לכתוב היסטוריה בנפולי מאת ד"ר שחף הגפני / עולם מסתורי וקסום

| 11/04/2015 | 0 Comments

לכתוב היסטוריה בנפולי מאת דר שחף הגפני

לכתוב היסטוריה בנפולי מאת דר שחף הגפני

הספר "לכתוב היסטוריה בנפולי" מאת ד"ר שחף הגפני הוא החלק השני בטרילוגיה על מדינות איטליה ותרבותן במאה ה- 18. זהו חיבור היסטורי רחב-יריעה על עולם מסתורי וקסום. הקורא ייסחף לעולמם הסוער של זאבים בודדים כמו ג'מבטיסטה ויקו הנודע ופייטרו ג'אנונה מנפולי, מורטורי ממודינה, מאפאי מורונה וזנו מונציה, אך הוא אף ימצא היסטוריוגרפיה עליזה של הוגי הנאורות המילנזית, הפלורנטינית והנפוליטנית. מרביתו של הספר עוסק בכתיבה היסטורית, אך פה ושם נפגוש כתיבה נרטיבית, מחזות (גולדוני, גוצי ואלפיירי), ביוגרפיות, יומנים ורומנים היסטוריים.

האם ההיסטוריונים ואנשי הרוח האלה פעלו כמקשה אחת? האם הם חתרו להאדרת ההיסטוריה של עריהם? האם הם תרמו לרעיון איחודה של איטליה? מה תרומתם לדיסציפלינה ההיסטוריוגרפית ולמדעי העזר של ההיסטוריה? כיצד התייחסו לכתיבתם הוגים צרפתים, בריטים, גרמנים, אמריקאים, רוסים ואפילו יהודים? התשובות לשאלות אלו ורבות אחרות בספר זה.

המבוא המורחב ישפוך אור על ההיסטוריה התרבותית של אירופה בכלל ושל מדינות איטליה בפרט. החלק הראשון עוסק באישים ומדוע חשוב להכירם, ואילו החלק השני עוסק במה הם כתבו וכיצד הרעיונות יושמו במציאות. השער השישי והאחרון הוא בבחינת סגירת מעגלים.

איטליה ערב איחודה

במאה ה-18 איטליה היתה מושג גיאוגרפי או היסטורי אך לא פוליטי או משפטי. איטליה היתה אוסף של מדינות חסות של המעצמות – מלכויות, נסיכויות ורפובליקות. האיחוד הלאומי המלא יושלם רק בשנת 1870 עם צירופה של רומא האפיפיורית. בבליל זה של ישויות חיו להם מלומדים, פילוסופים, היסטוריונים, סופרים, משוררים וסוכני תרבות אחרים. באומה זאת צמחו מושגים כמו תרבות ודת, חברה ומדינה, פילוסופיה והיסטוריה, חיים ומוות. זאת היא אותה איטליה אשר העמידה לרשות העולם את קיקרו המחוקק, יוליוס ואאוגסטוס קיסר הגדולים, קונסנטינוס ואאגוסטינוס המאמינים, גריגוריוס ואינוצנטיוס השאפתנים, דנטה ומקיאבלי ההוגים ואת מיכאלאנ'לו וליאונרדו דה-וינצ'י היוצרים המופלאים. וזאת היא גם אותה איטליה אשר לא קטעה את המסורת והעניקה לעולם גם במאה ה-18, בהיותה ברובה משועבדת, נתח מ"רוח ההיסטוריה", אם להשתמש בטרמינולוגיה ההיגליאנית. אמנם לעת זאת לא קמו לה קיקרונים או אאוגסטוסים חדשים, אך רשימת ההוגים שהצליחה לקיים אינה מבוטלת. ברשימה זאת עוסק ספר זה.

בראש ובראשונה זהו סיפורו של פילוסוף שכוח-אל בימיו מהדרום, אשר נחשב כיום לאחד הגאונים הגדולים ביותר של העת החדשה – ג'אמבטיסטה ויקו. הוא לא הרבה לכתוב, אך כל מה שהוציא תחת ידו נחשב לנכס-צאן-ברזל בתחומי ההיסטוריה והפילוסופיה, הפילולוגיה והשירה, הדת והאמונה, מדעי החברה ומדעי הנפש (סוציולוגיה ופסיכולוגיה לעתיד לבוא).

חיבור זה הוא סיפורו של ספרן צנוע ממודינה, אשר הפך בחייו להיסטוריון הפורה והמעמיק ביותר שידעה אירופה מעודה – לודוביקו אנטוניו מורטורי. ויקו ומורטורי היו שונים זה מזה, גם בכמות היצירה וגם בתכנים. העמקה בכתבי השניים היא שנתנה לי את ההשראה למחקר מקיף זה.

מעט מאחור "ניצב" לו אדם אשר מיקד את מירב תשומת הלב בזמנו בשל מאבקו הבלתי נלאה בכנסייה, אך איתרע מזלו והוא מת באומללות בצינוק – פייטרו ג'אנונה. בעוד שיש הארה והכרה מחודשת בויקו ובמורטורי, חלה סטגנציה ביחס לג'אנונה. רק בשנים האחרונות ההיסטוריון- המשפטן האמיץ זוכה להכרה כמי שגרם לפריצת דרך במאבקו האמיץ בקוריה האפיפיורית שלפני איחוד איטליה.

במקום הרביעי ניצבים ה"נספחים" – כל אנשי הרוח אשר עמדו בצילם של שלושת האישים שהוזכרו, כתבו ופעלו בהשראתם. כל "נספח" כזה נחשב בזמנו – ואף כיום – לגאון בזכות עצמו. הם למדו מרבותיהם מהי היסטוריה ומהי אהבת מולדת, אך הם גם ידעו לקיים את התורות הלכה למעשה. מילנו חבה שנים רבות את אושרה ועושרה ל"נספחים" כמו פייטרו וארי והמרקיז צ'זרה בקאריה; פירנצה – לפומפאו נרי; ואילו נפולי – לאנטוניו ג'נובזי, קרלאנטוניו ברוג'ה, ברנרדו טנוצ'י, גאטנו פילנג'רי ופרדיננדו גליאני.

זהו אפוא חיבור על ההיסטוריה התרבותית של מדינות איטליה במאה ה-18. להיסטוריה של התרבות יש פנים רבות, ואחד המרתקים שבהם הוא המחקר ההיסטוריוגרפי. יש להודות על האמת, כי גם אלה שהוכרו כהיסטוריונים או כאנטיקוטריאנים, או שהכריזו על עצמם ככאלה, לא היו ממש היסטוריונים על פי ההגדרות והדפוסים המקובלים עלינו כיום. האם ג'אנונה וויקו היו כלל היסטוריונים? המלומדים של המאה ה-18 גם לא הכירו בגבולות החוצצים בין השדות השונים של ההשכלה. כך היה גם בתקופת ההומניזם הרנסנסי, אשר לא התיר הפרדה בין המעמדות האינטלקטואליים ובין המעמדות השולטים. ההיסטוריונים לא עסקו רק בכתיבת ההיסטוריה. הופעתם יחד עם ה'letterati' האחרים במשרות ציבוריות כאדמיניסטרטורים וכיועצים הקלו על האפליקציה של מתודות ושל מגמות לקירוב 'המדעים' – לרבות ההיסטוריה – לבעיות הפרקטיות היומיומיות של מסחר וחקלאות, בעיות אשר העסיקו רבות את הנסיכים ואת ראשי הממשלים. ואכן, גם מי שלא כתב היסטוריה ממש לא היה יכול להרשות לעצמו שלא לכלול בכתביו מתולדות העתים ולהפגין בכך חכמה וידע. המחזאים והמשוררים כתבו על דמויות כאגממנון, פריקלס, ישו או קרל הגדול תוך הכללת תיאורים היסטוריים, לא תמיד אותנטיים לגמרי. ההיסטוריה הפכה על-ידם למכשיר מוכר ורב-תכליתי. לא תמיד היה כך. השינוי חל עם המהפכה האנטיקרתזית שהכריזו ויקו ודומיו בתיאוריות האנטי-היסטוריות של רנה דקארט ותומכיו.

ד"ר שחף הגפני (64), יליד חיפה, ותושב קרית חיים, נשוי + 3 בנים, מרצה להיסטוריה ולמדעי המידע באוניברסיטת חיפה ובמכללות שונות. הוא משמש כמנהל הספריה במכללה "האקדמית גורדון" בחיפה ויו"ר ארגון הספרנים והמידענים בישראל. ספרו הראשון, החלק הראשון בטרילוגיה, '"אגרופים" ו"קפה" במילנו', ראה אור בשנת 2014 בהוצאת אוריון. הוא עוסק בקבוצה קטנה של בני אצולה צעירים אשר התאספו בארמון וארי במרכז מילנו והקימו את אחת האקדמיות המרתקות והססגוניות ביותר באירופה במחצית השניה של המאה ה-18 – "אקדמית האגרופים".

ד"ר שחף הגפני מספר: "אני רואה את עצמי כהיסטוריון של התרבות האירופית. עובדה זאת משתלבת היטב עם המקצוע שלי – ספרן ומידען. אני מנהל את הספריה במכללה האקדמית גורדון בחיפה ונחשף לחומרים המעניינים אותי. בנוסף לכך אני אוהב ללמד את רזי ההיסטוריה, הספר, הספריה ועולם המידע באקדמיה. בצעירותי הסקרנות הובילה אותי לסיורים רבים בעולם. שימשתי שנים רבות כקצין קישור לאו"ם בשירות המילואים והייתי מרותק מהמפגשים עם תרבויות שונות (גאנה, אירלנד, איי פיג'י ואחרות). התחלתי לכתוב ספר נוסף, החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה שייקרא "קזנובה – בן ונציה, אזרח אירופה".

 

פתח דבר מתוך הספר

במאה ה-18 איטליה היתה מושג גיאוגרפי או היסטורי אך לא פוליטי או משפטי. איטליה היתה אוסף של מדינות חסות של המעצמות – מלכויות, נסיכויות ורפובליקות. האיחוד הלאומי המלא יושלם רק בשנת 1870 עם צירופה של רומא האפיפיורית. בבליל זה של ישויות חיו להם מלומדים, פילוסופים, היסטוריונים, סופרים, משוררים וסוכני תרבות אחרים. באומה זאת  צמחו מושגים כמו תרבות ודת, חברה ומדינה, פילוסופיה והיסטוריה, חיים ומוות. זאת היא אותה איטליה אשר העמידה לרשות העולם את קיקרו המחוקק, יוליוס ואאוגסטוס קיסר הגדולים,  קונסנטינוס ואאגוסטינוס המאמינים,  גריגוריוס ואינוצנטיוס השאפתנים,  דנטה ומקיאבלי ההוגים ואת מיכאלאנ'לו וליאונרדו דה-וינצ'י היוצרים המופלאים. וזאת היא גם אותה איטליה אשר לא קטעה את המסורת והעניקה לעולם גם במאה ה-18, בהיותה ברובה משועבדת, נתח מ"רוח ההיסטוריה", אם להשתמש בטרמינולוגיה ההיגליאנית. אמנם לעת זאת לא קמו לה  קיקרונים או אאוגסטוסים חדשים, אך רשימת ההוגים שהצליחה לקיים אינה מבוטלת. ברשימה זאת עוסק ספר זה.

בראש ובראשונה זהו סיפורו של פילוסוף שכוח-אל בימיו מהדרום, אשר נחשב כיום לאחד הגאונים הגדולים ביותר של העת החדשה – ג'אמבטיסטה ויקו. הוא לא הרבה לכתוב, אך כל מה שהוציא תחת ידו נחשב לנכס-צאן-ברזל בתחומי ההיסטוריה והפילוסופיה, הפילולוגיה והשירה, הדת והאמונה, מדעי החברה ומדעי הנפש (סוציולוגיה ופסיכולוגיה לעתיד לבוא).

חיבור זה הוא סיפורו של ספרן צנוע ממודינה, אשר הפך בחייו להיסטוריון הפורה והמעמיק ביותר שידעה אירופה מעודה – לודוביקו אנטוניו מורטורי. ויקו ומורטורי היו שונים זה מזה, גם בכמות היצירה וגם בתכנים. העמקה בכתבי השניים היא שנתנה לי את ההשראה למחקר מקיף זה.

מעט מאחור "ניצב" לו אדם אשר מיקד את מירב תשומת הלב בזמנו בשל מאבקו הבלתי נלאה בכנסייה, אך איתרע מזלו והוא מת באומללות בצינוק – פייטרו  ג'אנונה. בעוד שיש הארה והכרה מחודשת בויקו ובמורטורי, חלה סטגנציה ביחס לג'אנונה. רק בשנים האחרונות ההיסטוריון- המשפטן האמיץ זוכה להכרה כמי שגרם לפריצת דרך במאבקו האמיץ בקוריה האפיפיורית שלפני איחוד איטליה.

במקום הרביעי ניצבים ה"נספחים" – כל אנשי הרוח אשר עמדו בצילם של שלושת האישים שהוזכרו, כתבו ופעלו בהשראתם. כל "נספח" כזה נחשב בזמנו –  ואף כיום – לגאון בזכות עצמו. הם למדו מרבותיהם מהי היסטוריה ומהי אהבת מולדת, אך הם גם ידעו לקיים את התורות הלכה למעשה. מילנו חבה שנים רבות את אושרה ועושרה ל"נספחים" כמו פייטרו וארי והמרקיז צ'זרה בקאריה; פירנצה – לפומפאו נרי; ואילו נפולי – לאנטוניו ג'נובזי, קרלאנטוניו ברוג'ה, ברנרדו טנוצ'י, גאטנו פילנג'רי ופרדיננדו גליאני.

איטליה התברכה לא רק בהיסטוריונים ובכלכלנים אלא בסופרים ומשוררים בעלי שיעור קומה – פייטרו מטאסטסיו, ג'וזפה בארטי, סקיפיונה מאפאי, קרלו גולדוני, סאבריו בטינלי ומלכיורה צ'זארוטי. קשה להבין את הרוח הפטריוטית שפקדה את ההיסטוריונים ואת הרפורמטורים מבלי להזכיר את 'המרופה' של מאפאי או הטרגדיות של ויטוריו אלפיירי. נתקשה אף להבין את 'ההיסטוריה' של אלסנדרו וארי ללא היצירות הקולוסליות של מורטורי ושל קארלי. באותה המידה אין להבין כהלכה את כתביהם של מורטורי ושל ג'אנונה בלעדי ה'ביבליוגרפיה' של ג'ירולאמו טיראבוסקי.

זהו אפוא חיבור על ההיסטוריה התרבותית של מדינות איטליה במאה ה-18.  להיסטוריה של התרבות יש פנים רבות, ואחד המרתקים שבהם הוא המחקר ההיסטוריוגרפי. יש להודות על האמת, כי גם אלה שהוכרו כהיסטוריונים או כאנטיקוטריאנים, או שהכריזו על עצמם ככאלה, לא היו ממש היסטוריונים על פי ההגדרות והדפוסים המקובלים עלינו כיום. האם ג'אנונה וויקו היו כלל היסטוריונים? המלומדים של המאה ה-18 גם לא הכירו בגבולות החוצצים בין השדות השונים של ההשכלה. כך היה גם בתקופת ההומניזם הרנסנסי, אשר לא התיר הפרדה בין המעמדות האינטלקטואליים ובין המעמדות השולטים. ההיסטוריונים לא עסקו רק בכתיבת ההיסטוריה. הופעתם יחד עם ה'letterati' האחרים במשרות ציבוריות כאדמיניסטרטורים וכיועצים הקלו על האפליקציה של מתודות ושל מגמות לקירוב 'המדעים' – לרבות ההיסטוריה – לבעיות הפרקטיות היומיומיות של מסחר וחקלאות, בעיות אשר העסיקו רבות את הנסיכים ואת ראשי הממשלים. ואכן, גם מי שלא כתב היסטוריה ממש לא היה יכול להרשות לעצמו שלא לכלול בכתביו מתולדות העתים ולהפגין בכך חכמה וידע. המחזאים והמשוררים כתבו על דמויות כאגממנון, פריקלס, ישו או קרל הגדול תוך הכללת תיאורים היסטוריים, לא תמיד אותנטיים לגמרי. ההיסטוריה הפכה על-ידם למכשיר מוכר ורב-תכליתי. לא תמיד היה כך. השינוי חל עם  המהפכה האנטיקרתזית שהכריזו ויקו ודומיו בתיאוריות האנטי-היסטוריות של רנה דקארט ותומכיו.

רבות התלבטתי לגבי גבולותיה של המאה ה-18. "הגבולות הפוליטיים" המקובלים משלום אוטרכט בשנת 1713 ועד פרוץ המהפכה הצרפתית בשנת 1789, לא התאימו לגמרי. גם החיתוך הגס כמאה – 1799-1700 – לא תאם את המחקר. לא נותר לי אלא להרחיב את המסגרת לתקופה 1806-1690. בשנת 1690 נוסדה אקדמית ה'ארקדיה' ברומא, ואילו בשנת 1806 נפטרו סאבריו בטינלי ומלכיורה צ'זארוטי. מותם מסמל את קיצו של עידן רחב-יריעה של כתיבה, מחשבה ושירה לאומית דגולה והחל שלב התחיה הלאומית, ה-'Risorgimento'[1].

חביבה עלי אמירתו של ז'ק ברזן מתוך ספרו 'קליאו והרופאים': " היה היתה פעם האלה קליאו, אלת ההיסטוריה. האלה קליאו היתה חביבה על הכל. יום אחד היא נפלה למשכב. מיד קפצו דוקטורים מעולים מכל קצוות הארץ כדי לרפאה. המרפאים הללו הגיעו מצרפת העשירה (בוסואה, קונט וגובינו), מגרמניה התעשייתית (הרדר, הגל, מרקס וספנגלר) ומבריטניה הקפיטליסטית (באקל, טוינבי ומקנייל). אחרון הדוקטורים הגיע מנפולי המפגרת והרחוקה (ויקו). לאחר שנים רבות של בדיקה ותהיה הגיעו הכל למסקנה, כי ניתן לרפא את קליאו באמצעות החוקיות שבהיסטוריה"[2]. על מהותה של חוקיות זאת לא היתה הסכמה: מטריאליזם מול לאומיות, שמרנות מול ליברליות, דתיות מול אגנוסטיה, השגחה עליונה מול פרוגרסיביות, ציקליות מול לינאריות, אך החוקיות חייבת להישמר. על ההיסטוריונים הללו נבנו תיאוריות היסטוריוסופיות רבות, אך לדעתי ויקו הוא הבולט שבהם במה שמכונה כיום 'היסטוריוסופיה'. הוא לא זכה להכרה ולנחת רוח בימיו, אך הצליח  להעמיד אסכולה מכובדה של היסטוריונים ומשפטנים לאחר מותו.

מולם ניצב מחנה הלמדנים, האירודיטים, כאשר מורטורי מתכבד לעמוד בראשו. בניגוד להיסטוריוסופיה הויקויאנית שאבה האירודיציה המורטוריאנית את שורשיה לא מעצמה, ממכורתה, אלא מהמורים ומהבולנדיסטים הצרפתיים. שני המחנות לא היו עוינים או קוטביים. אדרבא, אנו נראה, כי שני המחנות השלימו זה את זה ויצרו יחדיו מערכת כמעט מושלמת של עשיה היסטוריוגרפית. איחדה אותם החתירה לאמת. היידן וייט עמד על כך, כי גם האנטיקואריאנים מורטורי ולה-קורן-דה-סנט-פאלאי וגם הרציונליסטים פייר בייל, וולטיר, מונטסקיה, יום, גיבון וקאנט וגם הא-רציונליסט ויקו חשו בצורך בביקורת היסטורית, או מטאהיסטורית, באמצעים תבוניים[3]. שתי האסכולות נכשלו בכך רק משום שהמאה ה-18 חסרה ידע פסיכולוגי ולא בשל התנגשות אידיאולוגית.  ככלל פעל המפעל המשותף הזה ביעילות של מכונה משומנת, כאשר המחנה הראשון הוגה ומתכנן, ואילו המחנה השני מייצר ומפיק. ברם, תפוקות אילו לא היו מגיעות אל הציבור אלמלא מחנה שלישי, מחנה ה'נאורים'. ה-Illuministi הם אשר שילבו את הרעיונות ההיסטוריוסופיים עם התפוקה האירודיטית ושיווקו לממשלים ולציבור שורה ארוכה של רפורמות ורעיונות מגובשים כיצד לנהל מדינה ובאילו אמצעים להעצים אושר ועושר של החברה. ממי למד אנטוניו ג'נובזי על איטליה ההיסטורית אם לא מויקו ומג'אנונה? ממי למד פייטרו וארי על עברה של לומברדיה אם לא ממורטורי ומאפאי? גם אם היישומים הפרקטיים לא תמיד תאמו את התיאוריות, הרי שלא ניתן לבטל את הקשרים בין האסכולות, או מוטב לומר בין שתי המחציות של המאה ה-18 באיטליה. הספר מתאר אף הבדל מהותי נוסף. בעוד שהמחצית הראשונה מספרת את סיפורים של זאבים בודדים אכולי מרירות כג'אנונה, ויקו ומורטורי, הרי שהמחצית השניה  היא סיפורה של היסטוריה עליזה של התחדשות תרבותית.

באופן מופלא אין להבין את ההיסטוריונים של המחצית הראשונה של המאה ללא ההקשרים עם המחנות שכה הצליחו במחצית השניה. ממורטורי וממאפאי השתרגו  המדיאבליסטים אשר ירשו את האהבה הגדולה לימי הביניים. מהיסטוריוסוף כויקו השתרגה  האסכולה האטרוסקולית. מהיסטוריון כג'אנונה התפתח זרם האנטיקוריאליזם הליברטיני. משנת 1760 ואילך כל הענפים מתאחדים לגזע עבות המצמיח את הנאורים הרבים ואת אנשי הרוח והספר הרבים, ה-'letterati'.

במהלך המחקר והכתיבה העמדתי לעצמי קושיות רבות: האם המחנה האינטלקטואלי במדינות אירופה חתר לקוסמופוליטיזם או לכיוון הלאומיות? האם נוצרו קשרים בין ההוגים במדינות השונות במגף האיטלקי? עד כמה ההוגים המוזכרים השפיעו על השליטים? האם ויקו היה באמת הוגה יוצא-דופן? האמנם מורטורי הוא ראש המחנה האירודיטי באירופה? האם ג'אנונה היה לוחם לאומי או עוד דמות דון-קישוטית אומללה? כיצד ההוגים הללו נתפסים בראי ההיסטוריוגרפיה המאוחרת? ועוד שאלות רבות.

המבוא המורחב ישפוך אור על ההיסטוריה התרבותית של אירופה בכלל ושל מדינות איטליה בפרט. החלק הראשון עוסק ב"מי" וב"מדוע" (מי היו האישים ומדוע חשוב להכירם), ואילו החלק השני עוסק ב"מה" וב"כיצד" (מה הם כתבו וכיצד הרעיונות  יושמו במציאות). השער השישי והאחרון הוא בבחינת סגירת מעגלים.

 

 

[1] ההיסטוריוגרפיה האיטלקית המודרנית כמעט ואינה מתייחסת למסגרת הזמן של מה שמכונה ה'Mezzogirno'. היחידי שדן בכך היה פרופ' פרנקו ונטורי. הוא חילק את המאה ה-18 לשלוש תקופות: תקופת מורטורי, תקופת ג'נובזי ותקופת בקאריה..

Franco Venturi, Settecento riformatore, v. 1: da Muratori a Beccaria, Torino: Einaudi, 1969.

[2]  Jaques Barzun, Clio and the Doctors, Chicago: University of Chicago Press, 1974, p. 120.

[3] Hayden White, Metahistory, Baltimore: The Johns Hopkins Press, 1973, p. 51.

 

 

לכתוב היסטוריה בנפולי מאת ד"ר שחף הגפני, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2015, 482 עמודים

 

Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.