והם רוקדים ואלס מאת ורדה בן דב / מעולם חרב לעולם חדש

| 16/04/2016 | 0 Comments

והם רוקדים ואלס מאת ורדה בן דב

והם רוקדים ואלס מאת ורדה בן דב

הספר "והם רוקדים ואלס" מאת ורדה בן דב, הוא רומן משפחתי היסטורי, המבוסס על סיפורים אמיתיים והשזור פרקים מחיי משפחת המחברת עד לסיום המפתיע.

העלילה לוקחת את הקורא אחורה בזמן, לווינה של שלהי שנות השלושים, שם חיה הנערה בלנקה עם הוריה ועם אחיותיה הצעירות. יום אחד, אביה מסביר לה כי הזמנים השתנו ואולי מוטב שלא ילכו מעכשיו לפראטר, ללונה פארק. אט־אט נחשפת הזוועה שבקיום היהודי בווינה ובאירופה בכלל באותה עת, אך בלנקה בת מזל ככל שמתאפשר הדבר – עולה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בארצה החדשה היא לומדת להסתגל לחיים לבד, במדינה שמנהגיה זרים. בכפר הרואה היא פוגשת את צביקה חבר ההגנה, אהבתה הראשונה. היא מתוודעת לתרבות השונה ופוגשת את אלכסנדר פן המשורר, וגם בית הספר החקלאי מקווה ישראל הוא נקודת מפנה בחייה. במקביל, היא יוצרת לה משפחה חדשה וגם משפחה של חברות. בכל אותה דרך, דמותו של מנחם שליח ההגנה, מדריכה המיתולוגי מההפלגה לארץ, רוקמת קורים עדינים בנשמתה.

בלנקה הקימה בית ומשפחה לתפארת בארץ ישראל, אך נותרה בה תמיד נימה של עצב. מה היה מקורה? דרך סיפורה אנו מתוודעים למארג של דמויות נוספות, שלקחו חלק בבניין המדינה ושמהן היא מורכבת. התיאורים הצבעוניים סוחפים לתוך האווירה ששררה פעם – כאן ושם –  ובעיקר לתחושה בבתים רבים, שבהם לא ידעו מה עלה בגורל המשפחות. הספר הולך עמנו יד ביד, מעולם חרב לעולם חדש שנבנה, עד לסופו המפתיע.

 זהו ספר הביכורים של ורדה בן דב (63), נשואה ואם ל-2,  ילידת פתח תקווה – היא מספרת ש"העיר פתח תקוה מוזכרת כל הזמן בספר. זו העיר שנולדתי בה. שם גדלתי ושם גידלתי את ילדי הפעוטים. זו עיר עם היסטוריה, אם המושבות". ורדה כיום נמצאת בשליחות בקנדה. בוגרת תואר ראשון של לימודי ספרות, עיתונות ויח"צ ועוסקת בפעילות קהילתית. בשהותה בארץ עבדה במרכז הירידים, גני התערוכה תל אביב, בתפקידים שונים.

ורדה בן דב

ורדה בן דב

ורדה בן דב מספרת, כי את ההשראה לספר לקחה למעשה מהבית שגדלה בו. "אבי המנוח היה דמות שקטה וסולידית ליד אמי שחייה היו כמעיין המתגבר. הוא הניע אותי לכתוב את הספר. אמי בתיה (שמה הישראלי) בלנקה הגיעה לארץ במסגרת עליית נוער מוינה אוסטריה. הייתה זו ההפלגה האחרונה של בני נוער בגילים 12-15 שעזבו את ביתם, ממש ערב  פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939. הילדים נעתקו ממשפחות חמות ואוהבות ונאלצו בגיל רך לבנות להם חיים עצמאיים. בני הנוער הגיעו לארץ, 'חולקו' לבתים בכפר הרואה, עזרו בבתים כתמורה לאוכל ולינה, ולמדו בבית הספר. יותר מאוחר, הועברה אמי עם חברותיה למקווה ישראל, ולאחר שנתיים לכפר חסידים. אמי בנתה שם חיים עצמאיים ועבדה ופרנסה עצמה. כוח הרצון, לחיות בארץ היה כה חזק ובסיסי אצלה, ואת מורשתה העבירה לנו -בנותיה -באופן שלא משתמע לשתי פנים.

"היו גם רגעים של כאב ודמעות, בהם סיפרה לנו על חייה הטובים בחיק משפחה של שבעה ילדים, משפחה דתית בעלת ערכים ואיך הכול נגמר באכזריות שכזו. לילות שבת של בנות במיטב הבגדים, צמותיהן קלועות, וריחן הטוב מתערבל בריח תבשילי השבת והחלות הקלועות שהאם, סבתי, שלא הכרתי, הכינה. האב היה מזמר 'לכה דודי' ושלושה בנים עמדו לימינו, וזמרו איתו בקול עדין. לפתע, נשמעו דפיקות בדלת. השכנים מזה עשרים שנה, פרצו פנימה ובזזו את גביעי היין, את מגש החלות, ועזבו ובצחוק פרוע. זו דוגמא זעירה מהספר. אך יש גם את אמי שמתאקלמת בארץ וחווה סנדלים ישראלים בפעם ראשונה, חווה את הפלאפל, וגם את ה"פרוטקציה" ובדרך , ליבה  הצעיר  גם מחסיר פעימה בערב עם המשורר אלכסנדר פן".

ורדה בן דב מוסיפה: "אמי הותירה הורים ואחים 'שם'. רק בתום המלחמה קיבלה דיווח יבש מהצלב האדום, מה קרה לחלקם. אני זוכרת את השנים של בכי, בגלל הלא נודע, של כעס ואכזבה מהעולם. אני זוכרת את 'שידורי הרדיו' ששידרו שמות של אנשים שמחפשים קרובים בדרגה זו או אחרת. בגלל זה  לקחתי את הספר למחוזות הפרטיים שלי. רציתי לראות את סבי כגיבור, נלחם בנאצים והוא אכן פרטיזן בספר. אני בניתי עולם מציאותי, אך גם מפונטז, איך אני  הייתי רוצה לראות את משפחתי. וכמובן הסוף המפתיע שחלמתי עליו תמיד".

אחד המסרים שוורדה מעבירה בספר הוא שמולדת לא מחליפים, גם עבור זהב וכסף. "אמי אמרה תמיד, ליהודים יש רק מקום אחד וזו הארץ. גם בכריכת הספר יש ציטוט שלה "הרצון יכבוש הכול" היא כתבה זאת בגיל 17. בשנת 1943,שלחה לווינה למשפחה  תמונה עם הכיתוב, והמכתב חזר בדרך לא דרך".

ורדה בן דב מציינת עוד: "גדלתי בבית של עשיית חסד. אמי נתנה לי ולאחותי בכל יום שישי חלות ודגים להביא לאשה שחייתה עם בנה היחידי בעוני רב, לאחר שעברו את השואה.  בפתח תקווה של סוף שנות החמישים לא היה לאנשים הרבה כסף, אך הנתינה הייתה העיקר. אני זוכרת בית של נתינה ונתינה. אמי הלכה בגיל 70 ללמוד באוניברסיטת ת"א קורס של ביטוח לאומי שמכשיר לפקח על  נשים שנשלחות לעזרה בבית זקנים וגלמודים. משם היא הביאה אישה בת 100 !! אלי הביתה לפני שנים, לסעודת פורים. זו המהות שלי, חסד ונתינה. כך גם גידלתי את ילדיי".

"האם הייתי משנה משהו בעלילה עכשיו אחרי שהספר יצא? באמת שלא. אולי הייתי מוסיפה עוד אנקדוטות שקשורות ליחס השכנים בזמן ההוא בנוסף למה שסופר, סיפורים שהזכירה לי אחותי ולא הכנסתי, אך בסה"כ לא הייתי משנה דבר. כתבתי סוף אחר לסיפורה של אמי. גדלתי על הסיפורים והזיכרונות של אמי. אמי תמיד אמרה "יכלו להיות לך עוד המון דודים ודודות, ובני דודים. היינו משפחה גדולה, את יודעת". אני זוכרת שהיה לי חלום שמישהו מהמשפחה שנכחדה יופיע פתאום ויאמר אני דודך או דודתך. אך זה לא קרה, אז  בראתי את זה  מתוך החלום האישי שלי".

ורדה מוסיפה: "ציטוט שמרגש אותי מהספר נמצא בעמוד 379 :"מותר לנו ואף מצווה עלינו להמשיך בחיים, אמא ואבא לא היו רוצים לראותך מתייסרת כל ימייך. את אמא בעצמך וחובה עלייך לשמור על השפיות למען הבנות". אני חושבת שמשפט זה ממצה את הכול, את עברינו בשואה, ואת ההמשכיות שלנו בארץ, כאן, בבניה. זה היה המסר של אמי וזה חלק ממני".

ורדה בן דב עובדת כיום על ספר נוסף, "שרוטים", שיעסוק בבעיית הרווקות המאוחרת במגזר הדתי לאומי. סיפורן של שלוש בחורות בגילאי 30 פלוס, המתמודדות עם הבושה והאכזבה מהקהילה על ש'העזו' לא להתחתן עד גיל כה מבוגר, לבין הכאב הפנימי שהן חוות. הן  גרות בדירת רווקות בתל אביב, נקרעות בין העולם המסורתי בו הן גדלו לבין חיי העיר ללא הפסקה המפתים. בנימה דקה  משורטט עולם מכאן ועולם משם, והגשר הלא יציב שנמתח ביניהם.

 

מתוך "והם רוקדים ואלס"

פרולוג

 

שנתיים חלפו להן מאז נפטרת, אבא.

הזיכרונות עולים בי, גועשים ושוצפים, ממלאים ומציפים את תוכי ואת נשמתי בהמוני קרעי תמונות. קולאז' אני רואה, שלך אבא, איש צעיר ויפה תואר במגבעת, כמו זו שהייתה מודרנית לפני שנים; מגבעת של אנשים גנדרנים שמוטה קמעה הצדה, במעין חן שרמנטי, כמו שתמיד היה לך. ומנגד, ממש במקביל, אתה כבר שונה, איש דק גו שהליכתו כמעט ריקוד, כמעט מרחפת, שערו שיבה ועיניו התכולות מלאות תום ובגרות. איש שהזקנה כבר קנתה לה חלקה טובה בגופו ובפניו, ובכל זאת משהו בו זך ושמור. דמותך מרגשת אותי ועולה כחלום. שברירית ועדינה, עצורה, מבוישת ושתקנית.

כמה התאמצנו להוציא ממך חיוך, אבא. כמה צמאנו לאיזה מגע ,ליטוף. כולנו, מבוגרים וצעירים כאחד. אתה חייכת אלינו מין חיוך ביישני, שמבליח ונעלם. כאילו אסור היה לך לחייך ולשמוח, ומיד פניך הרצינו, מביטות בנו בשאלה.

ואחר כך התפוגגת, נעלמת בלי לומר שלום ובלי להיפרד. בלי להפריע לאף אחד, בלי להציק ובלי לדרוש, ממש כמו בחייך. צנוע ועניו היית, לא מתלונן אף פעם כמעט על כלום. והשארת בנו תחושה כזו של הבטחות לא ממומשות. משהו אומר לי שאם היית נשאר איתנו עוד קצת היינו יכולים לדעת יותר, להכירך לעומק ולפתור את החידה. אבל נעלמת בדרכך השקטה והשארת חלל ענקי. ואני? אני לא ממש הספקתי להכיר אותך.

ההיית או חלמתי חלום? מילדותי, משחר חיי, עולות ומבצבצות חתיכות זעירות, פיסות חיים כמו חלקי פאזל גדול, וכל אשר אמורה אני לעשות הוא להרכיב את החלקים לתמונה. תמונה מושלמת. אך אני, מה אני יודעת עליך? רק כשנעלמת, הבנתי כמה שאלות נותרו לא פתורות, ללא מענה. ואתה כבר אינך.

את מי אהבת, אבא? נישאת לאמא אשר הביאה לחייכם המשותפים מזוודה מלאה נשמות מעונות שכולו באש. נישאת לה ונשאת אותה ואותן על נשמתך, לביתכם החדש ולחייכם. האם היה סיכוי לאהבתכם? האם הרמץ השרוף שהביאה עמה אמא היה נדוניה כבדה מדי? אישה שביתה חרב ועולמה קרס. ומה איתך? למה השתוקקת ועל מה חלמת אתה? האם יכולתם בכלל לפרוש כנפיים ולעלות מן האפר, כמו אותו עוף החול הנצחי? לבנות חיים חדשים, חיי משפחה, מאותו אוד מוצל מאש? הרי לפני הכול, לפני שהיית אבא שלי, היית איש בעל חלומות, בחור צעיר וילד, ומה רצית אתה מהחיים? האם הגשמת חלק מחלומותיך, ולו אחד מהם?

בסתר לבי חפצתי לשאול את אמא, אך לא העזתי. האם היה בכלל מקום לשאלותי? וממילא גם אמא לא ידעה. היא הייתה עסוקה בחייה, היינו היא ואנחנו, בנותיה, ושם רחוק יותר גם אבא היה. לכאורה משפחה רגילה, כמו כולם, או שלא? מבחוץ אי-אפשר היה לראות את הריחוק שלך ממנה, מאמא, ואולי גם מאיתנו הבנות, אף שאהבתך אלינו לא הייתה אף פעם מוטלת בספק.

אמא הייתה מלאת צבעים, אנרגטית ובולעת את החיים, את כולם. איך חייתם יחד, שני זרים, מתחברים בסוד הגדול של גבר ואישה? פלא הבריאה. שלמה המלך, החכם מכל אדם, כבר אמר: "שלושה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים. דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אונייה בלב ים, ודרך גבר בעלמה".

איך השתדלתם שניכם שהסביבה תדע, כשכעסתם זה על זה בלהט ובעוצמה, אך גם שמרתם בקנאות על פרטיותכם. לפני שנים, ואני כבר איני ילדה, שמעתי אתכם יום אחד משוחחים ביניכם בשקט בסלון, ופתאום הבנתי, היה לכם זה את זה, ונאחזתם בכך בקנאות לא מובנת. הכול יחד, בעת ובעונה אחת, נפלא ממני עד עצם הרגע הזה.

שנות ילדותי המופלאות זכורות לי לסירוגין. כאן צריכה אני להודות לזיכרון שלי, אשר שומר עלי שלא אשכח את הטוב ואת השמח. ואולי זו טיבה של ילדותנו התמה. התמונות שבראשי מלוות אותי לכל אשר אלך. מאם המושבות שבה נולדתי עולים הזיכרונות, נוגעים בי כל הזמן ובכל מקום. תפוז מבושם, קלמנטינה עסיסית וגם אשכולית מעלים בי מיד ריח פרדסים קסום המפיץ ניחוח משכר של פרי הדר. אני חשה על לשוני את טעמם המתוק, מתוק, חריף ועז. קולות כלבים בלילה מעלים מיד את יללות התנים מאז ונשמעים באוזני צלולים וקרובים, כאילו עכשיו אני במחוזות ילדותי, בתוך מיטתי. כאז כן עתה, אני מתעוררת תמיד חרדה ומתוחה, כורה אוזן בשחור הליל ליללותיהם, מצפה לשקט שהבוקר מביא עמו על מנת שאוכל להירדם, ולו לזמן קצר, בלי פחד. כל אותם קולות ורחשים אשר בקעו מן האוויר, מן השדות, מן הפרדסים ומן הגינות. הפרחים המלבלבים אשר כיסו הכול כשמיכה אביבית, ויופיים היה משאיר כל אחד פעור פה.

כל עונה הביאה את גווניה שלה והותירה אותנו הילדים חסרי נשימה מול כל היופי הזה. מול העצים העתיקים בעלי הגזעים הרחבים, שעליהם מצאנו מפלט מחום הקיץ, שאליהם נמלטנו כשמותר היה ולפעמים גם כשאסור. מול כל אותם ענפי עצי פרי קסומים: אסקדיניות, שזיפי סנטה רוזה אדומים וצהובים, פיטנגו לוהט. כולם כישפו אותנו, שלחו ענפיהם הכבדים והמשורגים, מלאי הפירות העסיסיים, וחדרו להם אל בית אמי ואבי, מבעד לחלון המטבח ואל תוך הכיור, כאילו שלהם הבית. כולם חדרו עמוק אל תוך נשמתי.

ארץ ישראל של פעם, עם מוכר הקרח, עם החולות המדגדגים ברגליים מכל עבר, בכל רחוב ופינה, עמוקים וטובעניים. במקום שנבנים היום בנייני מגורים רבי קומות, היו רק בתים נמוכים, ולהם מרפסות נהדרות המכילות בקיץ את כולם: זוגות המשחקים קלפים, משפחות הסועדות את לבן, ילדים המשחקים בכדור, קוראים ספר, צוחקים ומתבדחים. התקרובת הנהדרת של אבטיח, סברס, גרעיני חמנית, בוטנים קלויים, עוגות שמרים מגולגלות ממולאות בפרג ובאגוזים. הטורטים הגבוהים הלבנבנים נחים לתפארת בצלחת פורצלן של רוזנטל ומוגשים על שולחנות צנועים. אך אז לאיש זה לא שינה. שולחן קטן או גדול, יוקרתי או זול. העיקר היה השמחה הגדולה סביב השולחן, העמוס בכל בני המשפחה, שהתגוררו כולם בחדרון אחד או שניים. היינו מזמינים כל חבר ומכר, כל ידיד ורע, קרובים ורחוקים, מכל הארץ, ומתחלקים עמם בכול. לכולם היה מקום לארח ולהתארח, לכולם היה מקום גדול בלב. ביום תחת השמש הלוהטת, ובלילות לאור אותה נורה יחידה במרפסת שהאירה את האפלה שנסגרה במגירה אי שם בתוכנו. הקולות והסיפורים, מפגשים מחודשים ודמעות שמחה או עצב על האובדן צבעו את השחור באורות רבים.

אני זוכרת בגעגועים את השכנים, את המכרים. הפכנו למשפחות גדולות, פיצוי על המשפחות שיכלו להיות לנו. היינו ילדים סקרנים, ביקשנו להכיר את כולם, לדעת הכול. במיוחד משכו את לבנו אלה שבאו מ"שם", מקום ששמו נאמר בשקט, בהסתר, מעין מילה אסורה. חבורת הניצולים. גברים ונשים שלכאורה חיו חיים רגילים, הביאו ילדים לעולם, חגגו חגים וימי הולדת כמו כולם, אך למעשה היו מתים בנשמתם. מתים-חיים. הם דבקו זה בזה כמו חברי כת סודית אשר יודעים דברים שאנחנו הצברים, ילידי הארץ, לא נדע לעולם. זיהינו אותם לפי המספרים הכחולים אשר הציצו אלינו בקיץ, מזרועות בהירות ששרוולן הופשל. הבטנו בהם מהופנטים, נמשכים לסוד הגדול, אך גם יראים.

מנגד, חזינו בבליל צבעים אחר, אשר ריתק אותנו גם הוא, אך לא מפחיד היה, אלא נעים ומזמין, מגרה את דמיוננו. כל עולי הארץ על עדותיהם התהלכו בינינו בשלל צבעים, הסתובבו במושבה הקטנה כטווסים גאים. אנו הילדים לא יכולנו לשבוע מהם. פערנו עיניים גדולות וסקרניות לנוכח העולים מתימן, אשר שמרו על לבושם המסורתי מהבית. הגברים בגלביות הארוכות, לראשם כובע עגול, מסלסלים פאותיהם הדקות באצבעם, עיניהם מפזזות כמחרוזת חרוזים שחורים. נשותיהם לבושות היו במכנסיים רחבים, ומעליהם טוניקה ארוכה כשמלה יפהפייה הרקומה מלאכת מחשבת. שערן אסוף היה במטפחת מסורתית, ופניהן נעימות ושוחקות.

דמיוננו אשר לא ידע גבולות התקנא בילדיהם הצעירים של אותם עולים, אשר היינו בטוחים שהתמזל מזלם ויכלו לעוף עד לכאן על כנפי נשר ענקי או על גבי שטיח צבעוני ועשיר, מרבד הקסמים. גם הרומנים, המרוקאים, ההונגרים והיקים, כולם בשפתם ובמנהגיהם המיוחדים, זכו אצלנו למידה לא פחותה של תשומת לב. למדנו את שפתם, את מבטאם ואף אימצנו ממנהגיהם. כך היינו מעורבים זה בזה באותה מושבה קטנה שהלכה וגדלה.

בתוך הסביבה הזו, הבית הזה, עם כל המורכבות שבדבר, ניסית את, אמא, בלנקה, לבנות לך חיים. היית אישה צעירה אשר נישאה לא מכבר, בחרת את אבא, את בן זוגך, כמעט בקפידה. בעיקר חיפשת בית שבו תוכלי להכות שורשים ולהביא מזור לנשמתך הפצועה. משפחה חדשה אשר תהיה לך משכן בטוח, אף שלעולם לא תהא תחליף למשפחתך שלך, משפחתי שלי, ובה סבא וסבתא, דודים ודודות, שמהם נקרעת באכזריות כה איומה בילדותך. מוכנה היית לוותר על כל תענוגות העולם בתמורה לחום משפחתי. כך בנית לך את חייך לפי מודל שהיה קיים בזיכרונך, השתמר שם מבית אביך, סבי. מודל שרצית ליישם בבית החדש שבנית, במקום ההוא שנהרס. בית שבו חיית חיים שהבנת רק את.

את, אמא שלי, העמדת את קדושת החיים לפני הכול. שמת לך למטרה לבנות חיים חדשים בארץ. כוח הרצון והאמונה החזקה שיקדו בך היו כה עזים, עד שהאמנת כי בעזרתם תגברי על הכול, תכבשי הכול. כך היית כלפי חוץ, לעיני כולם, אך בפנים בנתה נפשך הצעירה נדבכים חסויים מעין, אשר היו חבויים אף מפנייך, כקופסה שחורה. כן, כמו זו שמחפשים אחרי שהמטוס מתרסק. שם שמרת סודות אפלים, שאפילו את לא ידעת על קיומם.

פרק 1

פתחתי את דלת הבית בזהירות, מחדדת אוזנַי למשמע אותן פסיעות מוכרות, פסיעות כבדות העולות ומטפסות במדרגות, יגעות. רגליה של אמי, את קול פסיעותיה זיהיתי תמיד. הנה כבר ראשה מציץ, חבוש כובע קש ששוליו רחבים. היא מותחת את צווארה מעלה-מעלה בסקרנות, עיניה החומות כבר מחייכות, בשוליהן קמטים קטנטנים של אור. חפצה היא לראות מי הממתין, מי מקבל את פניה. שמלתה הקיצית, ששלל פרחים בהירים אדומים וכחולים מצוירים עליה, עטפה את גופה בחן, מותירה חלון עגול סביב צווארה השזוף מלהט חודש יולי. שני סלי פלסטיק כבדים נשאה בידיה, סל בכל יד.

"תני לי לעזור, אמא," אני קוראת לעברה בשמחה. וכבר אני רצה בעקבותיה בקלילות, מקפצת ברגליים שזופות ויחפות הנמתחות מבעד למכנסי התעמלות כחולים שבתוכם אסופה גופייה מתוחה מעט, בעלת כתפיות דקות כאטרייה. שערי אסוף בקוקו מזדקר ואני שולחת את ידַי בלהיטות אל עבר הסלים העולים על גדותיהם, מלאים בכל טוב. בודקת ומריחה את תקרובת הסל. החצילים הסגלגלים, הפלפלים האדומים, העגבניות העסיסיות. מושכת בשמחה אפרסק כתמתם שעורו שעיר קמעה וכבר נועצת בו שיניים, פוערת את פי והוא הולך וגדל, כאילו שייך לענק שאיני מכירה, רק על מנת שכל המיץ הדבשי הזה ייגר פנימה, והוא מותיר בדרכו פסים דקים ודביקים על לחיי. אני מנגבת את פני בכף ידי ומתבוננת כיצד אמא ממשיכה להוציא עוד ועוד מן הסל. שלל ירקות ופירות צבעוניים נחים להם בצפיפות על השולחן, מצפים לתורם להידחס למקרר הקטן. גם הוא פוער את פיו בפליאה לנוכח הכמויות האינסופיות אשר עומדות לחנות בתוכו. על הכיריים ממתינים סירים קטנים וגדולים, המצפים ללהבה שתחמם אותם, תרקידם כשבטנם מלאה. גם הם משתאים בכל פעם מחדש לנוכח כמויות המזון שעתיד להתבשל בהם בתוך זמן קצר.

ואני? אני עומדת דרוכה, מצפה לנס המושלם, לידי הקסם המופלאות של אמי אשר בעוד רגע תבקע מהן שירת המלאכים. אמא הייתה אלופת המטבח. אף על פי שמאוסטריה הגיעה, התמחתה כאן במבחר תבשילי הארץ. כל הבתים והמוסדות אשר שהתה בהם הכשירו טבחית לתפארת, שלעולם לא אִכזבה.

וביום בישולים ריחני וטעים זה, שהיה בדרך כלל יום חמישי, לפני השבת, נכנסים השכנים לטעום מהשניצל המטוגן, הקורץ להם, דק וזהוב ופריך וחמים, ומן הבָּלֵבּוּרְצ'יניק – מאפה שמרים ותפוחי אדמה אוסטרי-פולני, אשר ניחוחו ממלא את הבית. גם דגי סרדין קטנטנים מיטגנים להם, מזמינים את המבקרים לחגיגה. בסמוך, חצילים אשר נקלו על להבת הגז ממתינים בסבלנות על קרש העץ להיכתש עד דק ולהיבחש עם מרכיבים סודיים. בחדר המדרגות נשמעו קולות של פתיחת דלתות ושל טריקתן, והשכנים הגיעו אלינו, פניהם סמוקות גם כן מכל התבשילים ששקדו עליהם. מי שלא ראה מחזה שכזה לא יכול להאמין. כיצד בסתם יום של חול וללא כל סיבה מיוחדת מתחילה חגיגת מאכלים בבניין, וכל הקודם זוכה. אנו טועמים פלאפל ופירושקי רוסי יחד. ושכנה אחת שלא הספיקה לבשל, אך עומדת על זכותה להשתתף בפסטיבל הביזארי הזה, סוחבת במאמץ רב צנצנת גדולה ובה מלפפונים מוחמצים ומניחה אותה ביראת קודש על גבי השולחן שבחדר האוכל, אשר בעוד רגע יקרוס מכל התקרובת, ופניה גאות כאילו ילדה זה עתה.

עבורי היה סל הקניות של אמי שער כניסה מופלא לשפיות הבית. לאותו עולם מרגש של צבעים ושל ריחות, של תבשילים אשר עוד יבושלו, וניחוחם ימלא את כל הבית, אך לא רק אותו.

אני עמה פיזית, אך כבר מתרחקת. בניתי לי מקלט הרחק מכל אשר ייצג הבית, מכל הכאב והדמע שסחבו הורי. שקועה הייתי עד צוואר בחוברות "טרזן" המרתקות אשר נמכרו בקיוסק השכונתי, שם היו מונחות, קורצות ומזמינות, בין הבייגלה החמימים הנהדרים בעולם, המושחלים על כלונס גבוה, ובין נשיקות מרנג ורודות ולבנבנות עטורות סוכריות צבעוניות קטנטנות. אני בלעתי בעיני, ברעב שלא ידע גבולות, את כל הרפתקאות הגבורה, עוד לפני שהגעתי לביתי.

הסיפורים המדהימים על איש כל יכול, בעל כוחות מופלאים, המדלג לו מעץ לעץ, גיבור אשר שולט אף בחיות הפרא, דובר את שפתן וחי ביניהן. כל אלה הפרו את דמיוני, סחפוני למחוזות אחרים. בג'ונגלים שלו בניתי את ביתי. ממש בתוך ביתו שלו ושל ג'יין אני דרה וטוב לי. קצב תופי הטם-טם מארח לי לחברה ומחדד את חושי. השמש הגדולה, אשר זורחת שם גם ביום וגם בלילה, שולחת קרני חום המאירות את נשמתי. לשם אני צוללת, לשם אני בורחת מפני הסוד. הסוד של המבוגרים, שאמא נשאה עמה, שאותו הרגשתי אך לא יכולתי להבין.

אמא הגיעה בעליית הנוער מאירופה השסועה והמדממת, רגע לפני שננעלה הדלת והוגף השער על כל אותם אלו שנשארו שם. רגע לפני שפרצה האש הגדולה שכילתה את אירופה כולה. אמא הגיעה לכאן עם עוד צעירים אשר נקרעו ממשפחותיהם, בני המזל שהצליחו לקבל סרטיפיקט ולעלות לארץ.

מה מרגישה נערה בת שלוש-עשרה שנים אשר עוזבת את בית הוריה, את אחיה הצעירים? ואיתה לוקחת רק מזוודה קטנה אשר היא נושאת בידה האחת, וידה האחרת אוחזת בחוזקה בתיקה, תיק בד אשר תפרה לה אמה, שבו היא שומרת ניירות, מסמכים, עדות יחידה לזהותה, להיותה נצר למשפחה. דרכון ובו תמונה, שם וגיל. זהו רכושה היחידי ואותו היא נושאת איתה בנסיעתה לארץ לא נודעת.

אמא בלנקה נולדה בווינה. באותה עיר של ואלסים ושטרודלים, הידועה בבתי הקפה ההומים שלה, ברבבות האנשים החיים בה, בחנויותיה ההדורות, במוזיאונים ובחיי תרבות עשירים. בשנת 1938 הייתה אוסטריה לחלק מן הרייך השלישי ללא שנורתה ולו ירייה אחת. בוקר בהיר אחד התעוררו תושבי וינה לקולות מצעד הגרמנים. הם פתחו לקראתם את שערי הבירה בקריאות שמחה ועידוד, מעודדים את הקלגסים הנאצים, חובשי קסדות הברזל. כולם שמחו, אך ליהודים היה זה יום שחור.

"אבא," אמרה בלנקה הצעירה והביטה באביה בעיניים נוצצות, "האם גם היום נלך לפֵרָאטֶר? אתה יודע, טאטי, סיפרתי לבנות בכיתה על הביקור הקודם שלנו בלונה פארק, בגלגל הענק, איך עלינו שנינו למעלה על המתקן, וכמעט עף לך הכובע ואני קצת פחדתי, אבל אתה רק חייכת בשלווה ואמרת: 'בְּלָני שלי, אנחנו כמעט נוגעים בשמים,' ושנינו מתחנו את ידינו מעלה-מעלה, והפחד עבר לי לחלוטין, אז בבקשה, טאטי, אפשר גם היום?"

היא ירדה אל חנותו, שם הסתובב אביה חסר מנוחה, בודק אילו מוצרי מזון חסרים על המדפים, מה יש להזמין, ומעל הכול כרסמה בו הדאגה הגדולה מהיכן ירכשו ובאיזה מחיר. כך מצאה אותו בלנקה, עומד מאחורי הדלפק, זנב עיפרון תחוב בפיו והוא ממולל את זקנו ביד אחת ובידו השנייה מדפדף במחברת גדולה אשר מספרים רבים רשומים בה בטור ומולם שמות של מצרכי מזון חיוניים. מפעם לפעם היה נוטל את עפרונו בידו ומשרבט במחברת סימנים שרק הוא הבין, ואנחה חרישית הייתה נפלטת מפיו, בלא שהתכוון.

בלנקה לא הבחינה בכך כלל וכלל. הייתה שרויה בעולמה הבטוח והמוכר. ככל הילדים חשבה רק על הפראטר הנפלא, הלונה פארק הענקי בווינה, אשר משך אליו רבבות זאטוטים עם הוריהם. ביקרו שם במיוחד בימי ראשון, יום החופש. כל השבת ואפילו בזמן ההבדלה תכננה כיצד תשתף את אביה בתוכניתה הסודית, השמורה רק לה ולו. כך במוצאי שבת עמדה לידו, נושאת בידה את נר ההבדלה המאיר, הקלוע תכול ולבן. אבא יעקב בירך בריכוז, מביט בכף ידה העוטפת אותו, מורמת אל על, נזהרת שלא תיכווה חס וחלילה מהחלב החם המטפטף אט-אט במורד הנר ומשאיר כתמים תכלכלים על מפת השבת ועל אצבעותיה. עיניה מלאו אור מן השלהבת המרצדת בעליזות, אשר האירה את פני אחיותיה העומדות קרוב-קרוב לאב, משני צדיו, מביטות בו ברצינות כיאה למעמד, אוחזות כל זמן ההבדלה בכנף מעילו. אבא זימר בקול ערב "המבדיל בין קודש לחול", מקרב לאפו את כלי הבושם העשוי כסף טהור, שצורתו כצורת מגדל צר בעל צוהר קטון, ובבטנו נחים להם מסמרי ציפורן כהים וריחניים. ואז הוא מקרבו לאפה של אמה, המעבירה בזהירות את הכלי הנהדר לאפן של הבנות. כולם הריחו את הריח הנפלא אשר בעוד רגע יתפוגג באוויר, וממנו יישארו למזכרת ניחוחות השבת שהייתה והסתיימה. באותה דקה, כאשר הריחה גם היא מן הציפורן, אוחזת באפה שלא תתעטש מהריח החזק, כבר תכננה כיצד רק היא והוא ילכו יחדיו ללונה פארק. ומחשבות מרוממות אלו נתנו בה סימנן והיא שרה עם אביה בקול גבוה ושמח "שבוע טוב".

בלנקה הייתה תמיד הבת החביבה עליו במיוחד, שנהנתה מכל מיני הפתעות אשר שמר רק לה. עתה הפתיעה היא אותו, ירדה אל החנות לבושה ומוכנה והמתינה בסבלנות עד שאביה יסיים את ענייניו. אך יעקב היה רציני ומהורהר. מבטו טרוד, נוגה ועייף. הוא הביט בה ברכות, אינו מסוגל להסתיר את דאגותיו. זמנים קשים עוברים עליו. הוא פחד, כל הקהילה היהודית ופרנסיה מודאגים היו עד מאוד.

כמה ימים קודם לכן נפגש עם הרב גרוסמן, רב הקהילה. הוא עצרוֹ בכניסה לבית הכנסת, בתפילת שחרית, ומשכוֹ למשרדו, שם הרגיש חופשי לומר את אשר על לבו: "אני דואג, יעקב. מה קורה לעולם? האם השתגע? מה חושבות לעצמן הרשויות, האם אנו היהודים טובים פחות מכל אזרח אוסטרי הגון? הרי אנו משלמים מסים בדיוק כמו כל אחד מהם. האם לקחנו מהם אי אלו דברים בלי להשיב, ומדוע זה הטילו עלינו גזירות חדשות וקשות? את פרנסתנו מבקשים לקחת ואת כבודנו רומסים ברגל גסה. הפכו אותנו ואת גרמניה לגוף אחד. האם לא מדינות שונות אנו? איך ביום אחד הפכנו לחלק מהרייך? חוקיהם חלים גם עלינו, איך נעמוד בכך ומי יודע מה ילד יום…" קשה היה ליעקב להשיב לו, והוא עצמו עזב את פולין לפני שנים רבות מפחד השלטונות והתנכלויות של חוליגנים, וברח למדינה זו, הנחשבת נאורה ותרבותית.

הרב קטע את מחשבותיו והמשיך, "שנים רבות נהנו יהודי אוסטריה מזכויות שוות כמו כולם, אך עתה הכול השתנה, כאילו רוח רעה הגיעה אלינו, מענישה אותנו, ועל מה? ובאים שינויים שאין לדעת מה יביאו. גם לפה הגיע הרוע," פסק בחשש.

יעקב התבונן בבתו הצעירה בדאגה ובכאב. היא השעינה את זרועותיה על הדלפק, מביטה בו בשאלה, פניה הצעירות מלאות תום ועיניה מאירות. "מתי תסיים, אבא? מתי ניסע לפראטר?" שאלה בקולה המתוק, התם. איך יכול היה להסביר לה, לבתו הצעירה, כי העולם הבטוח שגדלה בו – חרב.

חנותם שכנה בקומת הקרקע, בכניסה לבניין שבו התגוררו. מצרכי המזון נמכרו תמיד לכל דורש. עומד הוא שנים ארוכות, ימים וחודשים, מאחורי הדלפק, מנסה להשביע את רצון כל הלקוחות, יהודים וגם שאינם יהודים. כמה פעמים הייתה אומרת לו יוכבד: "יום אחד, יעקב, רק יום אחד, ננעל את החנות, ניסע ביחד עם הילדים לטייל." תחינה עמדה אז בעיניה היפות, והוא חפן את פניה בידיו ונשק לה, "עוד קצת, אשתי שלי, עוד מעט יגיע חג הפסח, ננעל את החנות, נצא לטייל. נלביש את הבנות במיטב המחלצות, והבנים ילבשו את חליפותיהם ההדורות, שנקנה להם לכבוד החג. גם לנו יהיה חג שמח." ויוכבד, עיניה כבר מלאות דמעות של שמחה, מחקה אותן במהירות בכף ידה, ומיד, על מנת לרצותו, שלא יטרח מדי עבורה, הוסיפה: "בוודאי, יעקב, ואם לא בחג זה אז בחג אחר, העיקר שנהיה בריאים."

כך עברו השנים, חלפו כחלום. אביה, שיבה זרקה בשערו ובזקנו. "אחח…" הוא נזכר ונאנח, ההיסטוריה של העם היהודי חוזרת על עצמה כמו תמיד. הנה משנאיך נשאו ראש. דם יהודים הפקר שוב, חשב. איך בכל דור ודור קמים צוררים חדשים עלינו לכלותינו. העם הנבחר, הוא חושב בלבו באירוניה. עם הפזור בין העמים וצרות חדשות נופלות עליו שוב ושוב.

היינו צריכים למכור הכול ולנסוע לארץ ישראל, בעקבות חיה'לה ובעלה, עולה בו הרהור. חיוך קל מצטייר על שפתיו כשהוא נזכר בבתו אשר עלתה לארץ ישראל עם חתנו. טוב שהיא שם, מזל שהוצאנו גם את הבנים מכאן, הוא מפליג במחשבותיו, ולפתע נזכר בבלני העומדת מולו, ממתינה לבושה ומוכנה. כפתורי מעילה האדום רכוסים עד מעל צווארה. צעיף הצמר הכחול כרוך בחן על ראשה, מכסה את שערה השחור. עיניה מביטות בו בסקרנות.

מרגישה היא כי טרוד הוא, מחשבותיו נושאות אותו הרחק ממנה. היא אינה רוצה להציק, אך ההמתנה ממושכת מדי ונמאס לה. היא מושכת בכף ידו בחוזקה כמו מבקשת להעירו. "לא, בלני שלי," הוא אומר לה ברכות, מביט בעיניה בחום ובאהבה. תמיד ראה בה את דמותו שלו כאשר היה בגילה, בוגרת ועצמאית כמוהו ומעט עקשנית. "היום לא נלך לפראטר, קריר בחוץ ומעט מעונן." הוא מושך אותה לפתח החנות על מנת לשכנעה, ושניהם מתבוננים בעב קל אשר מכסה את השמים, ופניה של בלני מתעצבות. היא נעלבת, "בגלל ענן אחד, טאטי?" ויעקב מתכופף קמעה, על מנת שיהיה ממש בגובה פניה, מחבקה בזרועותיו ומביט בעיניה: "הקשיבי נא, בתי שלי. את צודקת, זה לא הקור בחוץ," והוא נושם נשימה עמוקה, חוכך בדעתו אם לספר לה על ענני המלחמה הקודרים אשר מאיימים עליהם, משנים סדרי עולם. ואז הוא ממשיך ברכות: "את, ילדתי הבוגרת, אמנם צעירה בשנים מאחייך הבוגרים אשר כבר עזבו, אך נבונה וחכמה את הרבה מעל גילך." ובלני, שפתיה מחייכות מעט וסומק פושט בלחייה, גאה על כל התשבחות שהוא מעתיר עליה ברכות.

יעקב ממשיך: "מאז שחיה'לה עזבה לארץ ישראל, היא ויצחק, העברנו אלייך את כס הבכורה." עתה לא יכולה בלנקה להבליג. היא כורכת את זרועותיה הקטנות סביב צווארו של אביה ומנשקת אותו נשיקות קטנות ומבוישות, וכבר חושבת איך תספר לאחיותיה הצעירות את הכול, אך מיד מתחרטת, הרי אינה חפצה להרגיזן שמא יקנאו. היא מחליטה לנצור את היום המיוחד הזה, אשר שווה לה פי מיליון מכל ביקור בפראטר התינוקי. ויעקב מחייך, כאילו קורא את מחשבותיה: "אמא ואני סומכים עלייך, על התנהגותך. אנו רואים בך דוגמה טובה לבנות הצעירות. את מבינה שמסוכן לנו," לרגע הוא מפסיק, כמו חוכך בדעתו אם לומר הכול או לשמור מעט בסוד, אך מחליט כי חייבת היא לדעת את האמת, למען תישמר. "מסוכן ביותר לנו היהודים ללכת למקומות ציבוריים, שבהם אנו עלולים להיפגע, למשוך מבטים לא רצויים. את כבר נערה בוגרת, מותר לך לדעת כי שונאינו ממציאים חוקים קשים, חוקים חדשים."

תוך כך הוא מנסה לרכך את המילים הקשות אשר מתיישבות באוויר, מסרבות להתפוגג. "בואי, נעלה הביתה לאמא, נחשוב על איזה משחק לכולנו או שאולי ניגש לחברתך מרתה שגרה כאן קרוב. אני אלווה אותך, מה את אומרת?" הוא מביט בה בעצב ומלטף את שערה המבהיק שנגלה לפתע במחלפותיו הכבדות, לאחר שהצעיף אשר כיסהו צנח. "בואי, בלני שלי," הוא מחבקה ומחזיקה קרוב ללב. לאחר מכן הוא מזדקף ומעסה קמעה את ברכיו הכואבות. "הם לא ייתנו לנו לחיות," הוא ממלמל לעצמו ברוגז, נועל מאחוריו את דלת החנות ופונה עמה לחדר המדרגות, בחזרה לביתם. ובלני אינה אומרת מילה, לא מתווכחת, לא שואלת. פחד וחרדה ממלאים את לבה, וגם סוג של ציפייה, למה ולמי אין לה מושג. היא רק יודעת שלפתע היא חשה בוגרת.

זה זמן רב חשב יעקב על דרכי מילוט ובריחה. אימת הגסטפו, אשר ערך פשיטות פתע על בתי היהודים והוציא מהם בשרירות לב את הגברים לחקירות, עוררה פחד ודאגה בכל בית. אנשים היו נעלמים לפתע באמצע היום וגם באישון ליל, נלקחים ממשרדם, מבית המלאכה, מהאוניברסיטה, מבתי הספר, מבתי החולים, באמצע עבודתם ממש. חלקם לא ידעו במה מדובר. מגיע איש גסטפו מלווה בקצין, שניהם במדים, מבטם קר ורע. ומיד, בלא צעקות, נלקחים האנשים, לפעמים בגלל הלשנה של איזה עובד "מסור" שעבד תחתם ונפרע מהם, ועתה מביט בהם בגיחוך כשהם נלקחים בכוח. לפעמים נשמעו קריאות גנאי מעמיתים לעבודה, כאלו שהכירו שנים רבות ועתה הפכו את עורם, מספרים בקול צורמני לכל מי שחפץ לשמוע כי אותו יהודי לא נאמן למדינה ולחוקיה, עושק את העם וחי על חשבונם. בגללו ובגלל עוד יהודים התמוטטה הכלכלה, וכל המדינה על סף תהום, הכול בגללם. כאזרח נאמן לרייך השלישי, הוא כמובן דאג ליידע את הגרמנים. "הם עכשיו בשלטון, הם החוק," הוא אומר בקול מזויף ומצטדק. חלק מהעצורים עונו וחזרו מושפלים לביתם, וזו הייתה רק ההתחלה. אחרים לא שבו כלל, כל תחנוני המשפחה לדעת מה עלה בגורלם היו לריק.

בערב התייעץ עם אשתו. "מה נעשה, יוכבד, הזמנים לא קלים הם. אני שומע סיפורים קשים מאוד." הוא מנענע בראשו בתוגה, ויוכבד מביטה בו, שותקת. "הגסטפו נמצא בכל פינה, אסור להאמין באיש. צריך לטכס עצה מה נעשה עד יעבור זעם," הוא לוחש אליה, שולח יד אל כתפה ומחבקה.

יוכבד שותקת, הגם שמבקשת היא לספר לו, לבעלה, על כל הפחדים שהיו לחלק ממנה. לאחרונה היא פוחדת לשלוח את הבנות לבית הספר, פוחדת ללכת לקניות, פוחדת עליו, על בעלה, אשר עומד כל היום בחנותו, חשוף לכל הבריונים המסתובבים ברחוב ומחפשים יהודי לעשות בו שמות. ולמען האמת, לא ידעה מה לומר כלל וכלל. בוודאי כל רעיון שיעלה, עליו להיות מתוכנן בזהירות, מלשינים יש בכל מקום. היא מביטה ביעקב ומבקשת לומר לו כי הלוואי שהיו עולים עם חיה לארץ ישראל או לחלופין, נוטשים הכול ועוברים למדינה אחרת, אך לאן? לאן ניתן לברוח מן השטן? רעדה אוחזת בה, והיא מתכרבלת בתוך עצמה, בתוך כסותה אשר לפתע נראית לה דקה מדי, אף שרק הסתיו עכשיו, אפילו לא החורף.

היא נזכרת בתמונה הנוראה שראתה היום כשחלפה ברחוב, ממש ליד ביתה. אם לא הייתה כל כך מבוהלת, בוודאי הייתה אומרת מילה או שתיים לאותם פראי אדם שקיבלו רישיון מהפיהרר להשתולל ולעשות כרצונם. באוזניה נשמעו עדיין אותן קריאות גנאי שצעקו הצעירים החמומים: "יודן ראוס – יהודים החוצה". הם, ההיטלר יוגנד, הסתובבו בשכונת מגוריהם, היכן שיהודים חרדים חובשי מגבעת ועטורי זקן ופאות הילכו ברחוב חיוורים, כמו ראו את מלאך המוות. הם היו בדרכם לביתם או לעבודתם, כמו עוד עשרות אנשים שהלכו ברחוב ללא פחד, אך אלו, יהדותם בולטת הייתה, צועקת בקול. לעגו להם הבריונים, רומסים את כובעו של האחד, מושכים בזקנו עד שזעק. הסירו את משקפיו של אחר, השליכום לכביש וברגל זדונית ניפצום. והם צחקו בקול גבוה ממעשיהם הנלוזים והלכו.

עד מתי יימשך המצב, תהתה. לאן ילכו, לאן? הרי כאן נולדו ילדיה, כאן הם גדלים, זהו ביתם של יעקב ושלה, פה בנו את חייהם. מקשיבה היא ליעקב ומביטה למטה אל רצפת העץ, מודדת אותה במבט בוחן, אולי תקבל רמז, אות. היא תשמח לכל דבר אשר יעזור בזמנים אלו. יוכבד מאמצת את ידו של יעקב בעידוד, ובקול נמוך ממלמלת: "כל דבר שיעזור למשפחתנו על מנת להצילה, אעשה." יעקב מביט בה, חיוך קט עולה על שפתיו והוא גאה באשתו, גאה עד מאוד. הוא שב ומחבקה, לוחש באוזנה כי הם יעברו את הזמנים הקשים האלה: "יש אלוקים, יוכבד שלי, הוא יעזור." היא מקשיבה והופכת בראשה, מחפשת רמז, ולפתע נזכרת. סבה, הרב ארנקרנץ, היה מושיבה על ברכיו כאשר הייתה ילדה צעירה, שולה ממתק מכיסו, משדלה לאוכלו. "רק העוגייה הזו, על מנת להמתיק צרות היהודים," היה אומר לה בקונדסות. לפעמים הייתה מסרבת, מפחד פן יבקרו כל מיני יצורים בשיניה, יקדחו שם חור. אך הוא, עקשן לא קטן, הסתכן בריב עם אמה, אשר הייתה מחביאה ממנו את כל הממתקים ואומרת לו בחיוך כי הוא משחית את בתה. הסב היה מתבונן בה באהבה ואומר: "זכרי, יוכבד שלי, כאשר יש צרות לעם ישראל, תמיד, אבל תמיד, מגיעים נסים." לבסוף, כשהייתה מתרצה ואוכלת מן הסוכרייה או מן העוגייה שהיה נותן בידה, ביקש ממנה בנשיקה. "אמרי איתי, יוכבד, 'עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע'," והוסיפו שניהם בלחש: "לנו תמיד קורים נסים."

 

והם רוקדים ואלס מאת ורדה בן דב, הוצאת הספרים גוונים, שנת 2016, 399 עמודים

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: ,

Category: דף הבית פרוזה, ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד, פרוזה מקור, שואה ומלחמת העולם השנייה

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *