שחפים רצים יחפים – שירים מאת יאיר כהן / כותב לכולם

| 18/03/2018 | 0 Comments

שחפים רצים יחפים מאת יאיר כהן

שחפים רצים יחפים מאת יאיר כהן

"שחפים רצים יחפים", ספר השירים של יאיר כהן, מציג בפני הקורא שירים מגוונים שכולם ככולם נוגעים בכולם. החל בזכות הטבע המוצע לעיני כל, המשך בימי הזיכרון המשותפים שצפים ובהזדהות האדם עם מולדתו על סך נופה הייחודי ועברה המיוחד. "מזוודת העם שלי" פרושה כדפי יומן צהוב שנשתמר מאז, בעוד מציאות החיים נעה בין מלחמה לבין שלום. מציאות שמתוארת באופנה החד מנקודת מבט של חיילת, של אויב מת ושל מצבות אילמות שעליהן מתנפצות התפילות.

 

 

 

 

 

                                         

"אוֹ, שֶׁמִּלּוֹתַי הָיוּ ריקות רֵקוֹת אוֹ, שֶׁמִּלּוֹתַי לֹא הָיוּ מוּבָנוֹת

אוֹ, שֶׁאֵין לָךְ מַאֲגָר לִצְבִירַת רְגָשׁוֹת,

אוֹ, שֶׁפָּשׁוּט אֵין לִי מַפְתֵּחַ

לְחַדְרֵי לְבָבֵךְ."

(ע"מ 14)

 

המשורר קשור לאדמת הארץ. הוא אומנם מגיע לחופים אחרים, אך עושה זאת למען השיבה. הוא מתאר בדידות דרך ניו יורק המרהיבה, דרך הבתים הגבוהים וההמון הרץ ומתאר חמלה דרך ההתבוננות בדייגים שזורקים חכה למי האוקיינוס ומנסים את מזלם. כאן נמדדת יכולתו של המשורר להגדיל את הפרטים הקטנים שהיא ברוכה. כבר בהתחלה פוגש המשורר בית קפה שבו ממתין לו קפה קצר וגעגוע ארוך שיכול להיות שייך לכל אחד. בהמשך הוא שם את לב הקורא אף למנגן הרחוב ואולי אף לסיפור חייו. כתיבתו של המשורר ישירה, כמו נכתבת אל אנשי העם ובכך טיבה.

"וְהַדְּמָעוֹת זְעִירוֹת, יְבֵשׁוֹת,

נוֹצְצוֹת בְּחִוָּרוֹן קַר וְרָחוֹק,

וַאֲנִי עוֹמֵד שָׁם,

עִם שְׁתֵּי רַגְלַי בַּחוֹל,

וְרוּחַ אַרְצִית מְלַטֶּפֶת,

גּוּפִי הֶחָשׂוּף."

(ע"מ 39)

שני מוטיבים יפים ובולטים עולים מתוך הדפים: מוטיב הים שמלווה את הספר, פעם משמש כתחליף לאהובה ובפעם אחרת הוא מקור לנביעת הגעגוע וללידת התקווה. הים הרי תמיד מביא עמו חול המאפשר להותיר עקבות ומוטיב הטבע כמשול לאהבה ובריאתה, לאהבה ולקמילתה ולקמילת תקוות האהבה גם היא. הטבע כאן מגיש לאדם את קבלת היש ולצדה ההכרה בבכי כמזכך, כמנקה ומקל. אף עונות השנה ובמיוחד הקיץ וההיאחזות בסופו מעצם ראשיתן מביאות עמן געגועים לנודדים.

בהתייחס למוטיבים יש לציין כי חריזת השירים אינה באה על חשבון המילים. כמו לומר, החרוזים עוטפים את השיר ולא מנהלים אותו. ניתן להרגיש זאת היטב בשיר "הותרת לי סתיו" (ע"מ 22). גם את השקט ניתן להרגיש דרך השירים והוא חודר את החושך. "אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִקְרוֹעַ אֶת הַלַּיְלָה" (ע"מ 57) – מודה המשורר, בעוד נדמה כי החושך ודאי גוסס אם רק עוצמים את העיניים ומניחים לדמיון להיות ער ולהוביל אל האופק.

המשורר "דוחף" את הקורא אל הזמן הנכון למעוף ומציג בפניו את הבחירה לחוות את החיים במלואם. במילותיו מנסה המשורר לשכנע שעלינו לפתוח את תאי הלב ולהסיר מן הלב אבק של עצבות ועצב. שכן ההווה הוא עכשיו, ומצוות האדם היא לשמוח.

"נִשְׁאַר רַק הָרֵיחַ הַקַּל

הַנָּעִים

וּתְחוּשַׁת הַחְמָצָה

שֶׁאֵין לָהּ תִּקּוּן"

(ע"מ 17)

תיקון זה מגיע אל נחלתו דווקא בשערי הספר, בחלוקה הנכונה, שאינה נמדדת לפי פרמטר של כמות השירים לדוגמה, אלא על פי סדרם הטבעי יש לומר, דבר שתורם רבות להעמקת הקריאה. כך עולה גובהה של נשמת האדם מתוך השירים וזוכה בכבודה בספר שירים זה. המשורר מעודד את נשמת האחר, את נשמת האחרת, להיות אמיתית וכואבת וכך ורק כך לחיות את חייה הראויים.

יכולת יפה נוספת שבאה כאן לידי ביטוי בהקשר לשערי הספר היא יכולת ההבטה הבלתי נדלית באחר ובאשר הוא חש, חווה או מפספס. יכולת שקיימת בכולנו לו רק נרצה ונגדיל לעשות. המשורר לא אחת מביט מן הצד בתמונת שמולו ומזדהה. מבין שזהו עולמו של האחר גם אם האדם הוא זר לו. המשורר מבין שאין לזה האדם עולם אחר שמח או עצוב שכן רק אדם שמסוגל בכנות להביט באחר מחזיק בתוכו את היכולת להבחין בגל קטן כאפיזודה, ואף לשבור את בטון המוסכמות.

"וַאֲנִי מַבִּיט וְרוֹצֶה

לְהִכָּנֵס לַתְּמוּנָה,

לְנַגֵּב דְּמָעוֹת,

לְצַיֵּר פֶּה צוֹחֵק,

לִצְבֹּעַ בְּוָרֹד לְחָיַיִם שֶׁל יֶלֶד,

לָשִׂים בָּעֵינַיִם מַבָּטִים שֶׁל תִּקְוָה…

אֲנִי רוֹצֶה לְהִכָּנֵס לַתְּמוּנָה."

(ע"מ 37)

 

המשורר אינו כועס על אלה שלא מתבוננים. לאלו, הוא מציע בנדיבות את דרכו האחרת – הן לכבד והן להתריס. כתיבתו היא ארגז כליו, גם כשבכעס הוא דן. הוא כותב אל הכעס ממקום תודעתי גבוה ומודע לכך שהכעס הוא זה ששורף את האדם. ניתן לראות זאת באופן כמעט שקוף בשירו המרגש של המשורר "השחף הכתום" (ע"מ 45), שפרש את כנפיו ונותר בודד, אבל הולך ובעקבות חלומותיו.

קבלה פועמת ביד הכותבת ובגוף שאליו שייכת זו היד החרוצה. גוף נקבר מוצג מול נשמה שממאנת לעזוב את הגוף והיא שחשובה. יד ביד איתה פוסעת חרש התקווה שבאה לידי ביטוי בצורה נהדרת, בהכרה שאין כואב מאשר הרגע שבו "תזכה" לשמוע את קדיש ילדיך, אך שאין חזקה מהתקווה: לזכות עוד לראות פס אחד של תכלת.

לסיכום ניתן לומר כי מדובר במשורר שאוהב את השפה והיא טובה אליו. היא אינה מציעה לו מילים גבוהות מאלה שנוגעות במהותן. את שיריו משווה המשורר לילדיו שהם אמיתיים. הם המשכיותו והם שעוד יוותרו כאן בשביל ילדיו ובשביל קוראיו לעד.

"וְלַמְרוֹת שֶׁחוֹלְפִים הַזְּמַנִּים

שִׁירַי, יְלָדַי,

אֵינָם מִתְבַּגְּרִים.

נִשְׁאָרִים בְּתוּלִיִּים,

אֲמִתִּיִּים.

אַבְנֵי דְּרָכִים

עַל שְׁבִילֵי חַיַּי הַמְּאֻבָּקִים.

וְהֵם כֻּלָּם הָיוּ בָּנַי

וְהֵם כֻּלָּם

שֶׁלִּי."

(ע"מ 41)

 

 

יאיר כהן, נשוי למרים (מיה) ואב לארבעה ילדים, תושב להבים. נולד בתל אביב ב-1937 יחד עם הנמל העברי הראשון. גדל עם המדינה שבדרך, עם מלחמת העצמאות וכל המלחמות שלאחר מכן.

שרטוטים

יאיר כהן צילום ללי ספיר

יאיר כהן צילום ללי ספיר

על כתיבתו מספר יאיר: "רוב הכתיבה שלי היא קצרה ומתומצתת. היא דומה יותר לסקיצות של רעיונות מאשר לתמונות צבעונית מושלמות".

 

הספרון הראשון שכתב מילים נופלות על שבילי חיי היה מקבץ ראשון של שירים. הספרון השני שכתב הכיסא השלישי היה מוקדש לאירועי מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של איש צוות בהליקופטר. שחפים רצים יחפים נשלף ממגרות של הרבה שנים.

על משמעות שם הספר "שחפים רצים יחפים" מספר יאיר "שחפים מסמלים בעיניי את היכולת לעמוד עם שתי רגלים על האדמה ובאותו זמן את היכולת להתרומם ולדאות אל מרחבי הצייד והדמיון. האוקיינוס והאופקים היו אצלי תמיד גורמי משיכה שיש בהם יותר מהנסתר מאשר הנגלה".

יאיר מספר ששירים התחיל לכתוב כבר בגיל 14 . "השיר הראשון על 'הקציר בנגב'. השיר השני על 'ורדה בת כפר ויתקין' . השיר השלישי על 'הנשיקה הראשונה'". 

אהבה לתעופה

האהבה של יאיר לתעופה נולדה בשמי תל אביב של מלחמת העצמאות כאשר צפה במטוס קרב ישראלי מיירט מפציצים מצרים. בתחילת שירותו הצבאי טיפל באחזקה של מטוסי המוסטנג היפהפיים לדבריו, "לגעת ולטפל במטוס הקרב האולטימטיבי של מלחה"ע השנייה. חוויה!". בהמשך עבר בשנת 1957 ליחידת ההליקופטרים שבהקמה של חיל האוויר. "הרבה אימונים, הרבה פעולות להצלת חיי אדם, מרדפים אחרי מחבלים (פדאיונים), מלחמת 6 הימים, מלחמת כיפור, מלחמת לבנון הראשונה. הכרה של א"י על כל שביליה  יישוביה, הרריה, עמקיה והמדבריות שלה". 

"השרות הצבאי בטייסת ההליקופטרים הראשונה של ח"א (כמכונאי מוטס) היה פרק משמעותי בחיי. שרתתי בטייסת 36 שנה (חובה וקבע 4 שנים ומילואים 32 שנה). הטייסת הייתה הבית השני שלי. במשך שנות השרות נוצרו קשרי חברות וידידות  חמים בין רבים מהמשרתים, קשרי ידידות שנמשכים לאורך שנים ומתבטאים הן במפגשים קבוצתיים והן במפגשים אישיים. לחברי עמותת  124 יש "קשר גורדי" לטייסת עד עצם היום הזה.

"לקראת מסיבת ההקמה של הטייסת שהתקיימה ב-1.1.1958 היתה לי הזכות והכבוד לחבר את המנון הטייסת "סובבים הלהבים" (לבקשת המפקד) ואת המקמה "להט החרב המתהפכת".

לקראת יום הולדת 60 של הטייסת (1.1.2018) יזם יאיר הפקה של שני סרטונים והקמת פסל זהות של טייסת 124. ההמנון המוזיקלי הוקלט בביצוע להקת בוגרי 124 בסרטון והוצג בדצמבר 2016 במפגש העמותה שנערך בבסיס חיל האוויר. הסרטון "קיצור תולדות הזמן" על תולדות הטייסת הופק גם הוא בשנת 2016 לקראת מלאת 60 שנה לטייסת. הכתיבה והבימוי נעשו במשותף עם חבר העמותה, ההפקה בשיתוף חברת אלבטרוס. הפסל הוצב בכניסה למשרדי הטייסת בסוף שנת 2017.

לאחר השחרור מחיל האוויר  עבד יאיר במחלקת ניסויי טיסה של התעשייה האווירית. טכנאי מוטס בטיסות ניסוי על מגוון מטוסים ביניהם מטוס הפוגה הסילוני אשר נבנה בתעשייה האווירית. "המראות לגבהים, מעבר למעוף נשרים". מבט על א"י ממטולה ועד אילת, מהירדן ועד ים תיכון . "כל טיסה – חוויה" הוא מספר.

מלחמת יום כיפור

יאיר כתב ספר שירים על המעברים החדים מההמתנות המתוחות בכוננות לטיסות בגובה נמוך אל אש ועשן וחזרה. "'הכיסא השלישי' מספר על 'חוויות' ורגשות של איש צוות בהליקופטר במלחמת יום כיפור". הוא מספר: "למי שיוצא בריא, פיזית ונפשית, ממלחמה זוכר 'חוויות' וסיפורים".

מהמרכז לדרום

יאיר מספר כי בסוף שנות השבעים קיבל פנייה מיגאל ידין, סגן ראש הממשלה דאז לעבור לירוחם לעמוד בראש וועדה לתאום פעולות הממשלה בירוחם. כל המשפחה (אישה+ 4 ילדים) עוברים מהרצליה פיתוח לירוחם. "חוויה נפשית מתמשכת. מכירים את 'ארץ ישראל האחרת', את הפריפריה ואת הארץ שמדרום לקריית גת.  10 שנים בירוחם עם הרבה עליות וירידות".

בשנת 1988 עבר מירוחם ללהבים. עסק בייעוץ בהקמת חממות טכנולוגיות ומרכזים לסיוע לעסקים קטנים באזור הדרום. בלהבים עוסק עד היום בפעילות בתחומי הקהילה והתרבות. חבר הנהלת המתנ"ס תכנון טיולים, אירועים חגיגיים, עריכת מידעון חודשי של מועדון 55+ יוזמה לעריכת תערוכות של יצירות של תושבי להבים ועוד.

 

שירים מתוך "שחפים רצים יחפים":

 

פְּגִישָׁה בַּקָּפֶה

 

שָׁלְחָה הַזְמָנַת אס אמ אס,

"תָּבוֹא

אֶל בֵּית הַקָּפֶה."

תָּפַסְתִּי שֻׁלְחָן

"אֶסְפְּרֶסוֹ קָצָר"

וְחִכִּיתִי.

לְבַסּוֹף הִגִּיעָה

יָד בְּיָד עִם חָבֵר ,וְעוֹד חָבֵר.

חִיּוּכִים ,לְחִיצוֹת יָד.

"הִתְגַעְגַעְתִּי" אָמַרְתִּי

וְהִיא צָחֲקָה.

"בֶּאֱמֶת" לָחַשְׁתִּי

וְהִיא צָחֲקָה.

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הָיָה זֶה צְחוֹק שֶׁל שִׂמְחָה

או

צְחוֹק שֶׁל מְבוּכָה.

יָשַׁבְנוּ

הִיא וְהֵם וַאֲנִי,

בְּקֹשִׁי דִּבַּרְנוּ.

מְנַגֵּן רְחוֹב עִם אַקּוֹרְדְּיוֹן

נִגֵּן שִׁירִים שֶׁאַהֲבָתִי.

וּכְשֶׁגָּמַר לְנַגֵּן,

קָמְנוּ, לָחַצְנוּ יָדַיִם

וְהָלַכְנוּ

 

להבים – 2012

 

הִגִּיעַ זְמַן לָעוּף

 

שְׁבִילִים רְטֻבִּים,

שָׂדוֹת יְרֻקִּים,

חֶרְמֵשׁ שֶׁמּוּנָף,

עֳמָרִים, עֳמָרִים.

שִׂימִי עֵינַיִךְ בַּפְּרִיחוֹת,

תְּנִי לַמַּלְקוֹשׁ שֶׁיָּבוֹא,

לְהוֹרִיד מִלִּבֵּךְ, אֶת אֲבַק הָעַצְבוּת

וְהַכְּאֵב.

פִּרְשִׂי יָדַיִם וְעוּפִי

אֶל עֲנָנִים לְבָנִים,

וְאַל תִּתְּנִי לְכֹחַ הַמְּשִׁיכָה

לְהוֹרִידֵךְ לִשְׁבִילִים אֲפֹרִים.

פִּתְחִי תָּאֵי לִבֵּךְ

לְשֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית,

שֶׁתְּגָרֵשׁ צְלָלִים,

שֶׁל חֹרֶף.

כִּי הָאָבִיב הִגִּיעַ לִמְחוֹזוֹתֵינוּ,

וְאַתְּ אַל תִּנְעֲלִי

סוֹגְרֵי לְבָבֵךְ.

וְאַל תִּשְׁאֲלִי אֵיךְ

פָּשׁוּט קוּמִי וְעוּפִי

להבים – 2011

הוֹתַרְתְּ לִי סְתָיו

 

בַּצֹּמֶת נוֹתַרְתְּ וְיָדְךָ,

לְשָׁלוֹם בְּסָפֵק מְנַפְנֶפֶת.

חִיּוּכֵךְ הֶעָנֹג,

בַּמֶּרְחָק כְּבָר נָמוֹג, וְעַצְבוּת אֶת הַלֵּב

כְּבָר עוֹטֶפֶת.

בַּשָּׂדוֹת לְאַחַר הַקָּצִיר,

רַק הַשֶּׁלֶף נוֹתַר מִקָּמָה.

חֲבִילוֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁל חָצִיר,

מֻטָּלוֹת זהובות בַּחַמָּה.

בַּשָּׁמַיִם טָסִים כְּבָר עָבִים,

אֲפֹרִים  חֲלוּצָיו שֶׁל הַסְּתָיו,

מַבִּיטִים מִמָּרוֹם בְּגֵבִים,

שֶׁיָּבְשׁוּ בְּיָמִים שֶׁל שָׁרָב.

הַבַּרְקָן מְפַזֵּר אֶת זְקָנוֹ,

רוּחַ עֵרֶב נוֹשֵׂאת אֶת זְרָעָיו,

רַק עֲטֶרֶת קוֹצִים, אֲפֹרָה, לְרֹאשׁוֹ,

וְעָצוּב מְחַכֶּה הוּא לַסְּתָיו.

הַזָּהֹב מִתְעָרֵב בָּאָפֹר,

וְאָבָק אֶת דְּמוּתֵךְ כְּבָר עוֹטֵף.

בַּצֹּמֶת נוֹתַרְתְּ וְהוֹתַרְתְּ בְּלִבִּי,

אֶת תּוּגַת הַסְּתָיו שֶׁחוֹלֵף.

ל.א – 1967

מַחְשָׁבוֹת שֶׁל תִּשְׁרֵי

 

הָלַךְ לוֹ אֱלוּל,

נָמוֹג,

מַשְׁאִיר אַחֲרָיו לֵילוֹת שֶׁל סְלִיחוֹת,

לְלֹא מַעֲנֶה.

שָׁנָה חֲדָשָׁה,

שַׁעַר חָדָשׁ שֶׁנִּפְתַּח

וְתִשְׁרֵי שֶׁנִּכְנַס בַּעֲדוֹ,

מֵבִיא אֶת צִנַּת לֵילוֹתָיו.

חָצָב מְבַשֵּׂר בְּזִקְפַת קוֹמָתוֹ

כִּי שָׁנָה חֲדָשָׁה מְהַלֶּכֶת כְּבָר פֹּה,

וַעֲדַיִן חַמִּים הַיָּמִים.

סַהֲרוֹ שֶׁל תִּשְׁרֵי מִתְעַבֶּה,

מֵטִיל נגוהוֹ  הַחִוֵּר בְּלֵילוֹת מִתְאָרְכִים

שֶׁל "רֹאשׁ" וְ"כִפּוּרִ."

וּבְבוֹא חַג אָסִיף

מִתְמַלֵּא פָּנָסוֹ  וּמֵאִיר,

עַל שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים,

יְבֵשִׁים, עֲיֵפִים וּצְמֵאִים.

שָׁנָה חֲדָשָׁהצִנַּת לֵילוֹת

וּקְבוּצוֹת עֲנָנִים אֲפֹרִים

מַתְחִילִים לְכַסּוֹת, מְבִיאִים

בְּשׂוֹרוֹת שֶׁל סְתָיו.

שָׁנָה טוֹבָה,

גְּמַר חֲתִימָה טוֹבָה.

חֲתִימָה מִמִּי ? חֲתִימָה לְמִי ?

מִי שֶׁמַּאֲמִין לֹא שׁוֹאֵל!

 

להבים-תשרי תשע"ג – 9.2012

 

הַיָּרֹק פָּרַץ בַּשָּׂדוֹת

וְהָרוּחַ בָּא מְגָרֵשׁ עֲנָנִים אֲפֹרִים,

וְהַגֶּשֶׁם הוֹלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר.

וְהַמָּאוֹר הַגָּדוֹל עוֹמֵד בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל רָקִיעַ,

שׁוֹפֵךְ אוֹר יְקָרוֹת עַל אִמָּא אֲדָמָה.

 

בִּמְלֹא עֻזּוֹ פּוֹרֵץ הַיָּרֹק,

מְכַסֶּה בִּפְלוּמָה רַכָּה,

שָׂדוֹת סְפוּגֵי מָטָר,

בְּצִלָּן שֶׁל גְּבָעוֹת אֲפֹרוֹת.

 

שְׁבִילִים מִתְפַּתְלִים, בּוֹהֲקִים בְּלֹבֶן,

מוֹבִילִים אֶל עֵץ שִׁיטָה בּוֹדֵד,

שָׁטוּף וְרָחוּץ מֵאָבָק

שֶׁל סוּפוֹת הַמִּדְבָּר.

 

פְּרָחִים שֶׁל אָבִיב,

מְקַשְּׁטִים בִּצְבָעִים,

עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ הָדָר וָאוֹר.

הרבה אור.

 

הוֹשַׁטְתִּי יַד וְנָגַעְתִּי

בָּאֹשֶׁר.

 

להבים – 2011

לַיְלָה לָבָן מְכֻשָּׁף

רָאִיתִי כּוֹכָבִים בּוֹכִים

מֵעַל לָאִי טִירָאן,

וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַאֲמִין.

סְפִינַת מִפְרָשׂ שָׁם שָׁטָה,

בְּלֵב מִפְרָץ כָּסוּף,

סְפִינָה לְלֹא קְבַרְנִיט,

טוֹעָה בֵּין דֻּבָּה גְּדוֹלָה,

לְדֻבָּה קְטַנָּה.

 

וְהַמַּיִם הָיוּ מְתוּחִים,

כשופים מוּל אוֹרוֹ שֶׁל יָרֵחַ.

מִפְרְשֵׂי הַסְּפִינָה שְׁמוּטִים,

חַרְטוֹמָהּ חוֹתֵר בֶּחָלָל,

בֵּין אָבָק כּוֹכָבִים בּוֹכִים.

וְהַדְּמָעוֹת זְעִירוֹת, יְבֵשׁוֹת,

נוֹצְצוֹת בְּחִוָּרוֹן קַר וְרָחוֹק,

וַאֲנִי עוֹמֵד שָׁם,

עִם שְׁתֵּי רַגְלַי בַּחוֹל,

וְרוּחַ אַרְצִית מְלַטֶּפֶת,

גּוּפִי הֶחָשׂוּף.

אופירה- שארם אל שיח – 1979

הַשַּׁחַף הַכָּתֹם

 

עָכוּר הָיָה הַיָּם,

וְהַשָּׁמַיִם שִׁבְעָתַיִם,

הַחוֹל הַמְזֹהָם,

אָפֹר כְּמֵי שְׁפָכִים.

אֲפִילוּ הַשְּׁחָפִים עָמְדוּ,

בַּחֲבוּרָה אִלֶּמֶת.

שָׁרְקָה הָרוּחַ הָרָעָה,

בּוֹדֶרֶת נוֹצָתָם.

וְרַק אֶחָד, פָּרַשׂ כְּנָפָיו,

הִמְרִיא וְטָס,

כְּאִלּוּ הָעוֹלָם,

טוֹבֵל בְּיָם שֶׁל אוֹר,

כְּמוֹ זָרְחָה לָהּ שֶׁמֶשׁ תֹּם,

פָּרַשׂ כְּנָפָיו ,

הַשַּׁחַף הַכָּתֹם.

 

הַשַּׁחַף הַכָּתֹם,

בּוֹדֵד מֵעַל גַּלִים.

הַשַּׁחַף הַכָּתֹם,

תּוֹעֶה בָּעַרְפִּילִים,

אֶבְרַת כַּנְפוֹ הָעֲנֻגָּה,

מֻכַּת רוּחוֹת וָמֶלַח,

נָשְׂאָה אוֹתוֹ רָחוֹק רָחוֹק,

לְאֶרֶץ חֲלוֹמוֹת.

ל.א – 1968

יוֹם הַזִּכָּרוֹן בִּירוּחָם

פֶּרַח עַל מַצֵּבָה לְבָנָה

אִשָּׁה מָרוֹקָאִית שׂוֹרֶטֶת פָּנֶיהָ

"בֵּן עֶשְׂרִים"

נָפַל.

מִתּוֹךְ אֲדָמָה צְחִיחָה, לְאַחַר סוּפַת רְעָמִים

וּגְשָׁמִים,

פּוֹרְצִים עָלִים יְרוּקִים

וּפִרְחֵי הָאִירוּס מַרְהִיבִים

בִּשְׁמוּרַת הַטֶּבַע.

מִתּוֹךְ עָשָׁן קְרָבוֹת שֶׁנָּמוֹג, לְאַחַר סַעֲרַת מִלְחָמָה,

פּוֹרֵץ הַשָּׁלוֹם מְבֻיָּשׁ.

וְהַבָּנִים נָחִים מִתַּחַת לָאֲבָנִים

 וְעַל הָאֶבֶן פֶּרַח

וְאֵשֶׁת הַבֵּן

חוֹבֶטֶת רֹאשָׁהּ בְּאֶגְרוֹף.

אָבִיב בִּירוּחָם, אָבִיב בָּאָרֶץ,

וְהַשָּׁלוֹם בַּשַּׁעַר.

שֶׁיִּכָּנֵס!

 

ירוחם – 1979

שָׁמַיִם אֲטוּמִים

בַּר מַזָּל כִּי נוֹתַרְתִּי לִחְיוֹת,

וְאוּלַי לֹא כָּל כָּךְ

כִּי אֵלה שֶׁל עָשָׁן וּקְרָבוֹת

חָלְפָה בִּסְעָרָה קוֹטֶלֶת

וְהַתִּסְכּוּל גּוֹבֵר

וּמְכַרְסֵם.

 

הִנֵּה נִצָּב לוֹ הַהֹוֶה

עַל סַף עָתִיד שֶׁל מִלְחָמוֹת,

וְהַשָּׁמַיִם אֲטוּמִים,

וְהַתְּפִלּוֹת חוזרות ,

נוֹפְלוֹת עַל מַצֵּבוֹת אִלְּמוֹת,

מִתְנַפְּצוֹת לִרְסִיסִים,

עַל תְּלוּלִיּוֹת עָפָר,

שֶׁכֻּסּוּ בְּזֵרִים.

 

רפידים –28.3.1974

 

שחפים רצים יחפיםשירים מאת יאיר כהן.  הוצאת ספרי ניב, 90 עמודים, שנת 2018. להשיג באמצעות פנייה ישירה ליאיר באימייל: [email protected]

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *