זמן חיות מאת הווארד ג'ייקובסון / הקינה הכי עליזה שנכתבה על המילה הכתובה

| 02/10/2013 | 0 Comments

זמן חיות מאת הווארד ג'ייקובסון

זמן חיות מאת הווארד ג'ייקובסון

זמן חיות מאת הווארד ג'ייקובסון הוא רומן שנון ומבריק, ובעיקר מצחיק. הוא הקינה הכי עליזה שנכתבה על המילה הכתובה. ספר על תשוקה ומשיכה, על משפחה, על נישואים, על תרבות במובן הרחב. ובעיקר על ספרות.

גאי אייבלמן הוא סופר, אפילו סופר ידוע למדי, שספרו הראשון זכה לשבחים רבים ולמכירות נאות, ומאז הוא מנסה לשחזר את ההצלחה. הוא גדל בוילמסלו, עיירה קטנה בצפון אנגליה, שם ניהלה אמו בוטיק אופנה יוקרתי להפליא בשם "וילהלמינה". לפני שעזב ללונדון הוא עצמו עבד בחנות, מה שהופך אותו לזן נדיר –  סופר שמבין באופנה. אבל עכשיו הוא ממש תקוע. מכיוון שאת תהילתו קנה בזכות ספר שערורייתי וסקסי, שבמרכזו עמדו, בין השאר, קופים חרמנים. הוא חושב להמשיך עם הכיוון של הספר המצליח וחושב שאולי יוכל לעשות זאת ולכתוב את הספר הבא, האסור והנחשק, אם יממש את התשוקה שלו, אותה הוא מסתיר שנים, ל..אמה של אשתו, פופי .

זאת נקודת המוצא של הספר הזה שבו גאי חולק עם שומעיו את חייו כסופר, כבעל, בן ואח. גאי אייבלמן מספר על הכתיבה ועל המפגש עם קוראים, על פאנלים וראיונות, על התפתחות/אי-התפתחות הרומן האסור עם חמותו; על הוריו המסתיידים ואחיו ג'פרי, הבן המועדף – והכול בגעש מילולי פרוע ומשולח רסן.

הווארד ג'ייקובסון, מחשובי הסופרים הבריטים היום, הוא זוכה פרס מאן בוקר מ-2010 על ספרו "מה זה פינקלר", והיה לאחד הספרים הקומיים היחידים שזכו בפרס הספרותי הבריטי החשוב הזה.

פרק ראשון

הוא לוכסן היא

כשעצרה אותי המשטרה עוד החזקתי את הספר שגנבתי מחנות הספרים של ארגון הצדקה אוֹקְספַאם בצ’יפּינג־נורטון, עיירה נאה בגבעות הקוֹטסוולדס, שאליה הגעתי כדי להרצות באוזניה של קבוצת קריאה. תריסר הקוראים, פחות או יותר, קיבלו אותי בעוינות; מאוחר מדי הבנתי שהזמינו אותי רק כדי להעליב.

"למה אתה שונא נשים כל כך?" ביקשה אחת מהם לדעת.

"תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי?" שאלתי בנימוס.

היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף "הוא".

"מה רע ב'הוא לוכסן היא'?" הציגה לי אתגר, והתוותה באצבע את סימן ההפרדה במרחק אינצ’ים ספורים מפני. כמעט שיספה אותי בסימן פיסוק.

"'הוא' זה ביטוי סתמי," אמרתי וצעדתי לאחור. "הוא מציין אדישות כלפי המין הדקדוקי."

"גם 'הם' זה אדיש."

"נכון, אבל 'הם' זה בריבוי."

"מה באמת יש לך נגד ריבוי קולות?"

"וילדים," חקרה אחרת, "למה אתה לא סובל ילדים?"

הסברתי שמעולם לא כתבתי על ילדים.

"בדיוק!" הריעה בתשובה.

"הדמות היחידה בספר שלך שהזדהיתי איתה," אמרה שלישית, "היא זאת שמתה."

אם כי היא לא אמרה "ספר". איש מהם לא אמר עוד "ספר", כמו תפר או שפר, ואפילו לא "ססספר", כמו שמתחילים קללה. כך ביטאו את המילה הקרימינלים כופלי העיצורים מלנקשייר, מילין ספורים בלבד מצפון לביצות הכבול השוקטות והמנומנמות של צ’שייר, שבה גדלתי. סֶוְר, כך ביטאה זאת. "הדמות היחידה בַּסֶּוְר שלך…" כאילו הגייה מלאה של ה"פֶ" הייתה בעיניה הגזמה פראית.

"אני שמח שמותה ריגש אותך," אמרתי.

היא רעדה מזעם שכמותו ניתן למצוא רק בקרב קוראים. האם קִצה של הקריאה כפעילות תרבותית הוא שגרם לאנשים האחרונים שעוד קוראים להתמלא בזעם שכזה עם כל דף שהם הופכים? האם היו אלה העוויתות שלפני המוות?

"ריגש אותי?" חששתי שבכוונתה להטיח בי את הַסֶּוְר שלי. "מאיפה לך שהתרגשתי? קינאתי בה. הזדהיתי איתה כי כבר מעמוד שניים רציתי למות…"

"שתיים," אמרתי וכפתרתי את מעילי. "כבר מעמוד שתיים."

הודיתי להם על האירוח, שבתי למלון, טיפלתי בשני בקבוקי יין שקניתי קודם לכן מתוך ראיית הנולד, ונרדמתי עם הבגדים. הסכמתי לנסוע לצ’יפינג־נורטון מפני שכך זכיתי בהזדמנות לבקר את חמותי, שזה זמן רב רציתי לנהל איתה פרשיית אהבים, אך אשתי סיכלה את המזימה בלא יודעין כשבחרה לארח דווקא בימים אלה את אמה בביתנו בלונדון. יכולתי לתפוס את הרכבת בחזרה ולהצטרף אליהן לארוחת הערב, אך החלטתי לפרגן לעצמי יום בכפר. ההיא מקבוצת הקריאה לא הייתה היחידה שכבר מעמוד שניים רצתה למות.

איחרתי לקום לארוחת הבוקר ויצאתי לטייל בעיירה. נחמד. אבן סיד זהובה, ריח של פרות. (למה אין ברומנים שלך תיאורי טבע? הטיחו בי יום קודם לכן.) נזקקתי למזון, קניתי מאפה עם נקניקייה ועשבי תיבול במאפייה אורגנית ונכנסתי לחנות הספרים של אוקספאם כדי לסעוד את לבי. בחור לבן כשלג, שדסקיות תחובות לו בתנוכי אוזניו כמו לבושמן מהזמבזי, הצביע לעבר שלט שבו נכתב "אין להכניס מזון לשטח החנות". מתוך טאקט, מן הסתם: לא יפה להתפטם כששאר העולם גווע ברעב. התנהגותו רמזה שהוא יודע שאני שונא בושמנים מהזמבזי, נוסף על נשים וילדים. הכנסתי את שארית המאפה לכיסי. זה לא השביע את רצונו. מבחינה רשמית, מאפה עם נקניקייה בכיס נחשב עדיין למזון בשטח החנות. תחבתי אותו לאט לאט אל תוך פי. כך עמדנו, נועצים מבטים איש ברעהו – בושמן לבן מהזמבזי ומולו סופר מיזוגן, פֶּדוֹפוֹבּ, לונדוני ממוצא צ’שיירי, מחברם של סוורים, שפרים, צ'וורים, הכול מלבד ספרים – והמתנו עד שמאפה הנקניקייה יעשה את דרכו אלי בטן. אילו צפה בנו אי־מי היה מייחס לסיטואציה שלל משמעויות פוסט קולוניאליות. בתום הבליעה האחרונה שאלתי אותו אם עכשיו אוכל ללכת להביט במדפי הספרות בפרוזה. ספרות. העמסתי על המילה אירוניה כבדה מנשוא. הוא פנה לי עורף והלך אל הקצה השני של החנות.

כפי שהסברתי לשוטרים שאחזו בצווארוני בניו סטריט, מרחק יריקה מחנות הספרים, את מה שעשיתי לאחר מכן הייתי מוכרח לעשות. לא היה ראוי לכנות זאת גניבה, לדעתי, היות שאני הוא מחברו של הספר החשוד כרכוש גנוב.

"אז איך היית מכנה זאת, אדוני?" שאל אותי הצעיר מבין שני השוטרים.

רציתי לציין שהשיחה בינינו קרובה לדיון ביקורתי יותר מכל מה שנאמר בקבוצת הקריאה, אך הסתפקתי בתשובה ישירה על שאלתו. הקמתי לי מספיק אויבים בצ’יפינג־נורטון.

"שחרור," אמרתי. "הייתי אומר ששחררתי את הספר."

"שחררת ממה בדיוק, אדוני?" הפעם דיבר השוטר המבוגר יותר. הייתה לו כרס גרניט מאלה השכיחות בקרב אנשי צוותי פיזור הפגנות או שריפים בלואיזיאנה. תהיתי לשם מה נחוצים מפזרי הפגנות או שריפים דרומיים בצ’יפינג־נורטון.

מה שאמרתי לו, בקירוב, היה זה:

תראה: אין לי טינה מיוחדת לאוקספאם דווקא. הייתי עושה את אותו הדבר במקרה הלא־סביר שבו הייתי מגלה שספר משומש שלי מוצע למכירה במוריסונ’ס. העניין הוא עקרוני. במקום שבו ספרי קרוע ומקומט השפעת מעשי על הכנסותי הכספיות זניחה. אבל חייבים לגלות אהדה למי שנפל מאיגרא רמא. הספר, כמושא להערצה וכמקור חוכמה – "כלאדם, אלך אתך כמדריכה",* וכן הלאה – גוֹוע. נראה שאין טעם לנסות להחיותו, אבל לכל הפחות אפשר לערוך לו אשכבה מכובדת. מי שמגיע לסוף ימיו בוחר בקפדנות את הסובבים אותו. אדוני השוטר.

לפני שהחליטו שהֲשָׁבָתִי לחברה אינה כרוכה בסיכון, או למצער במאמץ, רפרפו מעט – סוס שניתן במתנה אין בודקים את שיניו, הרהרתי בעוקצנות – בדפי ספרי. כשהמשטרה עוברת במהירות על יצירתך בלב עיירה הומה בקוטסוולדס, מול קהל קונים ותיירים לוקקי־גלידה הנעצרים לברר איזה פשע התחולל כאן, זוהי חוויה מוזרה. קיוויתי שמשהו יצוד את עינו של אחד השוטרים ויביא אותו לידי צחוק, או מוטב לידי בכי. אבל הכותרת היא שעוררה את סקרנותם. "מי שם קצוץ של קוף?"

השוטר הצעיר נבוך למשמע הביטוי. "זו דרך אחרת לומר 'ססס, מי שם זין'," אמרתי לו. איבדתי לא מעט, והידרדרתי עוד ועוד עם כל שעה חולפת, אך לפחות שמרתי על חיתוך הדיבור העיצורי והעסיסי של בן הצפון, אפילו שצ’שייר זה לא בדיוק לנקשייר.

"מה אתה אומר," אמר.

אבל הוא רצה לשאול אותי משהו, מפני שאמרתי שאני סופר – "מפני שאמרתי שאני סופר": מפיו נשמע הדבר כטענה שאותה יצטרך לברר כשישוב לתחנה – ומפני שרואים שאני מתמצא בקופים. מה לדעתי הסיכוי שקוף עם מחשב טוב ומספיק זמן יצליח לבסוף לכתוב את "המלט"?

"לדעתי אי אפשר ליצור יצירת אמנות בלי להתכוון לזה," אמרתי לו. "גם אם אין לך הגבלת זמן."

הוא חיכך את לחייו. "אז זה כן או לא?"

"בסופו של דבר," אמרתי, "אני משער שזה תלוי בקוף. קח לך קוף שניחן באינטליגנציה, בדמיון, באומץ המוסרי ובטביעת האוזן של שייקספיר, ומי יודע. אבל אם יש קוף כזה, למה שירצה לחבר משהו שכבר נכתב?"

נמנעתי מלהוסיף שבעיני שאלה מעניינת יותר היא אם קופים רבים די הצורך יוכלו, בהינתן זמן מספיק, לקרוא את "המלט". אבל אני בסך הכול סופר ממורמר שזה עתה היה לשק חבטות.

השריף מלואיזיאנה משמש בינתיים בחומר הראיות שבידיו כאילו היה סוחר בספרים נדירים השוקל עסקה. הוא פתח את "מי שם קצוץ של קוף?" בדף ההקדשה.

ליפות מכולן:

לחמותי ולאשתי באהבה

 

"קצת חזק, לא?" שאל.

"מה?"

"לכתוב שאתה אוהב את חמותך."

הצצתי בהקדשה מעבר לכתפו. שנים עברו מאז עלה בי הרעיון. קל לשכוח את ההקדשות. וגם את מי שהן מכוונות אליו, אם עבר מספיק זמן. "לא," אמרתי, "לאשתי זה באהבה, ולחמותי סתם. תיאור האופן מתייחס רק לשם העצם האחרון ברשימה."

"אם ככה, לא היה כדאי לשים פסיק אחרי החמות?"

הוא תקע את אצבעו בדףוהראה לי היכן ראוי היה לדעתו לשים את הפסיק.

לאוקספורד, זכרתי, היו כללי פיסוק ייחודיים לה. "הפסיק של אוקספורד" עמד בְּלִבָּן של מחלוקות לוהטות באוניברסיטה, אך לא ידעתי שגם שלטון החוק לוקח בהן חלק. אין ספק שבכל הנוגע לכפל משמעות תחבירי, לאוקספורד היו חוקים משלה. אין איזו מילה שמתארת את האמצעי הרטורי שבו יצא לי להשתמש, בהנחה שאכן עשיתי זאת במקרה? משהו כמו זֵיאוּגְמָה, אבל לא זֵיאוּגמה. אולי השוטר יודע.

"שמע," אמרתי, "היות שאתה קורא דק אבחנה באופן יוצא מן הכלל, אולי תואיל לקבל ממני ספר זה כשי?"

"בשום אופן לא," השיב לי. "זה לא רק קבלת שוחד, אלא גם החזקת רכוש גנוב."

בנסיבות אלה חשתי ששיחק לי מזלי כשיצאתי באזהרה בלבד. פשעי לא היו עבירות של מה בכך: גניבת ספר, השמטת פסיק, וקשירת קשר לבצע את זממי בחמותי.

 

 

זמן חיות מאת הווארד ג'ייקובסון, מאנגלית: יותם בנשלום, הוצ' כתר, שנת 2013, 375 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , ,

Category: פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *