נר הלילה החופי מאת יעל מושיוב / סיפור מרגש העוסק ביחסי אב גוסס ובתו

| 19/06/2012 | 0 Comments

נעמי בת העשרים ושמונה (המכונה נומי בפי קרוביה) מתבשרת שאביה חולה במחלה סופנית. היא מחליטה לעזוב הכל ולסעוד אותו במהלך חודשי חייו האחרונים.  הסיפור נוגע בתהליך ההתקרבות בין האב, רופא ממוצא צ'כי ואיש לא קל, לבין בתו הנמצאת בצומת דרכים בחייה, וביחסים הנרקמים ביניהם בתקופת מחלתו.

נומי שבה הביתה, אל מושב 'חבצלת' שעל יד נתניה, לסביבה כפרית, עתירת צמחייה וקרובה לים. יעל מושיוב מתארת באהבה את הקהילה הצ'כית-הונגרית המקיפה את השניים. המציאות המורכבת מאלצת את נומי להתבגר ולקחת אחריות על חייה, ועוזרת לה במציאת כיוון ומשמעות. העלילה מתרחשת בשנת 1987, בעידן התמימות שלפני כניסת המחשב והטלפון הסלולרי לחיינו.

יעל מושיוב, 55, בעלת תואר שני בספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, היתה עורכת סרטים בטלוויזיה הישראלית ועורכת ראשית בהוצאת הספרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. נולדה וגדלה בנתניה להורים צ'כים שאיבדו את משפחתם בשואה. הם ההשראה לקהילה הצ'כית-הונגרית המופיעה בספר, על שפתה, מנהגיה והמאכלים שלה.

הספר עוסק, בין השאר, ברפואה וזיקנה. את הידע הרפואי לכתיבת הספר שאבה מבעלה, רופא בהדסה ומחבריהם, שרובם רופאים. את נושא הזיקנה חוותה על בשרה עם שני הוריה.

 

פרק ראשון

 

סתיו 1987 וגלידת אפרסק

 

מבעד לדלת הפתוחה חדרה רוח צוננת שגרמה לי להדק סביב גופי את הסוודר הוורוד והדק שלבשתי. באוויר עמד ריח קל של דבש, שמן הסתם עשה את דרכו מהחצרות האחוריות ומהשיחים הגדלים שם. ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית בירושלים אין שיחים, יש מדרכות, חנויות והולכי רגל. כלב הרים את רגלו ליד העץ שבפתח החנות, והשתין.

הטלפון שעל הקיר צלצל בגלידריה שבה עבדתי. ליקקתי גלידת אפרסק, הטעם החביב עלי, והרמתי את השפופרת.

"נוֹמִי?" שאל קול במבטא רוסי כבד.

זיהיתי את קולו של ד"ר בוריס.

"נומי," הוא אמר, "אנחנו צריכים לדבר."

קונים אחדים התגודדו לפני הדלפק. "סליחה, דוקטור בוריס," אמרתי, "אוכל לחזור אליך? אני עובדת בחנות גלידה ויש כאן קונים. בעוד שעה אני מסיימת."

"כן, בסדר נותנת להם גלידה, אבל שם שלי לא דוקטור בוריס. או דוקטור ולרשטיין או בוריס. כמו אומר מר גנדי – לא טוב. או אומר מר זאבי או גנדי."

"בסדר, בוריס, אתקשר אליך בעוד שעה."

"טוב, אבל שם שלך זה נומי או נעמי?" הוא שאל כאילו זאת שאלה דחופה כרגע, וללא תשובה עליה אי־אפשר לסיים את השיחה.

"נומי," אמרתי.

"טוב, נומי, דסבידניה."

"דסבידניה," עניתי ופניתי לטפל בלקוחות, שנראו לי אנשים בני מזל שכּל דאגתם היא, ברגע זה לפחות, איזה טעם של גלידה לבחור.

 

שנת 1987 הייתה שנה רגילה במונחים מקומיים, אך עבורי הייתה זו שנה מיוחדת במינה. בסתיו של שנה זו חגגתי את יום הולדתי העשרים ושמונה וניצבתי, כמו אחד העם בזמנו, על פרשת דרכים.

הרדיו שעמד על הדלפק בגלידריה שידר דיווח ממשפט דמיאיניוק, שהחל לפני חודשים אחדים וזכה לסיקור נרחב. המשפט העיר אצלי זיכרונות ממשפט אייכמן, שאמנם התרחש כשעוד הייתי תינוקת, אך היה נושא לשיחות ודיונים בבית במהלך השנים עד שהפך לחלק מנוף ילדותי.

כעת, לאחר שד"ר בוריס התקשר, הבנתי שבעצם חיכיתי לטלפון שלו, כדי שבואו יאלץ אותי לקבל החלטות.

הכול התחיל שבוע קודם לכן, כשנסעתי לבקר בחבצלת.

אבא שלי, המכונה בפי צבי, גר לבדו בבית שבו גדלתי, במושב חבצלת שליד נתניה. במשך שנים רבות הנחתי שהמושב שלנו קרוי על־שם חבצלת החוף, הפורחת בחולות שמול הבית, עד שלאכזבתי נודע לי שהוא קרוי על־שם אשתו של תורם קנדי עשיר ששמה לילי, חבצלת באנגלית.

היישוב כולו כולל שורות אחדות של בתים. רק השורה הראשונה צופה לים, אך אפשר להריח אותו ולחוש בו בכל מקום. על הגבעות המפרידות בין ביתנו לבין הים פורחות בימי הקיץ חבצלות לבנות, וגם פרחי נר הלילה החופי, הצהובים כחלמונים. כדי להגיע לים יש לחצות את הכביש ולרדת בשביל שליד תחנת האוטובוס הישנה. מהמצוק נפרש לפניך החוף, שמראהו יפה בכל ימות השנה ובכל מזג אוויר. 

בחצרות הבתים של חבצלת צומחים שלל שיחים ועצים רבי־שנים. עם הזמן התעבתה הצמחייה בערבוביה מקסימה של שיחי צבר, ברושים, הרדופים, בוגנוויליאות, עצי זית, אורנים ודקלים. בחלק מהבתים אפשר למצוא אבוקדו, שהובא לנתניה לראשונה על־ידי אחד העולים ועד מהרה כיכב בחצרות הבתים כתחליף בריא למרגרינה.

פה ושם צמחו בתים שאינם ממין המקום, מעין מפלצות נדל"ן מכוערות, אך עדיין רוב הבתים הם בתי שפריץ פשוטים מהסוג הישן. כמעט שאין בסביבה שירותים, מלבד מכולת אחת, ספרייה ומזכירות היישוב. לכל מטרה אחרת יש צורך לנסוע לנתניה. ואם כבר נוסעים, אז זה הופך לחגיגה קטנה – קונים משהו, שותים קפה או אוכלים גלידה ותמיד פוגשים מישהו.

הבית – חד־קומתי, לא גדול אך עם חצר אחורית גדולה – לא השתנה הרבה עם חלוף השנים. כמו רוב הבתים בחבצלת, הוא מסויד בשפריץ בצבע בז' בהיר, חמש מדרגות (אחת מהן שבורה) מובילות אל דלת הכניסה העשויה עץ ומתקלפת מהלחות הבאה מן הים, ועל הגגון שמעל דלת הכניסה שרוע שיח בוגנוויליאה ענק, המתמלא בקיץ בפרחים אדומים לוהטים. בצמוד לשביל המוליך לצדו האחורי של הבית ניצב דקל וושינגטוני גדל־מידות, אולי מהגדולים בסביבה. מאחור יש מרפסת ועליה מסוכך עץ זית. בחזית הבית,  מעבר לגדר בסמוך לכביש, חונה סירתם של השכנים. צבעה כחול עז ושוליה חומים, ובחזיתה רשום שמה – פורטונה. סירות ואביזרי ים הם מראה שכיח ביישוב שלנו, החי על הים.

 

אמא שלי, או "רחלָה היפה", כפי שכינו אותה חבריה,  נפגעה על־ידי מכונית לפני כחמש שנים, כשהלכה ברחוב בנתניה וחצתה את הכביש בצומת לא מרומזר. היא הייתה אחות סיעודית בבית החולים הנמצא לא רחוק מביתנו. כשהתאונה אירעה היא הייתה לבושה בבגדי האחות הלבנים שלה, שכוסו בכתם אדום שהתפשט במהירות.

לא הייתי שם כשזה קרה. אבל, ראיתי את התמונה הזאת בעיני רוחי אלפי פעמים, כיוון שמישהו ממכרינו התעקש לתאר אותה באוזנַי ואני הרצתי אותה במוחי שוב ושוב כמו סרט, כולל אפקט של חריקת בלמים צורמנית, וכך היא נצרבה בתודעתי כאילו הייתי שם.

 

נוכחותה של אמא בבית נותרה מוחשית, כאילו יצאה רק לרגע למכולת ומיד היא תשוב. צבי לא הזיז שום חפץ שלה, הוא חי כאילו הוא מחכה לה שתחזור בכל רגע. זו, לפחות, הייתה הראשונה בשורה ארוכה של הנחות לגבי תהליך האבל שלו.

אחותי תמי ואני מרבות לדבר על צבי ועל האבל שלו. מדי פעם מופיעה אחת מאתנו עם תיאוריה חדשה – המתבססת על ניתוח שונה לגמרי מזה שקדם לה – של אישיותו ושל היכולת שלו להתאושש ממותה של אמא ולהמשיך בחייו.

בחלוף שנה הייתה זו תמי שאמרה, שהמחשבה שהוא מחכה לה שתחזור היא המצאה רומנטית שלנו – או אם נדייק שלי – וללא ספק מקורה בחוג לספרות בירושלים.  אבא הוא אדם רציונאלי לגמרי, היא טענה, וחוץ זה, הוא הרי רופא. הוא יודע מה זה מוות ומתייחס אליו באופן ענייני. הוא בכלל לא מחכה לה שתחזור, כי היא מתה ולכן אינה יכולה לחזור. הוא מתאבל. ובנוסף לכך, אין לו שמץ של מושג מה עושים עם החפצים שלה, וכאן כדאי שאנחנו ניכנס לתמונה.

 

כשחלפה לה עוד שנה חשבתי שהוא צריך שינוי. קיוויתי לראות אותו לוקח את שנת השבתון המגיעה לו, אורז תרמיל ויוצא לטיול הרפתקני באפריקה האהובה עליו ללא תאריך חזרה, ומשם שולח לנו גלויות צבעוניות של עדרי זברות בספארי, ושלו עצמו חובק נשים שחורות חשופות חזה.

אך ככל שחלף הזמן הסכמנו שהיינו מסתפקות בכך שצבי, שהיה תמיד בצִלה של אמא, ינצל את הבמה שהתפנתה ויהיה אב נוכח יותר בחיינו, כעת כשנותרנו ללא אם.

בינתיים לא נראו סימנים כלשהם לכך שהצורך הזה שלנו מוצא איזשהו הד בלבו.

 

אמא הייתה לב לבו של הבית. כל ענייני הרגש במשפחה עברו דרכה. היא זו שארגנה את האירועים המשפחתיים, קנתה מתנות, ידעה על המתרחש אצל כל אחד ואחד ודאגה לעדכן את האחרים. כשהיא הייתה, לא כל־כך הפריע לנו שהיחסים עם צבי קצת רזים, כי היא הייתה שם בינינו כחוליה מקשרת. מאז מותה, תמי ואני מצאנו את עצמנו נבוכות במצב החדש שנוצר. פתאום גילינו שאנחנו לא ממש יודעות איך לדבר אתו, וכך גם הוא.

מהר מאוד הבנו כי עלינו להמציא את יחסי המשפחה שלנו מחדש, לפני שנאבד גם את מה שנשאר.

 

צבי בן שישים ושבע, והוא עובד באותו בית חולים שבו עבדה גם אמא. הוא רופא שהתמחותו היא אף־אוזן־גרון, או כמו שהוא אוהב לומר – גם אף גם אוזן וגם גרון. הוא שמנמן, שערו אפור, יש לו משקפיים בעלי מסגרת כסופה ודיבור איטי להחריד, ותמיד מפתיע אותי עד כמה הוא לא יודע לחבק.

"כשמחבקים אותו הוא עומד כמו ארון," אמרה לי פעם תמי. "שמת לב? זה שילוב של ביישנות והתנשאות, שילוב ייחודי לצבי." אני זוכרת שצחקנו, אבל בעצם זה די עצוב, בעיקר כשהוא ההורה היחיד שנותר לך.

 

כשתמי ואני נולדנו, תמי הקדימה אותי בשלוש שנים, צבי לא היה בלידות שלנו, לפחות לא ברגע המסוים שבו יצאנו לאוויר העולם. בשתי הלידות הוא עצמו ניתח בזמן שאמא הייתה בחדר הלידה, קומה אחת מעל חדרי הניתוח שבהם הוא עובד. בשתי הפעמים הוא הגיע באיחור, מתנשם ומתנצל.

 

כך קרה שהאדם הראשון שחיבק אותנו בזרועותיו היא אמא, דבר שהיה קורה כנראה ממילא גם אם צבי היה שם. אני פיתחתי תיאוריה משלי סביב הנושא.

כשעבדתי בימי החופש הגדול בלול של אחד משכנינו במושב, ראיתי איך לוקחים את האפרוחים ברגע בקיעתם מן הביצה, מרחיקים אותם מן התרנגולת ומקרבים אותם למיכל פלסטיק צבעוני שיש בו אוכל ומים. התהליך כונה "החתמה": האפרוח הבין באותו רגע שהפלסטיק הצבעוני הוא מקור האוכל שלו, ולא אמו התרנגולת.

כך גם אנחנו הוחתמנו על־ידי אמא, והלכנו אחריה כמו אפרוחים אחרי אמא ברווזה, ללא ניסיון של ממש מצד צבי לעשות לעצמו מקום בחיינו ולהטביע את חותמו על המארג המשפחתי.

אבל האמת היא ששתינו מבינות ללבו.

אמא הייתה נהדרת, הוא אהב אותה והיה רגיל להפקיד בידיה תחומים שלמים מחייו, בעיקר את כל הקשור בנו, הבנות. כעת הוא נדרש להיות אבא, ואין לו כל מושג איך לעשות את זה.

 

ומי בכלל יכול לשפוט כמה זמן נמשך אבל? שנה, שנתיים, חמש? כששואלים אותו לשלומו, כבר חמש שנים הוא עונה, "אותו דבר, תודה."

 

 

 

נר הלילה החופי מאת יעל מושיוב, הוצאת גוונים, שנת 2012, 175 עמודים

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , ,

Category: פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.