ביקור בית עם הסופרת מרים קוץ: על רקע רומנטי / להשתחרר מאהבה בלתי אפשרית

| 12/08/2012 | 0 Comments

העיתונאית והסופרת מרים קוץ מגוללת בספרה החדש, "על רקע רומנטי", את חייה של אישה ישראלית צעירה שלא מצליחה להשתחרר מאהבה בלתי אפשרית – מאהבתה לגבר שהיא אינה יכולה להשיג. סיפורה של הגיבורה, מימי וינטר, פסיכולוגית תל אביבית שמעבירה סדנאות לפנויים פנויות, יישמע מוכר לרבים מהקוראים, ואולי לכל מי שהיה פעם מאוהב באיש הלא נכון. 

מרים קוץ, ילידת חיפה, עיתונאית בעיתון "ידיעות אחרונות" כבר 26 שנים.

 

 

 

 

 

 

 

שם: מרים קוץ (מיצ')

סטטוס: אם לשני ילדים, תאומים, בן ובת, בני 12

מגורים: רמת גן.

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר על רקע רומנטי, הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מהחיים של כל מי שסביבי, כולל אני, מהדמיון, מהחלומות".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "מהמילה הראשונה ועד היום: ארבע שנים. הזמן הפנוי לכתיבה אצלי הוא מ-6 בבוקר עד 7 ומ-10 בלילה עד חצות. אבל אני לא ממש מצטערת על זה, כי זמן הריכוז הטוב שיש לי ביום לא עולה על שעתיים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "עלילת הנישואים" מאת ג'פרי יוג'ינידס, "העולם החופשי" מאת דיוויד בזמוזגיס, חירות מאת ג'ונתן פראנזן, "פרוייקט לזרוס" מאת אלכסנדר המון".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "נאיפול, עגנון, אסף ענברי, מייקל שייבון, ג'ונתן פראנזן, ג'ונתן ספרן פוייר. הלוואי שהייתי מושפעת מכל אחד ואחד מהם, אבל אני חוששת שזה עוד לא קרה".

אילו ספרים קראת בילדותך? "אריך קסטנר – הכל. הרוזן ממונטה כריסטו, מרי פופינס, קרל מאי – הכל. אי המטמון של  ר.ל. סטיבנסון, צ'יפופו – הכל. דייויד קופרפילד ואוליבר טוויסט של דיקנס, איניד בלייטון, ז'ול ורן – כמעט הכל, חסמבה, לאה גולדברג, נשים קטנות, פוליאנה ועוד הרבה הרבה הרבה". 

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "היום: יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס, שלושה בסירה אחת מאת ג'רום ק. ג'רום, על כפות המנעול מאת ש"י עגנון".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השביעי. הוצאתי בעבר שישה ספרים: ארבעה היו קבצי טורים שפרסמתי ב"ידיעות אחרונות" ועוד שניים עסקו בתינוקות ובדיאטה".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "מסגרת העלילה של הספר "על רקע רומנטי" הוא קורותיה של מימי וינטר, רווקה בת 35, פסיכולוגית תל-אביבית שמעבירה סדנאות לפנויים-פנויות אבל שקועה בעצמה בסיפור אהבה בלתי אפשרי. במהלך הסיפור היא משחזרת את חמש עשרה השנים האחרונות בחייה, מעין ניסיון להבין איך הכל התחיל ומדוע הכל השתבש. תוך כדי תנועה היא מתאהבת בגבר אחר, אבל גם שם העניינים לא פשוטים לפיצוח. מתחת למסגרת העלילה ניסיתי לבחון את נושא האהבה בכל מיני התגלויות שלו: התאהבות, חיזור, נישואים, גירושים, אהבה שנגמרת, אהבה מטורפת, אהבה בשלישייה, אהבה בו זמנית לשני אנשים שונים, וחיים ללא אהבה בכלל. כמעט כל מי שמופיע בסיפור נושא איזה רעיון הקשור בנושא האהבה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כרגע זה ברמת סקיצות ראשוניות לחלוטין. מקווה שהן יתאחדו לכלל כתב יד שלם".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לקנות לפטופ, לפתוח קובץ, לעשות הרבה 'שמור'."

 

מרים קוץ – ספרים

 

10 דברים שאנשים אומרים על גברים, על נשים, על אהבה ועל החיים, הוצאת כתר, 1992  

10 דברים שאנשים אומרים, הוצאת כתר, 1993

מאה קטנות על תינוקות, הוצאת מודן, 2002

הא'-ב' של הדיאטה, הוצאת כתר, 2003

זה לא הולך בלי אהבה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1996

גברים ונשים זה לא אותו דבר, הוצאת ידיעות ספרים, 1999

על רקע רומנטי, הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

 

להשתחרר מאהבה בלתי אפשרית

"הנה דבר שלא מתרגלים אליו אף פעם, להרגיש רע. הדבר היחיד שמשתנה זה הגיל, היא חושבת. אולי יש ירידה בכושר הביולוגי שלך לשאת את הצער, כמו שיש בכל שנה פחות ופחות ביציות בגוף. מרגע מסוים כבר אין די כוח לכל זה. אני כל כך רוצה שתהיי מאושרת הוא אומר בכל פעם מחדש. והנה לך עוד משפט חלול ששום אמת אין מאחוריו. וזה גם משפט מסיר אחריות. אולי הוא באמת רוצה כל כך שאני אהיה מאושרת, אבל הוא עוד לא החליט אם הוא לבדו יישא בכל האחריות הכרוכה בתהליך של הפיכתי למאושרת. כן, אפשר להגיד שהרצון שלו שאני אהיה כל כך מאושרת מוכרז בזאת ככישלון הכי גדול של חייו."

על רקע רומנטי מאת מרים קוץ סורק את חייה של אישה ישראלית צעירה שלא מצליחה להשתחרר מאהבה בלתי אפשרית – מאהבתה לגבר שהיא אינה יכולה להשיג. לבה ונפשה של מימי, גיבורת הספר, כמהים לאותו קול שבקושי נשמע ולאותו מגע שבעצם מרפרף. לאורך הספר הקורא מנסה להבין מדוע במשך 15 שנה מימי, העובדת כיועצת זוגית, לא מצליחה למצוא לעצמה אהבה חדשה, טובה יותר, הרסנית פחות. איך לכולם מימי מצליחה לעזור לאהוב ורק היא עצמה קריקטורה של אהבה. האם בסופו של דבר ובסופו של ספר – מיקי, יפסיק לקבוע על קצב דפיקות לבה של מימי? האם אהבה אפשרית ומושגת – אפשרית ומושגת גם עבורה?

"לפעמים אני חושבת שאין שום היגיון בסיפורי אהבה. אין לאנשים שום סיכוי אמיתי להבין איך מתאהבים, איך חיים עם זה, איך מכילים את זה ולמה זה מתפרק כשזה מתפרק. כנראה שפשוט צריך להשלים עם זה שיש דברים שלא יקרו ויש דברים שרק היו יכולים לקרות."

מימי יודעת לפענח את מערכות היחסים של כל מי שסביבה, אך סבוכה בעצמה בקשר אהבה בן חמש-עשרה שנים עם מיקי, גבר-פרא מקסים, מסקרן ובלתי-ניתן לביות. במהלך השנים, גם לצד גברים אחרים, מתחולל תמיד הקשר עם מיקי כמו קריאה שאין לה מענה. למה מיקי ממשיך להיות חלק מחייה? מדוע לבה של מימי נוהה אחריו? עד כמה כואבת תהיה ההתפכחות מהאהבה הבלתי-אפשרית הזאת, ועד כמה אופטימית תהיה ההתקדמות לקראת ניצחון של אהבה חדשה, אחרת, טובה יותר?

אישיותה הבוגרת של מימי פושטת ולובשת צורה לאורך הסיפור – הרחק מאמה פליטת המלחמה וזכרו המתוק והמנחם של אביה, ולעבר היכולת להקשיב לאיזו אמת בתוך עצמה.

פרק ראשון

 

א. אוקטובר 2000

מימי וינטר הולכת בשדרות רוטשילד בכיוון היחיד האהוב עליה, ממזרח למערב. לא מדויק, היא חושבת, אולי יש פה גם קצת צפון‑דרום. אבל היא שוקלת בראשה אפשרויות לתפריט של ארוחת הערב ועל כן ננטשת תאוות הדיוק בפרטים כבר ליד פינת החשמונאים. השעה ארבע אחרי הצהריים ולא נשארו לה יותר משלוש שעות וחצי להחליט מה יאכלו. שמש מציצה כמעט מכל הרחובות שחותכים את השדרה הרחבה, אבל אלה קרניים אחרונות ובשדרה עצמה נשמרת עדיין קרירותו של הגשם, שהמטיר במפתיע מהבוקר.

זהו השבוע האחרון של אוקטובר, הסתיו הברונטי היא קוראת לו. כאילו גם מזג האוויר הוא משהו שקשור אליה. והנה לכם, גבירותי ורבותי המושבעים, עוד דבר שהיא לא תוכל להגיד למיקי אף פעם. כי סתיו ברונטי זה מה שקורה בעולם כאשר פעימות העצב של סוף הקיץ הופכות חזקות במיוחד. זהו רגע של לפיתה. את מסתכלת במראה הפנימית של המכונית שלך, וגם אם בחוץ השמש עדיין גבוהה, הרי הקרניים כבר שבורות ואורן רך כמו רמץ, והגעגוע שולח יד ארוכה וקרירה כמפרעה על חשבון הצער שעוד נכון.

ומיקי לעולם לא יוכל להיענות לשיחות האלה. היא מודה שגם אף פעם לא ניסתה. היא יודעת על מה לא לדבר איתו. על כל הדברים שהם יותר מדי מרווחים, שמפרקיהם פותחים יותר מדי אפשרויות למעידה. כל הדברים שהוא היה קורא להם מקומות. אפשר להגיד, היא חושבת, שמיקי לא נכנס למקומות שאני לא אהיה מסוגלת אף פעם לצאת מהם. זה קצת כמו הבדיחה על החכם והפיקח, אבל מי פה הוא מי היא לא ממש בטוחה.

פסטה, כן, אז מה אם זה פשוט מדי. ובו ברגע היא מושלכת משרעפי התפריט וממשפט השדרה, שמנהל העצב הברונטי נגד מיקי לוסטיגמן. וזה קורה בגלל רוכב אופניים שפולש לצד השביל המסומן להולכי רגל. למימי נדמה שהיא רואה את אמא שלה יושבת על אחד הספסלים מימין בשדרה, אבל כשהיא ממצמצת, מגרשת דמעת רוח לא צפויה, היא נוכחת לדעת שגם אם יש דמיון מה – כי לשתי הנשים, גם לאישה וגם לאמא שלה, יש רעמת שיבה – הרי האישה שיושבת על הספסל לא יכולה בשום אופן להיות אמא שלה. האישה אוחזת בידה האחת במכשיר טלפון סלולרי שצמוד לאוזנה והיא מדברת ועכשיו אפילו צוחקת לתוכו, ובידה השנייה היא מהדקת אליה רצועה של כלבלב טרייר לבן וקטן, שלכבוד הגשם הראשון הותאם לו מעילון משבצות סקוטי, קטן וגנדרני אף הוא.

היא כבר קרובה למזא"ה, וחוצה עכשיו את הרחוב, פוערת את פי תיק הגב שלה למול עיניו של מנהל בית הקפה, שמשמש היום גם כשומר הסף. הוא מגלה רק עניין מועט בנעשה בתוך התיק ודווקא מעדיף לסקור את רגליה הארוכות, שלכבוד השינוי הלא צפוי במזג האוויר עטו מגפיים גבוהים ושחורים.

"שלום, אלכס," אומרת מימי לאחר שפילסה את דרכה בתוך בית הקפה הצפוף ונעצרה מעל ראשו של גבר לא צעיר, שכוס בירה ריקה ומוכתמת בקצף לבן שיָבש מונחת על שולחנו. הוא קורא עיתון שדפיו הוורדרדים מעידים עליו שהוא עיתון כלכלי.

"אה, שלום, מימי," עונה אלכס, שבקולו יש עקבות רכים של מבטא רוסי, ומבוכה גדולה יורדת עליו. הוא קם, מציע למימי כיסא, עוזר לה לשבת וחוזר ומתיישב בעצמו, עדיין עטוף באותה מבוכה של מי שנתפס לא מוכן.

"קבענו בארבע, נכון?" היא אומרת, עיניה תרות אחר המלצר – צעיר לבוש שחורים, שנראה כמי שעוד לא ממש התארגן לתוך המשמרת שלו, או שאולי בכלל הוא נטוע בעמדתו ובוהה שם מהבוקר. הוא מאותת למימי שראה אותה, לוקח מאי שם תפריט ומתחיל לפלס לעצמו דרך בין השולחנות.

כשהמלצר מגיע אלכס שואל, "מה תשתי?"

"הפוך קטן," מימי עונה בלי להרים את עיניה הנתונות במעמקי תיק הגב שלה, שאותו הניחה על ברכיה וידיה חופרות והופכות בו, אבל משקפי השמש שלה מאפילים גם את תכולתו. לבסוף היא מעלה פנקס קטן ועט.

"עוד משהו?" שואל המלצר.

"כן. סודה," עונה מימי, והיא מחייכת למלצר, שאוסף את התפריט הגדול שלא הביא תועלת ומחשב לחזור לעמדתו, אבל אלכס אומר, "אה, כן, ועוד בירה בשבילי," ובחופזה הוא מדבר, כאילו היה המלצר כרטיסן ברציף של איזו רכבת לילית.

"את תמיד עושה את זה?" שואל אלכס.

מימי מציינת לעצמה ברישום מהיר בפנקס שלה כי כאן בדיוק נמצא המפתח להבנת אלכס. מבוכת הבהלה גורמת אצלו לדברנות יתר, ודברנות יתר בבליינד‑דייט היא נוראה כמו דברנות יתר בעת מתן עדות בבית משפט, אמר לה פעם עורך דין אחד שחיזר אחריה. תדבר פחות, היא רוצה להגיד לו, כי במוקדם או במאוחר הכול ישמש נגדך.

אבל היא אומרת רק, "נעזוב את זה עכשיו," וסוגרת את הפנקס הקטן בקוצר רוח, והמלצר מופיע עם קפה ובירה.

"ספר לי קצת על עצמך," היא אומרת לאלכס, אבל הוא כאילו נלכד בקורי אבחנתה הסמויה בדבר מבוכתו הטרחנית. הוא משיק את כוס הבירה הענקית שלו בכוס הקפה של מימי. ספל הקפה הקטן נרעד, ומעט מתוכנו מציף את גדותיו ונשפך אל תוך הצלוחית הקטנה שהספל נח עליה. מימי מרימה את הספל ומוחה את תחתיתו במפית. אבל היא לא יכולה להשיבו למקומו, כי שם נקוותה שלולית. היא מניחה את הספל בצד, ואת המפית המלוכלכת בצד אחר. השולחן הקטן, שיכול להכיל את סך כל מרכיביו רק בצורתם הראשונית והמסודרת במיומנות על ידי המלצרים, הופך דחוס ולא נקי ומשבש אצלה את מהלך המחשבה.

חם לה. למה הזדרזתי כל כך להכריז על החורף, היא חושבת. חם לה בתוך הגרבונים, חם בכפות הרגליים, חם אפילו בחזייה. היא רוצה לשלוט בעצמה ולהתאפק. היא רוצה להיות קרירה וסמכותית. היא רוצה שהדחיסות והאי‑נוחות שמסביבה לא יציפו ויטביעו את הפגישה עם אלכס עוד בטרם החלה, אבל איזה רוגז חומק אל פניה, כי אלכס פוצח כרגע בנאומים מפותלים של התנצלויות מגומגמות שדוחסות את מחשבותיה של מימי קרוב מאוד אל גבול הצעקה.

"סליחה," אומר אלכס, "סליחה."

"לא קרה כלום," אומרת מימי מדודות, "אבל אין לנו הרבה זמן אז בוא נתקדם. ספר לי קצת על עצמך."

"טוב," אומר אלכס, "אני אלכס, גרוש בן ארבעים."

"טוב," מעודדת אותו מימי.

"יש לי שתי בנות חמודות," ממשיך אלכס. "השנה שתיהן התחילו חוג גלגיליות. אשתי, זאת אומרת אשתי לשעבר, היתה, זאת אומרת היא עדיין רופאת רנטגן בקופת חולים. אה, אני נולדתי במוסקבה, בגיל עשר עליתי לארץ. יש לי תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני בכלכלה, ואני עובד בבית השקעות. אז עכשיו, עם המזונות והילדות שגדלו, קצת לחוץ, את מבינה, אבל נו, טוב, מה לעשות, כמו כולם, מסתדרים, אני היום מרגיש שאני מוכן להתחיל מאפס."

סוסים דוהרים לא יעצרו עכשיו את אלכס, ומימי שואלת, "מתי התגרשת?" בנימוס מופלג אבל לא בלתי‑אמפתי.

"לפני שש שנים," אלכס עונה, והיא פותחת שוב את הפנקס הקטן שלה ורושמת בו משהו.

"פשוט בזמן האחרון אני מרגיש בודד כל כך. פתאום זה נעשה לי קשה לחיות לבד," מוסיף אלכס.

ומימי אומרת בקול מתאפק, "כן. לבד זה לא פשוט," ומבטה נודד על פני בית הקפה ומתעכב על זוג צעיר, הנראה שרוי בוויכוח. היא לא יכולה לשמוע על מה הם מדברים, אבל היא מבינה את הקושי הצפון בהטיית הגוף של האישה הצעירה הנשענת קדימה, לבושה במין גופייה ילדותית המסתירה בקושי את כתפיות החזייה הסגולה שלה, נסערת, מרצה את דבריה בשטף, מלווה את מילותיה הבלתי‑נשמעות בתנועות ידיים שחותרות וחותכות את האוויר. הגבר שיושב מולה איננו נרכן קדימה כמותה ולהפך, הוא מתנדנד מעט לאחור בכיסאו וגם עיניו משוטטות מדי פעם לצדדים, עד אשר לרגע הן לוכדות את עיניה של מימי הנעוצות בו ובבת זוגו. והיא מסבה באחת את מבטה, כמי שנתפסה מחטטת במגירה בחדר זר.

"נו, כן, טוב," אומר אלכס, "אז אולי את רוצה עוד קפה? גם אני רוצה עוד בירה."

ארבעים וחמש הדקות שהוקצו לתרגיל הזה מסתיימות, ומימי מתעתדת להמית בזה הרגע את הפגישה, כי ארבעים וחמש דקות זה בדיוק הזמן, וחשוב לשים לב למסגרות גם בעניינים עמומים כמו אלה, שמסגרות לא יודעות ללכוד. היא רוכנת אליו ואוחזת בעדינות בידו המונפת לקרוא למלצר.

"עזוב, אלכס, הזמן עבר," היא אומרת.

"לא, הוא עוד לא עבר," מתעקש אלכס.

"אתה רוצה שאני אגיד לך כמה שגיאות כבר עשית מאז שאני פה, או שאתה רוצה שאני אשתוק ואתן לך לשבור את כל הכללים של הסדנה?"

"נו, טוב, תגידי," אלכס נכנע.

"אז ככה," היא מתחילה. "באתי. מצאתי אותך יושב ושותה, אפילו לא חיכית לי. ועוד בירה. בארבע אחרי הצהריים. בבליינד‑דייט."

"אבל אני תמיד שותה בירה אחרי העבודה!" אלכס מתמרמר.

"אבל אנחנו פה בשביל לעשות דברים אחרת," אומרת מימי. "כי עם כל מה שאתה עושה תמיד, אתה נשארת לבד כבר שש שנים. אז אולי צריך להפסיק כמה מהדברים שאתה עושה תמיד ולעשות אותם טיפה אחרת? מה אתה חושב?"

"אני חושב שאני יכול להשתפר," אומר אלכס בקול קטן.

"אלכס," אומרת מימי, ולבה נמלא צער פתאום. "אלכס, אי‑אפשר להתחיל את החיים הזוגיים מהאמצע. אפשר להתחיל אותם רק מההתחלה. נדרש שינוי, אלכס. נדרש תהליך. נדרשת למידה. ברור?"

"ברור, ברור," מסכים אלכס, ששוב נראה נבוך.

"ובמסגרת השינוי אתה גם מפסיק לשדר כזה חוסר ביטחון. אתה ישבת וקמת לפחות שלוש פעמים מאז שהגעתי. תחליט מי אתה רוצה להיות ותיצמד לזה. תהיה עקבי, ברור?"

את קשה מדי, היא חושבת, אבל אל תפסיקי עכשיו כי הוא מקשיב.

"ברור, ברור," נכנע אלכס.

"ודבר אחרון להיום," אומרת מימי, "והוא אולי הכי חשוב. כששואלים אותך מה שלומך, תענה 'טוב, תודה'. ברור?"

"ממש לא ברור," אומר אלכס.

"בחורות באות לבליינד‑דייט כדי להגשים איזה חלום, להתאהב, להתחתן. אז אל תתחיל להעמיס לי פה את כל קורות חייך בלי קיצורים. אנשים עסוקים ואין להם זמן. תגיד משהו קצר, 'אני גרוש פלוס שתיים, מחפש להתחיל פרק ב'' או משהו פשוט כזה. אחר כך, אם יהיו עוד פגישות ואם יהיה מומנטום, תספר עוד. ברור?"

"מומנטום. זה ברור," משיב אלכס.

"ועוד דבר ממש קטן," אומרת מימי. "לעולם, אבל לעולם אל תספר למישהי שאתה עוד לא מכיר שאתה בודד ושקשה לך להיות לבד."

"אבל מימי," אלכס מזדקף, "זאת האמת. ואת תמיד אומרת לנו בסדנה שנספר את האמת כי האמת סופה להתגלות."

"נכון מאוד," אומרת מימי, "אבל האמת היא לא תמיד סקסית. תשאל כל אחד למה הוא התאהב במישהו, והוא יתקשה לתת לך תשובה הגיונית. אבל אם תשאל אותו למה מישהו לא מוצא חן בעיניו, הוא יגיש לך דו"ח מפורט. אז תגיד תמיד את האמת, אלכס, אבל תבחר מתוכה את החלקים היפים. ברור?"

"ברור," אומר אלכס, "ברור."

כשהם יוצאים לשדרה האוויר מאפיל ומתקרר.

"אז מה, אני מקבל אפס גמור בבליינד‑דייט," אומר אלכס, שכעת, משהסתיים התרגיל וגזר דינו נחרץ, דווקא נראה כמי שהוקל לו ועליזות חייכנית עוטפת אותו, וחולצתו המגוהצת שהשתחררה מחגורת מכנסיו, לחייו שהוורידו מן הבירה ושערו שנפרע מעט משווים לו מראה של תלמיד תיכון שברח מבית הספר.

"אף אחד לא טוב בבליינד‑דייט," אומרת מימי. "להתאהב בפקודה זה לא קטע טבעי לבן אדם."

ושניהם צועדים בדממה בשדרה שכבר אין בה אור כמעט. אלכס חובק את תיק המחשב הנייד שלו, ומימי דוחפת את ידיה לכיסי שמלתה. בקולות צחקוק חנוקים עוקפים אותם גבר ואישה חבוקים, אשר מימי מזהה מיד כזוג מבית הקפה שהיה נתון בעיצומה של מריבה, אבל כעת לובשת האישה את המעיל של הגבר שאותו היא משליכה כלאחר יד על כתפיה, ונדמה כי רק חיבוקו של הגבר, שכורך את ידו בחוזקה סביבה ומצמיד אותה אליו, מחזיק כך את המעיל שלא יצנח, ושניהם הולכים חבוקים וממהרים, צעדיהם מתואמים, ומימי מתבוננת בהם מגבם ואלכס אולי איננו מבחין בהם כלל, כי הוא שורק לו כרגע נעימה מורכבת מאיזו אופרה.

וכשעננת השניים מתפוגגת, מימי נזכרת שעדיין לא קנתה שום דבר לארוחת הערב, והיא נעצרת, מוציאה צרור מפתחות מצלצל מתיקה, משחררת מכונית לבנה וקטנה מכבלי האזעקה, הודפת בקלילות את אלכס שמנסה לפתוח את הדלת למענה, ואז נכנסת למכונית שלה ונאנחת אנחה גדולה של הקלה, כשהיא מרגישה איך היא מתאחדת מחדש עם הבועה השקטה שלה, וגם לכבוד זה שהיא כבר לא צריכה להיות קשובה היום לאיש מלבד עצמה.

חורף עולמים שורר בתוך הסופרמרקט הגדול, הממוזג תמיד יתר על המידה, ותחושת הקור שבו עוד מתעצמת בשעת ערב מוקדמת זו, כי לקוחותיו הרגילים כבר סיימו את קניותיהם ונחפזו לשגרת הבית, ארוחות ערב ומקלחות לילדים, חדשות האינתיפאדה בטלוויזיה, והשד יודע מה עוד הם עושים שם, מימי חושבת. היא מגלגלת את עגלת הקניות שלה בזריזות ובמיומנות בין מחלקות האוכל, ומניחה בה לפי הסדר מצרכים וגם לוקחת שני מכלי קרטון של חלב, אבל כשהיא מניחה את הקרטון השני בעגלה היא מבחינה שהוא מטפטף טיפות חלב שמרטיבות את החסה ואת אריזת הפסטה הכחולה.

"שיט," אומרת מימי והאישה שעוברת לידה נושאת את עיניה ואומרת "מימי? מימי וינטר! אני לא מאמינה. זו את?"

ומימי, שאינה מזהה את האישה, אך גם אינה יכולה להתכחש לעובדה שהיא זו היא, עוטה על עצמה את הבעת הפנים השמורה עמה למפגשים עם מי שהיו אצלה פעם בסדנה.

"כן," היא אומרת, "זו אני."

"מימי," אומרת האישה האחרת, "את לא זוכרת אותי? אני איריס."

"איריס?" עכשיו תורה של מימי להשתאות. "איריס מסוציולוגיה שנה שנייה?" ושתיהן צוחקות מאותו הד של בדיחה ישנה.

"לפחות עשר שנים לא ראיתי אותך," אומרת מימי. "אולי יותר. וכל הזמן הזה גרת כאן בסביבה?"

היא בוחנת את איריס. היא השתנתה כל כך, מימי חושבת. היא נראית מבוגרת. אולי גם אני נראית מבוגרת, היא נבהלת פתאום. כל כך הרבה שנים עברו.

"לא, אנחנו גרנו בלונדון עד עכשיו," אומרת איריס ומקצרת ודוחסת עשר שנים בדקה ומסבירה למימי על בעלה, שהחליט ללמוד אמנות דווקא בלונדון, ואחר כך גם מצא עבודה במוזיאון קטן לאמנות ויקטוריאנית, והם נשארו עוד ועכשיו חזרו כי אולי גם כאן תימצא לו עבודה. והיא מספרת למימי על בתה, שהיא כבר בת עשר, ואיך הרגישו איריס ובעלה שאם לא יחזירו אותה לארץ כעת היא תהפוך לאנגלייה קטנה.

ובזמן שקורותיה מתעדכנים ולובשים צורה, מימי מתבוננת בכל הפרטים שהם איריס החדשה. בתסרוקתה, בבגדיה, בתכשיטי היהלומים. היא צריכה לזכור הכול, כי כאשר תספר על הפגישה הלא צפויה לענת, זו בוודאי לא תוותר ותשאל איך איריס נראתה.

והיא נזכרת שגם באוניברסיטה הבנות תמיד דיברו על איריס מהחוג לסוציולוגיה, שאבא שלה הוא מעשירי תל אביב, ואיך אחר כך קראו על אודותיו בעיתון, ברנר היה שמו, שנטש את הארץ בטרם חקירה על פרשת שוחד והפרת אמונים או אולי מעילה באיזו חברה ציבורית גדולה. הוא התיישב בלונדון וכעת מימי תוהה איך בדיוק השתלבו להם בנוחות פרשת השוחד יחד עם לימודי האמנות והמוזיאון הוויקטוריאני, אבל כיוון שהיא לא באמת מתעניינת באיריס ברנר או בפרשות שוחד ציבוריות, ומהדורות חדשות הן רק קולות רקע בשבילה, ובכלל הסקרנות הבסיסית שלה כבר באה על סיפוקה, היא מנסה להחליף את גון השיחה ולהגיע לטונים של סגירה ופרדה, אבל לאיריס אין שום כוונה להרפות משריד נדיר כל כך של עברה, שצץ לפתע ליד מדף החלב.

"קראנו בלונדון את הספר שלך," היא אומרת למימי. "אולי אנחנו לא קהל היעד שלך אבל צחקנו. הבנתי שאת מאוד מצליחה עם ענייני הרווקים והרווקות האלה."

אולי הנימוס מחייב, אבל אני לא אשאל אותה מה היא עושה וגם לא אשאל על בעלה, מימי חושבת. אין לי זמן לכל הסמול‑טוק והאנחנו הזה. והיא אפילו לא שאלה אותי אם גם אני נשואה. אולי בלונדון לא שואלים כאלה שאלות. היא מתבוננת באיריס ובתכשיטיה המתקשקשים עם כל תנועה שהיא עושה והיא נזכרת בסיפור על ג'ון לנון, שבשעה שהופיע לפני מלכת אנגליה, פנה לקהל ואמר: "אלה שיושבים בכיסאות הזולים יכולים למחוא כף. השאר יכולים לקשקש בתכשיטים שלהם." ומימי מחייכת ואיריס מחייכת אליה בחזרה, והמחשבה על ג'ון לנון מזכירה למימי את מיקי ואת הפסטה שאך זה נקנתה ועוד צריכה להתבשל, והיין שצריך להגיע למקרר והמקלחת שעוד לא עשתה ולחץ קל לופת אותה בצווארה, כי גם הפעם כמו תמיד היא נוכחת לדעת שחישבה את לוחות הזמנים ארוכים ומרווחים מדי. והנה, שוב טעתה.

"ומה שלום החבר הזה שלך, מיקי?" איריס מנחיתה.

ומימי, שמתעבת אנשים שנוקטים לשון הקטנה – ואפילו הקדישה בספרה, "הערכּה לרווקה", זה שאיריס התפעלה ממנו רק לפני דקה, פרק מיוחד לשימושים שאנשים עושים בשפה, פרק הנקרא "הטורט המרושע", ובו פירטה והדגישה כי כשמישהו משתמש בצירוף כמו "החבר הזה שלך", זו בעצם ביקורת בוטה על כך שאת עדיין לא נשואה – מציצה בשעונה ואומרת במתיקות מלאכותית: "אני ממש מוכרחה ללכת."

ואיריס שואלת שוב על מיקי ואיפה הוא היום, ומימי עונה שהוא לא בתמונה, והיא יודעת שהיא משקרת לאיריס לא רק מפני שהיא ממהרת, אלא מפני שבאמת, באמת אין לה תשובה לשאלה הזאת, שגם על פי סולם הציונים של "הטורט המרושע", בסך הכול מוכרחים להודות שהיא גם יכולה להתפרש כשאלה די פשוטה.

ואף על פי שנשבעה שלא תעשה יותר פעולות מיותרות, בדיוק כמו שהיא מלמדת בסדנה, כבר במכונית היא מחייגת אליו, וכמו שצפתה הרי גם הפעם עונה לה רק הקלטת קולו של מיקי, שמצמצם את יחסיו עם היקום כדרכו, ועל כן נמנע אפילו כאן מאמירת שלום ורק מפרט ביובש את מספר הטלפון בביתו ואין אפילו את הבקשה השגורה, תשאירו הודעה, כי בשבילו הודעה היא כבר התחלה של איזו משאלה של מישהו, שתתדפק על דלתו ועוד עלולה לחייב אותו בתשובה. אבל מימי מתעלמת מכל הסגפנות הזאת והיא אומרת "איפה אתה," ומנתקת.

וכדי לא להישאר במכונית לגמרי לבד היא מחייגת לענת, שעונה מיד. ומימי אומרת, "ענת?" במלעיל ועם קצה קצהו האופנתי והלא מודע של סימן שאלה, ובלי לחכות לתשובה מספרת לה על איריס ברנר מסוציולוגיה שנה שנייה, אבל ענת לא מגלה עכשיו עניין בחברה הנשכחת מהאוניברסיטה.

"אני חייבת לזוז, אני עוד בעבודה," היא אומרת ומנתקת את השיחה ובמימי עולה מעין תחושת החמצה כלואה, כמו בהתעטשות שלא הושלמה.

בשבע וחצי מצלצלים בדלת אבל זה רק יונתן, השכן, שגם הערב מתהדר באיזו חולצה משונה והפעם זו חולצת הוואי תכלכלה. ומימי בוחנת אותו לרגע ואומרת, "בּוּק הִים, דאנו," אבל לא בטוח שיונתן קולט את הבדיחה.

בשנים האחרונות יונתן מתמחה בבישול, וזה אחרי שנטש את לימודי התואר השני בהיסטוריה, שגם בהם התחיל אחרי שנטש את לימודי המחשב. כעת הוא משתלט על המטבח שלה, מרים את מכסה הסיר, לוקח את כף העץ שמונחת בפינה, טועם, מרחרח ואומר "בולונז? לא קצת בסיסי?"

"למיקי זה יספיק," היא אומרת. "הוא בחור בסיסי."

היא קורסת על הספה, וכיוון שאין כמעט קירות בחלק הזה של הדירה הקטנה, היא יכולה לראות היטב ממקום קריסתה איך יונתן מפעיל את תאוות השלמות שלו, מתבל את הרוטב שעדיין מבעבע בתוך הסיר, קוצץ, חותך, טועם, ואז מגיע אליה לספה עם שתי כוסות יין מלאות למחצה, אומר "לחיים," משתרע על הכורסה ומוסיף, "אז מה נשמע?"

"אתה לא יוצא הערב עם דניאלה? הייתי שוקלת להחליף חולצה," היא עונה.

"תעשי לי טובה," אומר יונתן, "מה את מבינה באופנה."

מימי מתכרבלת על הספה. היא לוחצת על השלט של הטלוויזיה ומחפשת לעצמה תחזית מזג אוויר, אבל השעה עדיין לא מתאימה, כי זו מחצית השעה ולא חשוב היכן אתה נמצא או באיזו שפה, העולם כולו שרוי באמצעה של מהדורת חדשות.

"אז מיקי מוזמן הערב לסעודה?" שואל יונתן.

"כן, ווטסון יקירי," מימי עונה.

"מתי הוא מגיע?" שואל יונתן.

ומימי עונה, "חשבתי שאתה זה הוא."

"אומרים כי אני אינני אני," מפזם יונתן.

"לא היית אמור לצאת הערב עם דניאלה?"

"ביטלתי."

"למה?"

"לא היה לי כוח לחפש חולצה."

"אתה שוב תהרוס את הקשר הזה עוד לפני שהוא התחיל. חשבתי שהיא מצאה חן בעיניך."

"אין לי כוח אליה. היא מתקשרת אלי כל שעתיים. היא תלותית."

"אה, אז התקדמנו. לפחות היא לא נמוכה, או שמנה, או שעירה, או גבוהה," מימי עונה.

"את מוכנה להפסיק? יש לי את אמא ואבא שלי ביום שישי בערב. הם עושים את זה יותר טוב ממך."

"צודק. אני כבר גמרתי לעבוד היום," אומרת מימי.

היא שולחת שוב יד לשלט ומחפשת תחזית מזג אוויר, אבל רוב מהדורות העולם הגיעו בשלב הזה לספורט. היא שוב מכבה.

פעם ניסתה לשדך בין יונתן לענת. נרשמה מפלה גדולה. ענת אמרה עליו שהוא מתנשא, קר ודפוק. יונתן אמר על ענת שהיא שטחית ושיש לה ידיים שעירות. מימי לא מסרה לאף אחד מהצדדים את פסקי הדין הקשים, אבל היא סיפרה למיקי, שרק משך בכתפיו.

"הוא לא באמת מחפש אישה."

"איך אתה יכול לדעת? דווקא הוא תמיד מבקש ממני שאכיר לו מישהי."

"כי הוא לא רוצה שיחשבו שהוא לא מתאמץ למצוא אישה. אבל הוא לא באמת רוצה למצוא."

"אז הוא עוד מחפש את האישה הנכונה, אז מה. הוא עוד צעיר."

"את באמת מאמינה שיש דבר כזה, האישה הנכונה? הגבר הנכון?"

"אני כן. אתה לא?"

"לא יודע. אני רק חושב שאם הם קיימים אז זה לא הגיוני שצריך לחפש אותם כל כך הרבה זמן."

"את יודעת," אומר עכשיו יונתן ומתנדנד בכורסה, "את ואני, זה בעצם אותו הדבר אבל הפוך."

"אני לא מבינה."

"אני מוצא פגמים בבחורות מושלמות. את חושבת על בחור שאין בו כלום שהוא מושלם. זה אותו הדבר בערך. שנינו לא באמת רוצים להתחתן."

"אני ממש לא חושבת שמיקי מושלם. ואני גם שונאת את התיאוריות האלה. זה כמו להגיד ששמנים נשארים שמנים כי אם הם יהיו רזים הם יצטרכו להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלהם. שמנים נשארים שמנים כי הם אוכלים יותר מדי. וחוץ מזה, מי בכלל אמר שאני רוצה להתחתן?"

"את לא?"

"לא חשבתי על זה אף פעם, לא."

"לא מכיר בחורה שלא רוצה להתחתן."

"אני מקווה שזה לא מה שאתה אומר לבחורות שאתה פוגש."

"אבל למה שלא תרצי להתחתן?"

"למה שארצה? כדי שאמא שלי תוכל לעצום עיניים ולמות בשקט?"

"זה בכלל לא קשור אליה."

"אתה לא מכיר אותה. הכול קשור אליה," מימי אומרת ואחר כך צוחקת. "תשמע, בחיים האמיתיים הדברים לא מסודרים כל כך יפה כמו בתיאוריות שלך. בחיים אנשים עושים דברים, פשוט עושים אותם. רק אחרי הרבה זמן הם יכולים לצפות בכל זה מהצד, ולפעמים, אם יש להם מזל, הם גם מבינים את הסיבות למה שהם עשו."

"אני חושב שאת פשוט פוחדת להתאהב בגבר אמיתי."

"מיקי לא גבר מספיק אמיתי בעיניך?"

"את מסוגלת להתעלות לרגע לגובה של השיחה? אני לא מתכוון לזיונים עכשיו. גבר אמיתי זה גבר שבסוף מתחתן איתך."

"הבנתי. אז אני כמו השמנים שלא רוצים לעשות דיאטה וכל זה?"

"לא, את כמו השמנים שרוצים לאכול את העוגה שלהם ולהשאיר אותה שלמה."

"הוא צריך להגיע כל רגע, אז אם יש לך עוד קלישאות, תוציא את הכול עכשיו."

היא קמה והולכת למטבח, אבל יונתן לא מוותר.

"למה שלא תודי שאת כבר לא אוהבת אותו, אבל פשוט אין לך אומץ לצאת במחלף ולנסוע הלאה?"

"הנה, אתה כבר ניסחת את ההודאה בשבילי. רק תגיד לי איפה לחתום," היא אומרת ומתחילה להרתיח מים לפסטה.

כשיונתן הולך היא מלווה אותו לדלת, ואז חוזרת לספה, מדליקה את הטלוויזיה ומספיקה לראות את התחזית לימים הקרובים בלונדון, מוסקבה, ניו יורק ואילת. כעבור עוד שעה היא עדיין מוטלת על הספה. מימי בוהה ואורות הבית מעומעמים. היא לא מסוגלת לשחזר מחשבה אחת שלמה שחשבה בשעה האחרונה. סם שפרד אמר לג'וליה רוברטס יו מייק מיי הארט סינג והמכונית שלו עלתה בלהבות. רוני בלום מכיתה י' ראשונה לקחה אל‑אס‑די וקפצה מהקומה השתים‑עשרה והתרסקה. היא שחתה בים סוף עם שנורקל וראתה דג תוכי בפעם הראשונה. מיקי מסדר שורות של קוקאין בשירותים של שדה התעופה. אבא שלה הסתכל עליה במבט גווע וניסה להגיד לה עד כמה הוא אוהב אותה. שני כבישים מקבילים דוהרים בתוך הראש שלה. הווה, עבר ועתיד מתערבבים, מראות, פנים, שברי משפטים שלא היא אמרה, זעם, ייאוש, צער ברזולוציה גבוהה. דממה.

היא קמה והולכת למטבח. היא פותחת את המגירה ומוציאה חפיסה של כדורים, מחלצת אחד מעטיפת הכסף המרשרשת ומתבוננת בו, ואז חותכת אותו לשניים ומחזירה את החצי השני לחפיסה. ואת חצי הכדור שנותר בידה היא חותכת בדייקנות לשניים בעזרת סכין יבשה ונקייה, ואז את הרבע האחד היא בולעת עם חצי כוס חלב ואת הרבע השני היא מחביאה. והיא הולכת למיטה, לא לפני שהיא בודקת שכל החלונות בחדר השינה מוגפים ומכוסים ואין שום קול או קרן אור שיכולים לחדור לתוך החשכה.

היא מתעוררת ומדליקה את המנורה הקטנה. השעה אחת‑עשרה ושלושים ובדלת היא שומעת נקישה ועוד נקישה, תיפוף עדין אבל עקשני. ומתחשק לה להתכרבל עוד ולהעמיד פני ישנה, ובעצם היא בחזקת ישנה ואין פה כמעט העמדת פנים. שילך, היא חושבת, שילך. אולי יונתן צודק. כבר מזמן הייתי צריכה לשכוח איך קוראים לו. הייתי צריכה לחיות עם איזה בעל ושני ילדים. ואז הייתי פוגשת את איריס ברנר בסופר ואומרת לה, אנחנו? אנחנו לא בקשר עם מיקי כבר שנים.

אבל הוא עוד שם, ליד הדלת. ומחר הוא שוב נוסע לתאילנד. אם היא לא תקום עכשיו ותפתח, התיפוף העיקש הזה, שכעת הוא מתנחמד ושובבי, יהפוך באחת לשתיקה פגועה, עיקשת ומרה. ואז היא קמה והולכת לדלת ופותחת אותה בלי להגיד מילה, ומיקי נכנס פנימה ומלטף אותה קלות על גבה, והיא לא משיבה לו, לא בחיבוק ולא בלטיפה, אלא עומדת באמצע החלל הפתוח והוא מודד אותה במבטו ושואל, "ישנת?"

היא מהנהנת.

הוא שואל, "לקחת כדור?"

וגם הפעם היא עונה רק בתנועת ראש.

הוא מתעקש, "חצי או רבע?"

"רבע," היא עונה.

"אז ידעת שאני אבוא," הוא אומר.

ותוך רגע הוא שואל אם יש מה לאכול, ומימי הולכת לכיריים ופותחת את סיר הרוטב שכבר הקריש, ומביאה גם את קערת הספגטי שיונתן התחנן שלא תבשל אותם מראש והיא בכל זאת בישלה, כי חשבה שהנה, עוד רגע מיקי בא, וכעת זו רק ערמת אטריות משומנת וקרה.

"קאלטע לוקשן," מימי אומרת פתאום ביידיש וצוחקת, כי זה מה שאמא שלה תמיד אמרה על כל מה שהוחמץ ואבד עליו הכלח וכבר לא ניתנת לו הזדמנות שנייה.

מיקי אומר מאחוריה, "מה, מה?"

והיא מתרגמת, "אטריות קרות," ואחר כך מתרצה ומוסיפה, "אבל יש גם רוטב."

"תביאי," הוא אומר, והיא מחממת את הצלחת שלו במיקרוגל, ואחר כך מגישה לו את הארוחה, מסתכלת עליו.

הוא אוכל מהר ומעט, דוחף את הצלחת קדימה, מכין לעצמו קפה ומציע גם למימי שדוחה מיד את ההצעה כי היא מנסה להישאר מכווננת לנימים האחרונים של השינה, שעוד מטיילים אצלה בתוך הוורידים, והיא מוזגת לעצמה חצי כוס חלב, מעשנת סיגריה ומתנדנדת על כיסא הבר המוגבה במטבח, ומנסה תוך כדי נדנוד להשיב את עצמה אל חיק השינה שממנו הושלכה, ובינתיים היא רואה את מיקי מתפשט והולך במסדרון לכיוון המיטה והיא מועכת את הסיגריה, מסיימת את החלב וקמה והולכת בעקבותיו, לאט היא מגייסת את כל ההרגלים שלה וכשהיא כבר בטוחה היא מכבה את האור ושוכבת לידו.

לאט‑לאט הוא מלטף כמו שהוא עושה כל דבר. והוא מלטף אותה כמו שראתה אותו פעם מלטף חתולה. ובתוך הליטופים האטיים האלה היא נפרדת ממעט השינה שהצליחה לאסוף קודם עם הסיגריה והחלב, ונצמדת אליו עוד וכשהיא מרגישה שהיא כבר לגמרי ערה היא מתגלגלת עליו עד שהוא בתוכה והיא מפסיקה לרגע לנשום והוא מרגיש וצוחק ועוברות כמה שניות, ואולי אלה דקות, הוא שוכב ולא זז ורק מימי ממלמלת בתוכו בקוצר רוח, ואז הוא אומר משהו ואחר כך מפיל אותה לאחור אבל גם תופס אותה שלא באמת תיפול, והם לא מדברים כי מה יש כבר להגיד, את מה שהיא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת גם הפעם היא לא תוכל לומר, והוא שולח יד לקופסה המוכספת שבתוך כיס החולצה שלו, שנזרקה קודם ליד המיטה, וכמעט בלי להסתכל מגלגל לעצמו סיגריה ומימי קמה ומסדרת מחדש את החדר ואת הצד שלה במיטה, ושוב היא בודקת אם כל החלונות מוגפים ומכוסים ואם אין קרן אור, אפילו אחת תועה מפנס רחוב, שיכולה לחדור לתוך החשכה. אבל בינתיים המנורה הקטנה עוד דולקת בחדר והיא מתכרבלת בתוך השמיכה והוא אומר לה, "תישני כבר, אל תדאגי. אני אכבה את המנורה."

ושוב היא מתעוררת ומתיישבת. מיקי עומד בחדר עירום ומסתכל בה.

"מה השעה?" היא שואלת ונופלת בחזרה על הכריות.

"חמש וחצי."

"למה אתה תמיד הולך?"

"כי אני תמיד בא," הוא עונה ומושך את הג'ינס שלו למעלה ורוכס את החגורה.

"תביא לי קצת חלב," היא מבקשת.

הוא הולך למטבח, ומהמיטה היא שומעת את תנועותיו. ארון הכוסות. דלת המקרר. החלב שנמזג. הוא חוזר לחדר ומנסה להעמיד את הכוס על השידה הקטנה, אבל מימי, שבדיוק שולחת יד לאחוז בכוס, מחמיצה את המפגש והכוס נשמטת על הרצפה ומתנפצת.

"שיט," אומרת מימי ומנסה לרדת, אבל מיקי הודף אותה בחזרה למיטה.

"אל תזוזי. יש כאן הרבה זכוכיות."

מימי מתיישבת ומשכלת את רגליה כמו ילדה קטנה, וצופה במיקי שמחפש את הנעליים שלו ולבסוף דוחס את כפות רגליו הענקיות לתוך נעלי הבית שלה, ובדרך למטבח הוא אומר, "למה את תמיד בלי משקפיים? את לא רואה כלום."

"אני רואה מספיק," היא עונה.

הוא חוזר עם המטאטא והיעה ומתחיל לאסוף את השברים.

"אתה יודע מה הזיכרון הכי רחוק שיש לי מהילדות?"

מיקי לא עונה ומימי אומרת, "אני בת ארבע, אני חושבת. ואני יושבת במטבח הקטן שלנו עם אבא שלי וזה ערב. ויש מולי על השולחן כוס חלב, שאני צריכה לשתות לפני השינה, ואני מושיטה את היד לכוס, אבל אני עושה תנועה קצת מגושמת והכוס מחליקה מהשולחן ומתחילה ליפול. ואני כבר הספקתי לחשוב איך הכוס מתנפצת ואיך החלב נשפך ואיך אמא שלי תכף תבוא בריצה למטבח ותכעס ותצעק, אבל אז אבא שלי, כשהכוס כבר החליקה וממש היתה באוויר, בדרך למטה, שלח יד ותפס אותה ככה והחזיר אותה לשולחן, אפילו טיפה לא נפלה."

"מקגייוור," מיקי עונה ומטאטא בלי להרים את הראש.

"כן," היא עונה. "משהו כזה."

הבוקר עוד לא יציב מספיק בתוך היום החדש. אם היא תשכב בשקט בסלון היא תוכל לשמוע את המטוס שלו, אם תצא לרחוב אולי גם תוכל לראות אותו. פעם מטוס עבר נמוך כל כך ליד הבית שלה, עד שהיא ראתה את הדגלים והסמלים של חברת התעופה. אדום, לבן, עלה עץ אדר. קנדה.

בכל אותה שנה שאבא שלה בילה בבית, השנה שבאה אחרי התאונה שריסקה את גופו וכמעט לקחה את חייו, היא ישבה לצדו מיד כאשר חזרה מהגן. באותה שנה אבא שלה לימד אותה גיאוגרפיה. הוא שכב במיטה שעוּן על כרים גדולים. סוניה אמרה שכל העצמות שלו נשברו בתאונה, אבל אבא שלה דווקא צחק. מעכשיו מימי נוהגת בו בעדינות. כבר אסור לה לקפוץ ולהיתלות עליו. יש לו קביים והם מונחים ליד המיטה. הוא גם לא יכול יותר לשאת אותה על הכתפיים, והיא כבר לא תוכל יותר להתל בו ולשלוח את ידיה למטה באמצע הדרך ולכסות את עיניו בכפות ידיה.

ביום שחזר הביתה מבית החולים הוא בכה כאשר ראה אותה. עכשיו היא יושבת לידו, והם מסתכלים באטלס המרופט. הוא מראה לה את כל היבשות, את כל האוקיינוסים, את כל המדינות ואת כל הגבולות. היא זוכרת בעל‑פה את שמות כל המדינות בעולם וערי הבירה שלהן. היא עוד לא יודעת לקרוא, ולכן היא מתבוננת באבא שלה, שמצביע על מדינה ואומר, "בורמה." והיא אומרת, "רנגון."

חמישה חודשים קודם לכן, בשמונה בערב, צלצל הטלפון. פאני ומימי כבר התקלחו מזמן ולבשו פיג'מות רכוסות עד לצוואר. היה קר בבית אבל סוניה לא הדליקה את התנור. הן לבשו סוודר מעל הפיג'מה ושיחקו בקלפים על השטיח. כשצלצל הטלפון סוניה הזעיפה פנים עוד לפני שענתה. אבל רגע אחר כך הרימה את השפופרת, וכבר ערכה את ההפסקה הקבועה שלה בין רגע ההרמה לרגע הבא, ואז אמרה, "הלו?" כמי שלא מאמין שיש איזה דבר טוב שמסתתר מאחורי צלצולים של טלפון, ולכן אין צורך אף פעם להיחפז לקראתם.

אבל אז היא התיישבה פתאום על כיסא המטבח, הסירה את סינרה, שהיה באותם הימים חלק מהתלבושת האחידה שלה, ואחר כך פלטה צעקה חנוקה. הילדות הפסיקו מיד לשחק. הסרת הסינר כשלעצמה היתה סימן מבשר רעות, הצעקה החנוקה כבר היתה הכרזת פאניקה של ממש.

"אמא," פאני שאלה, "מה קרה?"

אבל סוניה אמרה לשפופרת, "רק רגע," ופקדה עליהן להיכנס מיד לחדרן ולסגור את הדלת. הן צייתו בדממה, אבל גם נקטו שיתוף פעולה אילם של אחיות. מימי טרקה את הדלת, אבל גם פתחה אותה מיד בחזרה ובשקט. פאני הצמידה את אוזנה לרווח הצר שבין הדלת למשקוף ותרגמה בלחישות לתוך החדר.

"אבא נפצע קשה בתאונה," היא אמרה, "וזה היה ליד סדום. ועכשיו הוא בבית חולים במיטת סדום ועמורה."

"מה זה?" שאלה מימי.

"אם הוא יהיה נמוך מדי ימתחו לו את הרגליים, ואם הוא יהיה גבוה מדי יקצצו לו אותן," השיבה פאני בביטחון, שהיה עמה מתוקף הפרק האחרון שלמדה באותו יום בשיעור תורה בבית הספר.

סוניה כבר סיימה את השיחה, וכעת היתה מתרוצצת בבהילות ומארגנת מזוודה קטנה. את הילדות לקחה השכם בבוקר לחברתה הטובה והיחידה, ושם הן נשארו שלושה חודשים. חברתה של האם נהגה בילדות בחביבות ואפילו העמידה לרשותן את המיטה הרחבה שלה ושל בעלה, אבל לילה אחד, כאשר מימי הכריזה מרד שינה וקפצה מעלה ומטה על המזרן הזוגי, ניגשה החברה של האם והנחיתה סטירה מצלצלת על לחְייה.

פעם בשבוע היתה סוניה באה לבקר ומוסרת חדשות על שלומו של האב, שהטנדר שבו נסע לעבוד בסיני, בחיזוקים של קו בר‑לב, הידרדר לתהום. מימי לא ראתה את אביה עד שחזר הביתה על כיסא גלגלים והדבר הראשון שבדקה, אחרי שטיפסה עליו בזהירות והתיישבה בחיקו, היה כפות הרגליים שלו. הן לא נראו מתוחות מהרגיל או קצוצות באיזושהי צורה.

כשאבא שלה היה בבית, בימים שבהם לא כאבה לו הרגל והוא לא היה צריך לחגור את החגורה שהידקה את הצלעות למקומן, הוא סיפר לה סיפורים שבדה מהדמיון, סיפורים שאין בשום ספר של שום ילד, כי הם נמצאים רק בתוך הראש של אבא שלה.

הוא גם סיפר לה על הכלבה שהיתה לו פעם, לייקה. היא היתה הכלבה שלו ברוסיה, אחרי המלחמה. וכאשר החליט לעלות לישראל, הוא ביקש מהשותפים שלו בדירה שישמרו עליה. אבל אחרי שיצא מהבית, לייקה קפצה אל חלון הזכוכית, ניפצה אותו ונעלמה. אחר כך אבא שלה סיפר לה על הכלבה לייקה האחרת, שטסה לחלל בספוטניק ולא חזרה. היא קבעה מיד שזו היתה חייבת להיות אותה הכלבה.

זה היה באחד מאותם הימים, כאשר התרחשה התקרית של כוס החלב, שכמעט התנפצה אל הרצפה. אבל כשאבא שלה תפס את החלב בדרכו למטה, ממש באוויר, והחזיר את הכוס המלאה לשולחן, הוא לא רק הציל אותה מהכעס של סוניה. היא זוכרת. הוא כרת איתה ברית. ממש באותו רגע היא ידעה. הוא אבא שלה והיא הילדה שלו והוא יציל אותה תמיד. מיקי אמר מקגייוור. בלי שהיא שאלה את השאלה הוא הצליח לענות את התשובה. אולי אבא שלך היה מקגייוור אבל אני לא כזה.

 

על רקע רומנטי מאת מרים קוץ, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2012, 285 עמודים


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.