה משם שהיא שומעת קולות שיוצאים מהשורשים של הקוצים והפרחים היבשים של אמצע הקיץ, והלחישות הפכו למילים שהיא נשבעה לשכוח עוד באותו הרגע, ביום ההוא ששמש הקיץ שרפה את הסביונים, איש ואישה היו שם, והקולות היו ברורים והמילים חמות כאלה וגסות וביניהן צחוק שהיא מזהה, הצחוק של אמא שלה ועל הקול שלה רוכב הקול המשתעל של אברם. שלומית לא ראתה אותם אבל היא שמעה אותם ואת הנשימות של אברם ואת הצחוק המתוק של אמא שלה, שכבר בכלל לא היה מתוק, כי היא כבר לא רצתה לשמוע אותו עוד.

שתים עשרה שנים חלפו מאז, שלומית כבר לא בטוחה אם שמעה משם את אמא שלה ואת אברם או שדמיונותיו של יוסף תעתעו גם בה. אבל היא זוכרת שהיה שם צחוק, ונשיפות חמות שהעיפו את סביוני הקיץ הלבנים כשהיא רצה בשדה, צהובה מפחד, ושמש בית הכנסת עוד נאנק באוזנה, אולי גם רץ בעקבותיה והכול כאב ושרף לה מבפנים והתחתונים שלה היו רטובים, נטפו, היא לא הבינה למה, הרי התאפקה כל כך, אפילו כשצעקה לתוך כף יד עם ריח של טבק חריף והתחננה וקראה לאמא שלה, ובכתה בין פרוכת הקטיפה לספר הגדול, בין הפעמונים האילמים לספסלי העץ הריקים, והעולם נעלם למקום אחר, והיא נשבעה שיכלה להרגיש את הראש שלה עוזב את הגוף, מתרחק ממנה ובורח מבית הכנסת.

אבל בדרך הביתה, כששמעה צחוק מוכר עולה מתוך שדה הסביונים, היא רצתה למות.

 

קליפסו רמלה, מאת ציפי שחרור, הוצאת פרדס, שנת 2012, 196 עמודים

 

 

 

 

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.