144 קומות מאת יו האווי / סיפור סינדרלה מו"לי או סיפורו של מותחן עתידני, כמשל לעתיד הספרות

| 12/10/2013 | 0 Comments

144 קומות מאת יו האווי

144 קומות מאת יו האווי

יו האווי יצר בספרו '144 קומות' עולם מרתק ומלא פרטים, שיר הלל לכושר ההמצאה האנושי ולרוח התקווה והמרד. עולם זה ניצב במרכזה של נובלה שכתב ופרסם באמזון – אלא שקוראיו דרשו עוד, וההמשכים שכתב הפכו לספר.

העולם שמעל פני השטח הורעל. האוויר הורג. הרוחות קטלניות. שיירי האנושות מתבצרים במבנה ענק תת־קרקעי.  דור אחר דור נולד בו: הקיום בחוץ היה לשמועה, אחר כך למיתוס, ואז לטאבו. בקושי אפשר לראות את העולם שבחוץ – ואסור באיסור חמור לדבר עליו. אלא שבכל דור קמים האופטימים, שמעזים לחלום ומדביקים אחרים בתקוותם. הם רוצים לצאת. העונש שלהם ברור. פשוט. אכזרי: נותנים להם את מבוקשם. 

"אנשים שכל שנותר להם הוא חלומות ותקווה הם אנשים מסוכנים"

תחילתו של 144 קומות  הייתה כנובלת מדע בדיוני על עולם פוסט אפוקליפטי שכתב יו האווי. את הנובלה הזו מכר באמזון, כקובץ דיגיטאלי. תוך זמן קצר הנובלה נכנסה למקום השלישי ברשימת רבי המכר של אמזון, וקוראים ביקשו המשך.

האווי כתב ופרסום עוד ארבעה המשכים וגם הם, כל אחד בתורו, הפכו לרבי-מכר מטורפים באמזון במהדורה דיגיטאלית. הספר השלם שכלל את כל חמשת הנובלות הגיע לראש רשימת רבי המכר של אמזון בתחום המדע הבדיוני כשהוא מותיר מאחוריו שמות מפורסמים ומוכרים בהרבה. בכוח אהבתו של הקהל, 144 קומות הפך לאחד הספרים המצליחים ביותר בעידן הספר האלקטרוני. האווי הרוויח מהספר מליונים ועזב את עבודתו הקודמת, כדי להתרכז בכתיבה.

בשלב הזה נכנסו הוצאות ספרים "מסורתיות" לסיפור הדיגיטאלי הזה. הן הציעו האווי לקנות ממנו את הזכויות לספר להדפיס ולשווק בעולם – הציעו לו סכום בן שבע ספרות תמורת זכויות הדפוס והדיגיטאל – האווי סרב. כמי שכותב מותחנים עתידניים הוא כנראה יודע מה הוא עושה.

הוצאת ספרים סיימון ושוסטר הסכימה לשלם לו סכום (פעוט J) בן שש ספרות ולקבל רק את הזכויות לדפוס, הזכויות לדיגיטאלי נשארו אצל האווי. במרץ השנה הספר (שנקרה באנגלית Wool) ראה אור בדפוס. מהדורת הכריכה הקשה הפכה לרב-מכר של הניו יורק טיימס.

144 קומות בילה תקופה ארוכה ברשימת מאה הספרים הנמכרים ביותר באמזון והוגדר כקאלט בהתהוות וקלאסיקה עתידית. ושכיח לראות אותו לצד שני ההמשכים שכתב האווי מוצגים אחד ליד השני בעמוד ה-most wanted של אמזון.

במקביל האווי מעודד את קוראיו לכתוב בעצמם, המשכים לספר או לפתח עלילות משנה ממנו, לשלוח לו לקריאה ולפרסם ולמכור אותם באמזון… הקשר בין הקהל והסופר מעולם לא היה כה ברור, פשוט ומתמסר.

 

פרקים ראשונים:

1

הילדים שיחקו בזמן שהולסטון טיפס אל מותו; הוא שמע אותם צווחים כמו שצווחים רק ילדים מאושרים. צעדיהם רעמו כשהתרוצצו פרועים אנה ואנה מעליו. הולסטון לא מיהר. כל צעד במעלה המדרגות הלולייניות היה שקול ומדוד, וקול מגפיו הישנים הידהד על משטח המתכת.

המדרגות, כמו המגפיים של אביו, היו שחוקות. פתותי צבע עלובים דבקו בהן, בעיקר בפינות ובתחתית השפה, מקומות שרגליו של איש לא הגיעו אליהן. התנועה במפלסים האחרים של גרם המדרגות העלתה עננות קטנות ונרעדות של אבק. הולסטון חש את הרטט במעקה, שנשחק עד לשכבת המתכת הבוהקת. זה תמיד הדהים אותו, איך מאות שנים של כפות ידיים חשופות ושל רגליים מדשדשות יכולות לשחוק פלדה מוצקה. מולקולה אחרי מולקולה, חשב. כל חיים שוחקים שכבה אחת, אולי, בעוד הממגורה שוחקת את החיים עצמם.

כל מדרגה נקערה קלות לאחר דורות של תנועה, והקצוות התעגלו כשפתיים משורבבות. במרכז לא נותר כמעט כל זכר ליהלומים הקטנים ששימשו אי־אז נגד החלקה. הדבר היחיד שלימד על כך שהיו שם פעם היה התבנית שחזרה מכל צד, ראשי הפירמידות הזעירות שהזדקרו בינות למתכת ופתותי הצבע.

בכל צעד הרים הולסטון מגף ישן אל מדרגה ישנה, לחץ את משקלו כנגדה ואז שוב, במדרגה הבאה. הוא נטמע במעשה של שנים לאין מספר, בהסרה של מולקולות ושל חיים, של שכבות על שכבות שהיו לאבק דק. הוא חשב, ולא בפעם הראשונה, שהחיים והמדרגות גם יחד היו ראויים לקיום טוב מזה. גרם המדרגות הלולייניות שהתפתל בממגורה הקבורה כמו קש בכוס לא תוכנן כדי לעמוד בעומס השוחק הזה. כמו חלקים רבים אחרים מהבית הסגלגל שלהם, נראה שנוצר למטרות אחרות, לתפקידים שנשכחו מזמן. המדרגות, ששימשו כעת שדרה לאלפי אנשים, שעלו וירדו בטקס יומיומי, נראו להולסטון כמתאימות יותר לשימוש בזמני חירום, וגם אז עבור כמה עשרות אנשים בלבד.

הוא חלף על פני קומה נוספת – מערך של חדרי שינה בתבנית פאי. קולות הילדים המאושרים הידהדו מעליו, רמים יותר, כשהעפיל אל הקומות העליונות בפעם האחרונה. זה היה צחוק הנעורים, צחוק של נשמות שטרם התעמתו עם המקום שהן חיות בו, שעוד לא חשו את לחץ האדמה מכל עבר, שבתודעתן לא היו קבורות, אלא חיות. חיות ולא שחוקות, מעלות קולות שמחה שבאו במורד המדרגות, מסלסלות בקולן באופן שלא היה שום תואם בינו לבין מעשיו של הולסטון והחלטתו הנחושה לצאת החוצה.

כשהתקרב לקומה העליונה צילצל קול צעיר מעל הקולות האחרים, והולסטון זכר את ימיו כילד בממגורה – את כל הלימודים והמשחקים. גליל הבטון הדחוס, רב־קומות של דירות וסדנאות וגנים הידרופוניים וחדרי טיהור סבוכי צינורות, היה אז בעיניו יקום עצום, מרחב אדיר שלעולם לא ניתן לחקור במלואו, מבוך שהוא וחבריו יכולים לאבד בו את דרכם לנצח.

אבל הימים ההם חלפו לפני יותר משלושים שנה. ילדותו של הולסטון נראתה עכשיו כאילו ניצבה במרחק של שתיים או שלוש תקופות חיים, דבר שלא הוא אלא מישהו אחר נהנה ממנו. חיים שלמים כשריף הכבידו עליו, גרמו לו להדחיק את העבר. ולאחרונה הגיע לשלב השלישי של חייו – חיים סודיים, מעבר לילדוּת, מעבר להיותו השריף. אלה היו הרבדים האחרונים שלו שנטחנו לאבק, שלוש שנים שבילה בציפייה דמומה לדבר שלא יגיע לעולם, כשכל יום היה ארוך יותר מאשר חודש בימי האושר.

כשהגיע אל ראש המדרגות הלולייניות כבר לא היה להולסטון במה לאחוז. פס הפלדה השחוק, המעוקל, נגמר במקום שגרם המדרגות נפתח בו אל החדרים הרחבים ביותר במתחם הממגורה כולו: הקפטריה והאולם הסמוך אליה. כעת ניצב במפלס אחד עם הצווחות העולצות. דמויות בוהקות ומהירות אצו בין כיסאות פזורים, בעיצומו של משחק תופסת. קומץ מבוגרים ניסו להשתלט על הבלגן. הולסטון ראה את דונה מרימה גירים ועפרונות פזורים מעל האריחים המוכתמים. בעלה קלארק ישב מאחורי שולחן שעליו ספלי מיץ וקערות של עוגיות קורנפלור. הוא נופף אל הולסטון מעברו האחר של החדר.

הולסטון לא התכוון לנופף חזרה. לא היו לו לא הכוח ולא החשק. הוא נשא את מבטו מעל לכתפי המבוגרים ולילדים המשחקים, אל הנוף המטושטש שהוקרן על קיר הקפטריה: המראֶה הרציף ורחב הידיים ביותר של העולם העוין שלהם. תמונת בוקר. אורו העמום של השחר כיסה גבעות חסרות חיים שכמעט לא השתנו מאז ילדותו של הולסטון. הן נותרו כשהיו, ואילו הוא נטש בינתיים את משחקי התופסת בין שולחנות הקפטריה והיה לדבר החלול שהוא כעת. מעבר לפסגות הנישאות הסתמן אור השחר הדל על שפתו של קו הרקיע המרקיב, המוכר. זכוכית ופלדה עתיקים ניצבו במרחק. במקום שבו, משערים, התגוררו פעם אנשים במֵעַלָקַרְקַע.

ילד שנפלט מהקבוצה כשביט נתקל בברכיו של הולסטון. הוא התבונן מטה והושיט את ידו אל הילד – הבן של סוזן – אלא שהילד נעלם שוב, ושב כשביט אל מסלולם של האחרים.

הולסטון נזכר פתאום בהגרלה שהוא ואליסון זכו בה בשנת מותה. הכרטיס עדיין היה בידיו. הוא נשא אותו לכל מקום. אחד הילדים האלה — שהיה אמור להיות בן שנתיים כעת ולדדות בעקבות הילדים המבוגרים יותר – היה יכול להיות שלהם. הם חלמו, כמו כל הורים, שיתמזל מזלם ויזכו בתאומים. הם ניסו, כמובן. אחרי שהשתל שלה הוסר, בילו לילה נשגב אחד אחר רעהו בניסיון לנצל את הכרטיס. הורים אחרים איחלו להם הצלחה. אחרים, שקיוו לזכות בעצמם, התפללו בלא אומר לשנה ריקה.

מכיוון שידעו שיש להם רק שנה, הוא ואליסון גדשו את חייהם באמונות תפלות. הם נאחזו בכל קש. הם תלו שום מעל המיטה, סגולה לפוריות, הטמינו צמד מטבעות מתחת למזרן כסגולה לתאומים, קשרו סרט ורוד בשערה של אליסון, מרחו כתמי צבע כחול מתחת לעיניו של הולסטון – והכול מגוחך ונואש ונהדר. הדבר היחיד שהיה מטורף יותר היה לא לנסות הכול, לא לבחון כל סיאנס או כל מעשייה מטופשת.

אלא שהמזל רצה אחרת. הפור נפל על זוג אחר עוד לפני סוף השנה שהוקצתה להם. ולא משום שלא ניסו, אלא משום שלא היה להם זמן. משום שלפתע נותר ללא רעיה.

הולסטון פנה מעל המשחקים ומן הנוף המטושטש והלך לעבר המשרד שלו, ששכן בין הקפטריה למנעל האוויר של הממגורה. בעודו גומא את המרחק, מחשבותיו נסבו על עימות שהתרחש כאן פעם, עימות בין רוחות רפאים, שמבעדו היה עליו לפלס את דרכו בכל יום במשך שלוש השנים האחרונות. הוא ידע שאם יסתובב ויסקור בקפידה את נוף הגבעות הרחב, אם יצמצם את עיניו כדי לראות אל מעבר לערפל הקדורני, ההולך ומחמיר, של עדשות מצלמה מעורפלות ואובך, אם יביט במעלה הקמט האפל בגבעה, הקמט שנמתח על הדיונה הבוצית אל העיר שמעבר לה, יוכל להבחין בדמותה השקטה. שם, על הגבעה, יוכל אולי לראות את אשתו. שוכבת כמו סלע ישן, אוויר ורעלים מכרסמים בה, זרועותיה מקופלות מתחת לראשה.

אולי.

היה קשה לראות, היה קשה להבחין בבירור גם לפני ששב המראה והיטשטש. יתר על כן, זה היה חיזיון שאין לבטוח בו. ויש במה לפקפק. אז הולסטון פשוט בחר לא להתבונן. הוא חלף מבעד לזירת עימות הרפאים של אשתו, מקום משכנם הנצחי של זיכרונות רעים, זירת טירופה הפתאומי, ונכנס למשרד שלו.

"נו, תראו מי התעורר מוקדם," אמר מארנס בחיוך.

הסגן של הולסטון סגר מגירת מתכת בארונית תיוק. יבבה חסרת חיים עלתה מן הצירים העתיקים. הוא הרים ספל מהביל ואז הבחין ברצינות חמורת הסבר של הולסטון.

"הכול בסדר, בוס?"

הולסטון הינהן. הוא הצביע על מדף המפתחות מאחורי השולחן.

"תא מעצר," אמר.

חיוכו של סגן השריף התחלף בהזעפת פנים מבולבלת. הוא הניח את הספל ופנה לקחת את המפתח. כשסובב אליו גב, הולסטון העביר יד בפעם האחרונה על הפלדה החדה והקרירה, ואז הניח את הכוכב על השולחן. מארנס פנה והושיט את המפתח. הולסטון לקח אותו.

"אתה צריך שאביא את המגב?" סגן השריף מארנס החווה באגודלו חזרה לעבר הקפטריה. אם לא היה בתא אסיר, הם נכנסו אליו רק כדי לנקות.

"לא," אמר הולסטון. הוא החווה בראשו לעבר תא המעצר, מזמין את סגנו לבוא בעקבותיו.

הוא פנה. הכיסא מאחורי השולחן חרק כשמארנס קם להצטרף אליו, והולסטון השלים את מצעדו. המפתח נכנס בקלות. קול נקישה חד עלה מן הקרביים המתוכננים והמתוחזקים היטב של הדלת. חריקה קלושה מהצירים, צעד נחוש, דחיפה ונקישה. הוא עמד בניסיון.

"בוס?"

הולסטון הושיט את המפתח בין הסורגים. מארנס התבונן בו, לא בטוח, אבל כף ידו התרוממה לקחת אותו.

"מה קורה, בוס?"

"תקרא לראש העיר," אמר הולסטון. הוא נאנח ונשף את האוויר המכביד שכלא בקרבו במשך שלוש שנים.

"תגיד לה שאני רוצה לצאת החוצה."

2

הנוף מתא המעצר לא היה מטושטש כפי שהיה בקפטריה, והולסטון העביר את יומו האחרון בממגורה בתהיות על כך. האם יכול להיות שהמצלמה בצד הזה מוגנת מפני הרוח הרעילה? האם כל מנקה, שדינו נגזר למוות, הקדיש יותר מאמץ לשימור הנוף שממנו נהנה ביומו האחרון? ואולי היה המאמץ המיוחד בגדר מתנה למנקה הבא, שיבלה את יומו האחרון באותו התא?

הולסטון העדיף את ההסבר האחרון. זה גרם לו להיזכר בערגה באשתו. זה גרם לו לזכור מדוע הוא שם, בצד הלא נכון של הסורגים האלה, מרצונו.

כשמחשבותיו נסבו על אליסון, התיישב ובהה בעולם המת שהותירו אילו שהם אנשי קדם. זאת לא הייתה זווית הצפייה הטובה ביותר בנוף שסביב הבונקר התת־קרקעי שלהם, אבל גם לא הגרועה ביותר. גבעות נמוכות ניצבו במרחק, צבועות בגוון יפה של חום, כמו מחית קפה עם הכמות הנכונה של חלב חזירים. השמים מעל הגבעות היו באותו צבע אפור עמום שהיה להם בילדותו ובילדותו של אביו ובילדותו של סבו. פרט הנוף היחיד שזז היו העננים. הם נישאו מעל הגבעות, מלאים ואפלים. הם שוטטו חופשיים כמו עדרי החיות בספרים המצוירים.

מראה העולם המת מילא את כל קיר התא שלו, כפי שמילא את כל הקירות בקומה העליונה של הממגורה. פיסה שונה של השממה המעורפלת והמתערפלת שבחוץ מילאה כל אחד מהם. חתיכת הנוף הקטנה של הולסטון התחילה בפינת הדרגש שלו, עלתה לתקרה, המשיכה אל הקיר השני וירדה לשירותים. למרות הטשטוש הקל – כאילו מבעד לעדשה מרוחה בשמן – זה נראה כמו נוף שאפשר פשוט לצאת אליו ולטייל בו, חור פעור ומזמין שמוקם משום־מה מול סורגי כלא מאיימים.

אבל האשליה שיכנעה רק ממרחק. כשנשען קרוב יותר, הולסטון ראה כמה וכמה פיקסלים מתים על המסך הענק. הם היו לבנים ובולטים על רקע גוני החום והאפור. כל פיקסל כזה, שנצץ בעוצמה פראית (אליסון כינתה אותם פיקסלים "תקועים"), היה כמו חלון רבוע למקום בוהק יותר, חור ברוחב שערה אנושית שכמו הזמין אותם למציאות טובה מזו. כעת, כשהתבונן בשימת לב, ראה כי יש עשרות כאלה. הולסטון תהה אם יש בממגורה מישהו שיודע איך לתקן אותם, ואם יש להם הכלים הדרושים לעבודה עדינה כזו. האם הם מתים לנצח, כמו אליסון? האם כל הפיקסלים ימותו לבסוף? הולסטון דמיין יום בו חצי מהפיקסלים יהיו בצבע לבן בוהק. דורות לאחר מכן ייוותרו רק כמה אפורים וחומים, אחר כך רק תריסר, והעולם ישתנה, אך אנשי הממגורה יחשבו שהחוץ עולה באש, והפיקסלים האמיתיים היחידים ייחשבו בטעות לפגומים שבהם.

ואולי זה מה שהולסטון ואנשיו עושים כעת?

מישהי כיחכחה בגרונה מאחוריו. הולסטון פנה וראה את ראש העיר ג'אנס עומדת בצד השני של הסורגים, ידיה על בטן הסרבל שלה. היא החוותה אל הדרגש בניד ראש אומר רצינות.

"כשהתא ריק, בלילה, כשאתה וסגן השריף מארנס לא בתפקיד, אני יושבת שם לפעמים ונהנית מהנוף הזה."

הולסטון פנה לאחור ובחן את הנוף הבוצי וחסר החיים. הוא נראה מדכא רק יחסית למראות מספרי הילדים – הספרים היחידים ששרדו את המרד. רוב האנשים פיקפקו באמיתות הצבעים בספרים, כפי שפיקפקו בכך שאי־פעם אכן היו פילים סגולים וציפורים ורודות, אבל הולסטון חש שהם מציאותיים יותר מהמראה שמולו. הוא, כמו כמה מהאחרים, חש משהו קדמוני ועמוק כשהתבונן בירוק ובכחול שעל העמודים הבלויים. ובכל זאת, לעומת הממגורה הדחוסה, הנוף האפור והבוצי שבחוץ נראה כמו סוג של ישועה, עם אוויר פתוח מהסוג שאנשים נולדו לנשום.

"הוא תמיד נראה קצת יותר בהיר כאן," אמרה ג'אנס. "הנוף, אני מתכוונת."

הולסטון לא אמר דבר. הוא צפה בפיסת ענן מסולסלת ניתקת ונעה בכיוון חדש, כשצבעי השחור והאפור מתערבלים יחדיו.

"אתה יכול לבחור את ארוחת הערב," אמרה ראש העיר. "זאת המסורת -"

"את לא צריכה לספר לי איך זה עובד," קטע הולסטון את דבריה. "עברו רק שלוש שנים מאז שהגשתי לאליסון את הארוחה האחרונה שלה ממש כאן." מכוח ההרגל הושיט את ידו לסובב את טבעת הנחושת, אך שכח שהותיר אותה על השידה שלו שעות קודם לכן.

"אני לא מאמינה שעבר כל כך הרבה זמן," מילמלה ג'אנס לעצמה. הולסטון פנה וראה אותה מתרכזת בעננים שהוצגו על הקיר.

"את מתגעגעת אליה?" שאל הולסטון בארסיות, "או פשוט שונאת את העובדה שנדרש לטשטוש כל כך הרבה זמן להיאסף?"

עיניה של ג'אנס הבזיקו לעברו לרגע ואז הושפלו. "אתה יודע שאני לא רוצה את זה, לא תמורת שום נוף. אבל הכללים הם מה שהם -"

"אני לא מאשים אף אחד," אמר הולסטון, שניסה להבליג. "אני מכיר את הכללים טוב יותר מרוב האנשים," ידו זעה בתנועה קטנה אל מקומו של התג החסר, שנותר מאחור כמו הטבעת שלו. "לעזאזל, אכפתי את הכללים האלה במשך רוב חיי, אפילו אחרי שכבר הבנתי שהם מטופשים."

ג'אנס כיחכחה בגרונה.

"אז אני לא אשאל למה בחרת בזה. אני פשוט מניחה שזה כי תהיה אומלל יותר כאן."

הולסטון הישיר אליה מבט וראה את הדוק שבעיניה לפני שהספיקה להעלים אותו במצמוץ. ג'אנס נראתה דקיקה מן הרגיל, רזה כמעט להצחיק בסרבל הגדול שכמו נפער סביבה. הקווים ששורטטו על צווארה והתפשטו מזוויות עיניה היו עמוקים מכפי שזכר. אפלים יותר. והוא חשב שהשבר בקולה הוא חרטה אמיתית, ולא רק תולדה של גילה או של מנת הטבק שלה.

פתאום ראה הולסטון את עצמו מבעד לעיניה של ג'אנס, גבר שבור היושב על ספסל שחוק, עורו אפור בנוגה החיוור של העולם המת שמאחוריו, והמראה הפיל עליו סחרחורת. ראשו הסתובב בעודו מחפש משהו הגיוני להיאחז בו, משהו שיוכל להבין. המצב שחייו היו נתונים בו נדמה לו כחלום. שום דבר בשלוש השנים האחרונות לא נראה אמיתי. שום דבר בכלל.

הוא פנה לעבר הגבעות החומות הבהירות. הוא חשב שראה בזווית העין עוד פיקסל גווע נצבע בלבן בוהק. עוד חלון זעיר שנפתח, עוד נוף בהיר מבעד לאשליה שלמד לפקפק בה.

מחר יהיה יום הישועה שלי, חשב הולסטון בפראות, גם אם אמות שם בחוץ.

"אני ראש עיר כבר יותר מדי זמן," ג'אנס אמרה.

הולסטון התבונן לאחור וראה שידיה המקומטות אוחזות בסורגי הפלדה הקרים.

"הרשומות שלנו לא מתחילות בהתחלה, אתה יודע. הן מתחילות במרד לפני מאה וחצי, אבל מאז לא היה ראש עיר ששלח יותר אנשים לנקות ממני."

"אני מצטער שאני מכביד עלייך," אמר הולסטון ביובש.

"אני לא מפיקה מזה שום הנאה. זה כל מה שאני אומרת. שום הנאה."

הולסטון החווה בידו לעבר המסך הכביר. "אבל תהיי הראשונה שתצפה בזריחה נקייה מחר בלילה, נכון?" הוא שנא את צליל קולו. הולסטון לא כעס על מותו, על חייו או על כל דבר שנכון לו אחרי מחר, אבל עדיין נטר טינה על גורלה של אליסון. הוא המשיך לראות אירועים בלתי נמנעים מן העבר ככאלה שניתן עדיין לעצור, גם זמן רב לאחר שהתרחשו. "כולכם תאהבו את הנוף מחר," אמר, יותר לעצמו מאשר לראש העיר.

"זה לא הוגן," אמרה ג'אנס. "החוק הוא החוק. הפרת אותו. ידעת שאתה מפר אותו."

הולסטון התבונן בכפות רגליו. שניהם הניחו לשתיקה להיווצר. ראש העיר ג'אנס היתה זו שדיברה לבסוף.

"עוד לא איימת לא לעשות את זה. כמה מהאחרים חוששים שאולי לא תנקה כי אתה לא אומר שלא."

הולסטון צחק. "הם היו מרגישים טוב יותר אם הייתי אומר שלא אנקה את החיישנים?" הוא נד בראשו למחשבה על ההיגיון המטורף.

"כל מי שישב שם אמר שהוא לא יעשה את זה," אמרה לו ג'אנס. "אבל אז הם עושים את זה. זה מה שכולנו למדנו לצפות לו -"

"אליסון לא איימה שלא תעשה את זה," הזכיר לה הולסטון, אף שידע למה ג'אנס מתכוונת. הוא עצמו היה בטוח שאליסון לא תנגב את העדשות. וכעת חשב שהבין מה עברה כשישבה על אותו דרגש. היו דברים גדולים יותר לחשוב עליהם מאשר עצם הניקוי. רוב אלה שיצאו החוצה נתפסו במעשה כלשהו והופתעו למצוא את עצמם בתא הזה, כשגורלם עומד להיחרץ בעוד שעות מעטות. נקמה, זה הדבר שהעסיק אותם כשאמרו שלא ינקו. אבל לאליסון, וכעת להולסטון, היו דאגות אחרות. השאלה אם ינקו או לא היתה חסרת חשיבות. הם הגיעו לכאן משום שברמה מטורפת כלשהי הם רצו להיות כאן. כל מה שנותר היה הסקרנות. פלא העולם שבחוץ, מעבר לרעלה המוקרנת של מסכי הקיר.

"אז מה, אתה מתכנן לעשות את זה או לא?" שאלה ג'אנס ישירות. ייאושה ניכר.

"אמרת בעצמך." הולסטון משך בכתפיו. "כולם עושים את זה. בטח יש לזה סיבה, נכון?"

הוא העמיד פנים שלא אכפת לו, שהוא לא מעוניין במדוע של הניקוי, אבל למעשה בילה את רוב חייו, במיוחד את שלוש השנים האחרונות, בהתייסרות בשאלה. השאלה הוציאה אותו מדעתו. ואם הסירוב לענות לג'אנס יגרום כאב לאלה שרצחו את אשתו, זה לא יפריע לו.

ג'אנס העבירה את ידיה בחרדה במעלה ובמורד הסורגים.

"אני יכולה להגיד להם שתעשה את זה?" שאלה.

"או שתגידי להם שאני לא אעשה את זה. לי זה לא משנה. נשמע שלא משנה מה תהיה התשובה, המשמעות לא תשתנה."

ג'אנס לא ענתה. הולסטון התבונן בה וראש העיר הינהנה.

"אם תשנה את דעתך בנוגע לארוחה, תגיד לסגן השריף מארנס. הוא יהיה מאחורי השולחן כל הלילה, כנהוג…"

לא היה שום צורך שתאמר את זה. דמעות עלו בעיניו של הולסטון כשזכר את החלק הזה במה שהיה התפקיד שלו. הוא ישב לשולחן הזה שתים־עשרה שנים קודם לכן, כשדונה פרקינס נשלחה לניקוי, וישב שם לפני שמונה שנים, כשהיה תורו של ג'ק ברנט. והוא בילה לילה צמוד לסורגים, שוכב על הרצפה, שבר כלי ממש, לפני שלוש שנים, כשהיה תורה של אשתו.

ראש העיר ג'אנס פנתה ללכת.

"שריף," מילמל הולסטון לפני שיצאה מטווח השמיעה.

"סליחה?" ג'אנס התעכבה בצד השני של הסורגים, וגבותיה האפורות והסבוכות נזקפו.

"הוא השריף מארנס עכשיו," הזכיר לה הולסטון. "לא סגן השריף."

ג'אנס נקשה במפרקי ידיה על סורג פלדה. "תאכל משהו," אמרה. "ולא אעליב אותך בהצעה שתישן קצת."

 

144 קומות מאת יו האווי, מאנגלית: דידי חנוך, בהוצאת כנרת, זמורה ביתן, שנת 2013, 525 עמ'

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , ,

Category: דף הבית פרוזה, מתח בלש אימה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *