מדוע לא רצחת את המלך? מאת סם ש' רקובר / מדוע לא רצח יואב בן צרויה את דויד המלך?

| 17/07/2012 | 0 Comments

 

מדוע לא רצחת את המלך? מאת סם ש' רקובר

מדוע לא רצחת את המלך? מאת סם ש' רקובר

ימי שמואל, שאול, דויד ושלמה כפי שיואב בן צרויה רואה אותם. יואב, גדול המצביאים של ישראל, אכזר, רציונאלי, פיקח, ערמומי, ומיטיב לקרוא את מהלכי הקרב והפוליטיקה של אז ושל היום.

 

מדוע לא רצח יואב בן-צרויה, שר הצבא הכול-יכול, את דויד המלך? כל מי שקרא את ספרי שמואל ומלאכים א, עומד מיד על האכזריות והצביעות שבצוואה של דויד לבנו שלמה. דויד פוקד על בנו להרוג את בן-צרויה לא משום שהלה הרג את בנו אבשלום בניגוד להוראתו, אלא משום שיואב הרג את שני שרי הצבא אבנר ועמשא. כמה אירוני הדבר. הרי יואב היה כבר זקן ומזמן פרש מניהול הצבא. והנה בימיו האחרונים עוזר המלך הגוסס עוז בלבו, מתגבר על פחדו מפני יואב, ומצווה על בנו, המלך שלמה, להרוג את בן-צרויה. וכשאתה, הקורא, מעביר מול עיניך את ההיסטוריה שטופת המלחמות, שפיכות הדמים והתככים של ימי שמואל, שאול, דויד ושלמה, אינך יכול שלא לתהות מה באמת קרה אז בין יואב לבין דויד ובין שני אלה לבין יתר הדמויות התנכיות באותם ימים, ומה אנחנו היום יכולים ללמוד מהם?

 

הרומן מדוע לא רצחת את המלך? מאת סם ש' רקובר, מנסה לענות על שאלות אלו מנקודת הראות של יואב, גדול המצביאים של ישראל. הדמות של יואב שמעלה הרומן היא דמות החיה בזמן ההוא וגם בזמן העכשווי – דמות מודרנית לחלוטין. זהו איש רציונאלי, אתיאיסט, אכזר, פיקח, ערמומי, המיטיב לקרוא את מהלכי הקרב והפוליטיקה של אז ושל היום.

יואב מופיע בתודעתו של בֶּן, קצין ישראלי, שלחם במלחמת לבנון השנייה ושוכב חסר הכרה בבית החולים רמב"ם בחיפה. אולם חוסר הכרה זה הוא רק חיצוני, כי בתודעתו של בֶּן מתחוללת סופת שאלות אישיות וקיומיות. ושם מציג יואב לפני בֶּן את הפירוש הייחודי שלו לימי שמואל, שאול, דויד ושלמה. פירוש שבעזרתו מנסה יואב להנחות את בֶּן בנבכי השאלות הקיומיות שלו ושל הישראלים היום. בֶּן חייב למצוא את הפירוש הייחודי שלו לימים ההם, כי לאמתו של דבר פירוש זה הוא עצם מהותו והצדקה להיותנו כאן בישראל. האם יקבל בֶּן את הפירוש של יואב? האם יצליח למצוא פירוש משל עצמו, פירוש שיוציא אותו מחוסר ההכרה?   

סם ש' רקובר הוא פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. פרסם שמונה ספרי פרוזה ביניהם רומנים וקובצי סיפורים קצרים.

 

פרק ראשון

בחיפה

הנה בֶּן. בֶּן לומד בכיתה ה' בבית הספר היסודי. שערו שחור מתולתל, עיניו שחורות בורקות, אפו קטן וסולד מעט, פיו חטוב מעל סנטר עקשני. בֶּן לומד בשיעור תנ"ך את שמואל א' ושמואל ב', שיעורים שאיש לא התעניין בהם, אבל דווקא הוא נמשך אל הסיפורים על שמואל, על שאול, על דויד ועל ויואב, מרותק בעבותות פלדה, באזיקי הדמיון. ילד בעל גוף חסון וחזק, שהתחיל לגלות את כוחו הפיסי ואת המשיכה לבנות. הוא נמשך מאוד אל הילדה הכי יפה בכיתה, התלמידה הכי טובה בכיתה, ויום אחד שאל אותה בהפסקה כדי להרשימהּ בעמקות מחשבתו, "תגידי, חשבת פעם למה יואב לא רצח את דויד המלך?"

הילדה ששדיה החלו לפרוח מתחת לחולצתה הוורודה, קפאה על מקומה, התבוננה בו בתדהמה בעיניה הכחולות והיפות ואמרה, "אתה ממש פסיכי, אתה יודע." פרצה בצחוק וברחה.

בכיתה לא היה יכול להימנע מלהגניב אליה מבטים, ולפתע מצא שידו מתרוממת, מצביעה, והמורה אמר לו, "כן, מה השאלה שלך?"

"למה יואב לא רצח את דויד המלך?"

דממה הושלכה בכיתה וגם הילדה הכי יפה עצרה את נשימתה.

המורה לתנ"ך, איש מבוגר מאוד, בעל פנים עייפים ושחוקים, חרושי קמטים ועיניים קצרות ראייה, הוציא באטיות מכיס מעילו האפור מטלית קטיפה קטנה לניקוי משקפיים, הסיר את משקפיו והחל לשפשף את זגוגיותיהם בקפדנות גדולה.

סוף סוף, חשב, אחרי שלושים שנות הוראת תנ"ך, סוף סוף שאלה מעניינת. שאלה שתוציא אותי מהלֵאות הנוראה, מהשיממון הזה של חזרה אין סופית על השיעור בתנ"ך. משהו שיעורר את התלמידים מהשעמום. אולי יתעורר פה ויכוח? מי יודע? חשב המורה המזדקן. יש לקוות שכך יקרה.

הנה בפעם הראשונה במשך עשרות שנים ששקט כזה, הס כזה, הושלך על התלמידים הפטפטנים והמלחששים האלה. מחכים בנשימה עצורה למוצא פי. הוא השפיל את מבטו אל זגוגיות המשקפיים, נשף עליהם הבל פה, שפשף וצחצח וחשב איך לנצל את הרגע הנפלא הזה שנפל לידיו מן השמים. הרכיב את משקפיו על אפו, הכניס את המטלית הקטנה לכיס המעיל ואמר בקולו היבש: "אמור לי, מדוע אתה שואל שאלה כזו?"

הכיתה שאפה אוויר ועצרה את נשימתה.

כי רציתי להרשים את הילדה הכי יפה בכיתה, אמר בן בלבו. אבל מדוע שתנסה להרשים אותה בשאלה זו דווקא? הרי ישנן שאלות רבות שירשימו אותה הרבה יותר מהשאלה הזו. מדוע דווקא שאלה זו?

"כי," אמר בן מתפתל על כיסאו, "כי, הרי בסוף דויד רצח אותו. כי בצוואה שלו הוא ציווה על שלמה להרוג את יואב."

"יפה. אני רואה שקראת גם את מלכים א'," אמר המורה בנוקדנות. "אבל זו לא יכולה להיות הסיבה שבגללה היה יואב צריך להרוג את דויד. מדוע? מי יכול לתת לי תשובה?"

התלמידה הכי טובה והכי יפה הרימה מיד אצבע ואמרה, "אני יודעת. משום שיואב לא היה יכול לדעת מראש מה יקרה בעתיד, שדויד יצווה על שלמה להרוג אותו. אף אחד לא יכול לדעת מראש את העתיד."

"יפה מאוד, יערה," אמר המורה. "בדיוק כך יערה. אף אחד לא יכול לקרוא את העתיד. נו, אני חוזר אפוא על שאלתי: מדוע אתה שואל שאלה שכזו?"

בן שתק ובמחשבותיו הסתחררו רסיסי תשובות. הוא הרגיש לכוד, חנוק, בולע רוק, ובלבו עולה תחושת ביטחון עמומה שיואב היה יכול לחסל את דויד, שהיה לו כוח רב, ושלמעשה דויד נוהל על ידי יואב מאחורי הקלעים כמו בובה על חוטים.

"נו, טוב," אמר המורה. "יש עוד מישהו שהשאלה הזו עלתה בלבו? יש מישהו, יערה?"

התלמידים השפילו מבטם אל השולחנות וחזרו להתלחש. המורה תופף באצבעותיו, העביר מבטו על הראשים המורכנים ואמר באכזבה ומתוך עייפות של שנים שחזרה והשתלטה עליו. "נו, טוב, כשתדע מדוע העלית בדעתך את השאלה הזו, מדוע חשבת עליה, ספר לנו ואז נדון בה."

 

"איך יכולת לרצוח ככה את אבנר?" אמר בֶּן, גבר צעיר, שערו שחור ומתולתל, פניו נאות ונעימות סבר.

"באבחת סכין אחת מדויקת," אמר יואב.

יואב, נמוך ורזה, גופו עשוי סבכת שרירים. מוצק וחזק. כשנתקלת בו, נחבטת בעץ אלון. שערו השחור ארוך וסבוך. פניו השחומים צרים וזקן קצר מתוח מפאותיו השחורות ועד לסנטרו הבולט. שפתיו צרות, נחושות, ומוקפות שפם שחור, קצר, המתחבר משני עברי פיו אל זקנו. אפו גדול ונשרי ומעליו שתי עיניים סמוכות לשורש האף. עיניים שקועות עמוק מתחת לגבות סבוכות ושחורות, עיניים קורנות חיוּת קרה ואכזרית. אישונים שחורים וקשתיות שחורות סגלגלות המוקפות בחלקן התחתון בסהר לבן ובוהק. אישוני שיש שחור וחלק המתיז אור קר כקרח. מבטו יציב, אפל, וקשה לפגוש בו. ניחן בשלווה פנימית עמוקה ומוצקה, אך בשעת הצורך תנועותיו כשיסוף הסכין.

אלוהים, חשב בֶּן, האויב שלו בוודאי מת מרוב פחד רק בגלל המבט הנורא הזה… עוד לפני שיואב שיסף אותו בסכין.

יואב ישב נינוח על כורסה, לוגם מדי פעם מכוס קפה מהביל. "קפה טוב," אמר.

בֶּן הליט פניו בשתי כפות ידיו ואמר מבלי להסתכל בעיני יואב. "לא לזה התכוונתי. אני רוצה לדעת מה הרגשת? הרי הרגת אדם. לא היו לך ייסורי מצפון?"

"בן," אמר יואב בקולו השָלֵו, "אתה צריך להבין שלרגשות אין שום שייכות למעשה. צריך היה להרוג את אבנר ולכן הרגתי אותו."

"אתה רוצה להגיד לי שלרצח אבנר לא היה שום קשר לעובדה שאבנר הוא זה שהרג את אחיך? שלא נקמת את דמו השפוך של עשהאל? קשה לי להאמין. אם הייתי במקומך הייתי מחסל אותו מתוך נקמה."

"בן, אתה לא במקומי. אתה זה אתה ואני זה אני. אני לא הורג מתוך סערת רגשות. הרגש הוא יועץ גרוע ביותר לניהול מלחמות ומדינה."

"אז למה אומרים שכדאי לסמוך על תחושות בטן יותר מאשר על שיקול דעת קר?"

"אנשים לא יודעים מה שהם אומרים. הם טועים. הם רותמים את ההיגיון לשירות הרגש, מכופפים את הנימוקים, מעלימים חלק מהם, הכול כדי לספק את הרגש. צריך להילחם בנטייה פסולה זו ולדבוק בהיגיון הקר, כי המסקנה ההגיונית היא שקולה, הכרחית ונכונה, בין שאתה עצוב בין שאתה שמח."

"אתה רוצה להגיד לי שהרגת אנשים מתוך שיקול דעת קר, מבלי להרגיש דבר? פשוט משום שהיה צורך להרוג אותם?"

"בוודאי," אמר יואב, "איֿ אפשר להיות שר צבא, מבלי לחסל אנשים היוצאים נגדך. מה היית עושה, בן, מחזיר את החרב לנדן משום שהתעוררו בך רגשות מוסר, מצפון?" הוא השתתק והוסיף מיד, "לא היית מאריך ימים, בן."

"אולי התרגלת. אבל בטח הרגשת נורא בפעם הראשונה."

"לא," אמר יואב. "את האיש הראשון הרגתי בקרב עם הפלשתים. זה קרה בהיתקלות ממערב לבית אל. אני ושני אחיי, אבישי ועשהאל, היינו שם בסיור רגלי למרגלות ההר, כשפתאום הופיע בעיקול ההר סיור של חמישה פלשתים רכובים על סוסים זה לצד זה. מיד פקדתי על אחיי לרוץ אל החורש שעל צלע ההר. בחורש אין לפרשים בררה אלא להתפזר או לרכוב בשורה עורפית. מבנה ההתקפה הרוחבי שלהם חייב להישבר, ושם חיסלנו אותם. עשהאל, הרץ המהיר, משך אותם פנימה, ואני ואבישי, שהסתתרנו בין העצים והסבכים, זינקנו עליהם מאחור וחיסלנו אותם. אני שניים ואבישי שלושה. את הפרש החמישי הנמלט הוא חיסל בהטלת חנית לעבר גב הפלשתי. החנית פילחה את לבו. אבישי היה מסוגל להטיל חנית ולקלוע לעין שור ממרחק של שבעים מטר. גבר גדול, חזק מאוד ומהיר. לא הייתי מציע לאיש לריב אתו.

לא, לא הרגשתי שום ייסורי מצפון. על מה? ידעתי שפעלתי נכון. הרעיון לרוץ לתוך החורש הוא שהכריע את הקרב, הוא שהקנה לנו יתרון על האויב. בחורש העבות תנועת הפרשים מסורבלת וכך הפכתי את יתרון הפרש לחיסרון. ניצלתי את המצב היטב."

"אז," אמר בן כלא מאמין, "לא הרגשת כלום. שום דבר. מה אתה, מכונת הרג?"

"לא צריך להגזים," אמר יואב. "אתה עדיין לא תופס את מה שאני מנסה להסביר לך."

"מה אני לא מבין, מה?"

"מה שאני מנסה להסביר לך, בן, הוא שאתה צריך לגלות במה אתה מצטיין, במה אתה הכי טוב. ואת זה אתה לומד במצבי לחץ, כשהחיים תלויים לך מנגד. ואת זה למדתי על עצמי אז בהיתקלות עם הפלשתים – קור רוח, החלטה מהירה ונכונה להפוך את יתרון היריב לחיסרון, וביצוע יעיל ומהיר של פתרון הבעיה."

"אבל," אמר בן, "לא תמיד אפשר להפוך יתרון של אויב לחיסרון."

"נכון," השיב יואב בקולו השָלֵו, "אבל להבין זאת הוא גם יתרון. ההבנה שכרגע אין בידך אפשרות לנצח היא יתרון, משום שהיא עשויה למנוע שפיכות דמים מיותרת ולסלול את הדרך להשיג ניצחון גדול בעתיד."

הוא השתתק והמשיך: "אולם, אם תטעה ותחשוב שבכוחך לנצח, כאשר לאמתו של דבר הניצחון הוא ממך והלאה, הרי מוטב שתשסף את גרונך במו ידיך."

שוב השתתק, שתה קפה, פרס במזלג פרוסת עוגת גבינה עם פירורים ואמר: "עוגה מעולה, ממש נימוחה בפה." חזר ושתה קפה, "ואתה בן, אמור לי, כשהיית בצבא הרגת במו ידיך בקרב פנים אל פנים?"

בן לא הגיב והשפיל את מבטו.

"אהה," אמר יואב ולגם מהקפה. "מעולם לא לקחת נפש של אויב." הוא שלח מבט מושחז בבן: "אמור לי, בן, ואת נפשה של בתולה לקחת?"

"איזו השוואה! זה פשוט לא לעניין. מה הקשר? אתה סבור שאדם נשאר בתול אם לא הרג?"

"זה המבחן העליון של כל לוחם."

"מה אתה מדבר," הרים בן קול. "זהו לדעתך המבחן היחיד? הרי בחיים יש אין ספור מבחנים. כל החיים הם מבחן אחד גדול, וזה שלא הרגתי כמוך יואב עדיין לא אומר שלא עמדתי במבחנים אחרים לא פחות קשים, אפילו אולי יותר קשים. מבחנים שאולי אתה, יואב בן צרויה, לא היית מצליח לעבור."

יואב לא הגיב והשתררה דממה.

"ובכן," שבר בן את הדממה. "בגלל חישובי תועלת והבנה ברורה שאין פתרון למצב המלחמתי, לבעיה הצבאית שנוצרה, תקעת בשופר להפסקת קרב 'ברכת גבעון' והשארת את אבנר בן נר בחיים. לא לקחת את נפשו למרות שהוא רצח את אחיך עשהאל?"

"כן," השיב יואב ביובש. "צריך לדעת גם מתי לסגת."

"אז זה לא בגלל שאבנר אמר לך: 'הלנצח תאכל חרב?' שהגיע הזמן להפסיק את שפיכות הדמים הזו, את מלחמת האחים?"

"בן, עליך להבין שדם אחים הוא לא סיבה להפסקת מלחמה, אלא רק הצדקה בדיעבד לשלום שהשתכן בין הלוחמים."

"אז מדוע הפסקת את הקרב? הרי בית דויד הלך והתחזק ובית שאול הלך ונחלש?"

"כי," אמר יואב, "אבנר בן נר, שהיה איש צבא מעולה, הכין לי מלכודת נוראה בגבעת 'אמה' שליד ברכת גבעון, ואם לא הייתי עומד על כך, היום הייתה ההיסטוריה נראית לגמרי אחרת.

כפי שאתה יודע, מלחמה הייתה נטושה בין מלכות בית דויד שהשתכנה בחברון לבין מלכות בית שאול שהשתכנה במחניים מעבר לירדן. יום אחד הודיעו לי אנשי יואב, המרגלים שלי, שאבנר בן נר יצא ממחניים, חצה את הירדן ונע אל עבר גבעון. מיד יצאתי בראש הצבא והפתעתי אותם. כך חשבתי בהתחלה. ניטש בינינו קרב שנטה לטובתי, ואבנר ואנשיו החלו לברוח. בקלחת הקרב נתקל עשהאל אחי באבנר שהרג אותו בקרב פנים אל פנים. עליך לדעת שאבנר היה לוחם ערמומי. הוא השים עצמו בורח, ועשהאל קל הרגליים, שהיה מגיבורי דויד עוד מהימים ששאול המלך רדף אחריו במדבר, היה בטוח שהוא הולך וסוגר עליו, לא נזהר, ואבנר איש התחבולות תקע בתנועה לאחור את ניצב החנית לבטן אחי תוך כדי ריצה. ייתכן שעשהאל טעה וחשב כמו כולנו שהנה אבנר וצבאו ניגפים והוא יוכל לו. אולם לא כך היה. כעבור זמן התברר לי שאבנר תכנן מראש לברוח אל עבר גבעת 'אמה', ושם, על ראש הגבעה, ארגן את צבאו מחדש."

יואב הצית סיגריה, שאף את העשן, שילב את רגליו ופלט עשן דרך נחיריו. לגם קפה, שאף מהסיגריה, והמשיך לספר: "הצבא שלי הגיע תוך כדי מרדף אחרי צבא אבנר למרגלות הגבעה, התאסף והתארגן להתקפה. התחלתי להתוות את צירי ההתקפה, כאשר משהו זמזם בראשי: משהו כאן לא בסדר. הניצחון על אנשי אבנר היה קל מדי. ההפתעה של אבנר הייתה מזויפת. מדוע מתארגן לו אבנר על ראש הגבעה כאשר מספר אנשיו קטן ממספר אנשיי? הרי על הגבעה אין ביצורים. כיצד הם יעצרו את אנשיי? רק ממטח חִצי הקַשתים שלי יפלו מחצית מחייליו. משהו כאן לא בסדר.

השמש הלכה ושקעה, אך עדיין היה די אור כדי לנהל קרב ולחסל את אבנר על הגבעה. אולם החשש גבר: הייתכן שאבנר טומן לי מלכודת? הייתכן שאבנר פורשׂ מארב מאחורי גבעת 'אמה', משני צידיה? נניח שהייתי מתפתה ומתקיף, ולאחר קרב קצר היו אבנר ואנשיו חוזרים ובורחים, נסים במורד האחורי של גבעת אמה כשאנו רודפים אחריהם ונכנסים היישר לתוך המלכודת שהייתה נסגרת עלינו בנגיסת מוות.

אבישי כבר האיץ בי, שואף לנקום את דם אחיו: יואב, למה אתה מחכה? הרי עוד מעט תשקע השמש. הרגעתי אותו. שלחתי שלושה גששים לימין הגבעה ושלושה גששים לשמאלה. חיכינו. סבלנות וקור רוח, בן, שליטה עצמית והיגיון קר ותכנון מדוקדק. ראית פעם כיצד הלביאות צדות?"

"לא," אמר בן, "מה הקשר בין לביאות והקרב על גבעת 'אמה'?"

"מה הקשר? כל הזמן אתה שואל מה הקשר? בן, תבין שזה שאתה לא רואה קשר עדיין לא אומר שקשר כזה אינו קיים."

"כן, אתה בטח צודק. אבל אולי תעזוב את הלביאות ותמשיך עם הקרב על הגבעה."

"בן, עליך להבין שאם לא הייתי לומד דבר מהלביאות, לא היינו מדברים היום על קרב גבעת 'אמה'. הקשב היטב ולמד. תחילה מניחות הלביאות מארב לעדר: לביאה מהירה וחזקה ממתינה בסבלנות בין השיחים, כשהרוח נושבת אליה ולא ממנה. מדוע? כדי שהעדר לא יריח את ריח הטורף. בו בזמן שתיים או שלוש לביאות מתקרבות אל העדר בזחילה אטית, בסבלנות רבה. ואז ברגע המתאים הן מזנקות אל העדר במלוא המהירות, מבריחות אותו לכיוון הלביאה שבמארב, תוך שהן מנסות לבודד מהעדר עגל אחד ויחיד שניתן להכריעו בקלות מבלי להסתכן. ובכן בן, אמור לי, מה אתה לומד מזה?"

"לא יודע. אני לא מצביא. תגיד לי אתה."

"חוץ מהעובדה שבקרב צריך הרבה סבלנות ואורך רוח, עד לרגע המתאים שבו עליך לעקוץ במהירות ובכל הכוח, למדתי גם כיצד יש לפרושׂ מארב. שים לב," אמר יואב, מניח רגל על רגל, נהנה להיזכר. "שים לב, בן. אבנר פרשׂ במארב מאחורי הגבעה שתי לביאות: שלוש פלוגות מימין ושלוש משמאל. השאלה הייתה איך הוא יכניס אותנו, את יואב בן צרויה ואת צבאו, למארב. הרי אין הוא יכול להניס אותנו כמו עדר של פרות היישר לתוך מלתעות הלביאות הממתינות בין הסבכים. אם כן, כיצד עליו לפעול? במקום להניס אותנו הוא משך אותנו לשם. הוא נתן לנו לנצח, עשה עצמו ניגף בקרב והחל לסגת לכיוון המארב."

"מזכיר את קרב קַאנֶה שבו ניצח חניבעל את הצבא הרומאי," אמר בן. "עם תחילת הקרב הוא הסיג לאחור את מרכז שורת החיילים של צבאו. הצבא הרומאי שאכל את הפיתיון רדף אחר הנסוגים, ואז סגר חניבעל על הצבא הרומאי כבמלקחיים. הצבא הרומאי נסגר בתוך מלכודת כמו נקודה במרכז האות ח, מוקף משלושת עבריו בלוחמי חניבעל."

"נכון," אישר יואב, "יש רק להשלים את תיאור התמרון של חניבעל בדבר נוסף: חיל הפרשים של חניבעל סגר עליהם כעבור זמן גם מהצד הפתוח. נקודה בתוך רבוע. אבנר רצה לעשות דבר דומה. הוא רצה שנרדוף אחריו כשאנו סוּמים לא רק מדם הניצחון אלא גם מתאוות הנקם, מטירוף הנקם על רצח עשהאל. וכמו שאמרתי לך, הרגש אינו יועץ טוב להיגיון הקרב. הכול היה מוכן לפח שייסגר עלינו."

"וכל זה, כל החכמה הזו, רכשת מהתבוננות בלביאות?" שאל בן בלגלוג.

יואב לא הגיב. מתעלם מהלעג המשיך ואמר: "חיכינו עד שהגששים חזרו ואישרו את חששותיי – משני העברים בעורף גבעת אמה הסתתרו פלוגות מוכנות לקרב. בשורות הראשונות שכבו הקשתים ומטילי החניתות, ומאחריהם נושאי החרבות. צדקתי אם כן. אבנר הערמומי טמן לי מלכודת. שוב חיכיתי בסבלנות ובנפול החשכה נתתי פקודת נסיגה וצעדנו אל בית לחם לקבור את עשהאל."

"אז אבנר לא הפסיד בקרב ואתה בעצם נכשלת," קבע בן בשמץ של שמחה לאיד.

"הכול מבולבל אצלך, בן. אתה לא מבין מהו ניצחון, מהי מפלה, ואין לך שמץ של מושג על מה אתה שח. אתה מדבר ממש כמו קריינית טלוויזיה מאופרת ומיופייפת הקובעת עבור עדר הבוהים בה שצבא ישראל נכשל במלחמת לבנון השנייה." הוא נד בראשו בעצב. "כל כך הרבה גיבורים שפכו דם כדי שבסופו של דבר מי שיקבע את פני ההיסטוריה, את הזיכרון הציבורי, יהיה איזשהו מלומד מטעם, קריינית רדיו או מנחה טלוויזיה.

בן, בסופו של דבר אבנר הוכה בקרב בגבעת אמה. הנחת המלכודת עלתה לו בדם, בחללים רבים. לעומת זאת מהצבא שלי נפלו מעטים. אז אמור לי אתה מי הוכה, אבנר או יואב? האם זה היה ניצחון סופי ומוחלט? בוודאי שלא. אבל זו הייתה מכה, הצלחה שהחלישה עוד קצת את בית שאול."

"אז איזה מין מצביא הוא זה, אבנר בן נר, שאתה כל כך משבח אותו?" אמר בן בזלזול. "אחד שלוקח סיכונים על חשבון חיי החיילים שלו? אחד שלא רואה קדימה יותר מצעד אחד? מה, הוא לא חשב שהתרמית שלו עשויה להתגלות? שיואב בן צרויה עלול לחשוף את המלכודת?"

"בן, מהיכן אתה שואב את הטיעונים המוזרים שלך? מהעולם הווירטואלי של הטלוויזיה? מעולם הסרטים של הוליווד? במלחמה נהרגים בני אדם. במלחמה נעשות טעויות ומשלמים בחיי אדם. צבא מעצם טבעו הוא ארגון חסר שלמות, מלא טעויות. ואם תכנית מלחמה יוצאת מהכוח אל הפועל, נעשה נס גדול אני אומר לך. המלחמה מכוערת ואכזרית, בן. אנשים נהרגים, נפצעים, גופם נרטש, נקרע לגזרים, עיניהן נעקרות, איבריהם משוסעים, מוחם נשפך. מה אתה חושב, בן, שמלחמה זה משחק?

אבנר הכין תכנית טובה, מצוינת, ואם הייתה מצליחה, פני הדברים היו שונים לחלוטין. התכנית לא יצאה מן הכוח אל הפועל והצבא שלי ניצל. ומה הפסיד אבנר? לוחמים ששפכו את דמם. איני מזלזל בכך, בן, לא אני. שום מצביא אינו מקל ראש במות לוחמיו. אבל כאיש צבא אני אומר לך שהתכנית שלו הייתה מבריקה. הרי הוא לא הפסיד את המערכה, והאפשרות לניצחון מוחץ הייתה גדולה."

"לא מסכים," קרא בן, "אני בכלל לא מתרשם מאבנר כאיש צבא דגול. הנה, קח עוד דוגמא: המרדף אחרי דויד במדבר זיף, מדרוםֿ מזרח לחברון. שאול המלך ואבנר בן נר ואִתם שלשת אלפים חיילים, צבא הקבע של המלך, השתתפו במצוד אחרי דויד. ומה קרה? בלילה התגנבו דויד ואבישי בן צרויה אל מחנה שאול וגנבו מהמלך הישן את חניתו ואת צפחת המים שלו כשהוא מוקף בכל הצבא הזה בפיקודו של המצביא המהולל הזה אבנר בן נר.

ממש כמו בימי נעוריי, בימים שהיינו בצופים, והיינו מתגנבים בלילה אל מחנה הבנות, מורחים על פניהן משחת נעליים שחורה וגונבים מהן חזיות ותחתונים. תעלולי נעורים. והנה דויד, כמונו השובבים, מעיר את אבנר ואת שאול משנתם ואומר להם: הי, הי, נא לכם באוזן. הנה גנבתי לכם את החנית ומימיית המים המלכותיים ואתם לא הרגשתם שום דבר, נוחרים עד לב השמים.

ואני שואל אותך, יואב, איפה היה אבנר שר הצבא המהולל הזה? התגנבות יחידים זה סיפור נחמד לגיל הנעורים. אבל כאן, בשעת מלחמה, איפה היו השומרים? שלושת אלפים חיילים! זה צריך להיות מחנה גדול, עם אוהלים, יחידות סיור, שומרים שמתחלפים כל כמה שעות, בקיצור אלףֿ בית במחנאות צבאית. אז אני שואל אותך, יואב, איזה מין שר צבא היה אבנר הזה? לדעתי הוא היה נר בלי פתילה!"

"גנבתם להן חזיות ותחתונים," אמר יואב בפנים אטומים.

"אהה," אמר בן ותהה אם יואב משולל חוש הומור, או שמא החיים בתקופה ההיא נתפסו כאפוס, דרמה, טרגדיה ולא כקומדיה או אופרה בופה.

"זה סתם סיפור נחמד," אמר יואב, "כמו סיפורים אחרים שמספרים על דויד. אתה צודק. קשה להבין איך הצליחו דויד ואבישי אחי להתגנב למחנה מבלי שנתפסו. ועל שאלתך עונים כותבי קורות הימים תשובה מוזרה ולא מספקת: תרדמת אלוהים נפלה עליהם. זה סיפור ותו לאו, בן. אני אישית לא זוכר הרפתקה כזו, ואבישי אחי מעולם לא סיפר לי על כך. אילו היה הסיפור אמת, תאמין לי שאני הייתי יודע, וכל מחנה דויד היה יודע, וצוחק. בקיצור, בן, זה סיפור המצוץ מהאצבע ואינו אומר דבר על יכולותיו של אבנר כמצביא, שום דבר."

"בסדר!" אמר בן, "אז תגיד לי היכן היה הגיבור הזה אבנר שלך בקרב האחרון על הר הגלבוע, שם הכו הפלשתים בשאול ובניו? שם התאבד המלך. איפה הוא היה? לא היית מצפה משר צבא כזה גדול, מהמצביא המהולל של חילות ישראל, שיילחם כארי לצדם של המלך שאול ושלושת בניו יהונתן, אבינדב ומלכישוע? ואל תגיד לי שגם זה סיפור מצוץ מהאצבע."

"לא, הסיפור הזה אינו בדיה. הפלשתים אכן הכו את שאול וצבאו. אני לא יודע אם שאול התאבד או נהרג בקרב מחץ, מחנית, או מחרב. לא ידוע לי גם אם בניו יהונתן, אבינדב ומלכישוע התאבדו או נהרגו בקרב. לדעתי כולם נהרגו בקרב. לא ניתן לדעת בוודאות. הסיפורים שהגיעו לצקלג, לדויד ואלי היו מבולבלים. אנחנו, כפי שאתה יודע, לא היינו שם, לא השתתפנו בקרב בגלבוע.

לא מתאים לשאול להתאבד. זה לא לכבודו. הוא היה לוחם מטבעו. אל תשכח שהוא נלחם כבר עשרים שנה, והיה כבן שישים, לוחם ותיק, על סף הזקנה. מלך שיצא בראש צבאו בכל המלחמות. לא כמו דויד שהעדיף לשבת בארמונו כשאת מלחמותיו ניהל יואב בן צרויה שר צבאו. שאול ניהל תמיד את הקרב בחרב שלופה. לכן אני אומר, לא ייתכן שהתאבד. לא. איש אמיץ כמוהו לא מתאבד."

"רגע, רגע," קרא בן, "אתה רוצה להגיד לי שאתה ניהלת את המלחמות ולא דויד?"

"כן," ענה יואב ועיניו שיש שחור. "אבל בוא נחזור לשאול המלך. עליך להבין, בן, שלהתאבדות יש שתי מטרות שלא תמיד מתיישבות זו עם זו: האחת היא סיום מסכת ייסורים בלא מוצא, בלא תקווה; והשנייה היא שליחת מסר לעולם שנעשתה פה נבלה, ואזהרה שהנקם שנזרע בהתאבדות עצמה בוא יבוא. ועתה צא ושאל, בן, האומנם התאבדותו של שאול השיגה אחת משתי מטרות אלו? ואני אומר לך, לא!

ההתאבדות לא השיגה את המטרה הראשונה. איזו מסכת ייסורים נוראיים היא קטעה? הרי שאול ידע שהוא הולך לקרב האחרון והיה מוכן לכך. הוא ביקש להעלות באוב את רוחו של שמואל, והנביא המת בישר לו את בשורת המוות – בשורה שהוא ידע עליה בלאו הכי. הוא ראה את הכוח הפלשתי האדיר וידע. הוא לא התאבד, שכן ההתאבדות הייתה מונעת ממנו מלסיים את חייו כגיבור מהולל, אגדי, הנלחם עד טיפת דמו האחרונה. שאול היה לוחם עז נפש הנלחם עד שחרב המוות הכריעה אותו.

ההתאבדות גם לא השיגה את המטרה השנייה. איזה נבלה נעשתה פה? איזו אזהרה שלחה ההתאבדות לפלשתים המנצחים? מאיזו נקמה היה עליהם לפחד? ממי?

הסיפור על התאבדותו מצוץ מהאצבע ויש לו רק מטרה אחת – להשפיל את שאול, להפוך אותו לשפן המבקש מנושא כליו להמיתו. ולא רק שהשמיצו אותו כמוג לב המתחנן שיהרגו אותו, אלא הוסיפו על כך גם את סיפור העמלקי.

לשדה הקטל בגלבוע נקרא עמלקי הפושט על חללים כצבוע הפושט על נבלות, ומוצא את שאול נשען על חניתו בשארית כוחותיו. המלך שואל מיהו, העמלקי עונה: עמלקי אנוכי. המלך מבקש ממנו להמיתו. והעמלקי ממיתו. איזו השפלה! חשוֹב בן, מיהו זה שהרג את מלך ישראל? מי? השפל שבשפלים, העמלקי! עמלק שעליו חמל שאול למרות שהצטווה על ידי שמואל הנביא להכחידו מעל פני האדמה. איזו בושה, איזה ביזיון. מלך ישראל, משיח האל. וכל ההשמצה הנוראה הזו באה ללכלך את מי? את שאול! את האיש שראה את המוות מול עיניו עשרות פעמים ולא מצמץ… איזה קשקוש מקושקש!"

"אז מי זה המעוניין ללכלך ככה על המלך?" שאל בן.

יואב הטיל בבן מבט ארוך וחד, ובן קרא בו לגלוג: האומנם אינך יודע? אל תיתמם בן, הרי אתה יודע את התשובה.

"הנח לשאלה זו עתה, בן," אמר יואב. "זו לא השאלה שעניינה אותך קודם. שאלת היכן היה אבנר? היכן היה שר הצבא של שאול? זו השאלה שהטרידה אותך. ואני אענה מיד – אבנר היה במלחמה, אבל לא לצד שאול ובניו. אתה צריך להבין, בן, שהצבא אף פעם אינו מתקיף או מגן בראש אחד, אלא בכמה ראשים, ומכיוונים שונים. כך היה כששאול הפתיע את העמונים ליד יָבֵיש גלעד הנמצאת מעבר לירדן, מדרוםֿ מזרח לבית שאן, בהתקפה משלושה כיוונים שונים. וכך היה גם בקרב הר הגלבוע."

יואב שתה קפה וטעם מעוגת הגבינה. "אין מה להגיד," אמר, "הקפה והעוגה יוצאים מן הכלל."

"קפה," אמר בן, "לא היה לכם בימים ההם. אבל, עוגות גבינה? קצת מיץ מקני סוף מעורבב בגבינה מחלב כבשים. לעטוף בלחם דק, לאפות, והנה עוגת גבינה, מה הבעיה?"

יואב התעלם מהשאלה ונעץ בבן מבט ארוך האומר: מה אתה מתנשא בן? מה אתה מקשקש?

"במשך שנים," אמר יואב, "נלחם שאול בפלשתים והדף אותם ממרכז הארץ אל רצועת החוף, אל חמש ערי הפלשתים: עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון, וגת. דחיקת הפלשתים לרצועת החוף ערערה את שליטתם בערים מגידו, בית שאן ובכל אזור עמק יזרעאל. אזור זה, שהיה מאוכלס בכנענים משתפי פעולה עם פלשתים, היווה מחיצה בין ישראל שבצפון הארץ לבין ישראל שבמרכז, ושאול תכנן למחוץ את הכנענים ולאחד את המרכז עם הצפון בדומה לחיסול מובלעת הגבעונים במרכז הארץ. זו הייתה תכנית מדינית נכונה.

מטרה חשובה אחרת הייתה לנתק את הפלשתים מדרך הים, דרך המסחר הגדולה שחיברה את מצרים לארצות הצפון ועברה ממגידו צפונה. מצב זה היה בלתי נסבל לפלשתים והיה גורם להם הפסדים ענקיים, היה חונק אותם.

על רקע זה פרצה מלחמת הר הגלבוע. זו הייתה התשובה הפלשתית למצב החדש שנוצר על ידי ניצחונותיו של שאול. באפק, עיר הנמצאת על דרך הים שמצפון מזרח ליפו, אספו הפלשתים צבא גדול, חיל רגלים ומרכבות מלחמה. משם הם יכלו לנוע לשני כיוונים: במסלול הצפוני – לפתוח את המעבר לדרך הים ממגידו צפונה ובזאת להסיר את הלחץ הצבאי של שאול על עמק יזרעאל ובית שאן; או במסלול המזרחיֿ דרומי, לכיוון גבעת שאול, עיר הבירה של המלך שאול.

מרגלי שאול דיווחו לו על המצב החמור שנוצר: מרבית הצבא הפלשתי נע בדרך הים צפונה אל העיר שונם, השוכנת בשיפולי הר הגלבוע. את הצבא הזה תגבר חיל רגלים כנעני. חלקו האחר של הצבא הפלשתי נשאר באפק ואיים בפלישה לגבעת שאול ברגע שצבא שאול ינוע צפונה. מה היה על שאול לעשות?

הוא הפקיד בידי אבנר בן נר מקצת צבאו כדי להגן על מרכז הארץ ועל עיר הבירה, ביתו, ועלה עם בניו בראש צבא ישראל צפונה לעמק יזרעאל. הקרב החל וצבא ישראל נסוג לכיוון הר הגלבוע. אני משער שנסיגה זו הייתה מתוכננת מראש: שאול ביקש לנטרל את מרכבות המלחמה ולהעביר את המלחמה משטח מישורי לשטח הררי. אבל במלחמה כמו במלחמה, לא תמיד הדברים מסתדרים. הפלשתים שלחו להר את הקַשתים שלהם ואת הלוחמים הכנענים שטבחו בבורחים, ומה שהחל כנסיגה מתוכננת נגמר במנוסה, בתבוסה מוחצת.

אבנר, שהתבשר על התבוסה, הבין שאין בכוחו להושיע, שאין בידו לעשות דבר. הוא התארגן ונסוג למחניים שמעבר לירדן, מחוץ לטווח ההשפעה הפלשתית, ובכך הציל את מלכות שאול. האיש פעל לדעתי כהלכה. לא הייתי עושה אחרת במקומו."

בן שתק והניד בראשו כממאן להאמין.

"בן, בן," אמר יואב ביובש, "אני רואה שבלבך אינך מסכים להחלטתו של אבנר: אתה סבור שאם אבנר היה מצטרף אל שאול הוא היה מציל את המערכה. ובכן, אני מוכרח לציין שהבנתך בענייני צבא מועטה ביותר. הרי עד שאבנר היה מגיע מגבעת שאול להר הגלבוע היה חולף זמן רב, וממילא לא היה מועיל לשאול ובניו שכבר מזמן נפרדו מהחיים; ולא זו בלבד אלא שהיה מסכן את הצבא שבראשותו וגורם לתבוסה שממנה אין תקומה. לא, אבנר לא היה טיפש. הוא היה שר צבא טוב, טוב מאוד. וכשבא אליו הרץ ואמר לו שהמלך מת בקרב וצבאו ניגף, ידע אבנר שזה הסוף – המערכה הוכרעה, ומה שנותר לעשות הוא להציל את שארית הפליטה.

אתה חייב להבין, בן, שהמשפט הקובע שהישראלים נסו מפני פלשתים, וחללים רבים נפלו על הר הגלבוע, הוא לא יותר מסיכום קצר ויבש של טרגדיה נוראה. אולם עבור אבנר עורר משפט זה תמונות מלחמה נוראות, צחנת זיעת הפחד, הדם השפוך, השתן והצואה, צרחות הכאב והאימה, גופות מרוטשות של חברים שנהרגו, לוחמים שאִתם לחם כתף אל כתף, ציוד מלחמה שנהרס ונלקח שלל על ידי הפלשתים, בני ישראל הנמלטים על נפשם ומפקירים את בתיהם. טורים טורים של נשים, ילדים וטף, וגברים שעולמם חרב. חורבן נורא.

אבל היום, מה הן תמונות המלחמה ההיא שמשפט זה מעורר בראשך? סרטים הוליוודיים עם שחקנים הוליוודים הלוחמים בגלביות וכפיות של בדווים. עלי להזכיר לך, בן, שהאסלם המאיים עליך היום הופיע על במת ההיסטוריה במאה השביעית לספירה – כאלף ושש מאות שנה לאחר מלחמות שאול ודויד."

בן מזג לעצמו קפה, אכל מעוגת הגבינה, שתה ואמר: "יש פה משהו שאני לא כל כך מבין. משהו לא מסתדר לי. אמרת מקודם, שאתם, דויד ואתה, שמעתם על המפלה בגלבוע אך לא נלחמתם בפלשתים בקרב הזה נגד שאול, נכון?"

"נכון."

"וזו הבעיה שלי," אמר בן, "ההתנהגות הלא מובנת של דויד. מין התנהגות חמקמקה שקשה להבין ממנה מה הן מטרותיו, מהו רצונו האמתי. תראה, הרי באותה תקופה היה דויד בעצם עבד של אכיש הפלשתי מלך גת, מוכן בכל לבו להילחם לצד הפלשתים בשאול בקרב בגלבוע, ורק הפחד של סרני הפלשתים מפני דו פרצופיותו של דויד, מפני האפשרות שהוא יתקע להם סכין בגב, מנע ממנו את הביזיון הגדול של בגידה בשאול המלך. סרני הפלשתים שלחו אותו בחזרה הביתה. ולאן הלך דויד? לעזור לשאול ולהוכיח לו פעם אחת ולתמיד שהוא, דויד, נאמן לו? ששאול רודף אחריו על לא עוול בכפו? לא! דויד חוזר מאפק שם התרכז הכוח הפלשתי, ויורד דרומה לארץ הפלשתים, אל ביתו בצקלג, העיר שאותה קבל מאכיש. וחמור מזאת; דויד אפילו לא טורח לשלוח בחשאי שליחים אל שאול כדי לברר כיצד יוכל לעזור לו בקרב הנוראי הזה העומד להתרחש על הגלבוע.

מה אתה מבין מזה? שדויד רצה בכל לבו להשמיד את בית שאול ועשה יד אחת עם הפלשתים נגד שאול. אבל מתברר שמסקנה זו לא מתיישבת עם התנהגות אחרת של דויד, וזה מה שלא מסתדר לי. הנה, כשנקרתה לדויד בעבר הזדמנות לחסל את שאול, הוא לא ניצל אותה: ואני מתכוון למקרה שבו התגנבו דויד ואחיך אבישי למחנה שאול וגנבו מהמלך את חניתו ואת צפחת המים שלו. הרי באותו זמן נקרתה לדויד הזדמנות נהדרת להרוג את שאול. אבל מה הוא עושה? הוא מונע מאבישי מלהרוג את שאול הישן בנימוק שמשיח אלוהים הוא. איזו התחסדות, איזו צביעות. ואני שואל, איפה כאן ההיגיון: פעם האיש אינו מוכן להרוג את שאול כי משיח אלוהים הוא, ופעם הוא מוכן להתחבר עם אויבי ישראל היוצאים לחסל משיח זה."

"אהה," פלט יואב, "דויד, דויד המלך, איזה טיפוס הוא היה. בוא, בן, אני אגיד לך כמה דברים על האיש הזה דויד – לוחם גדול הוא לא היה.

אבל לפני כן אני חייב לומר לך משהו לזכותו: בתקופה ההיא אנשים מישראל נהגו לשרת את הפלשתים. כך קרה במלחמת מכמש, הנמצאת מצפון לגבעת בנימין, ליד ואדי קלט: חיל עזר ישראלי שהיה חלק מהכוח הפלשתי ערק והצטרף לשאול ויונתן שהכו את הפלשתים. מכאן תבין שמה שדויד עשה (הצטרפותו לפלשתים), לא היה מעשה חריג. השימוש בצבא שכירים המגויס מלוחמי אויב היה מקובל בעת ההיא. במחשבה שנייה, גם היום המצב דומה: האם ישראל לא השתמשה במלחמת לבנון הראשונה בלוחמים לבנונים? לימים גם דויד עצמו השתמש בצבא של שכירי מלחמה פלשתים, הכרתי והפלתי, שעליהם פיקד בניהו בן יהוידע, טיפוס מאוס שעוד אספר לך עליו."

"מה לא בסדר עם בניהו?" שאל בן בתהייה, "הרי הוא היה גיבור גדול, הוא המית את שני האריֿאלים של מואב ואת האריה בבור."

יואב העלה על שפתיו הצרות צל של חיוך ארסי ומבטל, "האומנם בן? אתה באמת מאמין ביצור שגופו אריה וראשו ראש אדם? אריֿאל, יצור השומר על החזק מכול, על האל! איזה קשקוש, בן. שטויות אני אומר לך. אגדות. דברי הבל.

איזה בור, איזה אריה? מה הוא עשה? ירד לבור, למלכודת ציידים שלתוכה נפל אריה פצוע, אפוס כוחות, גווע מרעב, קפוא מקור. הרי בסיכה היית הורג אותו. ביריקה אחת, בהתעטשות!

אבל בוא נעזוב עכשיו את בניהו. בוא נחזור לדויד הנרדף. אני חייב להזכיר לך ששאול המלך רדף את דויד והרג באכזריות כל מי שסייע לו, למורד במלכות. אחרי שטבח בכוהני נוב שעזרו לדויד, אחזה אימה בכל מי שהיה קשור אליו. משפחתו, משפחת ישי, נמלטה מפחד שאול, וחָברה אליו במדבר. ושם במדבר, אליו נהרו אנשי שוליים ופושעים, ייסדנו דויד ואני את גדוד הגיבורים, גיבורי דויד.

בן, עליך לדעת שמלשינים מוכי אימה גילו למלך את מקומנו במדבר, ולא נותרה ללוחמים ולבני משפחותיהם פינה להניח עליה את הראש. הלחץ היה נוראי. באין מוצא ביקשנו חסות. תחילה פנה דויד אל מלך מואב, ולאחר מכן ביקש מקלט אצל אכיש מלך גת. עם זאת אני מוכן להסכים שהצטרפותו לאכיש הפלשתי הייתה נוראה."

"נוראה?" שאל בן, "למה? הרי הרגע אמרת לי שלא הייתה לו בררה?"

"בגלל שכל הצרות והייסורים שהביא דויד על משפחתו, על הקרובים לו, על הילדים, הנשים והזקנים, העקירה מבתיהם, עינויי הנדודים במדבר, הנרדפוּת והמצוקה, הרעב והצמא, הפחדים והייאוש הממושכים, כל אלה שהביאו להצטרפות לאכיש מלך גת, כל אלה נבעו מדבר אחד – משאפתנותו הנוראה של דויד לכוח ושלטון, למלכות. תאווה זו הייתה חסרת גבולות, והמחיר שולם בחיי אדם. בני אדם יצאו מדעתם. התמוטטו. מתו."

יואב השתתק.

"איך תסביר את זה? מדוע הם הלכו אחריו?" המשיך יואב לדבר. "דויד לא היה לוחם גדול וגם לא שר צבא גדול, אבל לא היה כמוהו להקסים לב, למשוך אליו אנשים ובמיוחד לצודד לב נשים.

הוא היה צעיר יפה תואר, גבוה יחסית, מעל לממוצע. בעל גוף חזק וחטוב. שערו ערמוני, עיניו כחולות זוהרות, אפו ישר וסולד, ושפתיו בשרניות וחשקניות. נשים נמשכו אליו כדבורים לדבש. יש גברים כאלה. משהו במבנה הגוף, הפנים ובעיקר בעיניים. משהו מבטיח המשכר אותן. הוא חשק בנשים, הוא חשק בהן השכם והערב. ראו זאת בעיניו. בצורה שהתבונן בהן. משדר במבטו הבטחה שהן כל עולמו. והוא שכב אתן, עם כולן, כל הזמן, בתאווה שאינה יודעת רוויה, וככל שידע אותן יותר כך גבר צימאונו לדעת אותן עוד ועוד."

"נו," אמר בן בנימה מבטלת, "אמור לי יואב, ומה אתך? מה, לך לא היו לך נשים, פילגשים?"

"בוודאי," חתך יואב, "המשפחה שלי הייתה חשובה לי יותר מכול."

הוא הסיט את מבטו מבן ובחן את העשן המסתלסל מהסיגריה שהצית.

חיתוך דיבורו של יואב, המצלצל כמהלומות פטיש על פלדה, פתח לפני בן צוהר להציץ לנפשו של שר הצבא. חשב מה עובר עליו. האם אני שומע קנאה מדברת מגרונו?

"והוא ידע לשחק," המשיך יואב לספר, "להציג קשת של רגשות, לחבר שירים ומנגינות, לפרוט על הנבל ולשיר כזמיר, וקולו היה ערב ונעים וחודר ללב. וכשרצה, בכית. וכשרצה, צחקת ולבך נמלא עונג. אני אומר לך, בן, אילו היה מופיע לפניך עתה, גם אתה היית נשבה בקסמו, וכל שהיה אומר היה נשמע לך דבר חכמה, גם אם השמיע באוזניך דברים נדושים וטפלים. אולם כל זה, בן, לא היה למען טובת העם אלא למען מימוש תאוות השלטון והכוח שלו, שהייתה ונותרה אחת ויחידה – כיסא המלכות.

ובגלל זה, בן, אני סבור שהוא היה נלחם בשאול יחד עם הפלשתים בקרב בגלבוע. כן, הוא היה בדיוק הטיפוס שיעשה דברים כאלה."

בן הניד ראשו בתהייה ואמר: "אני לא מבין. אם דויד היה כזה מוצלח, למה אמרת מקודם שדויד לא היה, איך אמרת, לוחם גדול וגם לא שר צבא גדול?"

"זו דעתי," פסק יואב.

"תשמע, יואב, גם אתה, איך לומר זאת, אינך גולית, לוחם בעל גוף גדול. אז מדוע אתה חושב שאתה לוחם הרבה יותר טוב מדויד שהיה בעל גוף חסון וגבוה ממך?"

יואב הצליף בבן מבט ולא ענה.

"בסדר," מיהר בן לומר, "אני לא בא לבטל את היכולות שלך כשר צבא וכלוחם או לערער על תחושת הביטחון העצמי שלך – זה מה שאתה מרגיש. אבל על סמך מה אתה קובע שדויד היה לוחם בינוני ביותר?"

"הנה דוגמא אחת מני רבות," אמר יואב ביובש. "באחד מהקרבות הממושכים עם פלשתים התעייף דויד וכמעט נהרג על ידי אחד מבני הרפה הענקיים, אחיו של גולית, ולולא הרג אותו אבישי אחי, ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לחלוטין.

מה שאני רוצה להדגיש הוא שכל הלוחמים הרגישו שיכולותיו של דויד כלוחם קטנות, אבל איש לא העז לומר לו זאת ישירות. קרב ארוך היה מתיש אותו. ראינו באירוע זה הזדמנות לומר לו שמעתה ואילך הוא לא ייצא יותר לקרב. הוא לא התנגד. בעצם בלבו הוא שמח על כך. אני רוצה שתבין, בן, שכשאני אומר שדויד היה לוחם בינוני, אני לא אומר שדויד היה פחדן. ההפך הוא הנכון. האיש היה אמיץ על אף העובדה שיכולותיו בחנית ובחרב היו דלות."

"אבל יכול להיות שהוא באמת התעייף בקרב," אמר בן. "ואבישי נחלץ לעזרתו. זה יכול לקרות אפילו לסייף הכי טוב בעולם. אז מה? אל תשכח שהוא היה בערך בן ארבע עשרה כאשר הרג את בנה של הרפה, גולית הענק. זה לא מעיד על יכולתו הגדולה כלוחם? אני חושב שכן."

"אוֹ הסיפור הזה," אמר יואב בתנועת יד מבטלת, "שוב פעם הסיפור הזה. אין לזה סוף, כל פעם האגדה הזאת. אתה באמת מאמין שדויד חיסל את גולית בחלוק אבן מקלע רועים? חשוֹב רגע בהיגיון, בן. למה הדבר דומה? למתאגרף חובב במשקל זבוב המנצח במכה אחת, בנוקֿאאוט, את קסיוס קליי או את טייסון, המתאגרפים הגדולים האלה במשקל כבד. איזה קשקוש.

חשוב בן, הנה גולית הענק הזה, לבוש מכף רגל ועד ראש מדי קרב של לוחם יווני, שריון קשקשים וקסדת מלחמה יוונית מגנה על הראש, על המצח ועל הלחיים, ואתה עדיין מאמין שדויד הנער הזה הצליח להכניס דרך קסדה העומדת בפני מכת חרב, חלוק אבן ישר לתוך המצח?

וגם אם נניח לרגע שגולית הסיר את הקסדה משום שהיה לו חם, משום שגירד לו בראש. מה אתה חושב, בן, שחלוק אבן מקלע רועים עלול לחדור את עצם מצח השור של גולית? הרי האיש הזה גולית היה מסוגל למוטט קיר בנגיחת ראש. אתה יודע איזה מצח היה לו לפר הזה? חשוֹב, מהי כוחה של האבן? בסך הכול היא גורמת לכבשה פגיעה מכאיבה כדי להחזיר אותה לעדר ותו לא."

"רגע, רגע, יואב, אל תמהר," אמר בן. "משהו כאן לא מסתדר לי. תיאור כזה של מדי קרב כמו של גולית מופיע באיליאדה של הומרוס, והומרוס שר את האיליאדה והאודיסאה כמאתיים שנה לאחר תקופת דויד, במאה השמינית לפני הספירה. אז לא ייתכן שבימי דויד היו ללוחמים יוונים וגם ללוחמים פלשתים מדי קרב כאלה."

"השערה מעניינת," אמר יואב, "באמת מעניינת. אבל על מי שר הומרוס? על גיבורי מלחמת טרויה. ומתי הייתה מלחמה זו? כארבע מאות שנה לפני הומרוס. מאתיים שנה לפני דויד וגולית."

"רגע," קרא בן, "לא ייתכן שהומרוס הלביש את אכילס ושאר גיבורי טרויה במדי קרב שהיו נפוצים בימי חייו אפילו שלא היו כאלה בתקופת טרויה? שירה היא שירה, אפוס הוא רק אפוס, והם אינם תיעוד היסטורי מדויק."

"ייתכן," אמר יואב, "לא שוחחתי על כך עם הומרוס והוא לא סיפר לי אם העטה על אכילס אדרת קרב מתקופתו. אבל מה זה חשוב? הסיפור על דויד וגולית הוא סיפור יפה שמגשים את מטרתו של המספר: להראות שמי שמאמין באלוהים, אלוהים אוהב אותו ועוזר לו בעת צרה בכל מעשיו. ומי שחוטא נענש. שאול נענש ודויד ניצח."

בן שקע בהרהורים. העסק כל כך מסובך. איך אפשר לדעת מה קרה לפני כל כך הרבה זמן? מאות שנים, אלפי שנים. הרי אני לא מסוגל לתאר במדויק מה שקרה לי לפני שנה.

"תשמע," אמר ליואב, "בוא נעזוב את הומרוס ונחזור לסיפור של דויד וגולית, לעובדה שדויד היה קַלע אבן. אולי בכל זאת הוא הצליח להחדיר את האבן למצחו של הפלשתי. הרי בימים ההם היו בצבא גם מחלקות של קַלעי אבן. אם ההשפעה של אבן המועפת מקלע הייתה רק מכה מכאיבה, אתה חושב שהצבא היה משתמש בקַלעים האלה?"

"נכון," אמר יואב, "בימים ההם השתמשו במלחמות בקַלעי אבן. לברד אבנים המועפות על ידי קלעים רבים יש השפעה, ולפעמים השפעה קטלנית. זה ידוע. אבל ההשפעה של מטר אבנים היא פחותה בהרבה מההשפעה של אשד חצים – גשם של חצים הוא פשוט רצחני. אם כך, מדוע לא משתמשים רק בקַשתים? כי הכנת קשת בצבא עולה הרבה הרבה יותר מהכנת קַלעי אבן. חוץ מזה, הקליעה באבן איננה מדויקת ולכן צריך להשתמש בקבוצה גדולה של קלעים שממטירה נחיל של אבנים על המטרה. עליך לזכור שדויד היה לבד מול גולית. נער ולא קלעי מקצועי. נער רועים ולא לוחם בקלע. נער שהשתמש בקלע כדי לכנס כבשים, כדי להחזיר כבשה תועה לעדר.

תגיד לי, בן, אתה באמת מאמין, שדויד רועה הכבשים הזה, היה מסוגל להרוג את גולית? הרי כבר סיפרתי לך שדויד לא היה לוחם גדול ושאחיו של גולית, אחד מארבעת בני הנפילים של הרפה, עמד להרוג אותו בקרב, ולולי אבישי אחי, שהרג את הפלשתי, היה דויד מת. הזהו לוחם שיחסל את גולית?"

"אתה כבר חוזר על הסיפור הזה פעמיים, יואב," אמר בן. "אני חש שאתה מנסה לרמוז לי משהו, שאתה מסתיר ממני משהו. איך בדיוק הציל אבישי את דויד? מה קרה שם בקרב הזה?"

יואב הביט בבן בפנים אטומים, מבט ממושך ואפל.

"בן, בן," אמר יואב בשקט, "אין מה לומר, אתה בעל חוש ריח טוב. בוא תשמע. בן הרפה הזה, אחיו של גולית, הפיל את דויד המותש והפצוע ארצה ועמד לכרות את ראשו באבחת חרב אחת. ובעוד הוא מניף את חרבו מעל ראשו, קלע אבישי אחי חנית אל תוך עינו שפילחה את גולגלתו של הפלשתי, יצאה מאחורי ראשו וחוררה את קסדתו בחודה."

"אז דויד ראה את המוות לנגד עיניו?"

"כן," אמר יואב קצרות.

"אני שוב חש שאתה מסתיר ממני דברים," אמר בן ונעץ את מבטו בעיני השיש השחור של יואב.

"אתה שוב צודק, בן. כמו שאמרתי, דויד לא יצא טוב מהקרב הזה. הוא היה פצוע קשה בידו הימנית וחתך עמוק בחזהו. אלה פצעים שהעלו ארוכה. מה שהיה קשה במיוחד זה ההלם הנפשי. כל גופו רעד ועיניו בהו במוות. זמן רב עבר עד שהחל להתאושש."

"ומה אתה חושב, יואב, הוא יצא מזה? הוא התאושש?"

"לא מתאוששים מזה, בן. כשאתה יודע בוודאות מוחלטת שאתה מת וניצל בשנייה האחרונה, אתה לא מתאושש. אתה לא שוכח, בן. אתה נולד מחדש."

"אתה נולד מחדש," חזר בן על המילים. "אז איזה מין דויד יצא לאוויר העולם? הוא נברא מחדש? מה קרה לו? הוא נהיה פחדן? הוא גילה אומץ לב, אומץ מטורף חסר רסן? הוא נהיה רחמן או בעל לב אבן?"

"מלך שמוטב שלא ייצא לקרב," פסק יואב בקיצור.

השתררה שתיקה, ובן חשב שמוטב שלא ילחץ על יואב ולא יוסיף לחקור את מאורע ישועתו של דויד, למרות שהתעוררה בו סקרנות גדולה לשאול את יואב מה חשב על כך אבישי, הלוחם הגדול שהציל את חיי המלך.

"בן," אמר יואב, "בוא נניח לגאולתו של דויד ונחזור לגולית, למאורע שמעולם לא היה. ואתה יודע מה, בן, בוא ונניח לרגע שדויד אכן הרג את הפלשתי. הבה נניח שמצב בלתי אפשרי זה אכן התרחש. ובהנחה זו, בן, חשוֹב עוד פעם. האם נראה לך הגיוני שכל הצבא הפלשתי הגדול שחונה שם בשוכה ארבעים יום ייסוג במנוסה בגלל שאחד מגיבוריו, גולית הזה, נפל? מדוע שהצבא הפלשתי יעשה דבר מטומטם כזה? איזה מצביא עליון יעשה שטות כזו? בגלל שעשוע של קרב ביניים? האם נראה לך שצבא שלם יובס בגלל שאיזשהו גיבור או מפקד בכיר ייהרג? אמור לי, האם במלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה הובס אחד הצבאות, הצרפתי או הגרמני, בגלל שמישהו חשוב, גיבור גדול, גנרל, נפל בקרב? האם לפתע יצאו כל הגרמנים מהחפירות שלהם והתחילו לברוח אחוזי אימה? זה נראה לך הגיוני? אנושי? האם תחשוב לרגע אחד שפרעה יעשה את כל הדרך ממצרים לישראל ושם יובס בגלל שבקרב ביניים משעשע הצליח אחד החִתים או העמונים לנצח את אחד המתאבקים המצרים? יש גבול לטיפשות, אפילו אצל אנשי צבא."

"אבל," אמר בן נחרצות, "אתה שוכח שלקרב הביניים יש כללים מוסכמים: מי שמפסיד בקרב מפסיד הכול."

"באמת," אמר יואב וטפח על ברכו בלגלוג. "אני רואה שההבנה שלך בענייני צבא ממש מרקיעה שחקים. מה אתה חושב, שמלחמה היא משחק פוקר או וידיאו? הקשב ולמד. ראשית, כללים הם בדיוק מסוג הדברים שניתן להפר אותם, בייחוד כאשר אין מי שיכפה אותם. ומי יכפה אותם? שאול או אולי סרני פלשתים? שנית, אתה מאמין שכל המאמץ המלחמתי הזה יוכרע בקרב בהורדת ידיים? תגיד לי, בן, אם זה המצב, מדוע במלחמת העולם השנייה לא שלח אייזנהאור לרומל בריון אמריקני כדי לפגוש את הבריון הגרמני ובכך להימנע ממיליוני הרוגים, שלא לדבר על בזבוז של מיליארדי דולרים? למה שהישראלים והפלסטינים לא יפתרו את כל הסכסוכים שלהם במשחק שש בש?

אתה צריך להבין שקרב ביניים אינו בא במקום מלחמה. הוא בא כדי לשרת מטרות אחרות… לפעמים מטרות של כותבי שירים, סיפורים ומיתוסים, וגם חוקרים באקדמיה… אבל בעיקר מטרות של משמעת צבאית. הצבאות של שאול ופלשתים היו תקועים שם בשוכה ובעמק האלה ארבעים יום. שום דבר לא זז. שום קרב גדול ומוחץ לא התרחש. הפלשתים לא רצו לתקוף את ישראל היושבים על ההר, שכן שם לא ניתן להפעיל את מרכבות המלחמה. והישראלים פחדו לתקוף את הפלשתים במישור בדיוק משום ששם חיכו להם הפלשתים עם המרכבות הרצחניות האלו. בינתיים פרקו הצבאות את הפחד, את השעמום ואת התמוססות המשמעת ורוח הקרב על ידי משחקים תחרותיים קטנים שכאלה, קרבות ביניים.

אמוֹר לי, לא היית בצבא? הרב סמל לא טרטר אותך בין אימון לאימון כדי שלא תשקע בקהות חושים? לא עשיתם תחרויות ספורט בין מחלקות, בין פלוגות, בין גדודים כדי להרים את המורל?"

"בסדר," מיהר בן לומר, "אז איש לא לקח ברצינות הסכמים אלה כמחייבים. אבל בימים ההם ראו אנשים בתוצאת קרב הביניים אות אלוהים – תשובה לשאלה האם אלוהים הולך עמם לקרב או שבגלל החטאים שלהם הוא זנח אותם והפקיר אותם לעונשו של האויב."

"הא," אמר יואב בביטול, "שוב פעם הטיעון הטיפשי הזה על האלוהים שלנו והאלוהים שלהם. כולם מתפללים לפני הקרב שהאלוהים שלהם יעזור להם. התפילה משככת פחדים. הדיבור מרגיע. אבל חוץ מזה? מה אתה חושב, שלישראל יש בעלות על האלוהים שלו? שרק לפלשתים בעלוּת על האל שלהם, דגון, על האל הזה שחציו העליון אדם וחציו התחתון דג? שאלוהים הוא מין ישות השייכת לעם אחד? לשבט אחד? לאדון אחד? אם כן, מי כאן
השליט – האל, או האדון בעל האל? לאל אין בעלים. ומכיוון שלאלים אין בעלים, הם של כולם. אם כך, מדוע שלא תתפלל לאלוהים של האויב, לדגון, אולי דווקא הוא יעזור לך?"

יואב השתתק. נתון במערבולת של מחשבות הרים את ידו הימנית, שיסף בה את האוויר ואמר: "שמע, אני אגיד לך בדיוק מה שאני חושב: כל האמונה הזו באל מתגמלֿ מעניש היא ממש לא לעניין ושום מצביא שפוי בדעתו לא תולה את גורל הקרב ברצונו של האל. אתה יודע למה? כי אלוהים עושה את הטוב בעיניו, ומפקד המבקש אות מאלוהים הוא מפקד שאינו בטוח בצדקת חרבו ולא בכוחה. האם לא שמעת? אלוהים עוזר רק למי שעוזר לעצמו, למי שהתכונן היטב לקרב. עד כמה עוזר אלוהים? בדיוק במידה שאתה עוזר לעצמך. אלוהים נמצא עם המנצחים וזונח את המפסידים. המנצח בטוח שהאל עזר לו, והמפסיד בטוח שהאל נטש אותו בשדה הקרב."

"הו," אמר בן, "אני רואה שאתה לא מאמין באלוהים, אתה אתאיסט. תגיד לי, אתה לא מאמין בברית בין אלוהים לבין עם ישראל? לא מאמין באתה בחרתנו, בעם הבחירה?"

"לא. אני לא מאמין. למרות שאז והיום בני אדם רבים, רבים מאוד מאמינים באלוהים, אני לא."

"למה?"

"מדוע?" חזר יואב על השאלה. "יש לכך סיבות רבות, אבל בעיקר משום שאמונה זו נראית לי חסרת היגיון."

"חסרת היגיון? אני לא מבין."

"התאזר בסבלנות, בן, מיד אסביר. מהי הברית בין אלוהים לישראל? במשפט אחד, הברית אינה אלא תנאי: אם ישראל יעבוד את אלוהים יגן אלוהים על עמו, וָלא יעניש אותו. אם ישראל יעבוד את אלוהים, ישראל ינצח בקרב עם הפלשתים. אבל ישראל לא ניצח, הוא נוצח בקרב עם הפלשתים: ישראל ניגף בקרב אבן העזר; ספג אבדות איומות; ארון אלוהים נלקח בשבי; שילה עיר הכוהנים נחרבה; משפחת עֵלי הכהן נהרגה; הכיבוש הפלשתי התעצם. ועתה בן, איך נסביר מפלה זו? איך הסביר אותה הנביא שמואל? פשוט מאוד. הסיבה למפלה היא שישראל חטא ולא עבד את אלוהיו. אלוהים העניש את עמו החוטא."

"זה נראה לי הסבר הגיוני. מה לא בסדר?"

"מה שלא בסדר הוא שמעובדת המפלה לפלשתים בקרב אבן העזר לא נובע בהכרח שהסיבה למפלה זו היא חטאי ישראל, שישראל חטא לאלוהים. מדוע? כי ישראל היה יכול להיות צדיק הדור, ועדיין להפסיד במערכה. מדוע? משום שהצבא הפלשתי היה טוב יותר, טוב בהרבה מהצבא הישראלי. זו הסיבה האמתית, ולא הסרת חסד האל מעל ישראל בשל חטאיו. וגם להפך. ישראל היה יכול להיות כולו חטא שחור משחור, ועדיין לנצח בקרב. האם לא שמעת שדרך רשעים צלחה? האם דויד לא היה מלא חטאים כרימון? נואף, בוגד, רוצח, ולמרות זאת הצליח.

תבין, הסיבה לתבוסה אינה עונש. המפלה אינה המכה שבה העניש אלוהים את ישראל על חטאיו. אין כל קשר בין המעשים המיוחסים לאל לבין מעשי ישראל, גם אם שמואל הנביא, שראה עצמו נציגו של אלוהים עלי אדמות, אמר כך. אז אמר. אז האמין בכל לבו שישראל חטא ובגלל חטאיו נענש – אז האמין. לאמונה בברית שבין אלוהים לישראל אין שום קשר לניצחון או לתבוסה בקרב, וכבר אמרתי לך מקודם, אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, בייחוד בשדה הקרב."

יואב החריש, ובן שאל את עצמו אם לא נגעה שאלתו על האלוהים בנקודה רגישה בנפשו של שר הצבא.

"אל תחשוב על זה, בן," אמר יואב, "לא חשפת שום פצע בנפשי. האמונה באלוהים אינה בדיוק הדבר שאני מהרהר ומתחבט בו יומם וליל. לא. אבל תראה, הנה עוד דבר מוזר ולא הגיוני. הברית בין אלוהים לישראל קובעת שאם ישראל יעבוד את אלוהים, יגן אלוהים על עמו, וָלא, יעניש אותו. ועתה חשוֹב על הסתירה הזו: אם אלוהים בחר בישראל כשותף לברית, הרי שהוא כפה עליו לקיים את מצוותיו, שאם לא כן ישראל ייענש בעונש נורא ואיום. המסקנה היא שאלוהים עריץ. אולם אם ישראל בחר לדבוק בברית, הרי שהוא מצדו כפה אותה על אלוהים, ומכאן שישראל עריץ. אם כך בן, מי כאן העריץ? מי שולט במי?"

יואב השתתק לרגע והמשיך לדבר: "הנה עוד דבר חסר היגיון. איך ייתכן שהאל הכל יכול טעה, טעה בבחירת שאול כמלך ישראל? אם שמואל משח את שאול למלך לפי בחירת האל, איך ייתכן שאלוהים לא ראה ששאול אינו מתאים למלכות? הרי אלוהים רואה ללבו של אדם בעין הרוח, ובן תמותה בעין בשר. ועוד שאלה: אם האל טעה בבחירת שאול, מדוע שלא יטעה גם בבחירתו של דויד למלך ישראל?"

בן שקע בהרהורים. חושב שיואב טרוד בעניין האלוהי יותר ממה שהוא מוכן להודות אפילו בפני עצמו.

יואב תקע בבן מבט קצר ויבש: "מה אתה מסתבך במחשבות חסרות פשר?" אמר. "תגיד לי בן, אתה מאמין באלוהים?"

בן לא ענה והשפיל את מבטו. "ואתה יואב," אמר לבסוף, "אתה מאמין באלוהים?"

"כבר אמרתי לך בן, לא. אני ראיתי יותר מדי דם," אמר יואב, "יותר מדי גופות מרוטשות. שמעתי יותר מדי צרחות של כאב ואימה. ראיתי יותר מדי חברים, אחים לנשק, שנהרגו, שנפצעו, שנפשם התבלעה, שחייהם חרבו. יותר מדי זוועות מכדי שאאמין באלוהים.

ואתה, בן, אמור לי, האם אתה מאמין באל אחרי זוועת כיליון ששת המיליונים? האם אתה מאמין שישראל חטא עד כדי כך שאלוהים הפקיר את צאן מרעיתו, תינוקות, ילדים, נערים, נשים, וגברים, שישה מיליון להשמדה בייסורים נוראיים, הפקיר למוות האכזרי ביותר מאז בריאת האדם – אמור לי."

בן שתק, עיניו השחורות עוטות עצב.

"שמע," אמר יואב לבסוף, "בוא ואומר לך עוד דבר אחד על אלוהים ועזרתו הרבה. איפה היה שמואל בקרב הזה, במלחמת עמק האלה, במלחמת גולית? היכן היה המנהיג הדתי, שליחו של אלוהים עלי אדמות? אתה בוודאי סבור שהוא בא לעזרת העם שהתייבש שם ארבעים יום, שהוא ניצב לצד שאול, להנחות אותו בדרך הנכונה, להדריכו כיצד לנהוג במלחמה הקשה הזאת. לא, איש האלוהים לא הראה את קצה חוטמו." הוא השתתק ומיד אמר: "אבל בוא נעזוב כרגע את שמואל הנביא. יש לי הרבה מה להגיד עליו, אבל לא עכשיו, אחר כך.

לא מות גולית הביא לניצחון על הפלשתים. לא בקרב גדול אחד הושג הניצחון אלא בסדרה ארוכה וממושכת של פשיטות, ליליות בעיקר, מההרים שמצפון לעמק האלה על קווי האספקה של הפלשתים. קווים אלה הובילו מערי הפלשתים אל המחנה שלהם ששכן מדרוםֿ מזרח לעזקה ומשם אל היחידות הקרביות בשוכה. למעשה זה היה קרב התשה שבו אט אט נטתה הכף לטובת שאול, עד לרגע שבו החליטו הפלשתים להפסיק את הקרב ולסגת לפלשת. זה כל הסיפור."

"מה? אתה מנסה לומר לי שגולית בכלל לא היה קיים?"

"לא. מה פתאום? להרפה באמת היו ארבעה בנים, כולם בחורים גדולים מאוד, חזקים, אחד מהם הרג אבישי ואחד היה גולית."

"אז מי הרג את הגולית הזה?"

"ידידי הטוב אלחנן בן יעיר, אחד הלוחמים המהוללים, מגיבורי דויד."

"אז מהיכן צץ הסיפור האפי הזה על דויד וגולית, ועוד בפירוט גדול כזה?" שאל בן, "בתיאור מדויק כזה? זה לא יכול להיות סיפור מצוץ מהאצבע. יש בו יותר מדי פרטים, שמות ומקומות."

"למה לא?" אמר יואב, "אולי הוליכו אותך שולל? אולי סיפרו לך סיפור בפרטי פרטים כדי שתאמין בו למרות שכולו שקר מתחילתו ועד סופו? למה שתחשוב שמסַפר הסיפור הוא אדם ישר או נאיבי? למה שתחשוב שאתה חכם ממנו ותוכל לדעת מתי דיבר אמת ומתי לא, היום, כשלושת אלפים שנה לאחר מה שקרה? אתה אפילו לא יודע מי סיפר את הסיפור הזה."

יואב השתתק, אחוז מחשבות. "אתה יודע מה," אמר בהחלטיות, "אני אגלה לך מיהו זה שסיפר את הסיפור הזה. זה דויד בכבודו ובעצמו, הוא שסיפר את הסיפור בפירוט רב ובתיאור אפי כפי שאמרת, ממש יצירת אמנות. הוא ייחס לעצמו את הריגת גולית, וזה מתאים לו. הוא בדיוק הטיפוס שיעשה דבר כזה, מין מנהיג משורר החי בדמיונות, שיש לו קשרים הדוקים עם אלוהים, והכול מגיע לו בחסד אלוהים.

שמע בן, אני הייתי שם במלחמת עמק האלה. גם אני, כנער, כמו דויד, הבאתי מזון לבני משפחתי ולדודים שלי, אחי דויד שלחמו עם שאול המלך בפלשתים שפלשו אל בית לחם ביהודה. שנינו היינו הולכים מבתינו אל מחנה שאול. ואני אומר לך, מעולם לא ראיתי את דויד נלחם בגולית הפלשתי, ואיש מהלוחמים במחנה גם לא בישר לי בהתרגשות: יואב, יואב, השמעת שהדוד שלך, דויד, הרג את גולית הפלשתי באבן קלע אחת ויחידה!

אבל הסיפור הִכה שורשים, ובמשך הזמן התחילו הנערות לפזם 'הִכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו', ואנשים התחילו לספר זה לזה את סיפור דויד וגולית. בערבים, לאור המדורה, אחרי האוכל והיין, סיפור כזה הלך טוב מאוד. ואומר לך עוד משהו. אני גם מוכן להמר על חיי שדויד האמין בכל לבו שהוא אכן הרג את הענק הפלשתי. הוא בדיוק הטיפוס להאמין בזה."

 

 

 

מדוע לא רצחת את המלך? מאת סם ש' רקובר, הוצאת כרמל, שנת 2012, 336 עמודים

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.