ביקור בית עם הסופר יוסף כהן אלרן "והמלאכים שותקים"

| 02/01/2012 | 0 Comments

 

את הטיוטא לספרו הראשון כתב בגיל 16 והוא פורסם בהיותו בן 26. את חמשת ספריו הראשונים פרסם תחת שמו המקורי יוסף כהן. מאוחר יותר הוסיף לשמו את שם העט אלרן המורכב משמות שני ילדיו: אלונה ורני. לצורך כתיבת הרומן החדש נעזר בזכרונותיו שלו כילד מאותה ארץ (הבית, השפה, הרחובות והאווירה ששררה בהם).

יוסף כהן אלרן מספר, כי לא נתן מעולם לתשוקת הכתיבה שלו לבוא על חשבון מה שהיה צריך להעניק למשפחתו, וזה לא היה קל בכלל. ביום יום הוא מלא הומור, אבל בכתיבה שלו הוא עצוב. ככה זה ואין לי הסבר. הוא לא אוהב פרהסיה, פרסום די מביך אותו. משך השנים היו הרבה אנשים קרובים מסביבו שלא ידעו ממנו על כתיבתו. עד היום לא נוח לו להציג את עצמו כסופר. זה כתוב בכרטיס הביקור שלו אבל הוא כמעט לא מבטא את זה בקול.

 

 

 

 

שם: יוסף כהן אלרן (אלרן שם עט, מורכב משמות ילדיי, אלונה ורני).

גיל:  ימלאו לי 69 שנים ב-15 בינואר.

סטטוס: נשוי, בת ובן ונכדה. כיום גמלאי. משך שנים רבות הייתי מנהל משאבי אנוש במשרד התקשורת/רשות הדואר.

מגורים: פתח-תקווה.

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר: הספר  והמלאכים שותקים בהוצאת צבעונים.

 

יוסף כהן אלרן, סופר ומשורר, יליד עירק 1943, בן זקונים למשפחה בת שמונה ילדים שהתגוררה ברחוב שבו חיו שתי משפחות יהודיות בלבד.ב-1951, בהיותו בן שמונה עלתה המשפחה ארצה ונשלחה למעברה בסמוך לפתח תקוה שם התגוררו במשך שמונה שנים, ללא חשמל, באפלה שורצת נחשים ועקרבים. בתקרת הצריף התנחלה משפחה של נחשים איתם הסכינו לחיות בשלום תוך מאזן של אימה והפכו להיות סיוט חייו של כהן אלרן. ב-1950 עברה המשפחה לחצי בית ערבי בפתח תקוה. כהן אלרן למד בבית ספר תיכון מקצועי מסגרות מכנית וכללית, שירת בחיל אוויר ולמד שרטוט וגרפיקה. הוא החל לעבוד ברשות הדואר והתקדם במהירות למעמד של מנהל משאבי אנוש – תפקיד אותו מילא שנים רבות. לפני כחמש שנים פרש מעבודתו לטובת התמסרות לכתיבת פרוזה ושירה, כשהוא מרחיב את שטחי הכתיבה גם לכתיבת תסריטים. התסריט הראשון היה עבודת גמר של לימודי תסריטאות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה וייצג את האוניברסיטה בתחרות סרטים ארצית.

את הטיוטא לספרו הראשון כתב בגיל 16 והוא פורסם בהיותו בן 26. את חמשת ספריו הראשונים פרסם תחת שמו המקורי יוסף כהן. מאוחר יותר הוסיף לשמו את שם העט אלרן המורכב משמות שני ילדיו: אלונה ורני. נשוי לאשה ילידת רוסיה ומתגורר עד היום בפ"ת,.

לצורך כתיבת הרומן האחרון שלו, והמלאכים שותקים, נעזר כהן אלרן בזכרונותיו שלו כילד מאותה ארץ, (הבית, השפה, הרחובות והאווירה ששררה בהם), ובספרות כתובה על אותה תקופה, מכתבים שתועדו, ההשבעה ל"הגנה" ועדות חיה על הלילה בלטרון, בו נהרג יחזקאל, אחיו של עזרא, עם עוד 22 בחורים (כשהצעיר ביניהם בן 16, והמבוגר בן 18).

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? ההשראה שלי בעיקר מדברים שמעוררים בי תחושות, ממשהו שמתעורר בי. אולי משום כך שלושה רומנים שלי מדברים על כותבים, וברומן שלי הקודם, "תהילה אחרונה", ניסיתי לפרק את נשמת הכתיבה. שני ספרים אחרים, כולל האחרון, הם בעקבות מה שסופר לי וחשתי שאני נלכד בסבך הסיפור. אם אין בי התעוררות אני לא כותב, משום כך היו שנים של יובש שבהן לא כתבתי כלל.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? כתיבת ספר אורכת  שנתיים עד שלוש שנים. הספר הזה כיוצא מן הכלל  נכתב תוך חצי שנה, כאשר הטיוטא הייתה כתובה כעבור שלושה חודשים בלבד. אבל אני חייב לציין שכבר הייתי בפנסיה ויכולתי לקום בבוקר ולהתחיל את העבודה עליו, וכן ההשפעה של הבסיס האמתי של הספר שנשאבתי לתוכו.

איזה ספרים קראת לאחרונה? לאחרונה קראתי את  "חסד ספרדי" של יהושע, "סופר הצללים" של ר. האריס,  ספר שירים של יואב חייק, "מכתבים לאשכול" מאת נירה תובל, בקריאה שנייה את יצירת המופת לדעתי של עוז "אותו הים", ונכון להיום אני מצוי  בקריאת הספר "קהלת" של חיים שפירא.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? אני לא יודע לומר מי ואם השפיע עליי. אני יודע ש"אות השני" ליווה אותי מאז נערותי.  ובבחרותי, בשנות התיכון, "אבשלום בני" ו"אחי גיבורי התהילה" – עובדה שאני זוכר אותם. מעבר לכך אני רק יכול לומר שהושפעתי מספרות שהיא יותר סיפורית ופחות מתפלספת. כי גם את ההגות של המחבר-המספר אפשר לעטוף בתוך סיפור. רומן צריך סיפור, ומבחינה זו גם גדולי סופרים יכולים לאכזב אותי כקורא שבא לקרוא פרוזה.

אילו ספרים קראת בילדותך? קראתי מכול וכל, כל מה שהיה בספריית בית הספר וכל מה שנפל לידי. מניקולס ניקלבי, דרך הברון מינכהאוזן, גנוב גונבתי של סטיינבק, אנדריי מורואה,– אלה שמות שאני זוכר. בנערותי כבר קראתי את אמיל זולא, מופאסן, דקמרון, עלובי החיים, ספרים של דיומא ושל  וולטר סקוט, אבל גם ספרים של פאר לאגרקוויסט , ג'ון גלסוורתי או נתנאל הות'ורן ואת אנשי פאנפילוב, וגם  את קרל מאי וספרי ז'ול ורן. הייתי תולעת ספרים וקראתי כל מה שהיה מודפס, גם אם חלקם התגדל עליי. וכמובן את הבלשים הצעירים וחסמ"בה.

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? לעת זו הייתי לוקח את התנ"ך, שעדיין לא קראתי בו מספיק ואני מרגיש חסר, ומנגד את "קיצור תולדות הזמן" על התהוות היקום, ואת "להיות אנושי", על התפתחותה של האנושות. אלה הם  ספרים שאין כוח להכיל אותם.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון?  זהו ספרי השישה עשר במספר, ביניהם שני ספרי שירה.  מספריו: נפרח דאבה, 1969, שני חיילים ודגל, 1970, תשוקה אחת, 1977, להיות צייד, 1979, האל שותל פרחים מפלסטיק, 1980, תקרית נישואין, 1986, אחד בלב, 1990, עקרון הכמיהה, 1999, כל הלילות, 2002, עזה כמוות, 2003, שמועות על אושר, 2008, תהילה אחרונה, 2011. 2 ספרי שירה: אלוהים חולם, 2007, אלו ערגות, 2010.

ספר קצת על הספר שכתבת: הספר הוא על נער שהצטרף לשורות הציוניות בעיראק בהיותו בן 16 שנה, ומאז נרדף על ידי השלטונות, ובעקבות כך נרדפת גם משפחתו. הוא מצליח לברוח לארץ, דרך המדבר, ומתגייס לשורות ההגנה. משפחתו נשארת נתונה לחסדי השלטונות שהכריזו עליו כבוגד ורוצח, בהעדרו, אך בסופו של דבר, לאחר הרבה סבל מגיעה המשפחה לישראל בציפייה לפגוש אותו.

 

לצורך כתיבת הרומן נעזר כהן אלרן בזכרונותיו שלו כילד מאותה ארץ, (הבית, השפה, הרחובות והאווירה ששררה בהם), ובספרות כתובה על אותה תקופה, מכתבים שתועדו,  ההשבעה ל"הגנה" ועדות חיה על הלילה בלטרון, בו נהרג יחזקאל, אחיו של עזרא, עם עוד 22 בחורים (כשהצעיר ביניהם בן 16, והמבוגר בן 18). הוא עוסק בספר זה בשאלת הסבל האנושי והמוסר האלוהי כפי שהם עולים מתוך מציאות חייהם של יהודי עירק בסוף שנות הארבעים ומתוך הטרגדיות שפקדו את משפחתו של המספר.

 

"יחזקאל נסע, אומרים לי, יחזקאל כבר לא כאן. מי יכול להחזיר לי את הרגע ההוא כדי לשנות אותו. מי יכול לאפשר לי להעניק לו חיבוק אחרון, לומר לו עד כמה אהבתי אותו. מעולם לא אמרתי לו מילים כאלה. גם הוא לא אמר. ורק ידענו, כמובן. היטב ידענו… אבל דבר לא יכול להחזיר אותו. ולו לרגע. לגעת. רק להגיע לאנחה המשחררת, אל סוף הגעגוע." מתוך הספר.

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? בתכנית לכתיבת ספר נוסף כבר קיימת ואף נכתבו כבר דפים ראשונים: זהו צורך כמעט קיומי, ועכשיו אני נח. אם אמשיך את התכנית, וקרוב לוודאי שכן, אני מעריך שזה יבוא לכלל לסיום בעוד כשנתיים.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? עכשיו אני יכול לומר: לא למהר לפרסם. לסיים כתיבה ולחכות לפחות כמה חודשים. לתת לאחרים לקרוא את הטיוטא ולהקשיב. לחזור אליו כקורא מהצד ככל האפשר. לא לפחד למחוק ולקצץ, אפילו שכל מילה נראית גאונית וקדושה. לראות מול עיניך את הקורא: אם אתה היית קורא את הדברים, האם זה היה מעניין ומרתק אותך? זה לא סותר את האני מאמין של כתיבתך – תכתוב על כל נושא, רק אל תשעמם. תחשוב שאתה חייב את זה לקורא, אם אתה רוצה שיקראו אותך.

משפט מסכם: הכתיבה אינה בחירה. זאת תשוקה שטבועה בכותב. הכתיבה היא כמו מחלה ויש לה תרופה אחת  –  הכתיבה עצמה.

יוסף כהן אלירן מוסיף עוד "לא נתתי מעולם לתשוקת הכתיבה שלי לבוא על חשבון מה שהייתי צריך להעניק למשפחתי, וזה לא היה קל בכלל. ביום יום אני מלא הומור, אבל בכתיבה שלי אני עצוב. ככה זה ואין לי הסבר.

 לא אוהב פרהסיה, פרסום די מביך אותי. משך השנים היו הרבה אנשים קרובים מסביבי שלא ידעו ממני על כתיבתי. עד היום לא נוח לי להציג את עצמי כסופר. זה כתוב בכרטיס הביקור שלי אבל אני כמעט לא מבטא את זה בקול. אני חושב שמאה שנות חיים לא יספיקו לי. כל עוד אתפקד ואהיה מסוגל לכתוב ארצה להמשיך לחיות ולעשות את זה".

 

והמלאכים שותקים

והמלאכים שותקים פורש פרק הירואי, לא מוכר לרבים, של מאבק ציוני היסטורי בתולדות הישוב בתקופת קום המדינה.  בסיס הרומן הוא סיפור אמיתי הנשען על דמויות ואירועים שהתרחשו במציאות. את עזרא משקיף, גיבור הספר, פגש הסופר, יוסף כהן אלרן, באופן מקרי במסגרת עבודתו, ונלכד בכאב העמוק של אח המתאבל על אחיו מזה שישים שנה ולא יכול לפרוק את כאבו זה. כהן אלרן נשאר נאמן לבסיס האירועים ולדמויות (החפירות בגן הבית, בריחת הסבתא לישראל, נישואי אמו של עזרא, מות שני האחים בבצרה, הפוגרום ההיסטורי בבגדד,  מעצרי האב, מעצר עזרא הקטן, הדגים על שפת הנהר, הנחש שהכיש את דוריס אחותו של עזרא, ירושלים, ומה שאירע בה ביום שביקרו בה לראשונה ועוד).

מתוך הספר:

ביום ראשון ההוא בשעת בוקר של סוף חודש מאי בשנת חמישים ואחת, כאשר שמש חדשה הייתה פרושה על העולם החדש הזה שאך התוודעתי אליו ועל ההרים מלאי ההוד שראיתי לראשונה, ובשמים רחשו מלאכים, והאוויר הטרי ננעץ בריאות וריחו ריח של תפילות – ביום ההוא בא אבא במפתיע לירושלים כדי לקחת אותי ואת אמי חזרה אל החולות. והוא עמד בפתח בית האבן הנמוך והקר שסבתא חייתה בו, לבוש בחליפתו האפורה שזורת הפסים הבהירים, ענוב בעניבתו המנוקדת האפרפרה שעלתה וירדה וכמעט רעדה, והוא היה נואש, מוכה ומותש.

אני, אמי וסבָּתי ישבנו על הספה הגדולה הישנה שעמדה לאורך הקיר בחדר שנראה כאילו היה הבית כולו, כאשר נשמעה הנקישה בדלת. אימא נגעה בכתפי וסימנה לי ביד רועדת וקפואה. תליתי בה עיניי, והיא עשתה לי תנועה בראשה. קמתי והלכתי אל הדלת ופתחתי אותה לאטי. ראיתי את אבי עומד בפתח וממתין, ודודניי מאחוריו. הבטתי באבי ותהיתי. הוא נראה מוזר. נסוגותי שני צעדים לאחור כדי לאפשר לו להיכנס והוא התקדם בעקבותיי. בפנים עמד ובהה, כמי שאינו מוצא מילים, אחר הושיט את זרועו, לפף אותה סביב כתפי וקירב אותי אל גופו. כמעט הצמיד אותי אליו. הוא לא נהג לעשות כך, וזה נעם לי. חשתי כי גופו רגש. אבא, אבא, מה קרה לך אבא? והוא חיבק אותי, בן זקוניו בן העשר, עד כי יכולתי לחוש את הרעד הדק שזרם בו, את חולשת גופו ואת פיק ברכיו.

כך היה הרגע. רגע שהיה לי כנצח.

אחריו  נכנסו  שני  דודניי  ודודניתי,  שהובילו  אותו  מתחנת האוטובוסים לבית  סבתי, ופניהם היו אטומים. הם עמדו שם ושתקו, ורק דודניתי התקדמה פנימה. צעדיה היו מהוססים, והיא נעמדה ליד סבתי והניחה את ידה על כתפה. שני דודניי נותרו במקומם, מגיפים את הדלת אחריהם ומביטים בי בשתיקה. אמי חשה במוזרותו של אבי. פניה נראו אפורות ודוויות, עיניה עמומות, כתפיה שחוחות, והיא זקפה את גופה כמתוך כוחות אחרונים בעודה יושבת על הספה בעלת הריפוד המפוספס המהוּהַ. רגליה היחפות נגעו באריחי הרצפה בחיפוש אחר נעליה, עיניה הכבויות נתלו בדאגה בפניו של אבי, והיא פרשה כפות ידיה אל התקרה.

"אלוהים ישמור!" נשמע קולה המרוסק.

הוא כמעט נשנק ואמר, "מה ישמור?"

בקול שבור אמרה, "תראה איך אתה נראה!"

זרק בחנק, "איזו דרך קשה! איזה טלטול!"

אימא כמעט נזדקפה לחלוטין על קצות הספה. גם סבתי נדרכה ושתיהן בחנו את פניו.

"אבל מה קרה שבאת עם פנים כאלה?"

"איך אבוא כשקרה מה שקרה? ואת? ראית את פנייך?"

מלמלה סבתי, "יא אבני!"

 

והמלאכים שותקים מאת: יוסף כהן אלרן, הוצאת צבעונים, שנת 2011, 245 עמודים.

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.