פלא מאת ר"ג פלאסיו / לשנות את התפיסות שלנו מבפנים

| 01/01/2014 | 0 Comments

פלא מאת ר ג פלאסיו

פלא מאת ר ג פלאסיו

הספר פלא מאת ר"ג פלאסיו, שגיבורו סובל מעיוות נדיר בַּפָּנים ונאבק להשתלב בבית ספר חדש ובחברת ילדים רגילים, מגיע בדיוק בזמן לקוראים הצעירים (8-12). אתם מוזמנים להיכנס לנעליו של האחר ולשנות את התפיסות שלנו מבפנים.

"קוראים לי אוגוסט, ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, זה הרבה יותר גרוע". להסתגל לבית ספר חדש זה לגמרי לא קל, אבל אם אתה סובל כמו אוגוסט מעיוות נדיר בפנים, ההסתגלות ממש קשה, כמעט בלתי אפשרית. עד כיתה ה' אוגוסט לא למד בבית ספר. עכשיו הגיע הזמן לנסות להשתלב בחברה של ילדים רגילים, כי בתוך תוכו אוגוסט מרגיש שהוא ילד לגמרי רגיל. האם גם אחראים מסוגלים לראות אותו ככה – חכם, שנון וחבר נאמן, ולא רק יצור מעוות ומפחיד? ומה יקרה לכם כשתפגשו את אוגוסט?

שנת הלימודים תשע"ד נפתחה תחת הסיסמה "האחר הוא אני". לאורך כל השנה יעסקו במערכת החינוך בקבלת השונה. הספר פלא, שגיבורו סובל מעיוות נדיר בַּפָּנים ונאבק להשתלב בבית ספר חדש ובחברת ילדים רגילים, מגיע בדיוק בזמן לקוראים הצעירים (8-12).  פלא מאת ר"ג פלאסיו זכה לשבחים יוצאי דופן בכל העולם – ולא במקרה. הספר, שעוקב צעד-צעד אחרי תהליך של שינוי בחברת ילדים, מרגש עד דמעות ופותח את הלב ויחד עם זאת גם מצחיק, וסוחף. אי אפשר שלא להתאהב בגיבור הספר ולקוות שהוא יזכה ליחס חברי ויגלה את טוב-הלב של הסובבים אותו.

במשך שנים הייתה פלאסיו מעצבת גראפית וחלמה להיות סופארת. היא מספרת שהיא כתבה את הספר בניסיון לכפר על כך שברחה מדוכן גלידה למראֶה ילדה מעוותת, כמו גיבור הסיפור, מפחד שהבן שלה ייבהל ויתנהג לא כראוי, היא מספרת כי "בעודה עוזבת את המקום היא זוכרת שאמרה  לעצמה 'חזרי, זו טעות לברוח ואת יכולה לתקן אותה.' אבל לא היה לה אומץ." בדרך חזרה הביתה היא שמעה את השיר wonder (פלא) ברדיו, והספר החל להיכתב עוד באותו לילה.

בעקבות הצלחת הספר פלאסיו נפגשת עם קוראים צעירים ומוזמנת ללא הרף לבתי ספר כדי לדבר על הספר: "גיליתי מחדש עד כמה לבם של ילדים רחב, ועד כמה הם רוצים להטיב," – תימה ש"פלא" עוסק בה לכל אורך הספר. יותר מכך, "פלא" מזמין את הקוראים להיכנס לנעליו של האחר ולשנות את התפיסות שלנו מבפנים. לדעתה, בגילאים שהספר פונה אליהם, להורים ולמורים יש השפעה על ילדים, ולכן היא קוראת להם להתערב בחיי הילדים ולא להרפות. "גם אם נראה שהם לא מקשיבים לכם, הם כן." בכל יום היא בודקת את המיילים שלה – אולי יגיע מכתב מהילדה מדוכן הגלידה? אבל היא מבינה שמה שהיה אירוע משמעותי מאוד עבורה, אולי לא הורגש על ידי אותה ילדה. "היא כנראה היתה כל כך רגילה לתגובות שליליות, שהתגובה שלי אולי היתה סתם עוד רגע בחיים שלה." 

ספר בלתי נשכח שכולו חמלה, אומץ לב ופלא

פרק ראשון

 

רגיל

אני יודע שאני לא ילד בן עשר רגיל. טוב, ברור, אני עושה את כל הדברים הרגילים. אני אוכל גלידה. אני רוכב על אופניים. אני משחק בכדור. יש לי אקס־בוקס. דברים כאלה, כנראה, הופכים אותי לרגיל. ואני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים.

אם הייתי מוצא מנורת קסמים והייתי מקבל משאלה אחת, הייתי מבקש שיהיו לי פנים נורמליות שאף אחד בכלל לא שם לב אליהן. הייתי מבקש שאוכל ללכת ברחוב בלי שאנשים, ברגע שהם רק רואים אותי, יעשו את הקטע הזה של להביט לצד שני. אני אגיד לכם מה דעתי: אני לא רגיל רק בגלל שאף אחד אחר לא חושב שאני רגיל. זאת הסיבה היחידה.

אבל אפשר לומר שאני כבר די התרגלתי למראֶה שלי. אני יודע להעמיד פנים שאני לא רואה את הפרצופים שאנשים עושים. כולנו נהיינו מאוד מתורגלים בקטע הזה: אני, אמא ואבא, וִיָה. לא, קבלו תיקון, לא ויה. ויה לא כל כך טובה בזה. היא מתעצבנת נורא כשמישהו גועלי אלי. למשל, פעם במגרש משחקים ילדים יותר גדולים מאיתנו עשו כל מיני קולות. אין לי מושג מה בדיוק הקולות האלה היו אמורים להביע, כי לא שמעתי אותם בעצמי, אבל ויה שמעה וישר צרחה עליהם. היא כזאת. אני לא כזה.

ויה לא חושבת שאני רגיל. היא רק אומרת ככה, אבל אם הייתי רגיל, היא לא היתה מרגישה שהיא תמיד צריכה להגן עלי. וגם אמא ואבא לא חושבים שאני רגיל. הם חושבים שאני לא־רגיל. נראה לי שהאדם היחיד בעולם שיודע בדיוק עד כמה אני רגיל זה אני.

דרך אגב, קוראים לי אוגוסט. ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, כל הסיכויים שזה הרבה יותר גרוע.

למה לא הלכתי לבית ספר

בשבוע הבא אני מתחיל כיתה ה'. אף פעם לא למדתי בבית ספר, ואפשר לומר שאני ממש, אבל ממש, מבוהל מזה. אנשים חושבים שלא הלכתי לבית ספר בגלל איך שאני נראה, אבל זה לא נכון. זה בגלל כל הניתוחים שעשו לי. עשרים ושבעה מאז שנולדתי. את הניתוחים הגדולים עברתי לפני שהייתי בן ארבע, ככה שאני לא זוכר אותם. אבל מאז, כל שנה עשו לי שניים־שלושה ניתוחים (חלק גדולים, חלק קטנים), ובגלל שאני קטן יחסית לגילי, ושיש לי עוד כל מיני תופעות רפואיות שהרופאים עדיין לא הבינו עד הסוף, הייתי חולה המון. בגלל זה ההורים שלי החליטו שכבר עדיף שלא אלך לבית ספר. אבל עכשיו אני הרבה יותר חזק. את הניתוח האחרון עברתי לפני שמונה חודשים, ונראה שבשנתיים־שלוש הבאות לא אצטרך לעבור ניתוחים.

אמא שלי עושה לי חינוך ביתי. לפני כן היא היתה מאיירת ספרי ילדים. היא ממש מעולה בציור של פֵיות ובנות־ים, אבל בדברים שמעניינים בנים היא לא מי־יודע־מה. פעם היא ניסתה לצייר לי את דארת ויידר ויצא לה מין רובוט מוזר בצורת פטרייה. המון זמן לא ראיתי אותה מציירת. אני חושב שהיא עסוקה מדי בלטפל בי ובאחותי.

אני לא יכול לומר שתמיד רציתי ללכת לבית ספר, כי זה לא יהיה לגמרי נכון. מה שרציתי זה ללכת לבית ספר, אבל רק בתנאי שאהיה כמו כל ילד אחר שהולך לבית ספר. שיהיו לי המון חברים, שאני אסתובב איתם אחרי הלימודים, כאלה דברים.

גם עכשיו יש לי כמה חברים ממש טובים. כריסטופר הוא החבר הכי טוב שלי, ואחריו זאקרי ואלכס. שלושתנו מכירים מאז שהיינו תינוקות, ומפני שהם תמיד הכירו אותי כמו שאני, הם רגילים אלי. כשהיינו קטנים היינו מבקרים אחד אצל השני כל הזמן, אבל אז כריסטופר עבר לגור בברידג'פורט, קונטיקט יותר משעה נסיעה מאיפה שאני גר בנוֹרת ריוֶור הַייטס, שזה בקצה של מנהטן וזאקרי ואלכס התחילו ללכת לבית ספר. מצחיק: למרות שכריסטופר הוא זה שעבר לגור רחוק, אני עדיין רואה אותו יותר מאשר את זאקרי ואלכס. להם יש חברים חדשים עכשיו. אבל אם במקרה אנחנו נפגשים ברחוב, הם עדיין נחמדים אלי. הם תמיד אומרים שלום.

יש לי גם חברים אחרים, אבל לא טובים כמו שכריסטופר וזאק ואלכס היו. לדוגמה, כשהיינו קטנים זאק ואלכס תמיד הזמינו אותי לימי־הולדת שלהם, אבל ג'ואל ואימוֹן וגֵייבּ אף פעם לא הזמינו. אֶמָה הזמינה אותי פעם אחת, אבל לא נפגשתי איתה כבר המון זמן. וכמובן, אני תמיד הולך ליום־הולדת של כריסטופר. אולי אני עושה עניין גדול מדי מימי־הולדת.

איך באתי לעולם

אני אוהב שאמא שלי מספרת את הסיפור הזה כי הוא תמיד נורא מצחיק אותי. הוא לא מצחיק כמו שבדיחה מצחיקה, אבל כשאמא מספרת אותו, ויה ואני נקרעים מצחוק.

אז ככה כשהייתי בבטן של אמא שלי, אף אחד לא העלה בדעתו שאני איראה כמו שאני נראה. ויה נולדה ארבע שנים לפני, והלידה שלה היתה "ממש פיקניק" (ביטוי של אמא שלי) כך שלא היתה סיבה לעשות בדיקות מיוחדות. בערך חודשיים לפני שנולדתי, הרופאים קלטו שמשהו אצלי בַּפָּנים לא בסדר, אבל הם לא חשבו שזה יהיה כל כך חמור. הם אמרו לאמא ואבא שיש לי חך שסוע ועוד כל מיני תופעות. הם קראו לזה "חריגות קלות".

בחדר לידה, בלילה שבו נולדתי, היו שתי מיילדות. אחת היתה נחמדה ועדינה מאוד. השנייה, ככה אמא מספרת, היתה לא נחמדה ולא עדינה בכלל. היו לה ידיים ענקיות וגם (כאן בא הקטע המצחיק) היא כל הזמן הפליצה. כאילו, היא היתה מביאה לאמא שלי קוביות קרח, ואז תוקעת נאד. היא היתה מודדת לאמא שלי חום, ותוקעת נאד. ומה שהיה הכי מדהים, ככה אמא אומרת, זה שהיא אף פעם לא ביקשה סליחה! בכל אופן, באותו לילה הרופא הקבוע של אמא לא היה בתורנות, אז היא נפלה על איזה רופא מתלמד לחוץ שהיא ואבא שלי הדביקו לו את הכינוי דוּגי בגלל איזו דמות מסדרת טלוויזיה ישנה או משהו כזה (ברור, הם לא קראו לו ככה בנוכחותו). אבל אמא שלי אומרת שלמרות שכולם בחדר היו מין־כזה עצבניים, אבא לא הפסיק להצחיק אותה כל הלילה.

כשיצאתי מהבטן של אמא, ככה היא מספרת, כל החדר השתתק. אמא אפילו לא הספיקה לראות אותי כי האחות הנחמדה מיד חטפה אותי וסילקה אותי מהחדר. אבא מיהר לצאת אחריה והפיל את מצלמת הווידיאו שנשברה למיליון חתיכות. ואז אמא התחילה להילחץ וניסתה לקום מהמיטה כדי לראות לאן הם הלכו, אבל האחות המפליצה שמה את הידיים הענקיות שלה על אמא ודאגה שתישאר במיטה. בעצם הן כמעט הלכו מכות, כי אמא היתה היסטרית והאחות המפליצה צעקה עליה שתישאר רגועה, ואז שתיהן התחילו לצרוח לרופא שיבוא כבר. אבל תנחשו מה? הוא התעלף! ככה על הרצפה! אז כשהאחות המפליצה ראתה שהוא התעלף, היא התחילה לבעוט בו ככה עם הרגל כדי לעורר אותו, וכל הזמן צעקה עליו, "איזה מין רופא אתה? איזה מין רופא אתה? קום! קום!" ואז פתאום היא תקעה את הנאד הכי אדיר וקולני ומסריח בהיסטוריה של הנאדים. אמא חושבת שהנאד הזה הוא מה שבסופו של דבר העיר את הרופא. בכל אופן, כשאמא מספרת את הסיפור, היא מְחקָה את כל הדמויות וגם את כל סוגי הנאדים וזה הכי קורע!

אמא אומרת שבסוף האחות המפליצה דווקא התגלתה כאישה נחמדה מאוד. היא נשארה איתה כל הזמן. לא עזבה אותה לרגע, אפילו לא כשאבא חזר והרופאים הודיעו להם כמה אני חולה. אמא זוכרת בדיוק מה שהאחות לחשה לה באוזן בזמן שהרופא אמר לה שרוב הסיכויים שלא אשרוד את הלילה: "כי כל היילוד מאת אלוהים ינצח את העולם." ולמחרת היום, אחרי שנשארתי בחיים, אותה אחות החזיקה לאמא את היד כשהביאו אותה לראות אותי בפעם הראשונה.

אמא אומרת שבשלב הזה כבר תיארו לה את המצב שלי. היא הכינה את עצמה לקראת המפגש איתי. אבל היא אומרת שכשהיא הביטה בפעם הראשונה בפרצוף המעוך שלי, כל מה שהיא ראתה זה איזה עיניים יפות יש לי.

דרך אגב, אם במקרה תהיתם: אמא שלי יפהפייה. אבא שלי נראה טוב. ויה יפה.

הבית של כריסטופר

הייתי ממש עצוב כשכריסטופר עבר דירה לפני שלוש שנים. שנינו היינו אז בערך בני שבע. שעות היינו משחקים בדמויות מ"מלחמת הכוכבים" ונלחמים עם החרבות־אור שלנו. אני מאוד מתגעגע לזה.

לפני כמה חודשים, באביב, נסענו לביקור בבית של כריסטופר בברידג'פורט. כריסטופר ואני הלכנו למטבח לחפש חטיפים, ואז שמעתי את אמא שלי מדברת עם ליסה, אמא של כריסטופר, על האפשרות שבסתיו אני אלך לבית ספר. לפני כן, אף פעם לא שמעתי אותה מזכירה את המילה בית ספר.

"על מה דיברתן?" שאלתי.

אמא נראתה מופתעת. ברור שהיא לא התכוונה שאשמע את זה.

"את צריכה לספר לו מה את חושבת, איזַבֵּל," אמר אבא. הוא היה בקצה השני של הסלון, ודיבר עם אבא של כריסטופר.

"נדבר על זה אחר כך," אמא אמרה.

"לא," אמרתי. "אני רוצה לדעת מה אמרת."

"אתה לא חושב שאתה בָּשֵל לבית ספר, אוֹגי?" שאלה אמא.

"לא," אמרתי.

"גם אני חושב שלא," אמר אבא.

"אז זהו," אמרתי ומשכתי בכתפיים. "די עם הנושא הזה," והתיישבתי לה על הברכיים כמו תינוק.

"אני פשוט חושבת שאתה צריך ללמוד יותר ממה שאני יכולה ללמד אותך," אמא אמרה. "בחייך, אוגי, אתה יודע כמה אני גרועה בשברים!"

"איזה בית ספר?" שאלתי. וכבר הרגשתי שאני עומד לפרוץ בבכי.

"בּיצֶ'ר. ממש לידנו."

"וואו אוגי, זה בית ספר ממש טוב," אמרה ליסה וטפחה לי על הברך.

"למה לא לבית ספר של ויה?" שאלתי.

"הוא גדול מדי," ענתה אמא. "אני לא בטוחה שזה יתאים לך."

"אני לא רוצה ללכת," אמרתי. אני מודה, התאמצתי שהקול שלי יֵצא קצת תינוקי.

"אתה לא תצטרך לעשות שום דבר בניגוד לרצונך," אמר אבא וניגש להרים אותי מהברכיים של אמא. הוא הושיב אותי על הברכיים שלו, בצד השני של הספה. "לא נכריח אותך לעשות שום דבר שלא תרצה לעשות."

"אבל זה יהיה טוב בשבילו, נֵייט," אמרה אמא.

"לא אם זה נגד רצונו," השיב אבא והסתכל עלי. "לא אם הוא לא בשל."

ראיתי שאמא מסתכלת על ליסה, שתפסה את היד של אמא ולחצה אותה.

"אתם כבר תדעו מה לעשות," היא אמרה לאמא. "אתם תמיד יודעים."

"אני מציעה שפשוט נדבר על זה אחר כך," אמרה אמא. ידעתי שעכשיו הם הולכים לריב בגלל זה. רציתי שאבא ינצח בריב. למרות שבתוך תוכי ידעתי שאמא צודקת. והאמת היא באמת איומה בשברים.

 

פלא מאת ר"ג פלאסיו, מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת זמורה ביתן, שנת 2013, 320 עמ'


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *