תפוחים כוכבים ורוחות רפאים – מחשבות על ידיעה מאת יעקב ליכטר / ראיון ומאמר

| 23/05/2019 | 0 Comments

תפוחים כוכבים ורוחות רפאים מאת יעקב ליכטר

תפוחים כוכבים ורוחות רפאים מאת יעקב ליכטר

יעקב ליכטר, פיזיקאי, מנהל עסקים ופילוסוף של המדע, מדבר על היסודות הפילוסופיים המשותפים בין תיאוריות כתובות של האדם, שמקובל לחשוב עליהן כמתנגשות, על המגבלות של ידיעה מתוך תורה או תיאור העולם באמצעותה ועל הרקע שהוביל אותו במסע חיים ייחודי שהוליד את ספרו "תפוחים, כוכבים ורוחות רפאים".

 

 

 

 

 

 

"הספר הזה שלי הוא 'נאום שנות-חַיַּי אל ימי-חַיַּי' / זה נאום נפשי אל חלקי גופי', כפי שכותב המשורר הגדול יהודה עמיחי", אומר יעקב ליכטר, שהוציא את הספר תפוחים, כוכבים ורוחות רפאים. הוא עוסק בנושא המסתורי של 'ידיעה' מפרספקטיבה רחבה ומאד לא שגרתית. הספר מנתח במחשבה חדה ובראייה רחבת-נשמה תורות וסיפורים רבים ומגוונים, החל מסיפורי-עם ומיתולוגיות, שירה, מחזאות וסיפורת, הסברי אירועים היסטוריים, דיווחים על התנסויות אישיות מרגשות, וכלה במתמטיקה ובפיזיקה-מתמטית של העידן החדש והזמן המודרני".

"כתיבת הספר הזה היא אחד הדברים שהייתי רוצה שיזכרו אותי בהם", אומר ליכטר כבר בתחילת הראיון, "מפני שהוא משקף את מי שאני ואת הדרך שבה אני חש, חושב וחי. רך ומתון, פתוח ותאב השתחררות מן ה"קופסאות" של חיינו, בורח מהמובן מאליו, מהתבצרות בעמדות, ושואף התנסות מתמדת, אהבת העולם מתוך קבלתו מחשבה, רגש ועשייה".

האם כתיבת הספר במשך שבע שנים שינתה אותך?

"כל אדם הוא סובייקט. לא אובייקט, תודה לאל. גם אובייקטים (אפילו סלע) משתנים ללא הרף. ואדם על אחת כמה וכמה: בצורתו, בתחושותיו, במחשבותיו, ברגשותיו, ברעיונותיו ובמודעותו לכל אלה.

כתיבת הספר שינתה אותי. הרעיונות שבספר נמצאים עמי כבר עשרות שנים, אבל הכתיבה במשך שבע שנים, שעות רבות כל יום, הייתה מסע רוחני ששיקף את כל חיי עד כה. זה כולל עיסוקים ומחשבות, שלכאורה נראים כאילו הם "לא שייכים" לנושאים שבספר. אבל, גם הם השתקפו במהלך כתיבתו. בפרקטיקה של חיינו אנו מפרידים בין דברים, אבל במהות העמוקה שבנפש – הכל שייך, הכל שָׁזוּר וְאָחוּד.

הכתיבה הייתה עבורי מסע שקט ועמוק מן המערב אל המזרח. הגישה המערבית אל העולם, שעל ברכיה התחנך רובנו, היא גישה הרואה את החשיבה – הלוגוס – כשיטה להבנת העולם. חשיבה קשורה לאבחנות, לפירוק הוויית העולם הכוללת והעשירה למרכיבים אחידים, דלי-תוכן וקטנים יותר ויותר. לעומתה, רואה הגישה המזרחית את ההתנסות הישירה והמודעת בחיים ככלי הנכון להכרת עולמנו וחיינו. לשיטתה, אבחנות וחלוקות מפרקות אמנם עוזרות בפרקטיקה היומיומית שלנו, אבל מעוותות את טבעו של העולם כפי חיינו תופסים אותו.

באחד הפרקים בחלקו הראשון של הספר אתה מביא את המחשבות והעקרונות של תורת ניוטון. בולט מאד שספרך אינו ספר פיזיקה, אז מדוע אתה עושה זאת?

יעקב ליכטר (צילום שני לוריא)

יעקב ליכטר (צילום שני לוריא)

"אני שמח על השאלה. הספר שלי מיועד לכל ציבור וקהל. בציבור הרחב נחשבות שיטות המחשבה והביטוי של הפיזיקה המתמטית הקלסית ל'הכי טובות' לדעת את עולמנו, עד שרבים מאמינים שיש לאמץ אותן לכל תחומי החיים. כשניוטון פרסם ב-1697 את שיטתו הפיזיקלית, עשה הדבר רושם כביר על הציבור במערב, שהרגיש שהנה עולה אפשרות לשבור את הדיקטטורה המחשבתית של הכנסייה. ההשפעה הכבירה הזאת השתמרה בציבור הרחב עד היום, וההיצמדות לשיטות הפיזיקה המתמטית הפכה לדת בפני עצמה. אם נשתמש בדימוי של 'ארזים' לעומת 'אזובי-הקיר', הרי שאין ספק שהשיטות של הפיזיקה המתמטית שייכות – בעיני רוב הציבור – לקטגוריה 'ארזים', יחסית לתורות בנושאים 'רכים' אחרים: הומניים, היסטוריים, אישיים, חברתיים, כלכליים, פסיכולוגיים, אמנותיים.

את 'הסיפור על העולם לפי ניוטון' בחרתי להביא כבר בשלבי ההתחלה כדי שנתחיל דווקא במה שהציבור מחשיב כ'ארזים' של המחשבה. הסיפור מובא (בלי שום נוסחה) כדי שנבדוק יחד – כבר 'על ההתחלה' – האם אכן אלו ארזים חסונים או שמא 'נפלה בהם שלהבת', כמאמר השיר. שְׁנֵי הפרקים שלאחר פרק זה מספרים בלשון חיה ובאיורים בהירים על הקשיים המחשבתיים וה"חורים" הרבים שבתורת ניוטון – אכן, "נפלה בארזים שלהבת! אז מה יגידו אזובי הקיר?".

ההפתעה הגדולה שבהמשך הספר – לאחר קריאת הפרקים על התנסויות ותורות "רכות" – היא העובדה שקשיים מחשבתיים ו"חורים" יש בכל התורות הכתובות, בין אם אנו חושבים עליהן כ"קשות" (כמו הפיזיקה המתמטית) או "רכות" (כגון, תורת הספרות או הפסיכולוגיה).

ובכל זאת, כיצד קרה שהפיזיקה של ניוטון הפכה להיות מעין דת חדשה?

"היו לכך מניעים חברתיים, תרבותיים ואפילו כלכליים. הדבר השתלב במגמות הליברליות שהחלו לנשב באירופה בשלהי ימי הביניים. תורת ניוטון נתנה לכל אדם – גם אם הוא לא חבר בממסד הכנסייתי – נְגִישׁוּת מלאה להבנת תהליכים מסוימים בטבע, וזו הייתה פגיעה חמורה ביכולת של הכנסייה להכתיב בנושא זה תכתיבים. יתר על כן,  עד זמנו של ניוטון האמינו שכל מה שבין כדור הארץ לירח (לא כולל הירח עצמו) נע לפי חוקים מסוימים, ומן הירח והלאה שוררת מערכת חוקים אחרת, שמימית, נשגבת ואלוהית. והנה, הפיזיקה של ניוטון מספרת את אותו סיפור הן על השמיים והן על הארץ (ממש כמו בהגדה של פסח: "שבשמיים ובארץ"). לנוכח תורה כזאת, המעמד הנשגב – מעמד הבכורה – של הכנסייה, יחסית לעם, נפגע עוד יותר. והיו עוד נסיבות שעודדו את קבלתה של הפיזיקה הניוטונית בצורה כה עמוקה ורחבה, כמו למשל היכולת להשתמש בעקרונותיה לצרכים הנדסיים וכו'.

 אבל, לאורך התקופות שאחרי ניוטון הלכו והתגלו ה"סדקים" וה"חורים" הנמצאים בבסיס תורתו, ונתגלו עוד ועוד תופעות שמתנהלות בסתירה לחוקיו. ובכל זאת, בחר הציבור הרחב להאמין בתורתו כמו בדת חדשה, מפני שעד 1905 לא הופיעה לה חלופה. אבל – כפי שההיסטוריה הראתה שוב ושוב – אם לבני אדם נוח להאמין במשהו אז פשוט מאמינים בו אפילו אם הדבר כרוך בבעיות, סתירות, קשיים מחשבתיים ואפילו אם נראה הזוי.

ניוטון היה מודע לקשיים ולחוסר ההתאמה של תורתו למציאות?

"זו שאלה חשובה, כי היא מוליכה לצעד הבא. התשובה היא שהוא היה בהחלט מודע, ואף כתב על כך. רק לדוגמה, תורתו כתובה עבור עולם היפותטי שיש בו רק שני גופים (כוכבים). הוא ידע, כמובן, היטב שהעולם כולל מספר הרבה יותר גדול משני כוכבים. כשניסה את הכלים של תורתו על עולם של שלושה כוכבים, ראה שהתורה – כפי שהיא כתובה – אינה מסוגלת להתמודד עם הבעיה! ובוודאי שכך הוא עבור יותר משלושה. כמו כן ידע שאפילו במערכת השמש שלנו לפחות אחד מן הכוכבים (חמה) נע בסטייה גדולה יחסית לתחזיות התורה.

כתיבה של תורה, זה לא דבר של מה בכך, כמובן, והאיש שעשה זאת – אייזיק ניוטון, היה ללא ספק בעל אינטלקט מהבולטים בהיסטוריה. ובכל זאת, כפי שאנו רואים, תורתו המבריקה מלאה "חורים". כדי להבין יותר האם מדובר באי-מזל או במשהו עקרוני ועמוק בהרבה, החלטתי שבשלב זה בספר אשוחח על המושג "תורה" באופן יותר כללי. זאת אני עושה בפרק י"א".

נסח לנו בתמצית מהי "תורה"?

"תורה תמיד תהיה מנוסחת בסוגים, כאלו או אחרים, של שפה. במלים אחרות: תחושה ישירה נמצאת בממשות ואילו תורה נמצאת ב'עולם-השִׂיחַ' ".

האם סיפורים ותורות הם, לשיטתך, באותו סל?

"מה שדומה בין סיפורים לתורות הוא ששניהם מעבירים סיפור באמצעות שפה, ובשניהם הסיפור קושר בין תחושות והתנסויות חושיות ישירות, שכל סיפור או תורה בוחר אותן בקפידה ובאופן מאד סלקטיבי. כדי לקשור בין התחושות הישירות, גם סיפור וגם תורה עושים שימוש במושגים מופשטים, מעין 'ישויות' בלתי-מוחשיות, שלעתים מומצאים לצורך זה ותכונותיהם נקבעות מלכתחילה כך שהקישור הזה יצליח. סיפורים ותורות מלאים ב"יצורים" כאלו (שבספרי אני קורא להם 'רוחות-רפאים' מסיבות היסטוריות ותרבותיות המוסברות בספר).

ברור מהן תחושות ישירות אבל האם תוכל לתת דוגמאות ל'רוחות רפאים'?

"לפני שאתן דוגמאות לרוחות רפאים, חשוב להבין שהתחושה החושית הישירה עצמה והמלה אשר "מצביעה" עליה – הן שני דברים שונים בתכלית ו"בצד האחורי של ראשנו" עלינו לזכור זאת כל הזמן, כי זה מקור לבלבול רב. המלה 'סוס', לדוגמה, היא רק סמל גרפי, והסכימו שהוא יצביע על החיה הגדולה והיפה שטופפת, דוהרת, אוכלת, צוהלת, מזיעה ולבסוף גם מתה. המלה 'סוס' דומה וזהה לעצמה, כמובן, אבל אין סוס שזהה לחלוטין לסוס אחר. זהו הבדל מכריע. ולגבי דוגמאות – 'רוחות רפאים' הן כל המלים המופשטות בחיינו. פשוט".

בפרספקטיבה הזאת עולה המסקנה שיש לנו תורות שונות עם טקסטים על היבטים שונים של עולמנו, אבל טקסטים הם טקסטים בלבד, ולכן לא נדע את הממשות לעולם.

"בהחלט זהו הכוון, וכבר אמרו חכמים ש'טקסט לעולם לא יוכל להביע את הטקסטורה. טקסט יכול להיות מילולי-סיפורי או נוסחתי והוא נפרד מן הממשות, שום ציור דו-ממדי לא יוכל להיות זהה לממשות תלת-ממדית, גם פסל תלת ממדי של אדם או עץ הוא רק סמל לאותו אדם או עץ. מכיוון שלעולם לא נדע את הממשות בְּכָּכוּתָהּ (כפי שהיא "באמת") וּבְכּוֹלִיוּתָהּ (בשלמותה), הרי שאין כל משמעות לדבר על ה"מציאות כפי שהיא". על "המציאות כי שהיא" יש לשתוק. אפשר לדבר אך ורק על הסכמות או תורות על-אודות עולמנו. לכן, מהבחינה העקרונית, אין להעניק מחשבתית לשום תורה מעמד של בכורה להכרת עולמנו".

אתה מאוכזב מכך שהקדשת חלק משמעותי מחייך למקצוע הפיזיקה?

"זה שאני יודע שאין להאמין בתורות עצמן אינו אומר שאני פוסל אותן ומזלזל בהן. נהפוך הוא, העיסוק בהן – לימודן וכתיבתן – מלמד אותנו רבות על היבטים בעולמנו. הוא גם מאפשר לנו להביא הישגים ותועלת רבה, לא רק בפיזיקה, אלא גם בהנדסה, ברפואה, בטיפול נפשי, בתכנונים כלכליים וחברתיים וכך הלאה. מה שדברנו עד כה הוא כוון אופטימי: תמיד אפשר לחקור ולהגיע לעוד, כי שום תורה אינה סוף פסוק. זוהי מידת הענווה, ואני מדבר עליה בספר. לסיכום: אני שמח במה שיש ובמה שמתוכו עומד לרשותי".

***

יעקב ליכטר הוא בן גילה של מדינת ישראל. הכשרתו הלימודית וגם ניסיונו המעשי מתפרסים על פיזיקה, ניהול עסקים ופילוסופיה של המדע. אחרי שסיים את הטכניון עבד ברפאל ובהמשך עבד גם בארצות הברית, באלביט ובעוד חברות. היה שותף ליוזמות עסקיות, ובהן היוזמה החלוצית של הסבת יכולות תעשייתיות צבאיות מסוימות (ברפאל) לשימושים מסחריים. לפני כשבע שנים פרש לגמלאות כדי לכתוב, לאחר עשרות שנים בהן חלם לעשות זאת. הכשרתו הלימודית וגם ניסיונו המעשי מתפרסים על פיזיקה, ניהול עסקים ופילוסופיה של המדע. בנוסף לעיסוקיו כמדען וכיזם בתעשייה עתירת-הידע, פינה יעקב זמן ואנרגיה רבה בחייו והיה מחלוצי ההתיישבות הקהילתית בארץ ומי שיזם והוביל את הקמת היישוב יובלים בגליל, שבו הוא חי.

 

על חושים, תודעה, שפה, ידיעה, מדע, סיפורים ותורות ועל שכל, רגש וענווה – מאמר מאת יעקב ליכטר

 

תפוחים כוכבים ורוחות רפאים מאת יעקב ליכטר

תפוחים כוכבים ורוחות רפאים מאת יעקב ליכטר

ערגתו של האדם לדעת את עולמו ולהבינו היא עוצמתית וחזקה, ודומה שהיא שנייה רק לצרכי הקיום שלו: אוויר, מים, מזון ומחסה. ספר תהלים, פרק מ"ב, פסוק ב' מבטא זאת בדימוי מרגש מן הטבע: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים". בפילוסופיה העברית המקורית-קדומה – שביטויה המרוכז הוא בטקסט התנכי – האלוהות היא ההוויה הכוללת של העולם, כפי שנרמז באופן ברור גם מתוך שְׁמָהּ המפורש. זו אותה הוויה כוללת של העולם, שהחשיבה המערבית, שהולדתה בעת העתיקה ביוון, בחרה – משיקולים של נוחות מעשית בלבד – לחלק לאובייקטים: חלקים, קטעים, שברים ורסיסים שכל אחד מהם מאופיין בתכונות פשוטות, אחידות ונוחות להתייחסות מילולית-מחשבתית, מופרד בגין תכונות אלו משאר העולם ועומד כישות בפני עצמה. את כל זה ניתן לעשות בחשיבה ובשפה, אך הממשות כולה שזורה, מגוונת, מאוחדת בהשלמות  אשר מנכיחות זו את זו ואת העולם העשיר ללא גבול. כך כותב מחבר הספר "תפוחים כוכבים ורוחות רפאים – מחשבות על ידיעה". והוא ממשיך ומצטט עוד פסוק מספר הפילוסופיה העברי – התנ"ך – שלשונו: "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף" (קהלת, ג', י"א). אותו עולם עשיר ולא-אחיד, אך הוליסטי ואָחוּד בשלמוּתוֹ, אינו ידוע, נהיר או מובן לאדם, ודומה שהלוגיסטיקה העצומה הנדרשת כדי לשרוד בעולם זה נלחמת בהגשמת הכמיהה האנושית לדעת את מהות העולם לעומקה. זוהי נקודת המוצא של הספר, ומכאן הוא יוצא – יחד עם הקורא – למסע של חקירת הידיעה האנושית לכל רבדיה: התחושתית, הרגשית והשכלית. ומדוע זה חשוב לכל אחד? התשובה ברורה: האיכות והרמה של חייו של כל אחד מאתנו נקבעים בדיוק על פי מה שהוא חושב שהוא יודע.

המסע לחקירת הידיעה הנפרס בספר זה – מרתק, נפקַח לאורך אך גם לרוחב מפתיע ומגוון בנופיו המחשבתיים והחווייתיים, מרגש מאד ולעתים אף מטלטל את הקורא ומכריח אותו להציץ אל מחוץ ל"קופסאות חייו" ולהרהר שנית בדברים שלכאורה נראים לו מובנים מאליהם.

תפוחים, כוכבים ורוחות רפאים הוא, במהות, ספר שיש בו שני רבדים שלובים.

ברובד האחד הוא מביא סיפורים מגוונים, שהאדם מספר כיום או שסיפר בעבר על ידיעת עולמו, וזאת בהתנסות הכוללת של חייו וחיי זולתו. התרבות המערבית, שרובנו בארץ גדלנו בתוכה, מחלקת הכל לסעיפים וסעיפי-סעיפים, ועל-כן השפה השגורה על פינו מכריחה אותי להסביר שכשאני אומר 'ההתנסות הכוללת של חייו וחיי זולתו' כוונתי היא לשני סוגים של ידיעה.

הסוג האחד הוא הידיעה הטבעית המתקבלת באופן בלתי-אמצעי בתודעה כתוצאה מתחושות ישירות (חושים), בלי כל תווך – לרבות תווך של פרשנות מילולית. זו הידיעה המורכבת מן המִטְעָן הנפשי ויכולת החישה שעמם נולד כל אחד.

הסוג האחר של הידיעה נובע מן היכולת האנושית לדבר שפה מופשטת, דהיינו: לברוא מושגים מופשטים, לקלוט אותם ולחבר ביניהם חיבורים. סוג זה הוא הידיעה המתקבלת משמיעה של סיפורים ומעיון ולימוד בתורות (תיאוריות) שונות, החל במדעים ההומניים, המשך במדעי הטבע, מדעי הנפש והחברה, הכלכלה, וכלה באמנויות, במוסיקה, בהתנסויות אישיות המהדהדות בנפש ומותירות בה חותם שאנו מספרים עליו ועוד. בחיינו השוטפים משתלבים שני סוגי הידיעה הללו ומתערבבים זה בזה עד שקשה לנו מאד להבדיל ביניהם.

עד כאן הרובד האחד, הכולל את שני סוגי הידיעה הללו.

הרובד האחר של הספר מוקדש למבט כולל דווקא על הידיעה מהסוג השני – זו הנובעת מסיפורים ותורות אנושיות, שהשפעתן על התרבות המערבית-מודרנית הייתה כה עצומה עד שגרמה לנו להאמין, בכל רגע נתון, שהעולם הוא – לפני הכל – התורות שכל אדם חושב שהן ה"נכונות". המבט הכולל הזה נעשה בשתי פרספקטיבות (או רמות).

הרמה האחת היא התבוננות השוואתית בסיפורים הרבים והמגוונים מחד ובתורות השונות מאידך שיש לאדם על העולם, ועוד מעט קט נחזור אליה.

הרמה האחרת נוטשת את הסיפורים-שאינם-תורות, וזאת כדי למקד את תשומת הלב – בכוונה תחילה – בתורות בלבד. ומדוע? מפני שבכל תקופה ועידן הן – התיאוריות! – שימשו במובנים רבים תחליף למציאות, עד כדי עיוורון לעובדות רבות, חלקן אף מכריעות ולעתים גם הרות-גורל. ההתמקדות הזאת שבה בוחר המחבר (שבא מתחומי העשייה הפיזיקליים והעסקיים!) נובעת מתוך גישתו הרחבה וההומנית מלכתחילה לנושא הידיעה האנושית. דוגמה לראייה הרחבה וההומנית שבה בוחר המחבר היא ההגדרה שהוא מציג, כבר בפרקי הספר הראשונים, למושג 'מדע': "מדע הוא אוסף שיטות לידיעה". בכך, הוא מציב במעמד שווה את כל המדעים שחיבר והגה האדם: תורות פיזיקליות-מתמטיות שונות, מתמטיקות וגיאומטריות מסוגים שונים, פסיכולוגיות מסוגים מגוונים, תורות חברתיות רבגוניות ואפילו זרמים שונים באמנות (אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם וכך הלאה).  ואכן, מדוע לא לבחור כך? מחד, אף פיזיקה מתמטית אינה מסוגלת לתאר ולהסביר תופעות של הרוח והמחשבה האנושית, ומאידך אף תורה פסיכולוגית אינה מסוגלת להנהיר ולהסביר תופעות פיזיקליות, אבל אלו וגם אלו הן חלק בלתי נפרד מאותו עולם שאנו – בני האדם – מעלים בנפשנו.

אנו חוזרים, אפוא, אל רמת ההתבוננות ההשוואתית בסיפורים ובתורות. זו נעשית בדפי הספר מקרוב, אט-אט ויד-ביד עם הקורא, ונסמכת על דוגמאות רבגוניות, המובאות זו בצד זו תוך התייחסות משותפת אליהן. מן התהליך המרתק הזה עולה בספר המסקנה המפתיעה שלסיפורי האדם על אודות העולם ולתורות השונות שהאדם ממציא על העולם יש מבנה דומה להפליא. מבנה זה תואם מחד את ערגתו של האדם להבין ולדעת ומאידך את מוגבלויותיה העקרוניות והעמוקות של השפה האנושית הסימבולית (ראה שירו של יהודה עמיחי "כי מן האדם באתָ ואל האדם תשוב"). כיצד מתבטא המבנה הדומה הזה של סיפורים מצד אחד ושל תורות מצד שני? במבנה – הן של סיפורים והן של תורות – נכללים "גיבורי-סיפור" משני סוגים. הסוג האחד – ישויות שהן מושגים קונקרטיים-חושיים (הכוונה לכאלו שכעיקרון ניתנים לתפיסה חושית ישירה ואם אינם ממש ספציפיים הרי שהם לפחות מזוהים או מאופיינים בדרך כזאת או אחרת; לדוגמה: אדם, עץ, ארמון, ריחות או טעמים, צורות, צבעים, תפוח, כוכב וכו'. הסוג האחר – כאלה שקיומם אינו בממשות החושית הקונקרטית אלא הם מושגים מופשטים, רעיונות מחשבתיים, וקיומם הוא רק בעולם המנטלי-שפתי שלנו; למשל, מושגים כמו: מחשבה, געגוע, צדק (הכוונה היא לערך המוסרי, ולא לכוכב שזהו שמו בעברית, אשר שייך דווקא לסוג הראשון של מושגים קונקרטיים-חושיים), כבידה, נקודה (גיאומטרית מופשטת), אלהים וכיו"ב. אלה הם מושגים מנטליים-מופשטים מפני שאנו יכולים רק לחשוב עליהם אך לא לחוש בהם ישירות בחושים: לא לראות, לא לשמוע, לא לגעת בהם, להריחם או לטעום אותם. בין הדוגמאות הרבות הנכללות בספר נציין כאן את הדוגמה מאירת העיניים שהמחבר מביא כדי להבהיר ולהעמיק עניינים אלו: בסיפור 'המלט נסיך דנמרק' של שייקספיר מופיעה דמותו של הנסיך המלט אשר שייקספיר בדה מתוך נפשו והקוראים יודעים שמעולם לא חי בפועל נסיך דני בשם זה, אך בהקשר של המחזה אפשר לחשוב עליו כעל ישות קונקרטית, שכן הוא בשר-ודם שבהחלט יכול היה להיות שכמותו.  לעומת זה, תחושות האבל, רגשות התדהמה, הזעם והנקם הפועמים בגיבורי המחזה או פעמי-הגורל המוזכרים בו הם כולם ישויות מופשטות-מנטליות, אשר משמשות דבק הבונה את הנרטיב הכולל.

דוגמה אחרת לישויות מנטליות-מופשטות – והפעם בתורה פיזיקלית-מתמטית – היא המושגים והאקסיומות שהמציא ניוטון כאשר רצה להסביר באמצעות נרטיב משותף את תנועותיהם של גופים על פני האדמה ובשמיים גם יחד. עד לזמנו לא היה נרטיב משותף כזה "שבשמיים ובארץ", כפי שמסביר המחבר – הייתה תורה אחת לכל התנועות על כדור הארץ ובקרבתו, ותורה אחרת ושונה לחלוטין למסלולים של גרמי-השמיים. בין הישויות המופשטות-מנטליות שניוטון בדה ממוחו ומחשבתו ניתן למנות דברים כמו: מרחב מוחלט, זמן מוחלט (שניוטון עצמו כותב שהוא נע במהירות קבועה בלי לציין יחסית למה "נמדדת" המהירות הזאת, וזאת בסתירה משוועת לתורתו שלו!), כוח כבידה שפועל בין גופים שאינם נוגעים, "עובר" בתוך האין והלא-כלום ויש לו עוד שלל תכונות מוזרות, ועוד. אגב, ניוטון אישית – כפי שמסופר בספר – היה מודע ל"חורים" הבלתי-ניתנים-לגישור הקיימים בתורתו, אבל – תוך עצימת עיניים מול "חורים" אלו חוברה תורה שנחלה הצלחה חלקית במספר תופעות מכניות ותנועתיות (בצד כישלונות בהנהרת תופעות אחרות), עד שלאחר כמאתיים שנה עלה הכרח לגנוז אותה לתמיד במובן של הפסקת האמונה שהיא המפתח האמתי והמוחלט להתנהלות העולם, כפי שהאמינו עד אז.

בהיבט של שיטות לידיעה, אם כן, אנו נוכחים לראות שגם בסיפורים וגם בתורות, משמשים ה'גיבורים המופשטים-דמיוניים' כ"דֶבֶק" אשר קושר – באמצעות טכניקות סיפור או הרצאה נַרָטִיבִיוֹת – בין כל ה'גיבורים הקונקרטיים' (אובייקטים ותחושות ישירות). תחושה זו של סיפור נרטיבי טוב היא המעניקה לנו את התחושה המענגת המצדיקה את האמירה: "אני יודע".

את אותם 'גיבורים מופשטים-דמיוניים', המככבים בכל סיפור וגם בכל תורה, מכנה המחבר בשם העתיק[1] 'רוחות רפאים' (שאינן רוחות בלהה, כפי שהשתרש בטעות בימינו, אלא רוחות המביאות רפואה לנפש בזכות זה שהן מעניקות פשר ומשמעות למבול האירועים וההתנסויות הפוקד אותנו כל העת). כך, נכנסו המלים הללו לכותרת הספר. שתי המלים האחרות שבכותרת – תפוחים וכוכבים – מסמלות ישויות קונקרטיות-חושיות, וכדי להבין זאת הכי פשוט לחשוב על אותם תפוחים נושרים וכוכבים במסילותיהם בשמיים שעליהם הֵחִילָה תורתו של ניוטון את אותו נרטיב.

תפוחים כוכבים ורוחות רפאים מאת יעקב ליכטר

תפוחים כוכבים ורוחות רפאים מאת יעקב ליכטר

בשלב זה, תובנה ההולכת ועולה מדוגמאות אלו – ושהספר מרחיב את הדיבור עליה – היא שהעולם עצמו, שעל אודותיו מדברות התורות (מכל המינים והסוגים) אינו "מודיע ומאשר לנו" שתורה כזאת או אחרת היא אמת. רק אנו – ביוהרתנו מחד ובגאונותנו מאידך – קובעים, בתקופות כאלו ואחרות, על תורות שאנו עצמנו חיברנו והמצאנו שהן האמת והמפתח השלם והעקבי שעל פיו מתנהלים דברים בעולם. ההיסטוריה של תורות – מכל הסוגים – מוכיחה כי קביעות אלו נעשו תמיד על-סמך הצלחות מוגבלות וסלקטיביות להפיק תועלת מעשית מצומצמת באמצעות "מרשם" או "מתכון" שנגזר מתורה כזאת או אחרת, וגרם לבני האדם לנהוג במידת הלהיטות – ולא במידת הענווה – ולהסיק מכך ש"הנה יש לנו תורה אמתית (בגרסאות מסוימות – תורת אמת) על מכלול העולם והתבל".

מדוע היו בני אדם – בעיקר בתרבות המערבית שלאחר ימי יוון העתיקה – כה להוטים להסיק, בכל עידן מחדש, שבידיהם תורה שהיא אכן האמת הבלעדית והמוחלטת על אודות העולם? סיבה אחת הייתה היכולת של גורמים לנצל את התורה לטובתם – גם אם האמינו בה בתום נפש – ולשלוט באמצעותה על בני אדם ועל משאביהם. סיבה אחרת היא ההתרשמות היתרה מאופני חשיבה מסוימים, כמו החשיבה הלוגית-קלסית לדוגמה. הרצון הזה הביא להפריד בין סיפורים-שאינם-תורות לבין תורות, וזאת חרף הדְמִיוּת (similarity) ביניהם. החשיבות המיוחסת ללוגיקה אנושית כזאת או אחרת – בצדק או שלא בצדק – מביאה לקבוע שעיקרו של ההבדל נובע מן הטכניקה ההרצאתית-סיפורית אשר רוקמת את הנרטיב של כל אחד מהם. הטכניקה הבונה תורות – רציונליות ו/או מודרניות – היא טכניקה של טיעון[2]. בשונה מכך, סיפורים-שאינם-תורות "משחררים את עצמם" מהצורך לרקום סיפור שלם דווקא בטכניקה של טיעון. יש המייחסים להבדל הזה משמעות עמוקה ומהותית. אבל אקדים מעט את המאוחר ואציין שמחבר הספר שלפנינו – לאחר שהוא בוחן את רמת ההתבוננות האחרת (זו המתבוננת במהותן של תורות פורמליות המנוסחות בשפה) – אינו נמנה על אלה אשר השוני הזה נחשב בעיניהם כמכריע וחשוב עד כדי חובה למתוח קו חד של הבדל מהותי ביניהם.

ואכן, ההתבוננות ברמה האחרת – זו הבוחנת את מושג התורה הפורמלית בפני עצמו, המקבלות בדעת הקהל של ימינו יוקרה של "ארזי-הלבנון" החסינים והאיתנים, כמו המתמטיקה או הפיזיקה המתמטית – מטילה צל כבד על חוסנן ועל איתנותן של תורות ממין כזה. הספר מוביל את הקורא – תוך הימנעות מכניסה למושגים ולתהליכי חשיבה לוגית שהם טכניים מדי – דרך הרעיונות והמושגים העיקריים שהובילו למהפכה הרעיונית והמחשבתית העצומה והמכוננת שחוללו משפטי האי-שלמות של קורט גדל (Gödel), אשר פורסמו בשנת 1931. הסיפור מרתק ומטלטל כל מי שעוד קיווה שניתן לנסח בשפה אנושית – תהא זו שפה טבעית (שסמליה אותיות ומלים), או מתמטית (שסמליה מספרים ופעולות מתמטיות), או לוגית (שסמליה לוגיים), או מוסיקלית (תווים, צלילים) או אמנותית (שסמליה ויזואליים) – תורה פורמלית על העולם אשר תהיה חד-משמעית, עקבית לחלוטין ושלמה לגמרי.

אכן מטלטל. ובמיוחד את אלה שהתחנכו לאור תקוותיה של הגישה המערבית הדוגלת בכוחם המוחלט של מושגים כגון לוגיקה, כן או לא אבל לעולם לא "כן-וגם-לא" (משפט שסותר את עצמו…), אובייקטיביות, חיצוני או פנימי, סיבתיות, מרחב, זמן ועוד "פרות קדושות" רבות. הספר עובר לדבר על נושאים אלו ודומיהם באמצעות דוגמאות רבות ומתוך חמלה רבה (על הקוראים ש'פרות קדושות' שלהם נשחטות מול עיניהם) אשר בְּצִדָּהּ הצבעה ברורה על כוונים מחשבתיים חלופיים.

בשלב זה, נשפך על הספר אור חדש, והוא הופך להיות – מתחילתו ועד לסופו – ספר של מסע מחשבתי – אינטלקטואלי וספוג תרבות רחבה – וגם רגשי, אשר מתחיל מנקודת המוצא של החשיבה והגישה המערבית אל העולם, ומוליך אותנו – תוך שימוש בשיטותיה עצמה – אל מחוזות הראייה של העולם באופן הוליסטי-פילוסופית. המחבר מפתיע אותנו בהצגתה של התרבות העברית המקורית-קדמונית – כפי שהיא מתבטאת בתנ"ך כטקסט פילוסופי (בלי הקלקול של הפיכתו לספר המשמש ממסדים דתיים-רליגיוזיים). הדְמִיוּת בין הטקסטים התנכיים לטקסטים הבודהיסטיים מרשימה ולעתים אף מהממת. השפה – והפער העקרוני הקיים בֵּינָהּ לבין הממשות ("המפה לעולם אינה הטריטוריה", כותב המחבר, ומוסיף: "כשם שהטקסט לעולם לא יבטא את הטקסטורה") עומדים במרכז והנקודה החשובה העולה מכך היא שבממשות עצמה אין אבסורדים או פרדוקסים – היא מה שהיא ואיש לא יכול לבוא בטענה שזה פרדוקס שצבע הרקיע הוא תכול או שתפוח נושר מן העץ למטה אל האדמה ולא אל השמיים (כדרכו, נוטל המחבר דימוי ציורי בגובה העיניים ומשתמש בו כדי לבטא את העובדה הזאת: "הממשות היא הסרט היחידי בעיר…" הוא כותב).

פרדוקסים צצים ברגע שמתחילים להתייחס לממשות בשפה, כלומר: לתאר אותה במילים. על כך מדבר הספר לקראת סיומו, בצורה פשוטה וישירה מאד. בעניין זה יוזכר במיוחד הפרק המרגֵש, שכולו יושר אינטלקטואלי, אשר מספר על השיח בין איוב לבין ההוויה כפי שהוא כתוב בטקסט התנכי (ההוויה – היש והקיים בשלמותו, כולל החי והאדם בתוכו – היא האלוהים שהתנ"ך מדבר עליו, כפי שמציג זאת המחבר אט-אט אך בצורה ברורה, ומתוך הטקסט התנכי, לאורך הספר).

כל אלו מובילים אל שיאו של הספר, אשר בו מובאות תובנות חיים, בצורה של הרצאה סיפורית הנוגעת בכל המושגים שהוזכרו בספר. ניכר, שפרק זה הוא שיאו של המסע המתואר בספר. כל פרק מהפרקים הקודמים בספר מסתיים בסיכום של נקודות תמציתיות המהוות מעין המלצה או בקשה של המחבר מן הקורא, מה "לקחת עִמּוֹ" המשך הקריאה. סיכומים קצרים אלה מוכתרים בסופו של כל פרק בכותרת 'ציוני דרך', והם עוזרים מאד הן בקריאה קדימה והן כאשר הקורא מבקש "ללכת אחורה" ולהיזכר בנקודות מסוימות. הפרק האחרון אינו מקבץ את הניסוחים של אותם 'ציוני דרך', אלא מאיר אותן מפרספקטיבות נוספות ולעתים חדשות לגמרי. צֵידָה לחיים.

נעילת הספר מפתיעה, אישית ומרגשת עד מאד. איננו רוצים לקלקל את החוויה שבקריאתה, ולכן איננו מתייחסים אליה כאן וגם מייעצים לקוראים לא להציץ בה, אלא בסיום הקריאה ממש.

 

תפוחים כוכבים ורוחות רפאים מאת יעקב ליכטר. הוצאת המחבר, שנת 2019. 351 עמודים. אתר המחבר: www.daat-story.co.il

 


[1] המופיע בלוחות חרס של התרבות האוגריתית וגם בתנ"ך העברי, כפי שמוסבר בספר.

 

[2] אין זה המקום להיכנס לעומק המושג 'טיעון', ובכ"ז אציין כי המדובר בסדרה של אמירות (בשפה מילולית טבעית או בשפה סימבולית לוגית, או מתמטית), שייעודה לקבוע – על סמך שימוש בלוגיקה כזאת או אחרת – את דרגת האמת של איזושהי השערה או מסקנה (שגם היא, בעצם, אמירה שפתית). כמובן שבבסיס האמונה בכוחו של הטיעון עומדת האקסיומה שהעולם אכן נוהג לפי לוגיקה אנושית כלשהי (שיש בה מספר סופי של כללים) ומעליה עומדת ההנחה – של מי שעושה שימוש בלוגיקה מסוימת, כזאת או אחרת – שאכן זוהי הלוגיקה ה"אמתית".

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: ,

Category: דף הבית - סופר השבוע, ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.