ווקס – קורות קצעולם מאת פול סטיוארט וכריס רידל / שישי בסדרה – יצירה פנטסטית מרובת שבחים, ומאוירת להפליא

| 10/12/2012 | 0 Comments

ווקס - קורות קצעולם מאת פול סטיוארט וכריס רידל

'ווקס' הוא הספר השישי בסדרה המהוללת שיצרו פול סטיוארט וכריס רידל, סדרת הפנטזיה קורות קצעולם, שמגוללת עלילות מסעירות ומשרטטת דמויות ויצורים בלתי נשכחים.

הסדרה מספר על עולם של פנטזיה והרפתקאות מסעירות הקורות ביערעבות האפל ורוחש הסכנות. פול סטיוארט וכריס רידל, יצרו עולם ובו יצורים המוכרים מאגדות ישנות לצד יצורים רבים פרי דמיונם.

עלילת כל אחד מהספרים שבסדרה קצבית, שוזרת סיפורי משנה שלבסוף מתחברים כולם לסוף אחד. הסיפורים מלווים בעשרות איורים החושפים את העולם המופלא שבסיפור ואת הגיבורים, שכולם יצורים שונים ומשונים.

תקציר הספר: עננים קודרים מתאבכים מעל לקצעולם. בארמון הפסלים המתפורר, המתנוסס לגובה רב, יושב ווקס ורליקס וצופה בהם; למעשה הוא שבוי בידיהם של נוטרי הלילה. רוק בארקווטר, אביר ספרייה צעיר, נקלע לסבך תוכניותיו הזדוניות של ווקס; אם מאמציו לא יעלו יפה, קצעולם עלול להפוך לתוהו ובוהו.

זהו סיפור מופלא גדוש איוּם והרפתקאות, משופע ציורים נהדרים הממחישים את קצעולם בתקופה שמרחפת מעליו סכנה חמורה.

הספרים הקודמים בסדרה: מעבר ליערעבות; חצות מעל סנקטפראקס; קללת הגלואמגלוזר; רודפת סערה, אחרון פיראטי הרקיע.

"הספר מושך בנים ובנות באותה מידה […] הוא משופע ציורים מדהימים בפרטיהם" טיימס אדיוקיישנל ספלמנט

"ספר עתיר דמיון […] מהיצירות המשותפות המלהיבות ביותר של סופר ומאייר." ליטררי ריוויו.

 

פרק ראשון מתוך ווקס – קורות קצעולם

 

פטרול השחר

בחדר העצום שרר קור נורא, קור מקפיא. מבעד הזגוגיות המעוטרות כפור של כיפת הזכוכית המתנוססת מלמעלה התנוצצו הכוכבים כאבקפראקס ברקיע השחור. מתחת, ליד שולחן גדול עשוי מעצברזל, שעוצב בצורת טבעת, רכן מישהו גדול איברים על ערמה של מפות רקיע, לפניו ספל משקה מגולף, ולמרגלות כיסאו טלסקופ מהופך. נחירות רמות הדהדו ברחבי החדר כשראשה של הדמות נשמט קדימה לאטו, וגוש אדום של רוק ביעבע על שפתיו.

מפות הרקיע רשרשו כעלים יבשים כשרוח פרצים קפואה נשבה ביניהן בעת שעברה בשריקה את החדר. חבר האקדמיה הצטמרר בשנתו ותליון אבקפראקס שהיטלטל על הענק הכבד, שמייצג את משרתו הרמה, הכרוך סביב צווארו השמיע קול נקישה שהתערבב בקול נחירותיו.

הוא נשמט קדימה עוד יותר, כשלחייו רוטטות וצווארו המקומט בפימות של שכבות מדושנות של כפלי שומן. התליון אבקפראקס התנדנד ונקש בשולי הספל המרוקן. הנחירות הפכו עזות ומתגלגלות, ובעת שפניו רחבי הפימה ריחפו מעל לשולחן, התליון השתלשל לתוך הספל.

בבת אחת, בנחרה מתפרצת ומתגלגלת, צנחה הדמות וקרסה קדימה. מצחו של האיש הלם בכוח בקצה השולחן, נשמעה חבטה עמומה – ומיד התרומם והתיישב זקוף. נשמע קול רחש, פצפוץ, שמץ ניחוח של שקדי-עץ קלויים – ופתאום הספל התנפץ.

חבר האקדמיה הושלך בעוצמה מעל כיסאו. הוא צנח בכבדות בצדו השני של החדר, פיתל את רגלו וראשו ספג מהלומה עזה כשנתקל בכוח ברצפת האריחים.

ממקום גבוה מאוד מעליו נשמע קול משיב – כמו הד כושל – קול של זכוכית מתנפצת ורעש מחריש אוזניים של התרסקות, כשמשהו קשה וכבד פרץ דרך הכיפה ונחת במרכזו של השולחן העשוי עצברזל וביקע אותו לשניים.

איש האקדמיה השתעל והתרומם בכבדות על רגליו. האוויר היה דחוס באבק ועשן. ראשו פעם, אוזניו הצטלצלו, וכאשר חזר והביט שוב הבזיק לפניו מראה הפיצוץ; לרגעים ורוד, לרגעים ירוק. הוא השתעל שוב ושוב, עוויתות נוראות טלטלו את גופו.

לבסוף שכך השיעול, והוא גישש בידו עד שמצא ממחטה עשויה ממשי-עכבישים וקינח את עיניו הדומעות. מעל לראשו ראה כי אחדים מלוחות הזכוכית התרסקו בפיצוץ, לרגליו התנוצצו הרסיסים המשוננים באור הירח. הוא קימט את מצחו כשמבטו נתקל בעצם שהתכנס לו בין שברי הזכוכית ושבבי העץ. היה זה ראש אבן שנקטע מעל אחד הפסלים על הגג, וציפוי הכפור הכבד שכיסה את פניו כבר הלך ונמס, וטפטף על הרצפה.

מי זה הפעם? תהה איש האקדמיה. איזו דמות נכבדה ובעלת מעמד נפלה מרום עומדה הלילה?

הוא השתופף, לפת את הראש החלקלק בשתי ידיו, גלגל אותו – והשתנק לפתע בבהלה. פניו שלו הביטו בו.

אף שהשעה היתה קרובה לחצות, הופיע הירח המלא בגוון צהוב, שמנוני ועכור מבעד הערפל שהלך והתעבה, האוויר – אפילו בגובה רב, בראש מגדל הלילה – היה עדיין צמיג וחמים. הנשגב בשומרים, אורביקס זאקסיס, יצא אל הפיגום המרכזי העליון, הביט סביבו באי-שקט, ובבהילות החל להניע אצבעותיו אנה ואנה על כיסוי המתכת שהסתיר את פיו ואפו.

כיוון שפתחי האוורור הגנו עליו ברקמה אוורירית ממשיעכביש, פניו של אורביקס הזיעו מתחת למסכה, וקולו קיבל נימה עמומה וצרודה – אבל לכל הפחות הוא היה מוגן מהזוהמה המתועבת של הלילה. הנוטר העליון הוריד את הכיסוי וסגר אותו היטב במקומו. ביום  שתגיע הסופה הכבירה והמטהרת, חשב בסיפוק שקט, ניתן יהיה לנשום את האוויר שוב, אך עד היום הנהדר הזה…

"הנבחרים ממתינים לדברך, אדון," נשמע קול צרוד מאחוריו.

אורביקס הסתובב. מולוס לדיקס, האחראי לכלוב, עמד מולו. מאחוריו, מוקפים שומרים בעלי גוף ומגושמים, נראו שני ספרנים צעירים, שפניהם חיוורים ומתוחים. אחד מהם, בעל בלורית שער ערמוני שנעשה דביק בגלל החתך המדמם בגבתו, ניסה לעמוד זקוף אבל השרירים המכווצים בלסתו חשפו פחד. חברו, נמוך וכפוף מעט, בהה בעיניו הכחולות הבהירות לעבר רגליו. זרועותיהם נקשרו מאחורי גבם.

אורביקס דחף את מסכת הפנים שלו לעבר פניו של נמוך הקומה ושאף שאיפה ארוכה, עמוקה. דמעה נשרה מעל ריסיו של הספרן והחליקה על לחייו.

"טוב מאוד," אמר אורביקס לבסוף. "מתוקים. רכים… תפסתם אותם בביוב, מה?"

"אחד מהם, אדון," הנהן לדיקס. "והאחר הופל מעל עירתחתונה."

אורביקס זאקסיס צקצק בלשונו. "אתם הספרנים," אמר בשקט, "האם לא תלמדו לעולם כי אנו, שומרי הלילה, הננו השליטים?" הוא הנהן לעבר שטוחי הראש. "שימו אותם בכלוב," נהם, "והסירו את החסם מעל פיותיהם. אני רוצה לשמוע אותם מזמרים."

שטוחי הראש קרעו את החבל הקלוע מעל פיותיהם ודחקו אותם לקצה הפיגום הבולט, שם תלה כלוב כבד מעל גלגלת שהתנוססה מעליו. אחד השומרים פתח את הבריח שעל הדלת. אחר דחף את האסירים פנימה. הספרן בעל השער הערמוני עמד ללא נוע, כשראשו זקוף. חברו, לצדו, נהג כמותו.

אורביקס גיחך. הם אותו דבר, הספרנים הצעירים האלה. משתדלים כל כך להיות אמיצים, להסתיר את פחדם – הוא עדיין לא נתקל אפילו באחד שהיה נכון להתחנן על חייו. כעס קר לפת אותו. הם עתידים לזמר בתוך זמן קצר.

"הורידו את הכלוב," נבח.

לדיקס נתן את האות, ואחד הנוטרים צעד קדימה, שחרר את בריח הנעילה על גלגלת החבל והחל לסובב. בתנועה מתנדנדת החל הכלוב בירידתו הארוכה. אורביקס זאקסיס הניף את זרועותיו והרים את ראשו. אור הירח הבהיק על המסכה שלו ועל הזגוגיות הצבועות של משקפיו.

"כן יאבדו כל המזהמים את הרקיע הגדול בטיסה המנאצת והכופרת!" – הכריז קולו הצרוד בחגיגיות. "שכן אנו, הנוטרים, נטהר את הרקיע, נתכונן ללילה הגדול. ברוכה תהיי, הסופה הגדולה!"

הפיגום נמלא בקולות שנישאו בברכה "ברוכה תהיי הסופה הגדולה! ברוכה תהיי, הסופה הגדולה!"

הכלוב ירד הלאה, ועכשיו נמצא כבר הרחק מתחתיהם. הוא עבר את מגדל הלילה הזוויתי והכהה, חלף על פניו של סלע סנקטפראקס המתפורר ועל פני מערכת הפיגומים הכבירה שנבנתה כדי לתמוך בו, והמשיך הלאה אל תוך העיר מפולת. שני הספרנים שנמצאו בתוך הכלוב התאמצו לשמור על שיווי המשקל שלהם ונעצו מבטם החוצה.

"נסה לא להביט החוצה," אמר הערמוני שבשניים.

"אני… אני לא מסוגל," השיב חברו. "ראיתי משהו שם בחשכה… מחכה…"

העיר מפולת נוצרה מגושי אבן עצומים שנשרו מסלע סנקטפראקס המתפורר, נפלו ומחצו את שטחה של עירתחתונה היישר מתחתיהם, והעיר מפולת היתה לשממה זרועת הריסות. כל הרחובות וכל הבניינים היו לעיי חורבות כשאותם מצוקים אדירים שצנחו למטה בעוצמה כה גדולה פערו נקיקים פתוחים בקרקע מחמת גלי ההלם.

ואכן, הספרנים הושלכו לתוך העמוק מבין הנקיקים. לפתע פתאום התנער הכלוב ועמד ללא נוע. שני הספרנים הצעירים הוטחו לעבר סורגי הכלוב בעוד הרחק מעל ראשיהם הצטלצל קולו של הנשגב בשומרים – "בואו, שדי התהום!" זעק, "ושחררו את הרקיע ממזהמיו!" הוא פנה לעבר לדיקס. "שחרר אותם," אמר בקול צרוד.

לדיקס רכן קדימה ומשך בחוזקה בידית עץ כבדה, שנמצאה סמוך לכתפו. החבל השמיע קול לחישה בעת שהחליק דרך הגלגלת, ואחריה נשמע קול צקצוק עמום. הרחק למטה נפתחה קרקעית הכלוב, והספרנים הושלכו על המדרון התלול, הזרוע חורבות ושברים מתחתיהם, בקריאה נואשת.

"הנה, הזמר מתחיל," רחש אורביקס מאחורי המסכה. הוא פסע קדימה והביט לתוך הנקיק.

הוא הבחין בשני הספרנים הצעירים, המועדים ומגששים ומתנהלים בקושי, הרחק מתחתיו כאשר התאמצו לבלום את המשך ההחלקה לתוך הערוץ. ואז, מתוך החגווים והנקרות שמסביבם, סמוך למשק כנפיים אפלוליות וחובטות וציפורני טרף נדרכות, הסתופפו צורותיהם האפלות, הכבירות, של היצורים שארבו להם.

הספרנים הצעירים החווירו, פרצו בצרחות רמות, חודרות. וכמו האישון המתכווץ של עין מפלצתית, סגרו עליהם הדמויות השחורות – ומחקו אותם. מעמקי הנקיק עלתה מקהלה של יללות ונהמות, ונשמע קול של בשר נקרע. הזעקות חדלו.

אורביקס הסתובב. "איזה זמר מתוק," הרהר בקול. "לעולם לא נמאס עלי."

"אדון," השתנק לדיקס בהצביעו לעבר הרקיע ונפל על ברכיו, "הבט!"
אורביקס הסתחרר לאחור וראה כדור להבה מבהיק שניטח ברקיע בלהבות של אור אדום -כדם. הוא טס מעל לראשו, מיילל בקול אימתני, חלף על פני גני האבן והמשיך אל הרקיע הפתוח מעבר להם. אורביקס הסתכל בו בלי למצמץ וראה כיצד הוא מצטמק לגודל של יהלום שנשלה מן הביצה, לגודל של נקודה – ואחר כך נעלם.

הוא עצר את נשימתו.

כעבור רגע נשמע פיצוץ רחוק, והיה הבזק של אור. העננים המצועפים נעשו כמדומה צמיגיים עוד יותר ועמעמו את אורו הצהוב של הירח. אורביקס לפת את ידית העץ, כדי להימנע מליפול. האוויר נעשה סמיך יותר ויותר.

"זהו אות," התנשם. "ראו כיצד העננים הולכים ומתעבים, כיצד האוויר שמסביבנו נעשה לוהט יותר. הרקיע מתכונן לבואו של ליל הפלאות."

"תבורכי, הסופה הגדולה!" נבח לדיקס ונפל על ברכיו. השומרים המשיכו מיד בזעקה. "תבורכי, הסופה הגדולה! תבורכי, הסופה הגדולה!"

במרחק כמה קומות למטה, בחדר העבודה שלו, נשא זאנת' פילאטין – עוזרו של שומר הלילה העליון – את עיניו ממגילתעץ והצטמרר. הוא הסיק שככל הנראה נערך אז טקס היטהרות נוסף – קרוב לוודאי שהיו אלה שני הספרנים שחקר במשך אחר הצהריים. וזאת לאחר שהוא אמר מפורשות ללדיקס שאינו רשאי לעשות בהם כרצונו!

לדיקס הכה באגרופו על שולחן הכתיבה שלו. חילזונרקיע הזדוני בוודאי פנה מעל לראשו אל השומר העליון – והרי הכול יודעים עד כמה מתענג אורביקס זאקסיס על הפולחנים הקטנים שלו.

זאנת' פסע לעבר החלון והשקיף החוצה. "ברוכה תהיי, הסופה הגדולה," מלמל במרירות.

*

כשהשקיף רוק בארקווטר מן האוכף שלו על "דבורסער" למטה קימט את מצחו. משהו אכן מתחולל בשערי הביצה. בדרך כלל, בשעת בוקר זו היו בתפקיד כחצי תריסר שרייק. אך היום נמצאו במקום מאות!

הוא הוריד במיומנות את מפרשעילוי ומשך בכוח בחבל המפרש התחתי ימינה, וכך ירד למטה קרוב ככל שהעז. הוא הסתמך על כך שהערפל הסמיך והמחניק יסייע להסוות אותו. הוא המשיך לנוע בגובה נמוך, הקיף את מזחי המסחר. אחר כך, כשהוא נוטל את שתי ידיות החבלים בידו האחת, הרים בידו השנייה את הטלסקופ שלו אל עינו.

"רקיע שבשמים!" קרא.

טורים ארוכים של יצורי-העופות המכונים שרייק השתלשלו לעבר דרך הביצה הגדולה ממש עד קו האופק. והדבר שהיה מעורר אימה עוד יותר – על פי האופן שבו השרייק הללו היו מאובזרות – מגִני החזה הנוצצים שלהן, קסדות הקרב המקושטות בנוצות, ומספר עצום של כלי נשק נוראים – לא היתה זו סתם התכנסות. נראה כי השרייק נערכות למלחמה.

רוק ידע שעליו לחזור לספרייה הגדולה ולמסור את דיווחו. ויהיה זה הספרן העליון פנברוס לוד שיידרש להחליט מהי דרך הפעולה הטובה ביותר במצב הזה. רוק משך בכוח את חבל מפרשעילוי, סובב את "דבורסער" לאחור, וכשהוא נשאר בגובה נמוך ברקיע, שם את פניו בחזרה מעל עירתחתונה.

אכן, היו אלה זמנים משונים. סיפרו על מעשי זוועה שחוללו הגובלינים בעירתחתונה, היו שמועות על התקוממות עבדים שסוכלה ביער סנקטפראקס, והועברו ידיעות שבינתיים לא היה עליהן שום אישור ולפיהן היו מי שראו יצורים מפלצתיים בעת שהגיחו ממש מתוך הסלע החולה עצמו. ועל כל אלה יש להוסיף את מזג האוויר המוזר. כמו כל האבירים-הספרנים, הונחה רוק בארקווטר לעקוב בתשומת לב אחר מזג האוויר בזמן הסיור.

אבל מה כבר אפשר לומר בעניין זה? תהה בינו לבינו. שקצת יותר חם עכשיו מאשר בבוקר הקודם? קצת יותר לח, יותר חמים, יותר מעיק? שכסות העננים הסמיכה הנמיכה כמדומה עוד ברקיע, וכי השמש מאחוריהם נראית קצת יותר עמומה? הוא יכול בהחלט לאשר את כל אלה. אבל זה הכול. אשר לשאלה מדוע זה קורה – כל אחד יכול לנחש על פי מיטב הבנתו. רוק ידע רק שהזריחה נעשתה לתמונה דהויה לגמרי, ואילו מיצגי הצבעים המסנוורים ומבני העננים המורכבים הפכו כמדומה לחלק מההיסטוריה.

רוק המשיך להתנהל בכבדות דרך האוויר החם, הנפוח, הקיף את המגדלים הגבוהים והסדוקים של ארמון הפסלים וירד שוב למטה מעל לעוני ולהשפלה שהיו מנת חלקה של עירתחתונה. הוא הבחין בחנויות העלובות, המתקלפות, ובבתי המלאכה השחוקים שהחלו בפעילותם העסקית באותו זמן, בעוד המפעלים ובתי היציקה פלטו עשן מתאבך, ובכל רחוב השתרכו להם טורי עבדים כבולים בשלשלות בידי גובלינים שומרים מצדה האחד של העיר לצדה האחר כאשר משמרת הלילה הוחלפה במשמרת היום.

"יצורים מסכנים", לחש רוק ובטנו התהפכה.

כל המקום המצחין עורר בו בחילה. ובכל זאת, כשהוא גלש בקרבת מקום, בלי שיבחינו בו, לא ראה רוק שום סימן שהתנהגותם של הגובלינים מזעזעת יותר מן הרגיל. וכך גם כשהגיע אל מסגרת הקורות והעמודים הבלתי מהוקצעת, שהיתה יער סנקטפראקס – לא עלה בידו להבחין בשום רמז להתקוממות שהתרחשה באחרונה. הכול נראה כאילו העסקים כרגיל, העבדים עמלים ואילו הגובלינים ממריצים אותם מפעם לפעם להמשיך בעבודתם המשברת-גב בעזרת מעשי אכזריות שגרתיים.

מעבר לקבוצות הפועלים, יער סנקטפראקס היה שקט באורח מוזר, אימתני. רק החריקה הרכה והקבועה של העץ הפרה את הדממה. רוק רפרף אל בין הפיגומים המוצלים ומביניהם באי-שקט. המקום הזה מעולם לא נשא חן בעיניו. מאז הוקם היער בראשונה התנחלו בו יצורים דוחים רבים לאין-ספור: עדות ציפוריעכברושים, מושבות של פרומפים פראיים, ויזיטיטים, רפרפיתער…

פתאום, מימינו, נשמע קול מציצה וגמיעה. הוא הסב את מבטו וראה מוצצרקב-גמדי על קורה אופקית רחבה, שהשתופף סמוך לכיסוי-גולם דמוי ביצה. הוא כבר קדח חור בעזרת הלוע החודרני שלו והחל למצוץ לתוכו את העיסה המצחינה שנוצרה מגופו של קורבן שנפל ברשתו זה לא כבר, ובינתיים הרקיב לגמרי.

צחנה עזה של מוות מילאה את האוויר. מוצצרקב נשא את עיניו מעם ארוחתו ועיניו הזוהרות ננעצו לבין הצללים בחשדנות. רוק החליק הלאה.

רוק הוריד את סירתו לגובה נמוך יותר והניח לבריזה הקלילה להטיס אותה ממקומו. כשחצה את נהר מיקצה רוק נוכח כי הוא חושב על הספרייה התת-קרקעית – וכמה הוא שמח שאינו נמצא שם עתה.

כל השנים שעשה בתעלות הביוב האפלות, הצואות, הותירו בו רעב עז לעולם שבחוץ. הוא אהב את החירות, את המרחב ואת הרוח המבדרת את שערו ואת השמש המלטפת את פניו – ובכל פעם שנסק גבוה על "דבורסער" השתומם ונפעם למראה פלאי המרחב האין-סופי של הרקיע האופף אותו מכל עבר.

הוא הפנה את מבטו למטה ובלע את רוקו. עיר מפולת. רוק סקר את השממה שנפרשה מתחתיו. ההריסות, החורבן, הסדקים האפלים שנפערו בקרקע. הוא הצטמרר. בכל מקום התנועעו צללים והחליקו אל בין הסלעים, ואורות מתנוצצים, לא מוכרים, שדמו לעיניים ננעצו בו, עיניים שמתרחבות בחמדנות, בוחנות את כוחו, את גופו. רוק חש כיצד הזדון והרשעות פושים שם ומכבידים עליו. הוא משך בכוח בחבלי המפרש וסירתרקיע התנשאה גבוה ברקיע.

הוא הגביה עוף, נסק מעל פני סלע סנקטפראקס והעפיל מעל למגדל הלילה. הרחק משמאלו התגלו לעיניו גני האבן. רוק משך בחוזקה את המפרשעליון, סובב את "דבורסער" ברקיע והתכונן לירידה הארוכה וההדרגתית מסביב לתלי המצוקים המנופצים בשוליים הרחוקים ביותר של הקצה.

הוא התעודד בעת שהשאיר את מפולת מאחוריו. הוא נהנה להימצא שוב גבוה ברקיע, כשכל העולם נפרש מתחתיו כמו מפה אדירה ומורכבת. לכאן הוא שייך, לרום הזה באוויר הנרחב והפתוח. הוא לא נברא כדי להיות לכוד מתחת לפני הקרקע כעכברוש מנומר.

בבת אחת הפר קול את מחשבותיו: שאגה אדירה, קול יבבה שעלה במהירות מאחוריו. כעבור רגע היה מודע רק למהומה שכולה רעש וחום ואור. "דבורסער" התנשאה מתחתיו והסתחררה. רוק לא היה מסוגל לראות דבר. הרוח גברה ונשבה מכל עבריו, השליכה אותו אנה ואנה כפיסת קלף. הריח המריר של משי-עכביש נשרף ושל שקדי-יער קלויים מילא את נחיריו.

"ישמרני הרקיע," מלמל, והמילים הועפו מפיו במשבי האוויר העזים.

כלי הטיס הרגיש נכנס לסחרור והחל לצנוח, ושניהם יחד נפלו מן הרקיע במהירות גדולה יותר מאשר סלע-טיסה פגוע.

 

 

ווקס – קורות קצעולם מאת פול סטיוארט וכריס רידלציורים ועטיפה: פול סטיוארט וכריס רידל, תרגמה מאנגלית: דורית לנדס, הוצ' עם עובד, שנת 2012, 395 עמ'

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות נוער, פנטסיה ומדע בידיוני

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *