ביקור בית עם הסופר שי פניגר: חורף-קיץ / רומן התבגרות מרגש

| 09/06/2012 | 1 Comment

שי פניגר, שזהו ספר הביכורים שלו, כתב רומן התבגרות מרגש, מקסים, קצת שמח, קצת עצוב, בכנות ובאומץ ראויים להערכה. אורי, גיבור הספר, הוא ילד-נער שמתחשק לחבק חזק ולשמור עליו. הוא מתלבט, הוא עושה שטויות, הוא מעליב את כל העולם אבל בסוף הדרך הוא בקצה המסלול הנכון, ובין כל החוטים של הפלונטר הגדול של חייו, הוא מוצא את החוט שלו, את הקול שלו.

שי בוגר קרית מוצקין, בית הספר ויצ"ו לאמנויות חיפה, השומר הצעיר, חטיבת הנח"ל ואוניברסיטת תל אביב בפקולטה לאמנויות. "נשוי באושר לבעלי שיחיה אייל, שסובל אותי באופן מעורר הערצה כבר יותר משבע שנים". איש של חתולים, לא אוהב ריח של גויאבות. במהלך כל חייו הבוגרים עבד כאיש חינוך בלתי פורמלי, בעיקר עם נוער מאוכלוסיות שונות, כולל נוער בסיכון. הוא מספר, כי למרות שהוא איש חינוך, היצירה תמיד הייתה חלק משמעותי מהחיים שלו. כשהוא ניגש לכתוב, חשוב לו שהוא יבין מדוע הוא רוצה לכתוב את הסיפור, מה חומר הבערה שלו, מאיפה מגיע הצורך להוציא את זה החוצה. "לפעמים זה הדבר שהכי קשה לפצח".

 

שם: שי פניגר

גיל: 35

סטטוס: נשוי (לא רשמית) ל-אייל.

מגורים: כרגע שוהה בסידני אוסטרליה, לצרכי תחקיר לרומן הבא שלו.

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר "חורף-קיץ", בהוצאת מטר, 2012.

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "אני חושב שזה אופייני מאוד לספר ביכורים להיות מבוסס על תכנים אישיים של הכותב. חבר שלי שאני מעודד אותו לכתוב עכשיו, הגדיר את זה בתור ארוחה לא מעוכלת. משהו שיושב לך בבטן ואתה חייב לעבד אותו ולהוציא אותו מאיפשהו. במקרה הזה אני נופל לקלישאה. הספר קיבל את ההשראה שלו מתוך חוויות שאני ואנשים סביבי חוו, ונושאים שרצית לעבד שהרגשתי שעדיין לא עיכלתי כהלכה.

למרות שאני איש חינוך ועוסק בחינוך בלתי פורמלי כל חיי הבוגרים, היצירה תמיד היתה חלק משמעותי מהחיים שלי, בין אם מדובר בציור או כתיבה ביני לבין עצמי, או בתאטרון שלמדתי והשתמשתי בו ככלי יצירתי על מנת להפעיל ולקדם אנשים אחרים. כשאני ניגש לכתוב, חשוב לי שאני אבין מדוע אני רוצה לכתוב את הסיפור, מה חומר הבערה שלו, מאיפה מגיע הצורך להוציא את זה החוצה. לפעמים זה הדבר שהכי קשה לפצח".

 

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "הכתיבה עצמה מרגע ההתחלה ועד סיום העריכה הסופית ארכה שנתיים. צריך לזכור שבתהליך הזה יש המון המתנה. את הדרפט הראשון שלחתי לכמה אנשים כדי לקבל חוות דעת. את הדרפט השני כבר שלחתי להוצאות והמתנתי לתשובות. אחרי שקיבלתי את הכן ממטר, התחלתי לכתוב מחדש את הספר תחת עריכתה של תמר עומר המשובחת, ותהליך העריכה נמשך לאורך שנה, פחות או יותר,.

אילו ספרים קראת לאחרונה? "עשיתי טעות איומה והתחלתי לקרוא את "משחקי הכס", הספר הראשון בסדרת "שיר של אש וקרח", באנגלית. אני עכשיו בתחילת הספר הרביעי, לא מסוגל להפסיק, וקורא בקצב איטי במיוחד בגלל השפה. לפני זה עברו תחתי "האיש בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", "עד שיום אחד" של שמי זרחין, ו"אם היו אומרים לך" של גלית דיסטל. שלושתם מומלצים ביותר,.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אני יכול לציין כל מיני סופרים שמרשימים אותי מבחינות שונות. מאיר שלו תמיד גורם לי לתלוש שערות בקנאה בגלל היכולת שלו לטוות סיפור מורכב ורב מימדים, ומהשילוב של הסוריאליסטי בעלילה. גרוסמן צולל אל תוך הנפש בקלילות מעוררת השתאות. ג'ון אירווינג מפעים אותי ביכולת לטוות סיפור עשיר בפרטים ובדמיון בלתי נגמר. הרשימה עוד ארוכה, ומכל ספר טוב וסופר טוב אפשר ללמוד ולקחת השפעות. אני מניח שאני עדיין מעצב את הקול שלי כסופר, ובהמשך הדרך אוכל לראות מאין ההשפעות שלי מגיעות".

אילו ספרים קראת בילדותך? "הייתי תולעת ספרים היסטרית בילדות. הייתי יכול ללכת לספרייה פעם ביומיים ולהשאיל שלושה ספרים. בית הספר שעמם אותי, אז הייתי יושב בשיעורים עם ספר על הירכיים וקורא. המורים ידעו ולא היה איכפת להם. קראתי המון, מכל וכל, בכל ז'אנר אפשרי. ספר אחד שאני זוכר היטב מהילדות שלי, זה "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" של דבורה עומר. אני חושב שקראתי אותו עשרות פעמים, והוא תמיד הצליח לרגש אותי ולהצחיק אותי בדמיון ובמקוריות שלו. גם "שלושים וחמישה במאי" של אריך קסטנר היה אחד האהובים עלי, ועד היום אני משתעשע במחשבה שהוא בעצם המציא את הטלפון הנייד, וכמה הרעיון היה מסעיר בזמנו".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "אין לי תכניות לעבור לאי בודד בזמן הקרוב, אבל אם אני חייב לבחור, כנראה שאבחר ב"ספר המתים והחיים הטיבטי" שיעזור לי להגיע להארה, את "עשו" של מאיר שלו, שאני קנאי לו מאוד, ואת "ספר הדקדוק הפנימי", למרות שלא שבתי אליו כבר הרבה זמן, ואולי אם אשוב אתחרט ואבחר את "העולם על פי גארפ" של ג'ון אירווינג".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו הרומן הראשון שלי. מלבדו כתבתי בעבר קצת מחזות קצרים, לא מעבר".

ספר קצת על הספר שכתבת: "הרומן הוא רומן התבגרות שמתרחש בשנות התשעים ועוקב אחרי אורי (בחולם ובמלרע) שטיין, גיבור הספר, לאורך שנת י"ב. אמא שלו נפטרת במפתיע בסוף החופש הגדול, והוא מוצא את עצמו מתמודד עם המוות, יחד עם התכנים המבלבלים של גיל ההתבגרות, ועם הנטייה המינית שלו. מעל הכל מרחפת עבודת הגמר שלו במגמת צילום בבית הספר ויצ"ו לאמנויות בחיפה. הצילום הופך להיות כלי משמעותי בהתמודדות שלו עם הסערה שהוא חווה, ועבודת הגמר מנקזת אליה בסופו של דבר את כל החוטים וקושרת אותם יחדיו".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "התחלתי כבר לכתוב את הרומן השני שלי, על מסע של אב ובן אל לב אוסטרליה. אני ממש בשלבים ראשונים, מכיוון שהרומן דורש עבודת תחקיר מעמיקה שתיקח לי כמה חודשים טובים. העלילה תכלול מוטיבים רבים מהתרבות האבוריג'ינית, כולל מיתולוגיה, היסטוריה, והווה, תרבות שלמרבה הצער לא מקבלת את הקרדיט ואת תשומת הלב הראויים לה".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "כתוב. בלי מחסומים, בלי צנזורה, בלי שיפוט עצמי. גם אם זה לא קוהורנטי, גם אם זה אסוציאטיבי, גם אם זה לא מתחבר לשום דבר. אם יש לך צורך – כתוב, ואז שלח את זה למישהו שאתה ממש סומך עליו כדי שיעשה לך קצת סדר בראש".

משפט לסיום: "כל החוויה הזו, של לכתוב ספר ביכורים, היא מרגשת מאוד. לצערי, אני מפרסם את היצירה הראשונה שלי בתקופה בה נראה כי עתיד הספרות העברית עומד על כף המאזניים. כולי תקווה שהמצב ישתנה במהרה, ונוכל לחיות בשלום זה עם זה, היוצרים והמוכרים. בסופו של דבר, הרווח של אחד אמור להיות הרווח של השני, ולא להיפך."

 

חורף-קיץ מאת שי פניגר

פעם החיים שלי היו מורכבים מנתיבים ישרים וברורים. כל בוקר מקרית מוצקין אל בית הספר לאמנויות בחיפה. אחר הצהריים חזרה הביתה בדיוק בזמן, כי אמא חיכתה בחלון המטבח והציתה סיגריה בסיגריה עד שראתה אותי נבלע בחדר המדרגות. ואני תמיד עם המצלמה על הצוואר, מחפש את הפרֵיים הבא.

קצת לפני החופש הגדול בין י"א לי"ב, החיים פתאום נהפכו לפלונטר מבלבל של חוטים פרומים. אמא עם החרדות שלא נעלמו גם כשהיא כן, ותמרי אחותי עם הבת-מצווה שלה, ואבא עם צבא ההגנה לישראל, ובבית הספר יונתן שהופיע פתאום, עם השפתיים האלה שלו שהעתיקו לי את הנשימה והדיבור המתלהב על אמנות, ועדה עם הכוונות הטובות הכי לא נכונות, ואהרון עם הכנות הבלתי נסבלת שלו, ומעל הכל עבודת הגמר בצילום שריחפה מעלי לאורך כל השנה כמו ענן שחור, ומבפנים הסוד שלי, מאיים לפרוץ החוצה מכל הסדקים.

ובאמצע כל הבלגן הזה: אני. אוֹרי במילרע שטיין. מנסה להיות אורי אחר, אורי-לא-שומר-על-עצמו-יותר, מנסה למצוא איזה קצה חוט שייקח אותי חזרה אל עצמי.

מתוך הפרק הראשון:

ספטמבר                                                                                                       

ביום חמישי בצהריים העירה אותי הצווחה של השעון המעורר. כיביתי אותו בחבטה אלימה ופקחתי עיניים בחדר מוגף התריסים. אף אחד לא פתח אותם, שום יד לא העירה אותי בליטוף על המצח ושום חיוך לא הסתנן מבעד לעיניים מצומצמות והלומות שינה. בלעתי רוק. הפה שלי הסריח כאילו גופה של יונק קטן נרקבה לי איפשהו בין השיניים. הסתובבתי לצד השני, מתעלם מהמגע המגעיל של עיגול הזיעה שסימנתי על הסדין הלבן במהלך הלילה. האיברים התרגלו במהירות לתנוחה החדשה. מתוך השרעפים לא יכולתי למצוא ולו סיבה אחת טובה להיפרד מהמיטה, כי מה בעצם מחכה לי בחוץ? נרדמתי שוב, אבל אורי-הבן-של-אמא-שלו-שטיין היה חכם יותר ממני בערב וצפה היטב את ההתרחשות של יום המחרת. צלצול נוסף החריד את הדממה החמה עשר דקות מאוחר יותר, ואני נאנחתי בכבדות, שלפתי את עצמי בכוח מתוך השלולית הדביקה שנהייתה המיטה שלי והפסקתי את הטרטור המעצבן.

שפשפתי את העיניים ונאנחתי שוב. אף אחד לא צחק לכיווני ואמר לי שאני נשמע כמו זקנה בלה ושכדאי שאכנס כבר להתקלח כי יש מים. אף אחד לא התלונן כשעברתי במסדרון והרטבתי אותו בדרך חזרה מהמקלחת. הבית היה חשוך וחם. מעגל מיותם של כיסאות בסלון הדהד עדיין מצקצוקים ולחשושים. 

התלבשתי בשקט וארגנתי את התיק. ניגשתי אל מרפסת הכביסה ודאגתי שלשולמית יהיו מספיק מים ואוכל ושהחול שלה יהיה נקי. במטבח לא חיכו לי שני כריכים עטופים יפה בנייר שעווה, בתוך שקית עם תפוח ושתי מפיות. במקרר לא היה חלב וגם הדגנים נגמרו. ערימות של בורקסים אפורים ופשטידות לחות הביטו בי נזופות מתוך כלא הפלסטיק שלהן, מבשרות לי שמעכשיו, מהרגע הזה בדיוק, החיים אמורים לחזור לאיזשהו מסלול, אבל ששום דבר, אף חלקיק בעולם הזה לא יהיה אותו הדבר.

לפני שסגרתי את הדלת מאחורי עצרתי לרגע כדי להקשיב. אף אחד לא אמר לי לשים לב לא להירדם באוטובוס, אף אחד לא נפרד ממני בנשיקה אסקימואית ואף אחד לא שאל אותי מתי אני מסיים ומתי אגיע הביתה.

יצאתי החוצה. אני אנתרופולוג, לחשתי לעצמי, אני חוצן, אני לא מכאן. אני חוקר הכוכבים הנודע פון אוריקס שטיין שנחת במקום הזה, שיש בו מבנים מוזרים בני שלוש קומות, ושמים בצבע עשן עכור ויש לו רק שמש אחת, מסנוורת ואכזרית באמצע השמים, שמחלקת הכול ללבן בוהק ולכלום אפרורי. אני לא מהפלנטה הזאת בכלל, אני מיקום אחר לגמרי, מכוכב רחוק שבו יש יעל שטיין אחת, שנכנסת בדיוק עכשיו להמתנה היומית שלה עד שאחזור הביתה. היא מחכה לי בחלון המטבח, וכמו תמיד, ברגע שאשוב היא תפרוש לקראתי ידיים. אני אפילו אספיק להגיע בזמן כדי שהיא לא תשתגע, ואז נשב כולנו לארוחת הערב. אני והיא, אבא ותמרי.

בחוץ הכול היה מואר מדי. הסתכלתי על השמש בעיניים דומעות. היא זרחה בדיוק באותה הזווית כמו אתמול, הטיחה את עצמה בכל קיר ומדרכה, חושפת את כל הדברים שרק לכאורה נשארו אותו הדבר, מעוורת אותי.

באוטובוס לא נותרו מקומות ישיבה. מקומיים מיוזעים סבבו אותי כשעמדתי במעבר והקשבתי לשיחות התפלות של האנשים סביבי.

בהדר הכרמל התפניתי להתבונן סביב. הכיעור ששלט ברחובות תקף אותי מכל פינה. פעם יכולתי להסתכל על רגעים בתוך ההמולה ולמצוא בהם פריימים מעניינים, אותנטיות מקומית או קסם לבנטיני. עכשיו הכול נהיה חלול וחם.

בכניסה לבית-הספר עצרתי לרגע. עשרה לשתיים בצהריים, שיעור המעבדה מתחיל עוד עשרים דקות. זה אומר עשרים דקות של מבטי הנה-הגיע-אורי-שאמא-שלו-מתה-לפני-שבוע. זה אומר עשרים דקות של משפטי ניחומים, רחמים, טון דיבור שקט ורך, ידיים מונחות על כתף. כל-כך התחשק לי שמישהו יבוא ויעצבן אותי. שמישהו ייצא אלי ויילך איתי מכות. זה יסדר אותי עכשיו. נתגלגל בחול של החצר, נשרוט אחד את השני עד זוב דם, נבעט וננשך ונירק ונצרח, ואולי משהו מהחרא הזה שהתיישב לי על הלב לפני ארבעה חודשים יזוז קצת וייתן לי לנשום. רק שיבוא כבר מישהו.

הייתי זקוק לתוכנית. נעמדתי כמו ספורטאי על מקפצה שמתכונן לתרגיל הכי מורכב שלו. בעיניים עצומות צעדתי עוד שלושה צעדים קדימה, בישרתי לעצמי שהעולם יכול ללכת להזדיין עם האמ-אמא שלו, פקחתי עיניים לרווחה וצללתי פנימה. בלי לחשוב הסתחררתי בגרם המדרגות האליפטי עד שהוא פלט אותי בלוֹבי בקומה הראשונה.

בבת-אחת הרגשתי את הגוף שלי נדרך. ההליכה שלי נהייתה אִטית, כבדה, כאילו הלובי מלא במים ואני צועד על הקרקעית שלו. משני הצדדים שלי ראיתי שורה ארוכה של פנים מוכרים נועצים בי מבטים מסויגים. עם כל קוּב מים שחציתי בקושי הרגשתי איך עוד ועוד עיניים נקהלות סביבי, פרצופים נאספים למין עיסה קרושה של נחמה מזויפת ורחמים אמיתיים, פחד ומבוכה, מנסים לגשש אחר איזו מטאפורה מאוסה, תהום עצבות, מחשכי ריקנות או איזו שטות אחרת שתלמידי תיכון לאמנויות יכלו לקחת ולהשתמש בה בשביל היצירות הקסומות שהם מתכננים בשיעור פיסול.

הבטתי בהם. אני לא מפה. אני לא מהבית-ספר הזה. אני אנתרופולוג מהולל בכוכב שלי, אני פון אוריקס שטיין ואמא שלי מחכה לי לא רחוק, בשביל החלב. זו רק משימה. זה רק עד הלילה, עד שאחזור לאיפה שהכול ברור, לאיפה שהכול עובד לפי קצב שהגוף שלי מכיר בעל-פה.

מסביבי התחילו ההתלחשויות. יודניקים שלא הכירו אותי עדיין עודכנו בזריזות. מזווית העין הצלחתי לראות גם את אלה שמכירים אותי ועדיין לא שמו לב לכניסה שלי מלהגים זה עם זה ומצחקקים בהילוך אִטי. דמיינתי את השטויות הטיפשיות שהם עסוקים בהן יוצאות להם מהפה כמו בלונים של קומיקס שהתנפצו בשקט מעל הראש שלהם. נפיחות מילים מסריחות. גל עכור של בחילה חשוכה התחיל להתערבל לי בתוך הבטן. הרמתי את הראש בתוך האוויר שהסמיך כמו כספית והתעלמתי מהם.

במנזה קניתי לעצמי כמה גביניות סוג זין שידעתי שיעבירו לי את השעתיים הבאות עם קצת אנרגיה. התרסקתי על אחד הכיסאות בשולחן הקבוע שלנו והבטתי בשעון. שלוש דקות לשתיים. אלוהים שישמור אותי, אם שבע דקות הצליחו להרוג אותי איך בדיוק אני אמור לעבור את שאר היום המחורבן הזה?

מהכניסה האחורית שמאחורי המנזה הסתנן לפתע הוריקן בסדר גודל בינוני. גורצקי ירדה במדרגות במהירות והסתערה לעברי בלי להתבלבל, מטר חמישים של תלתלים וציצים והכול, ואז הטיחה את עצמה לתוך הבטן שלי.

"ידעתי שתגיע למעבדה. מה שלומך, פסיון?" מלמלה לתוך בית שחי שמאל.

"את עושה לי היימליך?" נאנקתי לכיוון הקודקוד שלה, מחפש פיסת גבינייה שנעלמה בין התלתלים שלה. גורצקי ניתקה ממני והביטה בי בדאגה.

"את יכולה בבקשה להפסיק עם זה?"

"להפסיק עם מה?" שאלה אותי במצח מכווץ.

"עם זה." דפקתי ביד על המצח שלי.

"מה זה זה?"

"זה, זה." עשיתי לה מבט של כלכלב רטוב בגשם.

"אה, זה." מיהרה לחייך ולהתיישב לידי. "אוקיי. אבל אתה חרא שלא מחזיר טלפונים. איך היה?"

שתקתי לרגע. "גרמניה היתה נהדרת," נאנחתי בסיפוק תיאטרלי לבסוף. "מזג אוויר נפלא, והרחובות מצוחצחים. הייתי מלא התפעלות. יצאנו גם לחיפוש דרדסים ביער, אבל קשה מאוד למצוא אותם בגשם."

"אהה." גורצקי השעינה את הראש על היד שלה והביטה עלי בעניין. "וארץ עוץ?"

"ביקור קצרצר בדרך ללפלנד. התאכזבתי מדרך הלבנים הצהובות, הנוף לא משהו, אבל עיר הברקת שווה ביקור בהחלט."

"המכשפה?"

"נמוכה ושמנה יותר במציאות, אבל כריזמה נהדרת."

"לפלנד?" שאלה בעיניים גדולות.

"מרתקת. המסע על גבם של אווזי הבר היה נקודת השיא ללא ספק."

"קורדובה?"

"את רוצה לדעת אם כבר מצאתי את אמא?" הבטתי עליה בשלווה.

גורצקי בלעה רוק. "אני מצטערת."

"כולם מצטערים. את מוזמנת לעמוד בתור."

"אני הראשונה בתור, יא זבל." חייכה אלי. "אולי תספר לי כבר מה שלומך?"

שתקתי.

"נו?" הפצירה.

"גורצקי, בחייאת רבאק, מה את רוצה שאני אגיד?"

היא חיככה את הידיים זו בזו והביטה בי בחשדנות. "אז אנחנו מתנהגים כאילו כלום לא קרה?"

"היית בלוויה, היית בשבעה, מה עוד את רוצה?" ניקרתי עם האצבע פירורים שסרחו.

"צודק. מה עוד בחורה יכולה לבקש?" נשענה אחורה באנחה. "אני אשתדל להיות כרגיל. אני לא מבטיחה כלום. אני בחורה אימפולסיבית, אנחנו עובדות אחרת." היא נפנפה ביד אחת והתחילה לחטט בתיק שלה.

"אני מאוד מודה לך. איך היה פה בשבוע האחרון?"

"אם נתעלם מעניינים מסוימים שאסור לי לדבר עליהם מפאת רצונו של אדם כבודו, היה… האמת שגם אם נתעלם מהם היה שבוע די מחורבן," אמרה וחייכה אלי במתיקות.

"מה שלום תומר?" התחלתי לזרוק פיסות גבינייה באוויר ולנסות לתפוס אותן עם הפה.

"אני חושבת שבסדר." משכה גורצקי בכתפיים. "התמודד איתי יפה בשבוע האחרון." גורצקי בצעה את שאר הגבינייה שלי לחתיכות קטנות והתחילה לזרוק אותן לכיווני. "הייתי די נוראית, בדיכאון וכאלה. כשאני בדיכאון אני רק אוכלת ומסרבת לסקס. לא שהיתה סיבה," היתממה.

הבטתי על השעון. שתיים ושלוש דקות.                               

"טוב, נבֵלה." נאנחתי בקול. "קחי אותי ללובי."

"סליחה?"

"נו יאללה, אני חייב לצלול לתוך היום הזה, אם תחזיקי לי את היד יהיה לי יותר קל."

העיניים של גורצקי נדלקו. "לכבוד הוא לי." נעמדה בקפיצה והושיטה לי יד.

עברנו ללובי והתיישבנו על המדרגות הרחבות שחצו אותו לאורכו. המשכתי ללעוס לצד גורצקי, מניח לפון אוריקס שטיין להתרשם ממנהגי האבלות של הילידים.

"אורי," ניגשה אלי חווה, המחנכת שלי מכיתה י', "כל-כך הצטערתי לשמוע על אמא," אמרה והנידה את ראשה בצער.

"תודה, חווה," אמרתי בזמן שקמתי וסימנתי לגורצקי לכיוון המדרגות.

"אני זוכרת את אמא שלך," המשיכה חווה, שלפתה לי עכשיו את הזרוע ושחררה שלושה צקצוקים, "היא היתה כל-כך יפה ומלאת חיים. היא אהבה אותך מאוד."

שתקתי מולה מכווץ, והגנבתי מבט מיוסר לכיוון גורצקי. חווה הביטה בי עוד כמה שניות, ואז משכה אותי בבת-אחת לחיבוק מעתיק נשימה. נלחצתי אל תוך החזה שלה, נקבר בתוך ערימת תלתלים ועננת ריח של שמפו. חווה לא הרפתה. סובבתי את הראש והבטתי מזועזע בגורצקי, שקרסה חזרה לישיבה והתאפקה לא לצחוק. אחרי כמה שניות חווה שחררה אותי, הביטה בי שוב במבט רך, צקצקה פעמיים ונעלמה לתוך חדר המורים.

"אף מילה," הזהרתי את גורצקי.

"שפתי חתומות." גורצקי סימנה עם היד נעילה של הפה וזרקה את המפתח לים.

"מי זה? סימנתי לה בראש לכיוון פרצוף לא מוכר שעמד בפינה. שיער חום גלי, עיניים שחורות ועמוקות, גוף גבעולי וגמיש, יציבה קצת גולמנית. הוא עמד ודיבר עם אחד המחולניקים בשכבת י"א, ואז התקדם יחד איתו לכיוון הכיתה.

"יונתן. י"א 2." גורצקי הניחה את הראש על הכתף שלי. "אמנות פלסטית."

"הוא הצטרף השנה? ישר לי"א?"

"כן. הוא למד ב'רעות', אבל לא המשיך לוויצ"ו בגלל שאבא שלו עבר ניתוח והיו צריכים אותו קרוב לבית בשנה שעברה."

"הוא בסדר?"

"רק בסדר? ראית איזה חמוד הוא? הייתי הכי מאוהבת בו ב'רעות'. אם הוא רק היה שׂם עלי הייתי מזיינת אותו בשלל תנוחות יצירתיות," נאנחה בתוגה.

"דיברתי על אבא שלו."

"אה. לא ראיתי אותו אף פעם, אז לא יודעת אם הייתי מזיינת אותו."

"גורצקי," מחאתי כף מול הפנים שלה, "ריכוז. אבא שלו כבר בסדר?"

"אה. נראה לי שכן, הבנתי שהוא כבר השתקם ולא צריך יותר עזרה."

"אני מודה לך."

הצלצול הפתיע את שנינו והחזיר אותי בבת-אחת ליקום הזר שלא ביקשתי לחקור. קמנו ונשרכנו שנינו אל הקומה הרביעית, שנת הלימודים האחרונה שלי התחילה באופן רשמי.

 

 

חורף-קיץ מאת שי פניגר, הוצאת מטר, שנת 2012, 357 עמודים


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

One Response to ביקור בית עם הסופר שי פניגר: חורף-קיץ / רומן התבגרות מרגש

  1. אהבתי מאוד את הספר!!! מומלץ בחום!

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *